החטא ועונשו (ברנר)/חלק חמישי/פרק III

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


– פטר פטרוביץ'! – צָוחה – יגן הוא, למצער! ילַמד הוא בינה את
– זו המרשעת הכסילה, שאין לה רשות להָעֵז ולנהוג ככה בגברת רמת-היחס, שירדה ממצבה... שעל זה יש דִּין ויש דַיָן... ואני אקבול עליה בפני הגֱנרל-גוּבּרנַטור בעצמו... היא לא תִנָקה... יזכור אדוני את לחם-אבי ויגן על היתומים.
– במטותא, גברתי... במטותא, במטותא, גברתי, – נשתמט ממנה פטר פטרוביץ' – את אביה, כידוע לה, לא נתכבדתי כלל לדעת... במטותא! (מאן-דהו נתן קולו בצחוק רב), ובקטטותיה הבלתי-פוסקות עם אמליה איבנובנה אין אני מוכן להשתתף כל-עִקר... אני באתי לצֹרך עצמי... ורוצה אני לברר דבר אחד, תֵּכף-ומיד, לבת-חורגתה סופיה... איבנובנה... הלא כך? תתן-נא לי לעבור...
ופטר פטרוביץ', בעברו נְטוי-צד על פני קטרינה איבנובנה, כונן את צעדיו לזוית השניה, ששם עמדה סוניה.
– קטרינה איבנובנה נשארה עומדת במקומה כהלומת-רעם. היא לא יכָלה להבין, איך יכול פטר פטרוביץ’ להתכחש ללחם-אביה, אחרי אשר בדתה פעם מלבה את הלחם הזה, כבר האמינה בו בעצמה אמונת-קֹדש. רֹשם מדֹכּה עשה עליה גם הטוֹן היבש והמעשי של פטר פטרוביץ, שהיה מלא גם איזו הַתְרָאַת-בוז. ואף כל המסֻבים כמו נשתתקו לאט-לאט עם הופעתו. מלבד זה שהאיש המעשי והרציני הזה לא התאים כלל וכלל לכל הכנופיה, עוד נראה היה שהוא בא לשם איזה ענין חשוב מאד, שבודאי איזו סִבּה בלתי-מצויה יָכלה להביא אותו לכנופיה זו ושמיד יִקרה אפוא דבר-מה. רסקולניקוב, שעמד אצל סוניה, נתן לו דרך לעבור; פטר פטרוביץ', דומה לא הרגיש בו כלל. כעבור רגע נראה על המפתן גם לֱבֱּזיַטניקוב; לחדר פנימה לא נכנס, אבל התיצבותו היתה במין סקרנות מיֻחדה, כמעט בתמהון; האזין והקשיב, אבל נדמה היה, שזמן מרֻבה לא יכֹל להבין את הנדבר פה.
– סליחה, על שאולי אני מפריע, אבל הענין הוא חשוב למדי, – העיר פטר פטרוביץ’ בדרך-כלל, מבלי פנות לאיש ביחוד; – אני גם שמח על שזה נעשה לעין הקהל. אמליה איבנובנה, אחלה את פניה,בתור בעלת-הבית, לשים לב לשיחתי הבאה עם סופיה איבנובנה. סופיה איבנובנה, – המשיך בפנותו ישר לסוניה התמהה, שכבר הספיקה גם להפחד דַּיָה – מִשֻׁלחני, בחדר ידידי, אנדרי סמיונוביץ לֱבֱזיַטניקוב,מיד אחרי בקורה, אבד לי שטר ממלכתי-קרֱדיטי בשֹׁוי מאה רֻבל. אם באיזה אֹפן שהוא יודעת היא, וגם תגיד לנו, איפה הוא נמצא, הנני מבטיחהּ בהן-צדק שלי, והנני מעיד עלי את כל העומדים פה, שבזה יגמר כל הדבר. ואולם אם לא, אֵאָלץ להשתמש באמצעים מאד רציניים, ואז... תתרעם על עצמה.
דממה גמורה נשתחררה בחדר. אפילו הילדים הבוכים נָדַמו. סוניה עמדה חִוֱּרת כמות, הביטה על לוזשין ולא יָכלה לענות דבר. היא כאילו לא הבינה עדַין. עברו רגעים אחדים.
– נו-ס, מה אפוא? – שאל לוזשין ונתן בה עין חודרת.
– איני יודעת... אני איני יודעת כלום... – מלמלה סוניה לאחרונה בקול רפה.
– לא? אינה יודעת? חזר לוזשין ושאל, ולאחר-זה שתק רגעים אחדים – תחשב-נא, מַדמוֹזֱל, – התחיל קשות, אבל עדַין כמו מדַבּר על לבה – תמָלך-נא, אני נכון לתת לה עוד שהות לישוב-הדעת. תראה-נא: אלמלא הייתי בטוח כל-כך בהנחתי, כי אז, כמובן, לא היה בעל-נסיון שכמוני בא להאשימה באֹפן ישר שכזה; היות שבעד האשמה שכזו, ישָרה ופֻּמבית, אחר-כך באים ומזִמים אותה, או אפילו רקמוכיחים שהיתה בטעות, אני, במובן ידוע, נושא עלי אחריות. אני יודע זאת. היום בּבֹּקר פרטתי לצרכַי שטרות אחדים בני-חמשה-רבּית, בסכום של שלשת אלפים רֻבּל כמעט. החשבון רשום בפנקסי. בבואי הביתה – יקום אנדרי סמיונוביץ’ ויעיד– התחלתי למנות את הכסף, ולאחר שמניתי שני אלפים ושלוש מאות רֻבל, נתתי אותם בארנק שלי, והארנק נמצא בכיס בכיס הצדדי של הסוּרטּוּק שלי. על השלחן נשארו כחמש מאות רֻבּל, שטרות קרֱדיט, וביניהם שלושה שטרות, מאה רֻבל כל אחד. בזה הרגע באה היא (לקריאתי) – וכל העת היתה אצלי בבלבול גמור, באֹפן ששלש פעמים באמצע השיחה קמה ומִהרה משום-מה ללכת, אף כי השיחה שלנו לא נגמרה. אנדרי סמיונוביץ' יוכל להעיד על כל זה. בלי-ספק לא תכחיש היא בעצמה, מַדמוֹזֱל, שקרֹא קראתי לה על-ידי אנדרי סמיונוביץ’ רק בכדי לדַבּר אִתּה על מצב הַשְּכול ואלמון של קרובתה קטרינה איבנובנה, (שלסעֻדתה לא יכֹלתי לבוא), ועל התועלת שהיה יכול להביא לה סִדור נדבות, הגרלה, וכיוצא בזה, לטובתה. היא הודתה לי, ואף עיניה זלגו דמעות (אני מספר כל הדברים כהוָיָתם, ראשית, בכדי להזכיר לה, ושנית, בכדי להראות לה, שמזכרוני לא נמחה אף קַו אחד). אחר-כך לקחתי מעל השלחן שטר-קרֱדיטי בן עשרה ונתתי לה מִשֱׁלי, לטובת קרובתה, בתור תרומה ראשונה. כל זה ראה אנדרי סמיונוביץ'. אז לִויתיה עד הפתח – והיא עדַין היתה בוֹשה ומבֻלבּלה – ואחר-כך נשארתי ביחידות עם אנדרי סמיונוביץ’ שׂוחחתי אתו כעשרה רגעים, אנדרי סמיונוביץ’ יצא, ואני פניתי שוב אל השלחן עם הכסף המֻנך עליו, בכדי למנות ולהניחו במקום מיֻחד, כאשר אמרתי לעשות מקֹדם. לתמהון לבבי ראיתי, והני אחד משטרות-המאה איננו. עכשׁו תגיע בעצמה: לחשוד את אנדרי סמיונוביץ’ הן איני יכול בשום-אֹפן; גם מפני ההשארה בלבד תכסה כלִמה פני. לטעות בחשבון גם-כן אי-אפשר, מפני שרגע אחד לפני בואה גמרתי את כל החשבונות, עשיתי סך-הכל ומצאתיו נכון. תסכים בעצמה, שבזכרי את בלבולה, את מהירותה לצאת ושהיא החזיקה את ידיה זמן-מה על השלחן; ובתתי גם אל לבי את מצבה החברתי וההרגלים התלוים בו, נאלצתי, כלומר, באימה ולמרות רצוני, לגַלות את החשד הזה, האכזרי אומנם, אבל הנכון! והרי אני מוסיף וחוזר על האמור: למרות כל בטחוני הברור, מבין אני, שאף-על-פי-כן יש בהאשמתי זו מעין איזו סכנה בשבילי. ואולם, כפי שהיא רואה, לא רפו ידי;אני קמתי להעיד עֲוֹנה בפניה, ואף אגיד לה למה: רק מפני זה, גברתי, מפני כפית-התודה המגֻנה שלה! היאך! אני קורא לה לטובת קרובתה העניה, אני נותן לה נדבה לפי-כֹחי, עשרה רֻבלים, והיא, באותו מקום, באותה שעה, משלמת לי בעד כל זה במעשה שכזה! לא, זה כבר לא טוב! נחוץ להורותה דרך-ארץ. תִּמָּלך אפוא, יתר על כן: כידידה היותר נאמן הנני מבקש אותה (כי ידיד יותר נאמן ממני אין לי ברגע זה): תִּנָּחם על מעשֱׂהָ! וָלא – לא אדע רַחם! נו-ס, ובכן?
– אני לא לקחתי ממנו דבר – מלמלה סוניה באימה – הוא נתן לי עשרה רֻבּל, הנה הם, יִקָּחם. סוניה הוציאה מכיסה מתפחת, מצאה את העניבה, התירה אותה, הוציאה את השטר והושיטה אותו ללוזשין.
– ועל יתר הכסף, על מאה הרֻבל, אין היא מודה? – קרא לוזשין בתוחכה, ואת הכסף לא לקח.
– סוניה הביטה מסביב. הכל הביטו עליה בפנים כל-כך נוראים, קשים, מלעיגים, שׂוֹטמים. היא העיפה עין על רסקולניקוב... הַלָּה עמד אצל הכֹּתל, זרועותיו שלובות לו על חזהו, ומבטו-אש נעוץ בה.
– הוי, רבונו-של-העולם! – התמלט מפי סוניה.
אמליה איבנובנה, צריך יהיה להודִיעַ לפוליציה, ולכן אחלה את פניה להביא לעת-עתה הֵנה את השוער, – קרא לוזשין בקול נמוך וחביב.
– גָט דער בּאַרמהערציגער! אני ידעתי מקֹדם, שהיא גַנָבה – ספקה כפיה אמליה איבנובנה.
– היא ידעה? – מִהר לוזשין – הרי שגם מקֹדם היה לה איזה יסוד להחליט כך. אבקשֱׁהָ, אמליה איבנובנה הנכבדה, לזכור את דבריה אלה, שנאמרו, אמנם בפני עדים.
– מכל העברים עלה פתאם קול דברים. הכל באו לידי תנועה.
– היאך! צָוחה פתאם קטרינה איבנובנה, כאִלו שב אליה רוחה, וכאלו נִתּקה מן החבל התנפלה על לוזשין – היאך! הוא מאשים אותה בגנבה? את סוניה? הוי, נבלים! נבלים! – ובהתנפלה אל סוניה חבקה אותה, כמו בַסַּד, בזרועותיה, שיבשו מעֹני.
– סוניה! איך העזת לקחת ממנו עשרה רֻבל! הוי, פתיה! תני הֵנה כרגע את הכסף הזה – הִנֵּה!
היא חטפה מיד סוניה את השטר, דבללה אותו והשליכתהו ישר בפני לוזשין. הניָר הקמוט בתבנית כדור קטן פגע בעינו, ומשם קפץ ונפל לארץ. אמליה איבנובנה מהרה להרים את הכסף. פטר פטרוביץ’ נתקצף.
– החזיקו בזו המשֻׁגעה! – צָוַח.
– בדלת, באותה שעה, יחד עם לֱבֱזיַטניקוב, נראו עוד פנים אחדים, שבאו לראות במחזה, ביניהם גם שתי הנשים מן הפרובינציה.
– היאך! משֻׁגעה? אני משֻׁגעה? שוטְטְטֱהֱ! – יללה קטרינה איבנובנה – אתה השוטה, שליח בית-דין מזֹהם, בריה שפלה! סוניה, סוניה תקח ממנו כסף! סוניה היא הגַּנָּבה! הלא היא תתן לך משלה, שוטה! – וקטרינה איבנובנה התפרצה בצחוק הסטֵרי – הראיתם שוטה שכזה? – התנפלה לכל עֵבר, בהורותה לַכֹּל על לוזשין – וגם אַתְּ? – ראתה פתאם את בעלת-הבית – גם אַתְּ, כרכשתא מאַשרת, שהיא גַנָּבה, אתְּ, רגל-תרנגֹלת פּרוּסית מנֻוֱּלת בקרינולינה! הוי! אתם! הוי,אתם! הרי היא לא יצאה גם מן החדר, ואך באה מאתך, המנֻוַּל, ישבה מיד אצלי; הכֹּל ראו. אצל רודיון רומנוביץ’ ישבה... בִּדקו אצלה! הואיל והיא לא יצאה לשום מקום, הרי שהכסף צריך להיות אצלה! חפש אפוא, חפש, חפש! אבל אם לא תמצא, אז סלח, חביבי, אז תנתן בפלילים! אל המלך, אל המלך, אל הקיסר בעצמו ארוץ, אליו, הרחמן, לרגליו אתנפל, תֵּכף-ומיד היום! אני – יתומה! לי יתנו לבוא! כסבור אתה, לא יתנו? משַׁקר אתה, אני אגיע, אגיע! אתה סמכת על זה, שהיא ענוה וצנועה? על זה סמכת? אבל אני, ר' קרוב, אני זריזה! הָכָּשל תִּכָּשל! חַפשׂ, אפוא! חַפש, חפש, נו, חפש!
ובחמת שגעונה דחפה קטרינה איבנובנה את לוזשין אל סוניה.
– אני נכון, אני אחראי... אבל תֵּרָגע, גברת, תרגע. אני רואה יותר מדי, שהיא זריזה!... זה... זה... זה – איך לעשות זאת? – מלמל לוזשין – זה צריך לעשות במעמד הפוליציה... אף-על-פי שאמנם... גם עתה ישנם עדי-ראִיה למכביר... אני נכון... אבל, בכל אֹפן, קשה לגבר... בסבת הבדל-המינים... אם בעזרתה של אמליה איבנובנה... אף שכּכה לא יֵעָשה... כיצד?
– את מי שאתה רוצה! יחפש מי שרוצה! – זעקה קטרינה איבנובנה – סוניה, הפכי להם את כיסיך! הנה! הנה! ראה, זֵד, הני ריק, פה מטפחת, ריק, רואה אתה! הני הכיס השני! הנה, הנה, רואה אתה! רואה אתה!
וקטרינה איבנובנה לא רק הפכה, אלא כמעט שקרעה את שני הכיסים, אחד אחר השני, לחוץ. ואולם מן הכיס השני, הימני, קפץ פתאם ניר קטן אחד, פרח באויר בחצי-עגול ונפל לרגלי לוזשין. את זה ראו הכֹּל; מפי רבים התפרצו קולות קריאה. פטר פטרוביץ’ כפף עצמו, נטל את השטר בן מאה, מקֻפל בשמינית גדלו. פטר פטרוביץ’ נפנף בו בידו, למען יראה כל הקהל.
– גַּנָּבָה! גשי הלאה! פּוליס! פוליס! – שִׁועה אמליה איבנובנה – לסִבִּיר צריך לגרשן! הלאה!
– מכל עברים התמלטו קולות-קריאה. רסקולניקוס החריש, מבלי גרוע עין מסוניה, ורק לעתים העיף מבט מהיר על לוזשין. סוניה עמדה במקומה כאבודת-עשתונות; היא כמעט גם לא נתפלאה, פתאם האדימו כל פניה, צָוחה ותלטאת פניה בידיה.
– לא, זה לא אני! אני לא לקחתי! אני איני יודעת! – צעקה בקול שובר-לב, והתנפלה על קטרינה איבנובנה. זו אחזה בה והדקה אותה אליה בכל כֹּחה, כאלו רצתה להגן עליה בגופה מפני כֹל.
– סוניה! סוניה! אני איני מאמינה! רואה אַתּ, אני איני מאמינה! – צעקה קטרינה איבנובנה (למרות שהדבר היה ברור ונראה לעין). הניעה אותה בידיה, כמו תינוק, נשקה לה לאין-ספורות, לכדה את ידיה ונשקה אותן, שתתה אותן בצמא. – שֱׁאַת לקחת! אבל כמה אוילים האנשים האלה! הוי, אלי! אוילים אתם, אוילים! – צעקה בפנותה לכֹּל – אתם אינכם יודעים, איזה לב לנערה הזאת! מה היא הנערה הזאת! היא תקח, היא! הלא היא תפשוט את כתנתה לעורה ותמכור, יחפה תהַלך, ולכם תתן, אם יש לכם צֹרך, הנה מה טיבה של נערה זו! הן היא קבלה גם את התעודה הצהֻבה רק בשביל ילָדי, אשר התעטפו מרעב, בשבילנו מכרה את עצמה!...הוי, המנוח, המנוח! הוי, המנוח, המנוח! רואה אתה? רואה אתה? הנה סעֻדת-ההזכרה שלך! אֵלי! אבל הגִנו עליה, למה אתם עומדים כֻּלכם? רודיון רומנוביץ'? למה אתה אינו מֵגֵן עליה? האמנם גם הוא מאמין? את קָטנהּ אינכם שוים, כֻּלכם, כולכם, כלכם, כלכם! רבונו-של-העולם! הגן אתה עליה לאחרונה!
– בכיָתה של קטרינה איבנובנה המִּסְכֵּנה, השפֻחה, שֱׁכֻּלה יַתמות, עשתה, דומה, רֹשם חזק על הקהל. באלה הפנים היבשים כשחיף-עץ, באלה השפתים הרטושות, שדם נקרש עליהן, בזה הקול הַנִּחר והמשַּוֵע, בזה הבכי הדומה לבכי-ילד, בזו התפִלה והתחִנה למֵגֵן שיָגֵן, שהיה בה גם אמונת-ילדים גם יאוש אחרון – בכל זה היה כל-כך הרבה צער, כל-כך הרבה עִנוי, עד שנחומי הכל נכמרו, כמדֻמה, על האֻמללה. לכל-הפחות פטר פטרוביץ’ רחם עליה מיד:
גברתי! גברתי! – קרא בקול מכֻבּד – העובדה הזאת אינה נוגעת לה כל-עִקר! איש מאתנו לא יאשים אותה במזִמה או בקנוניה, בפרט לאחר שהיא בעצמה גִלתה את הדבר והפכה את הכיס; שמע-מינה, שהיא לא ידעה דבר. מאד ומאד נכון אני להשתתף בצערה, אם העניות, כלומר, הביאה את סופיה סמיונובנה לידי-כך, אך למה, מַדמוֹזֱל, מאנה היא להודות על פשעה? הבושה עִכּבה? הצעד הראשון? אולי נתבלבלה? הדבר מובן; מאד מובן... אבל על-כל-פנים, למה היה לה לעשות מעשה שלא יֵעָשׂה! רבותי! – פנה לכל העומדים – רבותי! מתוך רחמים ומתוך, כלומר, השתתפות-בצער, אני, אולי, נכון למחול גם עתה, למרות העלבון שסבלתי. ותהי-נא, מדמוזל, הבושה הנוכחית לה ללקח טוב לימים יבואו – פנה לסוניה – ואת השאר אני משאיר כך, הנני אומר קץ לדבר, וִיהי כן, די!
– פטר פטרוביץ’ העיף מבט אלכסוני על רסקולניקוב, מבטיהם נפגשו. מבטו הבוער של רסקולניקוב נכון היה לאַכִּלֵהו. בתוך-כך, וקטרינה איבנובנה, נדמה לא יספה לשמוע דבר, היא חבקה ונשקה לסוניה, כמטֹרפת. ואף הילדים סבבו את סוניה בידיהם הקטנות, ופוליצ'קה – שאמנם לא ידעה היטב, כל הענין הזה מה טיבו – טבעה, פשוט, בדמעות והחביאה את פניה הנאים והנפחים מבכי בכתפה של סוניה.
– כמה מגֻנה כל זה! – נשמע פתאם קול רם מן הדלת.
 פטר פטרוביץ’ שלח לשם מבט-חפזון.
– איזו שפלות! – חזר לֱבֱּזיַטניקוב, ויתן מבט חודר אל-מול מבטו של לוזשין.
פטר פטרוביץ’ כמו נרעד. את זה ראו הכל (לאחר-כך נזכרו בזה). לֱבֱּזיַטניקוב עשה צעד לתוך החדר.
– והוא עוד הֵעֵז להעמיד אותי בתור עד? – אמר בגשתו לפטר פטרוביץ'.
– מה פֵּרושו של דבר, אנדרי סמיונוביץ'? על-אודות מה הוא מדבר? – גמגם לוזשין.
– פֵּרושו של דבר, שהוא... מוציא-דבּה, הנה פֵּרושם של דברי! – קרא לֱבֱּזיַטניקוב בהתלהבות ונתן בלוזשין את עיניו הטרוטות. הוא היה ברֹגז נורא. רסקולניקוב נעץ בו את שתי עיניו וקִדֵּם ושקל את כל היוצא מפיו. פטר פטרוביץ’ כמעט שנתבלבל, ביחוד ברגע הראשון.
– אם הוא מדבר זה לי... התחיל לגמגם – אבל מה אתו? האם לא יצא מדעתו?
– אני לא יצאתי מדעתי, אבל הוא... רמאי! אוי, כמה זה שפל! אני האזנתי כל העת וחכיתי במתכַּוֵן, בכדי להבין הכֹּל, מפני שמודה אני, גם עכשיו אין הדבר הגיוני לגמרי... אבל למה עשה כל ואת – אין אני מבין.
– אבל מה עשיתי! יחדל-נא מִדַבר בחידות! או שמא שתה לשָׁכרה?
– זה הוא אדם מגֻנה, שותה, אולי, לשכרה, ולא אני! אני יין ושכר לא יבוא אל פי לעולם, מפני שזה נגד דעותי! חִשבו בדבר, הוא, הוא עצמו, בידיו ממש, נתן את שטר-המאה הזה לסופיה סמיונובנה –בעיני ראיתי, אני עד, אני אֱשָׁבע על זה! הוא, הוא! – חזר לֱבֱּזיַטניקוב, בפנותו לכל אחד ואחד מהעומדים.
– אבל הוא אמנם יצא מדעתו, פרחח! – קרא לוזשין – הנה היא לפניכם – הנה היא פה, לפני רגע אִשרה וקִימה באזני הכֹּל – שמלבד עשרת הרֻבל לא קבלה ממני דבר. באיזה אֹפן יכֹלתי לתת לה? מה הוא מדבר?
– אני ראיתי! – ראיתי! – צעק והעיר לֱבֱזיַטניקוב – ואף שזה נגד דעותי, אבל אני נכון כרגע לקבל בבית-המשפט כל שבועה שתהא, מפני שבעיני ראיתי, איך שהוא הניח לה את השטר בלאט! אלא שאני, הטִּפּש, חשבתי, כי לגמולחסד אִתּה רצה בזה! בדלת, לפני לכתה, כשפנתה ללכת, והוא לחץ את ידה בימינו, הניח לה בשמאלו את השטר לכיסה. אני ראיתי! ראיתי!
לוזשין חָוַר.
– מה הוא מכזב! – התחצף – הוא עמד אצל החלון, ואיך יכול היה לראות את השטר?... הוא ראה זאת בחלומו... בעיניו העִוְרוֹת. הוא מדבר מתוך חֹם-קדחת!
– לא! לא בחלומי! ואף שעמדתי רחוק, אבל אני ראיתי הכל, הכל ואף שמהחלון קשה באמת לראות את הניָר, – זה אמת – אבל, מפני סִבּה מיֻחדת אחת, ידעתי ברור, שזהו שטר-המאה, מפני שבשעה שהוא התחיל לתת לסופיה סמיונובנה את שטר-העשרה, לקח – בעיני ראיתי – מעל השלחן שטר-מאה (זה ראיתי, מפני שאז עמדתי קרוב, ומפני שמיד בא רעיון אחד למוחי, לכן לא שכחתי, שבידו שטר בן-מאה). הוא קִפל אותו והחזיקו בכף כל העת. אחר-כך שכחתי את זה, אך כשהתחיל לקום, העביר את השטר מימין לשמאל, וכמעט שלא הפילו; אז זכרתי שנית, מפני שהרעיון בא שנית אל מוחי, והַינו שהוא רוצה לעשות מתן-בסתר, שאני לא אראה. תוכלו לשער, איך התחלתי להתבונן – נו, וראיתי איך שעלה בידו להניח לתוך כיסה. אני ראיתי, אני אִשָׁבֵעַ!
נשימת לֱבֱזיַטניקוב קָצרה. מכל העברים עלו קולות-קריאה שונים, שרֻבּם היה מסוג של השתוממות; אולם נשמעו גם קריאות מאַימוֹת. הכל הצטופפו מסביב לפטר פטרוביץ'. קטרינה איבנובנה התנפלה אל לֱבֱזיַטניקוב.
– אנדרי סמיונוביץ', אני טעיתי בו! יגן הוא עליה! הוא אחד בעדה! היא יתומה! אלהים שלח אותו! אנדרי סמיונוביץ', יקירי, אבּי!
וקטרינה איבנובנה, כמעט מבלי דעת את אשר היא עושה, התנפלה לפניו על ברכיה.
– הבאי! – חרה אף פטר פטרוביץ’ לאין-שעור – כל דבריו דברי-הבאי המה, אדון... "שכחתי, זכרתי, זכרתי, שכחתי" – מה פֵּרוש! מדבריו יוצא, שאני הנחתי לה במזיד? לשם מה? לאיזו מטרה? מה לי ולזו ה...
– לשם מה? זהו מה שגם אני איני מבין, ואולם מה שאני מספר עובדה אמִתּית היא! אני כל-כך רחוק מטעות, אדם שפל ופּושע! עד שאני זוכר אפילו, איך שמיד נצנצה שאלה זו במוחי, אז בעת שלחצתי את ידו והודיתי לו: למה הניח לה את השטר בגנבה? זאת אומרת: למה דוקא בגנבה? האמנם מפני זה, שחפץ להסתיר זאת מעיני, בדעתו שדעותי אחרות הן בנִדון זה ואני שולל גמילות-חסדים פרטית, שהיא רק פַליאטיב ואינה רפואה רדיקלית? נו, ובאתי לידי מסקנה, שבאמת התבַּיש בפני לתת נדבות גדולות כאלו. חוץ מזה, חשבתי, אפשר שהוא רוצה לעשות לה סוּרפּריז, להפתיעה, כשתמצא פתאם בכיסה מאה רֻבל (מפני שיש גומלי-חסדים האוהבים מאד להלביש את טובתם בשלל-צבעים); אני יודע. אחר-כך עלה גם גם-כן בדעתי, שהוא רוצה לנסותה, אם תבוא להודות לו על חסדו כשתמצא! אחר-כך הרהרתי, שהוא דוקא אינו רוצה שתודה לו, נו, וכמו שכתוב שם: שלא תדע הימנית מה שעושה... בקִצור, במובן זה... אבל אטו כרוכלא איזול ואחשוב את כל ההרהורים שעלו בראשי אז? מחשבות רבות הקיפוני, עד שגמרתי אֹמר לחשוב על כל זה בארֻכּה לאחר-כך, ובכל-זאת מצאתי שלא לנכון לגלות לפניו, שאני יודע את הסוד. אולם, על-כל-פנים, אצלי התעוררה מיד עוד שאלה אחת: מה אם לסופיה סמיונובנה, טרם יִוָּדע לה הדבר, יאבד הכסף בבלי-דעת; הנה משום-מה החלטתי לבוא הנֵה, לקרֹא לה ולהודיעה, שהניחו לתוך כיסה מאה רֻבל. אבל בדרך-אגב נכנסתי קודם לחדרן של הגבירות קוביליאטניקוב, בּכדי להכניס להן את "התוצאה הכללית של השיטה החיובית" ולהשִׁיאן ביחוד לקרֹא את מאמרו של פידֱריט (אגב, גם של וַגנר). אחר-זה אני בא הֵנָה – והנה איזה מאורע! נו, האם אפשר היה, האם אפשר היה לי לחשוב כל אלה המחשבות וההרהורים, אלמלא ראיתי בעיני, שהוא הניח לה לכיסה מאה רֻבל?
כאשר גמר אנדרי סמיונוביץ’ את הרצאתו רבת-הדברים עם התוצאה ההגיונית כל-כך בסופה, היה עיף מאד וטפּות-זֵעה התגלגלו מעל כל פניו. אהה, ידיעותיו בשפה רוסית לא היו מעֻלות ביותר (אם-כי לא ידע שום שפה אחרת), ולפיכך אחרי נאומו הגדול, בתור פרקליט, כמו כְחַש מקֹצר-נשימה ומעבודה קשה. ואף-על-פי-כן עשה נאומו רֹשם כביר. הוא דִבּר בהתלהבות כזו, באמונה כזו בצדקת דבריו, עד שהכֹּל, כפי-הנראה, האמינו לו. פטר פטרוביץ’ הרגיש, שעִנְיָנו אָבַד.
– מה לי ולכל אותן השאלות הטפשיות שנתעוררו אצלו? – קרא – זו אינה הוכחה! הוא ראה חלומות, זה הכֹּל! ואני אומר לו, שהוא משקר, אדוני! משקר ומוציא שם רע עלי מתוך איזו טינה שבלב,מתוך כעס על שאני לא הסכמתי להצעותיו הסוציאליות שכֻּלן הפקרות וכפירה, הנה מה שאֹמַר לו!
ואולם התֵּרוץ הזה לא הועיל לפטר פטרוביץ'. להפך, מכל העברים נשמעו תרעומות עליו.
– בעלילות-דברים שכאלה אתה משתמש! – צָוח לֱבֱזיַטניקוב – אבל היא לא תצלח! קְרָא לפוליציה, ואני אִשָׁבֵעַ! רק אחת איני מבין: למה הלך לעשות מעשה מגֻנה שכזה? הוי, נבל מכֹער!
– אני אוכל לבאר, למה עשה את המעשה הזה, ואם יש צֹרך, יכול אני לקבל שבועה עלי! – קרא לאחרונה רסקולניקוב בקול ברור, ויצא מפנתו.
הוא היה כנראה אמיץ ושוקט. לַכֹּל נתחַוֵר כרגע, עם ראִיה ראשונה, שהוא באמת יודע את קָטבו של העניו, ושזה יבוא מיד לידי בֵרור.
– עתה בררתה לי לגמרי את כל העסק, – המשיך רסקולניקוב, בפנותו ישר ללֱבֱזיַטניקוב, – מראשיתו של הדבר התחלתי לחשוד, שיש בזה איזו עלילת-דברים נתעבה; לחשדי היה יסוד בתןך דברים אחרים, שהיו ידועים רק לי ושתֵּכף אשמיעם לכֹּל. והוא, אנדרי סמיונוביץ', בעדותו יקרת-הערך ברר לי את הכל לחלוטין. אבקש אפוא את הכֹּל, את הכֹּל לשמוע את אשר אדבר: האדון הזה (הוא הורה על לוזשין) השתדך זה לא כבר לעלמה אחת, היא אחותי, אבדוטיה רומנובנה רסקולניקוב. אולם לאחר שבא לפטרבורג, נכנס אלי שלשום, בא אתי בריב, ואני גרשתיו בחרפה מביתי; על זה יש לי שני עדים. האיש הזה הוא רע מאד... שלשום עוד לא ידעתי, שהוא מתאכסן בבית הזה, בחדרו של אנדרי סמיונוביץ', ושלכן באותו יום, זאת אומרת שלשום, ראה, איך שבתור רעהו של מרמלַדוב המנוח נתתי מעט כסף לאשת-רעי, לקטרינה איבנובנה, לצרכי-קבורה. הוא מיד עמד וכתב לאמי, שאני נתתי את כל כספי לא לקטרינה איבנובנה, כי-אם לסופיה סמיונובנה, ועם זה הזכיר ____[1] היותר שפלים על... על תכונתה של סופיה סמיונובנה, זאת אומרת, רָמַז על תכונת-יחָסִי לסופיה סמיונובנה. כל זה, כמו שאתם מבינים, בכדי להטיל שנאה ביני ובין אמי ואחותי, להוכיח להן, שאני מפזר למטרות מגֻנות את פרוטותיהן האחרונות, שהן שולחות לי. אמש, במושב אמי ואחותי ובמעמד אדון זה, הוכחתי את האמת, שהכסף נִתּן לקטרינה איבנובנה לצרכי-קבורה ולא לסופיה סמיונוסנה, ושאת סופיה סמיונובנה עוד לא ידעתי כלל פנים ביום ההוא, זאת אומרת, שלשום, על זה הוספתי, שהוא, פטר פטרוביץ’ לוזשין, עם כל מעלותיו, אינו שוה קָטְנָה של סופיה סמיונובנה, זו שהוא מַדֱה בה אבן. על שאלתו: האם הייתי מושיב את סופיה סמיונובנה בשורה אחת עם אחותי? עניתי, שאת זה כבר עשיתי באותו יום. ובחרות אפו בי על שאמי ואחותי אינן נשמעות לו ואינן רוצות לריב אתי, התחיל להָעֵז פנים כנגדן באֹפן היותר גס. השדוך נתבטל,ואותו גרשו מהבית. כל זה אֵרע אמש. עתה מבקש אני לשים לב ביחוד לדברי. שערו בנפשכם, שאִלו היה עתה עולה בידו להוכיח, שסופיה סמיונובנה היא – גַּנַּבה, כי אז היה הוא, ראשית, מוכיח לאחותי ולאמי, שהוא כמעט שצדק בחשדיו; שהוא התקצף בצדק על שהעמדתי בשורה אחת את אחותי עם סופיה סמיונובנה; שבהתנפלו עלי הֵגֵן בזה על כבוד אחותי, היא ארוסתו. בקִצור, על-ידי כל זה היה יכול להטיל מחדש מחלֹקת ביני ובין משפחתי, וכמובן, שקוה, באֹפן הזה למשוך את חסדה אליו. אין מן הצֹרך לאמר, שבזה רצה גם להתנקם בי, בהיות לו היסוד לחשוב, שכבודה ואשרה של סופיה סמיונובנהיקרים עלי מאד. הנה כל חשבונו! הנה כיצד אני מבין את כל העסק הזה. הנה כל הסִבּה, ולאחרת אין מקום!
כך או כמעט כך גמר רסקולניקוב את נאומו, שנפסק לרגעים על-ידי קולות-הקריאה של הנאספים, אשר, אמנם, האזינו בתשומת-לב רבה. אולם למרות כל ההפסקות, יצאו דבריו שנונים, שוקטים, מדֻיָקים, בהירים, עַזים. קולו החודר, הטוֹן שלו הבטוח ופניו הנזעמים עשו על הכֹּל רֹשם חזק מאד.
– כן, כן, כך הוא! – אִשֵׁר וקִים לֱבֱזיַטניקוב בהתפעלות רבה– נִכּרים דברי אמת, מפני שהוא שאל אותי מיד לבואהּ של סופיה סמיונובנה לחדרי: אם אדוני בכאן, אם לא ראיתי את אדוני בין אורחיה של קטרינה איבנובנה? הוא קרא לי אל החלון, ושם שאלני על זה חרש. הרי שדרוש היה לו, שאדוני יִמָצא פה! הדבר הוא כך, בלי-ספק כך!
לוזשין שׂתק והצטחק בבוז. אמנם הוא הי ה חִוֵר מאד, נדמה, שהוא חובל תחבולות, איך לצאת מן הַמֵּצר. הוא, אולי, היה עוזב עתה הכֹּל בעֹנג והולך לו, אבל ברגע זה כמעט שזה היה מן הנמנע:זה היה אומר, שהוא מודה באמִתּם של הדברים שנאמרו כנגדו ושׁבאמת שׂוּם שַׂם עלילות-דברים על סופיה סמיונובנה. נוסף על זה – הצבור, שהיה "בגִלופין" גם בלאו-הכי ושעתה התרגש ביותר, עמד לו קצת בדרכו. ה"משביר", אף שלא הבין הכֹּל, צעק יותר מכל חבריו והציע להשתמש באמצעים, שלא היו מביאים ללוזשין כל נעימות. אבל היו גם לא-שכּורים; עלו ונאספו מכל החדרים הסמוכים. כל שלושת הפולנים היו בהתרגשות נסערה ולא חדלו מצעוק לו: "פּן לַיְדַּק" והוסיף איזה איומים בשפתם. סוניה הקשיבה בהתאמצות כל כֹּחותיה, אבל גם היא כמו לא הכִּל הבינה, ותהי כמקיצה מהתעלפות. היא רק לא הסירה עין מרסקולניקוב, בהרגישה, שבו כל תשועתה. קטרינה איבנובנה נָשְמה נשימות צרודות וכבדות והיתה יגֵעה במדה שאין למעלה ממנה. במצב מגֻחך ביחוד נמצאה אמליה איבנובנה, שעמדה פעורת-פה ולא הבינה מאומה. היא רק ראתה, שפטר פטרוביץ’ נפל באיזה פח. רסקולניקוס בקשׁ, שיתנו לו להגיד עוד דברים אחדים, אבל בקשתו לא נמלאה: הכֹּל צעקו והצטפפו מסביב ללוזשין בחרופים ובאיומים. אבל לוזשין לא נפחד. בראותו, כי את דבר-האשמה אין להשיב, עמד להשתמש בחֻצפה.
– במטותא, רבותי, במטותא, אל תתגודדו, תנו לעבור! – דבּר בהִדָּחקו בין ההמון – יעשׁו לי את החסד: אל תאַימו. מבטיח אני אתכם, שלא יהיה כלום, שלא תעשו לי דבר, איני מרַכֵּי-הלב, ואדרבה,אתם, רבותי, תאשמו על שבמעשה-אנֹס כסיתם על מעלֵל-פשע. הגַּנָּבה נמצאה, ואני לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אוציא לאור משפט. בבית-המשפט עִוְרִם ואין... שכּורים, ולא יאמינו לשני כופרים מֻבהקים, לשני מהפכים והורסים, המאשימים אותי בנקמה פרטית, בדבר, שמרֹב טפשותם הודו עליו בּעצמם... כן, במטותא!
– תֵכף-ומיד בַּל יִשַאר זֵכר ממנו בחדרי; הכּל נגמר בינינו! וכשאני נותן אל לבי, שעמלתי כל-כך, הסברתי לו... שני שבועות שלמים!...
– אבל, אנדרי סמיונוביץ’ הלא אמרתי לו בעצמי לפני שעה, שאני עוזב את מעונו, כשעוד התחנן לפני; עתה אוסיף רק, שהוא טפש גדול. אברכהו ברפואה שלמה, לשִׂכלו ולעיניו העִורות. במטותא,רבותי!
הוא נדחק; אבל ה"משביר" לא אבה כלל להניחהו כך, בלי צידה לדרך; הוא חטף כוס מעל לשלחן, הניפה והשליכהּ בפטר פטרוביץ'; ברם, הכוס מצאה את אמליה איבנובנה. זו הוציאה קול צעקה, וה"משביר", שעל-ידי הנפח הכוס אבד לו שווי-משקלו, נפל בכבדות אל תחת השלחן. פטר פטרוביץ עבר לחדרו, וכעבור חצי שעה כבר יצא לגמרי מן הבּית. סוניה, רכּת-הלב מִלֵּדה, ידעה גם מקֹדם, שאותה אפשר לאַבֵּד על-נקלה, ולהעליבה יכול כל אחד כאַוַּת נפשו. ואולם, אף-על-פי-כן, עד הרגע הזה נדמה לה, שבאיזה אֹפן שהוא אפשר להִּ להִמָּלט מפני הרעה על-ידי זהירות, על-ידי ענוה, על-ידי הכנעה בפני הכִּל, אבל הנה גם אמונתה זאת היתה לה למפח-נפש. היא, כמובן, היתה יכולה לשאת ולסבול כמעט בלי תרעֹמת הכֹל– אפילו זה. אולם ברגע הראשון נעשה לה הדבר קשה יותר מדי. למרות נצחונה ולמרות יציאתה זכאית בדין – הנה כשעבר הפחד הראשון וכשהבינה ברור את כל אשר קרה לה, שָׂמה הרגשת חֻלשתה ועלבונה מועקה ללִבּה והביאה אותה לידי הִסטֵריה. לאחרונה לא יכלה להבליג על עצמה, התנערה ותרץ, ותנס הביתה. זה היה כמעט מיד אחרי יציאתו של לוזשין. אמליה איבנובנה, מיד כשקבלה את הטחת-הכוס וכל הקהל התפרץ בשחוק גדול, לא יכלה גם היא להבליג על עצמה, ובחשבה את קטרינה איבנובנה לאשֵׁמה בכֹּל, התנפלה עליה ביללה מטֹרפת:
– הלאה מן הדירה! כרגע! מַרש! – והתחילה להשליך את כל הבא לידה ארצה. קטרינה איבנובנה, שהיתה גם בלאו-הכי כהרוגה, כמתעלפת, קפצה מעל המטה, אשר נפלה עליה בעיפותה, ותתנפל על אמליה איבנובנה, אבּל הכֹּחות לא היו שוים כלל: זו הדפה אותה כמו נוצה.
– היאך! לא די שהוציאו עלינו דִבּה ושם רע, מתנפלת חיה רעה זו עלי! היאך! ביום פטירת בעלי מגרשים אותי מן הדירה, אחרי אשר אכלו מלחמי, החוצה, עם היתומים! אבל לאן אלך! – בכתה ונחנקה האשׁה האֻמללה, – אלי! – צוחה פתאם ועיניה הבריקו – האמנם אין יֹשר בעולם? את מי תפַלט ותציל, אם לא אותנו, יתומיך? אך הנה נראה. יש בעולם משפט צדק, יש, ואני אמצאהו. ומיד, חַכִּי, חיה רעה, אשר אין אלהים בלבבך! פוליצ'קה, השארי עם הילדים, אני אשוב, חכּו לי, אם גם בחוץ! אנחנו נראה, אם יש צדק בעולם?
היא שׂמה על ראשה אותה המתפחת הירֻקה, שמרמלדוב המנוח הזכירהּ בספורו, נדחקה בין המון השכנים השִׁכּוֹרים, שהתגודדו עדַין בחדר, ובשַׁוְעָה ובדמעות רצה החוצה, כשאיזו מטרה בלתי-ברורה עומדת לפניה למצֹא מיד ובכל אֹפן שהוא את הצדק. פוליצ'קה חבקה בפחד את שני הפעוטים על קצה הארגז, בפנה ורועדת כֻּלה, התחילה לצַפות לאמה. אמליה איבנובנה התרוצצה בחדר, יִללה, יִבּבה, השליכה חפצים לארץ והתגעשה. השׁכנים נהמו זה בכֹה וזה בכֹה – אחדים דברו, כמו שיכלו, על עצם המאורע, אחדים קראו לריב ולמצה, ואחרים השמיעו דברי זמר...
"עכשו הגיעה גם שעתי! – אמר רסקולניקוב בלבו – נו, סופיה סמיונובנה, נראה, מה תאמרי עתה!"
והוא הלך למעונה של סוניה.

  1. ^ מילה בלתי־קריאה במקור המודפס (הערת פרויקט בן־יהודה).