החטא ועונשו (ברנר)/חלק חמישי/פרק I

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


כל אותו הבּקר ממחרת לאותו הערב, שבו ונפלו הדברים המרים בין פטר פטרוביץ' ובין ארוסתו ואמה, היה פטר פטרוביץ' כמו מתפּכּח מיינו. לדאבון-לבו הרב נאלץ לאט-לאט לקבל כעובדה קַיֱמת ובלתי-חוזרת מה שעוד אמש נדמה לו לדבר כמעט דמיוני, לדבר, שאם אמנם בא ונהיה, הרי הוא, אף-על-פי-כן, כאלו אינו, כאלו אי-אפשר שיהיה, הצפעוני השחור של כבודו הנפגע הפריש כל הלילה בלבו. בקומו מעל מטתו, הסתכל פטר פטרוביץ' בו ברגע בראי. הוא נתיָרא ובָדַק, אם לא השתפכה מרֵרתו בקרבו במשך הלילה הזה. אולם מצד זה היה לעת-עתה הכל במישור, ובראותו בראי את קלסתר-פניו הלבן, האצילי והשָׁמֵן קצת בעת האחרונה, קבל פטר פטרוביץ’ תנחומים לרגע, בהִוָּכחו לחלוטין, שהוא עוד ימצא לו כלה אחרת במקום אחר, ואולי ממין משֻׁבּח עוד יותר; אולם מיד נָקוט בנפשו על המחשבה הזאת ורקק בעָזְמָה רבה. רקיקה זו העירה בת-צחוק אִלֱּמת, אבל סַרקַסטית, מצד רֵעו הצעיר ושכנו, אנדרֵי סמיונוביץ' לֱבֱזיַטניקוב. פטר פטרוביץ' ראה בת-צחוק זו וישמור אותה ויזקוף אותה על חשבונו של רעו הצעיר. כעסו גדל כפלים בעלות על דעתו פתאם, שלא צריך היה לספר אתמול תוצאות הדברים לאנדרי סמיונוביץ'. זו היתה השגיאה השניה מצדו אמש, שעשה בלי ישוב-הדעת, מתוך התפעלות יתֵרה, מתוך רגזנות שלא-במקומה... אחר-כך, בכל הבֹּקר הזה, כמו להכעיס, נִתּכה על ראשו אי-נעימות אחת בעקב חברתה. אפילו בסינט מצאה אותו איזו אי-הצלחה לרגל הענין, אשר נִתּן בו בראשו ורֻבו. ביחוד הרגיזוֹ בעל אותו הבית, ששָׂכר למעון לו לאחר החתֻנה הקרובה וששִׁכלל על חשבונו: זה בעל-הבית, איזה בעל-מלאכה אשכנזי שנתעשר, לא הסכים בשום-אֹפן לבלי לקַיֵם את דבַר החוזה, שנתאשר לפני ימים אחדים, ודרש את מכסת-הקנס המלאה מצד העובד לצד המקַיֵם, ככתוב בחוזה, למרות מה שפטר פטרוביץ’ החזיר לו את הדירה משֻכללה, כמעט בנויה מחדש. גם במחסן-הרהיטים לא רצו בשום-אֹפן להחזיר לו אפילו רֻבּל אחד מדמי-הקדימה, שנתן בעד הרהיטים הקנוים, שעדַיִן לא העברו לַמעון. "הן אי-אפשר לי לאנוס את עצמי לִשׂא אשה רק מפני שקניתי כבר רהיטים!" – חרק פטר פטרוביץ’ שֵן במסתרים, ובאותה שעה נצנצה בו שוב תקוה אחרונה.
"אבל האֻמנם נגמר ואבד הכל ואין לו חוזרין? האֻמנם אי-אפשר לנסות עוד פעם?" הרעיון על דונצ'קה שוב לקח והֵמַס את לבו. במכאוב רב נשא וסבל את הקגע הזה, וכמובן, שאִלו אפשר היה מיד, ברצון גרידא, להרוג את רסקולניקוב, היה פטר פטרוביץ’ מביע את רצונו בלי כל שהיות.
"הטעות היתה, חוץ מכֹּל, גם בזה, שלא נתתי להן כל כסף – חשב, בשובו בתוגת-נפש אל משכנו של לֱבֱזיַטניקוב – ולמה, שֵׁדין ורוחין, הייתי לקמצן כזה? טעיתי בחשׁבון! חשבתי, שטוב לעַנותן קצת, למען תדענה להבדיל בין עֹני לעֹשר ושתתיחסנה אלי כמו לפודה ומציל, והנה יצא... טפו!... לא, אלו הייתי מוציא עליהן במשך הזמן אלף-אלפים רֻבלים למתנות ולתשורות ולתֵבות ולסמרטוטים מהמחסן האנגלי, היה יותר נאה ו... יותר חזק! לא היו משיבים את פני ככה על-נקלה! הבריות הללו הם ממין זה, שבלי-ספק היו חושבים לחובתם להחזיר במקרה של פרידה את המתנות ואת הכסף; ולהחזיר היה קשה! הלב היה חס על הממון... ואף הכליות היו מיַסרות: היאך, לגרש איש, שהיה עד כה כל-כך טוב ומנֻמס... הֻמ! עשיתי מִשְׁגֱה"! – ופטר פטרוביץ’ חרק שן עוד פעם וקרא לעצמו טִפֵּש – בפני עצמו ובסוד, כמובן.
בבואו לידי מסקנה שכזו, חזר הביתה מְרֻגָּז-מִשנֱה מכפי שהיה בשעת צאתו. ההכנות לסעֻדת-ההבראה בחדרה של קטרינה איבנובנה משכו במדה ידועה את לבו ועוררו את סקרנותו. הוא עוד אתמול שמע אי-אלה דברים על המשתה הזה; כמדֻמה, שגם אותו הזמינו; ואולם מפני הדאגות והטרדות של עצמו עבר לפניו כל זה עד כה בלי שׂימת-לב. הוא מהר לקבל ידיעות מפי הגברת לִפֱּוֱכזל, שעסקה וטִפּלה בעריכת השֻלחן (קטרינה איבנובנה היתה בבית-הקברות), ונודע לו, שהסעֻדה תהיה חגיגית, שהֻזמנו כמעט כל השכנים, אפילו אלה שלא ידעו כלל את המנוח, שהֻזמן אפילו אנדרי סמיונוביץ’ לֱבֱזיֵטניקוב, למרות המחלֹקת שהיתה בינו ובין קטרינה איבנובנה, שלאחרונה גם הוא, פטר פטרוביץ’ בכבודו ובעצמו, לא רק מֻזמן, אלא שלו מצפים בקֹצר-רוח מיֻחד, מפני שהוא כמעט הכי-חשוב בין כל השכנים. אמליה איבנובנה בעצמה הֻזמנה אף היא בכבוד גדול, למרות כל הקטטות בימים עברו, ולפיכך התעסקה והנהיגה סדרים, כמעט בעֹנג מרֻבה, ומלבד זאת היתה כֻלה לבושה פאר, אם-כי שחורים, אבל חדשים, בגדי-משי, עדי-עדָיִים, והתגאתה בזה. כל אלה העובדות והידיעות העירו בפטר פטרוביץ’ איזה רעיון, והוא נכנס לחדרו, זאת-אומרת, לחדרו של אנדרי סמיונוביץ’ לֱבֱזיַטניקוב, שקוע קצת בהרהורים. נקֻדת-הכֹּבד היתה במה שנודע לו, כי בין הקרואים יהיה גם רסקולניקוב.
אנדרי סמיונוביץ’ ישב משום-מה כל-הבֹּקר הזה בבית. עם האדון הזה נקבעו אצל פטר פטרוביץ’ איזה יחסים משֻׁנים, אמנם, במובן ידוע, טבעיים: פטר פטרוביץ’ בז לו ושנא אותו יותר על המדה, כמעט מן היום הָראשון להתישבו אצלו, ואולם יחד עם זה כמו פחד קצת מפניו. הוא התאכסן אצלו בבואו לפטרבורג לא רק לשֵׁם קמוץ; זה היה אמנם כמעט הטעם העִקרי, אבל היה עוד טעם. עוד בפרובינציה שמע על אנדרי, מי שהיה חניכו, בעל אחד הצעירים המתקדמים ביותר. גדולה מזו: כעל מְמַלֵּא תפקיד נכבד בחבורות ידועות ומעַנינות. זה עשה רֹשם חזר על פטר פטרוביץ'. אותן החבורות הכבירות, היודעות הכֹּל, הבָּזות לכֹּל והקורעות את הַמַּסוֱה מעל-פני הכּל, – אותן החבורות הטילו אימה מאז על פטר פטרוביץ'. איזו אימה מיֻחדה, אם-כי, אמנם, כלל לא מסֻימה. מובן, שהוא בעצמו, ועוד בשבתו בערי-השדה, לא יכול היה לתאר לעצמו, אף בערך, מה טיבן של כל אלה. שמועה שמע, כמו הכֹּל, שיש, וביחוד בפטרבורג, איזה מיני פרוגרסיסטים, ניהיליסטים, מבקרים וכו' וכו'. אך, בדומה לרבים, הגזים ועִקֵם את תכנם וערכם של השמות האלה עד לאבסורד. יותר מכֹּל פַּחד זה כמה שנים מפני המבקרים, והפחד הזה היה היסוד העִקרי של דאגותיו התמידיות, הנפרזות, ביחוד בהגותו להעביר את מרכז פעֻלתו לפטרבורג. ביחס זה היה, פשוט, מלא פחד, כמו שאנו מוצאים לפעמים אצל ילדים קטנים. לפני כמה שנים, בראשית ימי הקימו את ה"קריֵרה" שלו, סבלו לעיניו מן הבּקֹרת שני אנשים חשובים בפלך, שהוא, פטר פטרוביץ', התאבק בעפר-רגליהם וחסה בצל כנפיהם החזקות. ה"בּקֹרת" הֵסֵבּה לשניהם רעות רבות ונאמנות. ולפיכך גמר פטר פּטרוביץ' אֹמר לנפשו, שמיד לבואו לפטרבורג יחקור לדעת, מהו מצב הדברים, ואם יש צֹרך, להקדים פני הרעה בכל-אֹפן ולכפר פני "הדורות הצעירים שלנו". ביחס זה השליך יהָבו על אנדרי סמיונוביץ', ובשעה שבִּקר את רסקולניקוב, למשל, כבר למד לחזור על אמרות ידועות מפי אחרים...
מובן, שלא עברו ימים מועטים, והוא ראה ונוכח, שאנדרי סמיונוביץ’ אינו אלא בר-נש פשוט ופעוט. ברם, עובדה זו לא הניחה כלל דעתו של פטר פטרוביץ', ואף אלו היה נוכח, שכל הפרוגרסיסטים הנם טפשים ופעוטים כמו זה, גם אז לא היתה דעתו נחה עליו. באמת אמרו, לכל אלה התורות, הרעיונות, השיטות (שאנדרי סמיונוביץ’ אמר להשפיע עליו) לא היה לו כל ענין. לו היתה מטרה משלו. לו נחוץ היה לדעת; מה ואיך קרה פה? היש בכֹח האנשים האלה להרע אם לא? היש לו מפני מה לפחד אם לא? היבקרו אותו, אם יעשה אותו ואותו מעשה, או לא יבקרו? ואם יבקרו, אז נגד מה בעִקר תהא הבּקֹרת ערוכה, ומה מבקרים ביחוד לעת הזאת? ועוד זאת: האין אפשרות באיזה אֹפן שהוא להטות את לבם ולבוא אליהם במרמה, אם כֹּחם גדול באמת? היש צורך בזה אם אין צֹרך? ואולי אפשר, למשל, להשתמש בהם דוקא לטובתו? בקִצור, על בפרק עמדו מאה שאלות.
אנדרי סמיונוביץ’ היה אדם בעל-מֵחוש וקטן-הקומה, בעל שערות בהירות ביותר ופאות-זקן בצדי לחייו, עליהן גאותו. הוא שמש באיזו כהֻנה, מלבד כל זאת חש תמיד בעיניו. לבו היה ריק למדי, אבל מוצא-שפתיו מלא בטחון, לפעמים גם גאוה מרֻבה, מה שלא התאים כלל לפרצופו הקטן ועורר גִּחוך. אמנם אצל אמליה איבנובנה נחשב הוא במספר הַדַּיָרים הנכבדים, מפני שלא שתה לשָׁכְרָה ושִׁלם שכר-דירה בזמנו. למרות כל אלה המעלות היה אנדרי איבנוביץ', אמנם, טִפּשי במקצת, ובכְתוֹב הפרוגרֱס ואל "צעירי הדור" בא בפתוי-היצר. זה היה אחד מאותו הלגיון של שפלי-ארץ, בני-פקועה ומשכילים-למחצה, הממהרים תמיד להִלָּוות על דגל כל אידיאה מתהלכת, בכדי להָפכָה מיד לקיא-צואה, בכדי לעשות כרגע לשחוק את הדבר, שהם משמשים לו בקֹדש, ולפעמים באמת ובתמים.
אומנם לֱבֱזיַטניקוב, למרות שהיה בעל מדות טובות מאד, התחיל גם הוא לשנֹא בלבבו את האכסנאי שלו, מי שהיה אפיטרופוס לו, את פטר פטרוביץ'. השנאה ההדדית הזאת צמחה כמו מאליה משני הצדדים. כמה שהיה אנדרי סמיונוביץ’ קֵהֱה וטִפשי, התחיל, אף-על-פי-כן להכיר לאט-לאט, שפטר פטרוביץ’ מרמה אותו, בז לו בלבו ו"שלא זה האיש". הוא נסה להרצות לפניו שיטת פּוּריֱה ותורת דַּרוִין, אבל פטר פטרוביץ', ביחוד בעת האחרונה, התחיל להאזין לו בלגלוג גמור, ויש גם שהוא מלעיג עליו בדבור. הטעם לדבר היה, שחושו הטבעי של פטר פטרוביץ' הגיד לו, שלֱבֱּזיַטניקוב אינו רק שפל וטפשי, אלא, אולי, גם שקרן ושאין לו שום ”יחסים חשובים" גם בתוך אגֻדתו, ורק שמע דבר-מה איש מפי איש; גדולה מזו: גם את ענינו, ענין הפּרופַּגַּנְדָה, אפשר שאינו יודע כהלכה, מפני שהוא מגֻמגם יתר על המדה, והאם כזה יהיה ל"מבקר"! – ובדרך-אגב: במשך השבוע וחצי ששהה פטר פטרוביץ’ בפטרבורג, ביחוד בימים הראשונים, קבל ברצון מאנדרי סמיונוביץ' כל מני שבחים משֻּנים על חשבונו, הַיְנו, שלא כִהה בו, כשהיה פלוני, למשל, מדבר על היות פטר פטרוביץ' מוכן ומזֻמן לעזור ל"קומונה" החדשה העתידה להברא ברחוב-העירונים; או לבלי להפריע, למשל, לדונצ'קה, אם יעלה על דעתה מיד אחר נשיאיה לתת דודיה לאחר; או לבלי לטבול את ילדיו שיִוָלדו לו וכו' וכו' – הכל בכיוצא בזה, פטר פטרוביץ’ לא היה מתוַכֵּח בדבר התהלות והתשבחות, אם נכונות הן, ולא היה נמנע מקבלן – כל-כך היתה חביבה עליו מקצת שבחו בפניו.
פטר פטרוביץ' פְּרַט בּבֹּקר הזה, לשֵם איזה מטרות, שטרות גדולים אחדים, ועתה ישב אל השלחן ומנה את הכסף אשק קבל בחליפין. אנדרי סמיונוביץ’ שכמעט לעולם לא היה כסף ברשותו, התהלך בחדר והעמיד פנים לעצמו, שהוא מביט על כל הכסף הרב, הַמֻנח על השלחן, בשׁויון-נפש, בבטול גמור. פטר פטרוביץ' לא היה מאמין מעולם בשום-אֹפן, שאנדרי סמיונוביץ' יכול באמת להתיחס לכסף בשויון-נפש; אנדרי סמיונוביץ', לפיכך, חשב מצדו במרירות, שהרי באמת מסֻגל פטר פטרוביץ' לחשוב עליו ככה, ואולי גם שמח הוא לדגדג קצת את רֵעו הצעיר ולהתגרות בו בצרורות הכספים, להזכיר לו את מד-ערכו ואת כל ההבדל הרב, כביכול, שביניהם.
הוא מצא אותו הפעם מרֻגז ומפֻזר, כאשר לא היה מתמול-שלשום, למרות מה שהוא, אנדרי סמיונוביץ', התחיל להסביר לו את הענין החביב עליו – דבַר ה"קומונה" החדשה, המיֻחדה. ההשגות וההערות הקצרות שהתמלטו מפי פטר פטרוביץ' בין מנִיה למניה, היו מלֵאות לעג גלוי, מכוָּן, חסר-נִמוס. אנדרי סמיונוביץ’ ב"הומנַיותו" הִצדיק את מצב-רוחו הרע של פטר פטרוביץ’ במה שאֵרע לו אמש ונפשו גרסה לתאבה לגלגֵל את השיחה בענין זה: לו היו רעיונות פרוגרֱסיביים הרבה להגיד בנִדון זה, רעיונות שֱיָכלו לנחם את רעו הנכבד ולהביא תועלת "בלתי מוטלת בספק" להתפתחותו הלאה.
– איזו סעֻדה תהיה היום אצל זו... האלמנה? – שאל פתאם פטר פטרוביץ בהפסיקו את אנדרי סמיונוביץ' באמצע ובמקום הכי-מעַנין.
– כאִלו אינו יודע; והרי אני אתמול דברתי אתו בנִדון זה והבעתי דעה על כל אלה המנהגים... והרי היא הזמינה גם אותו, כפי ששמעתי. הוא דִבר אִתָּה אתמול...
– אני לא שערתי בשום אֹפן שהשוטה האביונית הלזו תוציא לסעֻדת-פֻּמבי את כל הכסף שקבלה מזה השוטה השני... מרסקולניקוב. לפלא היה פשוט, בעיני כשעברתי זה עתה: איזה הכנות שם, יינות!... הֻזמנו אנשים הרבה, – השד יודע מה זאת! – דבּר פטר פטרוביץ, כמגלגל את השיחה הזאת לשם איזו מטרה – מה? הוא אמר, שגם אותי הזמינו? – הוסיף, בהרימו את ראשו פּתאם – אימתי? אני איני זוכר. אגב, אני לא אלך. מה לי שם? אני דברתי אתה אתמול רק בדרך-אגב על-אודות האפשרות לקבל, בתור אשת פקיד עניה, תמיכה שנתית. האם לא בעד זה הזמינה אותי? חֱ-חֱ-חֱ!
– אני גם כן מוצא לנכון לבלי ללכת, אמר לֱבֱזיַטניקוב.
– שאלה היא! אחרי הכותו... מובן, שלא נעים, חֱ-חֱ!
– מי הכה? את מי? – נתעורר לֱבֱזיַטניקוב פתאם. ואף נתאדם.
– הוא הוא, את קטרינה איבנובנה, לפני חֹדש ימים! הרי אני שמעתי על זה, אתמול... הנה כֹחן של הדעות החדשות... גם "שאלת הנשים" לא הועילה, חֱ-חֱ-חֱ!
ופטר פטרוביץ’ כמנֻחם, חזר שוב לספירתו.
– כל זה הבל והוצאת שם רע! – התרגש לֱבֱזיַטניקוב, שפחד תמיד מפני זכרון המאורע הזה – ולגמרי לא כך היה הדבר! אחרת היתה... הוא לא שמע אל-נכון; דבה! אני, פשוט, הגִנותי על עצמי מפניה... היא בעצמה התנפלה עלי ראשונה בצפרניה... היא מרטה לי את כל זקָני... כסבור אני, שיש רשות לכל אדם להגן על אישיותו. מלבד זאת, לא אַרשה אני למי-שהוא לעשות לי מעשה-אנס... על-פי הפרינציפּ. מפני שזוהי כבר כמעט עריצות. מה היה לי לעשות: לעמוד לפניה ולהחשות? אני רק דחפתיה.
– חֱה-חה-חה! – הוסיף לוזשין בחוכא של ארס.
– הוא מתגרה בי, מפני שהוא בעצמו מרֻגז ושרוי בכעס... וזה הבל, ואין לו כל שַׁיָכות לשאלת הנשים! הוא אינו מבין את הדבר כהלכה; אני גם חשבתי, שאם נמנו וגמרו, שהאשה שוה לאיש בכֹּל, גם בכֹח (מה שכבר מוכיחים), הרי שצריך להיות שויון בַּכֹּל. אמנם, אני נמלכתי אחר-כך שבעִקר אין מקום לשאלה כזו, מפני שאין מקום למצה ומריבה, ושמקרים כאלה בסדר-העולם לעתיד-לבוא לא יִזָכרו ולא יִפָּקדו... ומשֻׁנה הוא, כמובן, לדרוש שויון בהכאות. אני איני טִפֵּש במדרגה כזו... אף-על-פי שהכאות ישנן... זאת-אומרת, בעתיד לא תהיינה. אבל עכשו עדַין ישנן... טפו!... שֵׁד! הוא מבלבל אותי! ואני לא בגלל אי-הנעימות הזאת לא אלך לסעֻדת-ההבראה. אני, פשוט, מפני הפרינציפּ. לא אלך, בכדי שלא להשתתף במשפט-הקדום המגֻנה של סעֻדת-הבראה, הנה משום מה! אמנם יש צד הֱתּר ללכת, כך,בכדי ללעוג למנהג הפראי... אבל חְַבל, שלא יהיו גלחים. אז הייתי הולך לבתחִלה.
– זאת אומרת, לשבת ללחום אצל שלחן זר ולירוק גם על הלחם, גם על הקוראים ללחם. כך?
– כלל לא לירוק, אלא למחות. מטרה מועילה לנגד עיני. בדרך-אגב אני מסַיֵע בידי ההתפתחות ועושה פּרַֹפַּגַנדה. כל אדם חַיָב לפַתֵּח ולעשות פרוֹפַּגַנדַּה. אני זורע זרע האידיאה. מן הזרע הזה יוצאת עובדה. איזה עלבון יש בזה, שאני לועג? בתחִלה יֵעָלבו, אבל אחר-כך יִוָכחו בעצמם, שהבאתי להם תועלת. הנה אצלנו האשימו את טֱרֱבּיובה (זו מן הקוֹמוּנה), שכתבה לאביה ולאמה, כי אינה רוצה לשבת בתוך משפטים קדומים ולכן היא נִשׂאת בלי חֻפּה וקדושין, ואמרו, שגסות היא לכתוב כך להורים אדוקים, שצריך היה לחמול עליהם, לרכּך את הטוֹן. לדעתי, כל זה הבל, וכלל לא צריך לרכך, אדרבה,אדרבה, צריך למחות בכל תֹּקף. הנה וַרֱנץ, שבע שנים היתה עם בעלה, ילדה שני ילדים, עמדה ועזבה אותם וכתבה ישר לבעלה: "הפֱתי, שאִתּו אין אני יכולה להיות מאֻשרה. לעולם לא אסלח לו את תרמיתו,שלא גילה לי, כי יש סדר אחר בעולם, והוא הקוֹמוּנה. כל זה נודע לי רק זה לא כבר מפי גדָל-נפש אחד, שכֻּלי שלו ויחדיו נסַדר קוֹמוּנה. כותבת אני ישר, מפני שחושבת אני לאי-יֹשר להונות איש. יעשה הוא מה שהוא רוצה, אל יקוה. להחזירני, הוא אֵחר את המועד. בברכת אֹשר". הנה כיצד נכתבים מכתבים ממין זה!
– הרי זו אותה טֱרֱבּיובה, שהוא ספר לי על-אודותיה, כי היא נִשׂאה כבר בפעם השלישית ובלי חֻפה וקידושין?
– לא בפעם השלישית אלא בשנית, אם לדון כהלכה! ויהא אפילו ברביעית יהא בחמש-אשׁרה, – כל זה הבל! ואם יש לי להצטער על שמתו עלי אבי ואמי, הנה רק עתה, כמובן, יש לי להצטער. אני כבר חשבתי על זה לא-פעם, שאִלו היו הם בחיים, כיצד הייתי מהמם אותם במחאה! במתכַּוֵן הייתי מסובב את הדבר – והייתי מראה להם, הייתי מפליאם! באמת חבל, שאינם!
– ואין את מי להפליא, חֱה-חֱה! אולם טוב, יהיה כל זה כרצוני, – הפסיקו פטר פטרוביץ' – אבל יגיד נא לי את הדבר הזה: הן הוא יודע את בת המנוח, אותה הכחושה? הן אמת היא מה שמדברים על-אודותיה, אַה?
– ומה בכך? לדעתי, זאת-אומרת, על-פי הוכחתי הפרטית, זהו המצב הנורמלי של האשה. מדוע לא? Distingouns.[1] בסדר-החברה של זמננו אמנם אין זה נורמלי לגמרי, כמובן, מפני שנעשה מתוך הכרך, אבל בעתיד יהיה כך נורמלי, מפני שיהיה באֹפן חפשי. וגם עתה היתה לה הרשות לזה: היא סבלה עֹני, וזה היה הפונד שלה, כלומר, הקפּיטַל שלה, שהשתמשה בו כחפצה. מובן, בסדר-העולם לעתיד-לבוא לא יהיה צֹרך בפונדים, אולם התפקיד שלה יסֻמן ויֵעָרך באֹפן אחר, באֹפן רציונלי. ומה שנוגע לסופיה סמיונובנה בפרט, הרי בזמן הזה אני מביט על מעשיה כעל מחאה אנרגית וחיה נגד הסדר השורר, והנני מכבד אותה בכל לב; אני גם שמח עליה!
– ולי ספרו, שהוא גרם לגֵרושה מפֹּה!
חמת לֱבֱזיַטניקוב בערה עד להשחית.
– – זוהי דִבה שניה! – נָהַם! –– לגמרי, לא כך היה הדבר! כל הכזבים הללו הפיחה אז קטרינה איבנובנה, מפני שלא הבינה כלום! וכלל לא בקשתי מְסִלות לסופיה סמיונובנה! אני, פשוט בתכלית הפשטות, פִּתַּחְתי אותה, בלי שום כַּוָּנות זרות, מתוך השתדלות אחת לעורר בה את המחאה... לי נחוצה היתה רק מחאה, וסופיה סמיונובנה בכֹל-אֹפן לא יָכלה להִשָּׁאר בבית הזה!
– – הוא קרא לה אל הקוֹמוּנה?
– – הוא עשה חוכא ואטלולא, ולגמרי בלי הצלחה, יַרשני להעיר לו. הוא אינו מבין כלום! בקוֹמוּנה אין תפקידים כאלה. הקוֹמוּנה אין היא באה אלא בכדי בכדי שלא יהיו תפקידים כאלה. בקוֹמוּנה משתנית המהות של התפקיד הזה, ומה שנושא אליו כאן חותם של כסילות, ישא עליו שם חותם של חכמה, מה שכאן, לפי המצב הנוכחי, אי-טבעי יֵעָשה שם לטבעי מאד. הכל תלוי בתנאים ובסביבה, שהאדם נמצא בהם. הכל מן הסביבה, האדם בעצמו אינו כלום. ועם סופיה סמיונובנה אני חי בשלום עד היום, מה שיוכל לשמש לי ראיה נאמנה, שמעולם לא חשבה אותי לאויב לה. אני קורא לה עתה אל הקוֹמוּנה,אבל על יסודות אחרים, אחרים לגמרי: לצחוק מה זה עושה? אנחנו רוצים ליסד קוֹמוּנה משלנו, מיֻחדה, על יסודות יותר רחבים מן הקוֹמוּנוֹת הקודמות. אנחנו הרחקנו ללכת בדעותנו. אנחנו שוללים עוד יותר! לוּ קם דוֹבּרוֹליֻבּוֹב מקברו, הייתי יוצא עמו לוִכּוח. ולבּיֱלִנסקי הייתי מראה עם מי הצדק! ולעת-עתה הריני מוסיף לפַתּח את סופיה סמיונובנה. זוהי בעלת תכונה יפה, יפה!
– נו, והוא משתמש בבעלת התכונה היפה, אַה? חֱחֱ!
– לא! לא! אָה, לא! להפך!
– מה פֵּרוש להפך! חֱה-חֱה- חֱה!
– אבל יאמין לי! וכי מאיזו סִבּה הייתי מכסה ממנו, יגיד נא לי? להפך, גם בעיני יִפָּלא. אתי היא צנועה ובַישנית במדרגה גדולה, עד לידי פחד...
 – והוא, כמובן, מפַתּה אותה... חֱה-חֱה! מוכיח לה, שהבושה הבל היא?...
 – לגמרי לא! לגמרי לא! אוי, באיזו גסות, באיזו כסילות – יסלח לי – הוא תופש את המלה: התפתחות! ושום דבר אינו מבין: אוי, אֵלִי. כמה עדַין אינו מוכן! אנחנו נלחמים בעד שחרור האשה, והוא מבין רק דבר אחד... מבלי לנגוע בשאלה בדבר הצניעות והבַּישנות של האשה, שכשהן לעצמן הִנן מדות שאינן מביאות תועלת ואפשר גם לחשבן למשפטים קדומים, אני אין לי כלום, כלום נגד צניעותה ביחס אלי, מפני שבזה כל רצונה, כל זְכותה. כמובן, לוּ היתה אומרת לי בעצמה: "הִשָׁמע לי", הייתי חושב זה לי לעֹנג גדול, מפני שהיא מוצאת חן בעיני מאד; אבל עתה, עתה למצער, מובן, שמעולם לא נהג בה איש מנהג של אדיבות ושל נִמוס יותר ממני, כלומר, ביותר כבוד לערכה... אני מחכה ומקוה – ותו לא.
– והוא, מוטב לו שיתן לה איזו מתנה. אתערב, כי זה לא עלה גם על דעתו.
– כלום, כלום אין הוא מבין, הלא הגדתי לו! אמנם, מובן, מצבה הוא בכך, אבל פה שאלה אחרת! לגמרי אחרת! הוא, פשוט, בז לה. הוא רואה את העובדה, שעל-פי טעות הוא חושבהּ לראויה לבוז,והרי הוא מסתלק מהשקפה הוּמנית על נפש האדם. הוא עדַין אינו יודע, איזו תכונה לה! אני רק מצטער מאד על שבעת האחרונה חדלה לגמרי לקרֹא, חדלה לקחת ספרים ממני. ולפני זה היתה לוקחת. צר לי גם-כן, שעם כל האנֱרגיה שלה ואֹמץ-רוחה למחות – מה שהוכיחה במעשה – עדַין כאִלו אין לה דעות קבועות, עדַין חסרה אצלה השלילה, בכדי להשתחרר לגמרי מאֵי-אלה משפטים קדומים ושטֻיות. אך למרות זאת יש שאלות, שהיא מבינה כהלכה. היא, למשל, הבינה היטב את השאלה על נשיקת-הידים, זאת אומרת, שהגבר מחלל כבוד האשה ומראה לה את אי-שִׁויונה, אם הוא מנשק את ידה. השאלה הזאת עמדה אצלנו על הפרק, ואני הוכחתי לה. על אגֻדות הפועלים בפַרנציה שמעה גם כן בשים-לב. עכשו אני מברר לה על שאלת החֹפש להִכָּנס לחדרו של השני בסדר-העולם לעתיד-לבוא.
– שאלה זו מה טיבה?
– בעת האחרונה היתה אצלנו דֱבַּטה בדבר השאלה: היש רשות לחבר הקומונה להִכָּנס לחדרו של חבר שני, בין גבר ובין אשה, בכל עת ובכל שעה... ונתקבלה החלטה חִיובית...
– נו, ומה, אם פלוני או אלמוני עסוקים באותה השעה _____[2] ההכרתיים, חֱה-חֱה!
אנדרי סמיונוביץ נתמלא חֵמה.
– הוא עדין עומד בשלו! הוא יודע רק את ה"צרכים" הארורים! – צָוח בשנאה – טפו, כמה כועס אני על עצמי בעד זה, שבהרצאת השיטה הזכרתי לו אז לפני זמן את הצרכים! שֵׁדין ורוחין! זהו אבן-נגף בשביל כל הדומים לו, את זה הם מעלים על לשונם טרם יבינו דבר! וכאִלו אִתָּם הצדק! כאִלו הם מתגאים בדבר-מה! טפו! אני כבר אמרתי כמה פעמים, כי את בל השאלה הזאת אין לשים לפני טירונים אלא לאחר שלמדו את כל השיטה על בֻריה, כשהאיש כבר מפֻתח וכבר נִתּנה לו הנטיה. ואם תמצא לומר: איזו כלִמה וחרפה הוא מוצא גם בבורות של שופכין? אני בעצמי, אני נכון ראשון לנקות בורות של שופכין, כמה שירצה. בזה אין אפילו כל קרבן! זוהי רק עבודה, פּשׁוט, עבודה עדינה, מועילה לחברה, מלאכה הדומה ליתר המלאכות, וכמובן – הרבה יותר חשובה מעבודתו של איזה רפאל או פוּשקין, מפני שיותר מועילה.
– ויותר עדינה, עדינה – חֱה-חֱה-חֱה!
– מה שַׁיָך לומר עדינה? איני מורה בתארים אלה ביחס לעבודת האנשים. "עדינות", "גדלות נפש" – כל זה הבל, משפטים קדומים, בָּלים מזֹקן, שאני מתיחס להם בשלילה! כל המועיל לאדם הוא גם עָדִין. אני מבין רק מלה אחת: תועלת! יחַיֵך לו כרצונו, והדבר כן הוא!
– פטר פטרוביץ צחק מאד. הוא כבר גמר למנות את המעות ונתנן במקום הסמוי מהעין. אמנם, חלק מהן עדין נשאר משום-מה על השלחן. זו השאלה על "בורות השופכין", למרות כל שפלותה,שׂמשה כבר פעמים הרבה סלע-המחלֹקת בין פטר פטרוביץ' ורעו הצעיר. המגֻחך שבדבר היה, שאנדרי סמיונוביץ' התרגז באמת ובתמים. לא כן לוזשין. הוא רק צחוק עשה לו, ועכשו היתה תשוקתו רבה ביחוד להרגיז את לֱבֱּזיַטניקוב.
– אין זאת, כי בגלל המאורע של אתמול הוא כל-כך רע וקנטרני – לא יכֹל עוד לֱבֱזיַטניקוב לעצור בעצמו; הוא, בכלל, למרות כל "עמדו על דעת עצמו" ולמרות כל "מחאותי" לא היה חפשי בוִכּוּחים עם פטר פטרוביץ', כאלו לא הרהיב בנפשו לבלי שמור את הכבוד, שהיה רגיל בו ביחס אליו משנים עברו.
– ישמע-נא – הפסיקהו פטר פטרוביץ' בגאוה ובכעס – מוטב שיגיד לי, אם אין בידו... או יותר נכון: אם באמת ועד כמה הוא ביחסים קרובים עם המוזכרת-לעיל הצעירה, בכדי לבַקְּשה עתה, לרגע אחד,הֵנָּה לחדר זה? כמדֻמה, שהם כֻלם שבו שם מבית-הקברות... שומע אני קול צעדים רבים... אני צריך הייתי לראות את הצעירה ההיא...
 – למה?– שאל לֱבֱזיַטניקוב בתמהון.
 – כך, צריך. היום או מחר אני הולך מפה, ולכן חפצתי להודיע לה... אגב, אם רוצה הוא, יכול גם הוא להיות פה בשעת המשא-ומתן. וכך גם יותר טוב. שאם לא, אלהים יודע מה שחישוב עלי.
– לא אחשוב דבר... אני שאלתי סתם בעלמא, ואם דבר לו אליה, אין נקל מזה. לקרֹא לה הֵנה. תֵּכף אלך ואקרא לה. ויהי לבו סמוך ובטוח: אני לא אפריע אותו.
– ואמנם כעבור רגעים חמשה שב לֱבֱזיַטניקוב וסוניצ'קה אתו. זו נכנסה בהתפלאות רבה וכדרכה, בבושה. היא היתה תמיד בַּישנית במקרים כאלה ופּחדה מאד מפני פנים חדשות ומכרים חדשים, תמיד,עוד מימי ילדותה, ולא-כל-שכן עכשו. פטר פטרוביץ קִדם את פניה "בסבר פנים יפות", אמנם לא בלי צל של התקרבות עליזה, שהתאימה, לפי-דעתי, ליחס שצריך להיות בין נכבד ונשוא-פנים כמוהו ובין נפש צעירה ו"מענינת", במובן ידוע, כמוה. הוא מהר "לעודד את רוחה" והושיבה ממולו אל השלחן. סוניה ישבה, הביטה מסביב – אל לֱבֱזיַטניקוב, אל הכסף המֻנח, ושוב פתאם אל פטר פטרוביץ’ ומאז לא גרעה ממנו עין, כאלו נקבעה אליו במסמרות. לֵבֱזיַטניקוב עשה צעד לצאת. פטר פטרוביץ’ קם, עשה אות לסוניה שתשב ועצר את לֱבֱזיַטניקוב בדלת.
– רסקולניק הלז שם? בא? – שאל בחשאי.
– רסקולניקוב? שם. וכי מה? כן, שם... זה כרגע נכנס, בעיני ראיתי... וכי מה?
– נו, אם כך, אבקשהו ביחוד להִשָׁאר פה, אתנו, ולא להשאיר אותי ביחידות עם זו... הבטולה. הענין הוא פעוט, ויוציאו מזה – אלהים יודע מה. אני איני רוצה, שרסקולניקוב ימסור שם... מבין הוא,על-אודות מה אני מדבר?
 – אַה, מבין אני, מבין! – הבין לֱבֱזיַטניקוב פתאם – כן, יש לו חדשות... אמנם, לפי-דעתי, הוא מפריז על מידת הזהירות, אבל... אף-על-פי-כן יש לו חדשות. טוב, אני, אני אשאר. אני אעמוד פה אצל החלון ולא אפריע אותו... לדעתי, יש לו חדשות...
– פטר פטרוביץ’ חזר וישב על הספה ממול סוניה, נתן בה עין בוחנת, ופתאם העמיד פנים רציניים מאד, כמעט קשים, כלומר: אל-נא תעלה על לבה מחשבת-בליעל, גברת! סוניה נכלמה לחלוטין.
 – ראשית, תבקש-נא בעדי, סופיה סמיונובנה, את סליחת אמה הנכבדה... הלא כן, כמדֻמה? הן מקום-אם תמלא לה קטרינה איבנובנה? – התחיל פטר פטרוביץ’ בחשיבות גמורה, אבל, אמנם, במדה מספיקה של חביבות. נראה היה, שיש לו כַוָנות רצויות וידידותיות.
 – כן, נכון, במקום האם היא לי, – ענתה סוניה בחפזון ופחד.
 – נו-ס, והרי תבקש את סליחתה בעדי, על שמסִבּות בלתי-תלויות בי הנני נאלץ לוַתֵּר על... על הסעֻדה... למרות הזמנתה החביבה של אמה.
 – טוב; אגיד; מיד – סוניצ'קה קפצה מעל הכסא.
– עדין לא הכֹל, – עצר בה פטר פטרוביץ', בהצטחקו על אי-ידיעתה בנִמוסין – היא אינה יודעת אותי, סופיה סמיונובנה החביבה, אם יכלה לחשוב, שלשֵׁם דבר פעוט שכזה, הנוגע רק לי, הייתי מטריד עלמה שכמותה לבוא אלי. לי יש מטרה אחרת.
– סוניה נחפזה לשבת. השטרות האמֻצים והאדֻמים שעוד לא הוסרו מעל השלחן, שוב רקדו לנגד עיניה, אלא שהיא מִהרה להסיר את מבטה מהם ולשימו בפטר פטרוביץ'; לה נדמה פתאם, שמכֹער הוא מאד, ביחוד בשבילה, להביט על כסף של אחר. היא נעצה את מבטה במשקֱפת-הזהב של פטר פטרוביץ', שהחזיק בשמאֹלו, ויחד עם זה בטבעת הגדולה, העבה והנאה מאד, עם אבן-יקרה צהֻבה, שהיתה על אצבע-האמה של היד הזאת, – אבל פתאם הסירה את עיניה גם מאלה, ומבלי דעת איפו להסתר, גמרה בזה, ששוב השקיפה ישר לתוך עיני פטרוביץ'. אחרי שתיקה עוד יותר מנֻמסה מן הקודמת המשיך הלה:
– אתמול אֵרע לי בדרך-אגב להחליף שתים-שלש מלים עם קטרינה איבנובנה האֻמללה. זה די היה, בכדי שיִוָּדע לי, שהיא נמצאת במצב – שלמעלה מדרך-הטבע – אם רק אפשר להתבטא כך...
– כן, למעלה מדרך-הטבע – הסכימה סוניה בחפזון.
– או, אם לאמר באֹפן יותר פשוט ומובן, במצב חולני.
– כן, פשוט ומ... כן, חולה היא.
 – כן. והנה מתוך רגש הוּמַני ו... ו... ו... והשתתפות, כלומר, חפצתי, מצדי, להיות לה להועיל בדבר-מה, בראותי מראש את גורלה המר. כמדֻמה, שכל המשפחה העניה תלויה עכשו רק בה בלבד,גברתי.
– ירשני לשאול, – קמה סוניה פתאם – מה הואיל לדבר אליה אתמול על האפשרות לקבל פנסיון? מפני שהיא עוד אתמול אמרה לי, שהוא הבטיח להשיג לה את זאת. אמת היא?
– כלל לא, ובמובן ידוע אין זו אלא שטות. אני רק רמזתי לה על תמיכה זמנית לאלמנה, שבעלה מת במִשׂרתו – אם רק תהא פרוֹטֱקציה – אולם אביה המנוח כמדֻמה, לא רק שלא גמר את מועד-השנים הנחוץ, כי-אם לא שֵׁרת כלל בעת האחרונה. במלה אחת, אף-על-פי שהיתה יכולה להיות איזו תקוה, אבל אוירית ביותר, מפני שבעצם אין לה כל זכֻיות על תמיכה, ואדרבה... והיא כבר קִותה לקבל פנסיון,חֱה-חֱה-חֱה! אָצָה להעשיר!
– כן, פנסיון... מפני שהיא מאמינה בנקל וטובת-לב... ומטוּב-לב היא מאמינה... ו... ו... ו... ושכלה הוא כזה... כן... סליחה, – אמרה סוניה, ושוב קמה ללכת.
– תרשי-נא, היא עוד לא שמעה את כל דברי.
– כן, לא שמעתי, – מלמלה סוניה.
– תשב אפוא.
– סוניה נכלמה מאד ותשב בשלישית.
– בראותי את כל מצבה, עם הטפָלים האֻמללים התלוים בה, חפצתי – כמו שאמרתי כבר – להיות לה לעזר בדבר-מה, לפי כֹחי, הַיְנו, לפי כֹחי, לא יותר. אפשר היה, למשל, לסדר לטובתה רשימת-נדבות או, נֹמר, הגרלה... או בדומה לזה, – כמו שעושים תמיד במקרים כאלה אנשים קרובים, או גם רחוקים, אבל דורשי-טוב. הנה את זה חפצתי להודיע לה. דבר זה אפשרי הוא.
– כן, טוב... אלהים בעד זה... דובבו שפתי סוניה, כשהיא מביטה בעין-בוחנת בפטר פטרוביץ'.
– אפשר, אבל... זה אחר-כך... זאת אומרת, אפשר היה להתחיל עוד היום, בערב נתראה, נסדר את הדבר ונניח, כלומר, את היסוד. תכנס אלי השבע בערך. אנדרי סמיונוביץ', אקוה, ישתתף גם הוא במפעלנו... אבל... פה יש סעיף אחד, שעל-אודותיו צריך להִוָעץ מראש ובדברים ברורים. ובשביל זה הטרדתי אותה, סופיה סמיונובנה, וָאקרא לה הֵנה. הדבר הוא, שלפי-דעתי, אסור, וַחֳמוּרָה סכנה מאִסור, למסור את הכסף לידי קטרינה איבנובנה בעצמה; וראיה לדבר – המשתה של היום. ליום המחרת אין לה אף פתותים ללחם-חֻקה... נו, וגם לא בגד, ולא כלום, – ובמצב כזה קונים רוֹם-יַמַיקה ומַדֵּירָה,כמדֻמה, ו... ו... וקָפֱה. אני ראיתי בהעברה בעלמא. ומחר שוב יפול הכל למשא על גברתי, עד ככר-לחם, וכזאת לא תעשה בת-דעת. לפיכך צריכות הנדבות, לפי השקפתי הפרטית, להאָסף באֹפן כזה,שהאלמנה האֻמללה, כלומר, לא תדע דבר על הכסף; שעל הכסף תדע, למשל, רק גברתי. האם לא נכונה בפי?
– איני יודעת. זה רק היום... היא... פעם אחת בחייה... גדל חשקה לעשות אזכרה... לחלק כבוד... זכרון... והיא דוקא חכמה מאד. אבל כמו שיעלה לפני רצונו. ואני מאד, מאד... והם כֻּלם מאד, מאד... ואלהים... והיתומים...
– סוניה לא כלתה לדבר ותבך.
– כן. נו, תשים-נא אפוא את לבה. ועכשו תועיל –נא לקבל, לטובת הקרובה שלה. גם את מתּת-ידי, כפי יכולתי. מאד ומאד הייתי רוצה, ששמי לא יִזָכר ולא יִפָּקד בזה... הנה... בשים אל לב, כלומר, שיותר מזה אין לאל-ידי...
ופטר פטרוביץ הושיט לה שטר בן עשרה, לאחר שפרשׂ אותו כשמלה. סוניה לקחה, נתבַּישה, קפצה ממקומה, מלמלה דבר-מה ותמהר להשתחוות ולצאת. פטר פטרוביץ’ לִוה אותה עד לדלת בחגיגיות מרֻבה. היא נמלטה סוף-סוף על נפשה, נרגָשה ומֻנָה, וַתָּשב אל קטרינה איבנובנה נכלמה מאד.
– בכל שעת המחזה הזה עמד אנדרי סמיונוביץ’ אצל החלון, או התהלך בחדר, בהמנעו מהפריע את השיחה. אך לאחר שיצאה סוניה, נגש פתאם לפטר פטרוביץ’ והושיט לו את ידו בחגיגיות.
– אני שמעתי הכל וראיתי הכֹל, – אמר, בהדגישו ביהוד את המלה "וראיתי" – זה מעשה עָדִין, זאת אומרת, חפצתי לאמר, הומני! הוא התכַּוֵן להמלט מתודה, אני ראיתי! ואף-על-פי – למה אכחד? –אף-על-פי – שעל-פי הפרינציפּ אין אני יכול להסכים למעשי חסד פרטיים, לפילנטרופיה, מפני שמעשים כאלה לא רק שאינם עוקרים את הרע מן השׁרש, אלא שעוד מפרנסים ומגדלים אותו, אף-על-פי-כן אין אני יכול שלא להודות, שמעשהו גרם לי עֹנג, – כן, כן. מעשה כזה יָשַׁר בעיני.
– אֱה, כל זה לא-כלום! מלמל פטר פטרוביץ', קצת בהתרגשות, ומשום-מה הסתכל הסתכלות יתֵרה בלֱבּזיטניקוב.
– לא, לא, לא-כלום! אדם, שנשא עלבון ורֹגז, כמותו, על-ידי המאורע של אתמול, ובאותה שעה אם עודנו מֻכשר להתענין בצרתם של אחרים, – אדם כזה... אף שמעשיו אינם רצוים במובן הסוציאלי, – אף-על-פי-כן... ראוי לכבוד! אני גם לא צפיתי לכגון זה מצדו, פטר פטרוביץ', ביחוד שעל-פי דעותיו – הוי, כמה עדַין עומדות לו דעותיו למכשול! – עשה עליו המאורע של אתמול רֹשם כזה!... (אנדרי סמיונוביץ’ הקטן והטוב הרגיש שוב רגש-ידידות חזק לפטר פטרוביץ') ולמה, למה לו אלה הנשואין על-פי החֹק, פטר פטרוביץ', חביבי, עטרת ראשי? למה לו החֻקיות הזאת בנשואין? נו, יהרגני-נא הָרוג,אם יש את נפשו, ואני שמח, שמח, על שלא עלו הנשואין הללו, שהוא עודנו חפשי, שהוא עוד לא אבד בשביל האנושיות... יאמר מה שיאמר: אני הגדתי את אשר בלבי!
– למה? מפני שאיני רוצה את הנשואין האזרחיים שלכם, איני רוצה שיהיו לי קַרנַים של בעל מרֻמה ושאפרנס ילדים זרים. הנה מפני מה נחוצים לי חֻפה וקדושין, – ענה לוזשין רק בכדי לענות דבר-מה. הוא היה עסוק ושקוע באיזה הרהורים.
ילדים? הוא נגע בשאלת הילדים? – נרעד אנדרי סמיונוביץ' כסוס-מלחמה בשמעו את קול השופר– הילדים – זוהי שאלה סוציאלית חשובה, אני מסכים; אולם שאלת הילדים נפתרת באֹפן אחר. יש ששוללים לגמרי את הילדים כדבר שיש בו רמז למשפחה. על הילדים נדבר אחר-כך, ועתה נדון בזה שאמר: קרניו של בעל מרומה. אודה ולא אביש: את הדבר הזה איני יכול לשמוע במנוחה. זהו מֻשׂג שאינו מהֻגן, מֻשׂג אופיצירי, פושקיני, שבלקסיקון לעתיד-לבוא לא ימצא לו שום מקום. קרנַים של בעל מרֻמה! הוי, איזו טעות! הוי, איזה הבל! אדרבה! הנשואין האזרחיים מבטלים את הקרנים! זוהי רק תוצאה טבעית ממצב-הנשואין ההוה, תקנת המצב, המחאה נגד המצב, ובמובן זה אין בזה שום חרפה... ואם אני – אם נניח דבר שאי-אפשר – אשא בזמן מן הזמנים אשה בחֻפה וקדושין, אשמח אפילו אם היא תעמיד לי קרנים, אם היא תפגוד בי. אז אגיד לאשתי: "ידידתי, עד עתה רק אהבתיך, ומעתה גם כבּד אכבדך, מפני שידעת למחות!" הוא צוחק? זה רק מפני שאין לאֵל-ידו לעזוב את משפטיו הקדומים!... לעזאזל! הרי אני מבין, מהו יסוד אי-הנעימות, כשהבעל מרֻמה במצב-הנשואין של היום; אבל אין זאת בלתי-אם תוצאה מנֻוֱלת מעובדה מנֻוֱלת, במקום שנעלבים ונשפלים גם שניהם. ואולם כשה"קרנים" בָאות בפרהסיה, כמו בנשואין האזרחיים, אז הן בטלות ומבֻטלות, לא שרירין ולא קַיָמין. אדרבא, אשתך רק תוכיח לך, עד כמה היא מכבדת אותך, שהיא חושבת אותך לבלתי-מֻכשר להתנגד לאשרה, שהיא חושבת אותך למפֻתּח דַּיֱך, שלא לנקום בה בגלל הבעל החדש. לעזאזל, אני יש אשר אחלום, שאִלו היו נותנים אותי לאשה, טפו! רצוני לאמר: אלו הייתי אני נושא אשה (בנשואין אזרחיים או חֻקיים, הכֹּל אחת), הייתי אני, כמדֻמה, מביא בעצמי לאשתי גבר אחר, אִלו דחתה היא את הדבר לזמן מרֻבּה, והייתי אומר: "רעותי! אני אוהב אותך, אבל עוד יותר מזה רוצה אני, שתכבדיני, והנה!" – האם לא כן, האם לאכן אדבר!
פטר פטרוביץ’ צחק למשמע הדברים האלה, אבל בלי הנאה מיֻחדה. הוא גם כאלו לא שמע כהוגן. מחשבותיו היו באמת עסוקות בדבר אחר. ואפילו לֱבֱּזיַטניקוב הכיר בזה סוף-סוף. פטר פטרוביץ’ היה כמו נרגש ונסער, חכך את ידיו, שקע בהרהורים. כל זה זכר אנדרי סמיונוביץ’ והבין לאחר-כך...

  1. ^ הבה נבחין (צרפתית, הערת ויקיטקסט).
  2. ^ מילה בלתי־קריאה במקור המודפס (הערת פרויקט בן־יהודה).