החטא ועונשו (ברנר)/חלק חמישי/פרק IV

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




כֹּחו של רסקולניקוב היה אתו להיות מליץ-יֹשר מסור ותקיף של סוניה כלפי לוזשין, למרות זה שנשא בנפשו כל-כך הרבה אימה ויסורים מִשֱׁל עצמו. אחרי היסורים העצומים של הבֹּקר הזה היה הוא כמו שׂמֵח לקראת המקרה של חלוף רשמים, אשר נעשו כבדים מנשׂא, גם מלבד אותה הנטיה העצמית, הלבבית, שהיתה בשאיפתו להיות להיות לה למחסה. חוץ מזה, עמדה כל העת לנגד עיניו והפחידה אותו מאד, ביחוד לרגעים, הפגישה העתידה לבוא היום בינו ובין סוניה: הוא היה צריך להודיע לה, מי הרג את אלישבע; והוא חש מראש את כל הענוי הנורא של ההודעה, וכאלו כסה על עצמו מפניה בידיו. ולפיכך, כשקרא בלבו בצאתו מאת קטרינה איבנובנה: "נו, מה תאמרי עתה, סופיה סמיונובנה?" מוכח היה מזה, שעדַין הוא במצב-רוח של התעוררות חיצונית, תקיפות, הֲכָנה לקְרָב והרגשת-נצחונו על לוזשין. ואולם מוזר הדבר אשר היה לו: כשהגיע עד מעונו של כפרנאוּמוב, הרגיש בתוכו חֻלשה פתאֹמית ופחד. הוא התיצב לפני הדלת, שקע במחשבות ושאלה משֻׁנה נתעוררה בו: "האם צריך להגיד מי הרג את אלישבע?" השאלה היתה משֻׁנה, מפני שבאותה שעה גופה הרגיש פתאם, שלא רק מן הנמנע הוא לבלתי הגיד, אלא שאי-אפשר בשום-אֹפן גם לדחות את זאת לעת אחרת. הוא עדַין לא ידע, מפני מה אי-אפשר; הוא רק הרגיש זאת, וההכרה המעַנָּה הזאת של חֹסר-כֹּחו בפני ההכרה כמעט שדִכּאה אותו לגמרי. בכדי לשים קץ לפקפוקים ולעִנויים, פתח את הדלת בחפזון, ומעל המפתן ראה את סוניה. היא ישבה אל השלחן הקטן, כשזרועותיה על השלחן וכפות-ידיה על פניה, אך בראותה את רסקולניקוב, מִהרה לקום ולקדם את פניו, כאלו חכתה לו.
– מה היה נעשה לי, אלמלא הוא! – קראה במהירות, בהִפּגשה אותו בלב החדר. נראה היה שרק את זאת השתוקקה לאמר לו בהקדם האפשרי, שרק בשביל זאת חכתה לו.
רסקולניקוב עבר אל בשלחן וישב על הכסא, אשר ממנו קמה היא זה עתה, היא התיצבה במרחק של שני צעדים ממנו, ממש כמו אמש.
– מה, סוניה? – אמר וַיָחש פתאם, כי קולו רעד – הן היסור למוסד לכל הענין היה "מצבה החברתי וההרגלים התלוים בו". האם הבינה זאת?
פניה הפיקו עִנוי.
– רק אַל-נא ידבר אתי כמו אמש! – הפסיקה אותו – הנני מבקשת אותו, גם בלי זאת אין מחסור בענויים...
היא מהרה להעלות בת-צחוק על שפתיה, בפָחדהּ, שמא לא תִישֵׁר תוכחתה בעיניו.
– אני נואלתי והלכתי משם. מה שם עתה? חפצתי ללכת לשם, אבל חכיתי מרגע לרגע... שהוא יבוא.
הוא ספּר לה, שאמליה איבנובנה מגרשת אותם מן המעון ושקטרינה איבנובנה רצה לאיזה מקום "לבקש אמת".
– אוי, אלי! – קראה סוניה – נמהר אליה...
והיא נחפזה לשים עליה את המַּנטוליה.
– תמיד אותו הדבר! – קרא רסקולניקוב מרֻגז – כל מחשבותיה נתונות להם. תשב אתי מעט.
– ו... קטרינה איבנובנה?
– וקטרינה איבנובנה, מובן, שלא תפסח עליה, תבוא אליה בעצמה, אם יצאה מן הבית – הוסיף בבהילה – ואם קטרינה איבנובנה תבוא ולא תמצא אותה בבית, הרי האשם היא...
סוניה ישבה על הכסא בפקפוק מעַנֱּה. רסקולניקוב שתק, הביט לארץ ושקל ומרה בדעותיו.
– נניח, לוזשין לא רצה עתה לעשות לה רעה, – התחיל מבלי הביט עליה – אבל אִלו היה רוצה, או אלו היה זה בא בחשבונו – הן היה נותן אותה בבית-הכלא, אלמלא נמצאנו שם במקרה, אני ולֱבֱזיַטניקוב? אַה?
– כן, – אמרהבקול רפה – כן! – חזרה בפזור-נפש ובדאגה.
– הרי אני באמת יכֹלתי לבלי היות! ולֱבֱזיַטקינוב – זה בודאי הרי אינו אלא מקרה.
סוניה החרישה.
– נו, ואִלו היתה היא נִתּנת בכלא, מה היה אז אִתּם? זוכרת היא, מה שדברתי אמש?
היא שוב לא ענתה דבר. רסקולניקוב שתק גם הוא רגעים אחדים בצִפִּיה.
– ואני חשבתי, שהיא שוב תצעק: "אַה, אל-נא ידבר, יחדל-נא!" – צחק רסקולניקוב, אבל כמו באֹנס. – מה אפוא? שוב שתיקה? – שאל כעבור רגע. – הלא נחוץ לשֹחח על איזה דבר? הן אותי מעַניֵן לדעת, איך היתה היא פותרת עכשו "שאלה" אחת, כמו שאומר לֱבֱזיַטניקוב (הוא כמו התחיל להתבלבל בּדברו). לא, באמת, אני מדבר ברצינות. תשַׁוה בנפשה, סוניה, שהיא יודעת מראש, ברור, את כל מזִמותיו של לוזשין, שעל-ידיהן תאבּד קטרינה איבנובנה וילדיה; היא גם-כן, בתור הוספה (הואיל שהיא אינה חושבת את עצמה למאומה, לכן תאבד בתור הוספה). פוליצ'קה גם-כן... מפני שגם לפניה אין דרך אחרת. נו, ובכן אפוא: אִלו היו נותנים לפניה להחליט: מי לחיים ומי למות, זאת אומרת, היהיה לוזשין בכדי לעשות את מעשה-הנבלה שלו, ותמות קטרינה איבנובנה, או להפך? איך היתה מחליטה? אני שואל אותה?
סוניה העיפה עליו מבט-דאגה; היא הקשיבה דבר-מה מיֻחד בדבריו המסֻכסכים והבאים ממרחק, וּודאי, לא בעלמא, לא בלי מטרה.
– אני כבר הרגשתי, שהוא יבוא וישאל מעין זה, – אמרה, ותבחן אותו בעיניה.
– טוב; יהי כן; אבל, מילא, מה היא התשובה על זה?
– למה הוא שואל על דברים בלתי-אפשריים? – אמרה סוניה בבחילה.
– הרי שמוטב הוא, כי יחיה לוזשין ויעשה את מעשיו! גם להשיב על זה אינה מרהיבה עֹז בנפשה?
– אבל הן לבוא בסוד ה' אין אני יכולה... ולמה הוא שואל את אשר לא נִּתן לשאול? למה שאלות ריקניות כאלה? היאך יִמָּצא, שזה היה תלוי בהחלטתי? ומי מִנה אותי לשופט, לאמר: זה יחיה וזה לא יחיה?
– מכיון שנתערב סוד ה' בדבר, הרי נגמרו כל הדברים, – רטן רסקולניקוב נזעם.
– טוב כי יאמר ישר. מה דרוש לו! – צָוחה סוניה בעִנוי – הוא שוב בא לרמז על איזה דבר... האֻמנם אינו בא אלא בכדי לגרום לי יסורים!
היא לא הבליגה על עצמה ותבך מרה. הוא הביט עליה ביגון אָפל. עברו רגעים חמשה.
– הרי צודקת אַתּ, סוניה, – אמר לאחרונה, בחשאי, ונשתנה פתאם; הטון שלו המעֻשׂה-המחֻצף והמתגרה-החלש חלף, – בעצמי אמרתי לך אמש, שלא לבקש סליחה ומחילה אבוא, והנה התחלתי כמעט בזה, שאני מבקש סליחה ומחילה לי... זה שדברתי על לוזשין ועל הבחירה – לעצמי דברתי... זו היתה בקשת-סליחה מצדי, סוניה...
הוא אמר להצטחק, אבל איזו הבעה של אין-אונים ואי-שלֵמות היתה בבת-צחוקו הרפויה. הוא הוריד את ראשו ויסתר את פניו בידיו.
ופתאם גזרה את לבו הרגשה משֻׁנה, בלתי-צפויה, של איבה ארסית לסוניה. כמתפלא על ההרגשה הזאת וכנפחד מפניה בעצמו, הרים את ראשו והביט בפניה במבט חודר; אולם הוא נפגש במבטה עליו, מבט תועה ומלא דאגה רבה; במבט הזה היתה אהבה; איבתו חלפה כחלום חזיון-לילה. לא, הוא טעה; הוא חשב את אשר הרגיש לְמַה שאיני. פֵּרושה האמתי של אותה הרגשה היה, שאותו הרגע בא, בא.
ושוב הסתיר את פניו והוריד את ראשו. פתאם חָוַר, קם מן הכסא, הביט אל סוניה, ומבלי דַבּר דבר, עבר באֹפן מכונתי אל מטתה.
הרגשת הרגע הזה היתה עד לאֹפן נורא דומה להרגשת אותו הרגע, בעת שעמד מאחורי הזקנה, הקרדֹם כבר הוּצא מן העניבה, והוא חש, ש"אף להרף-עין אחד אי-אפשר היה לדחות עוד" את הוצאת הדבר אל הפֹּעל.
– מה לו? – שאלה סוניה, מלאת פחדים.
הוא לא יכֹל להוציא הגה. הוא תאר לעצמו את ההודאה לגמרי, לגמרי באֹפן אחר, ובעצמו לא הבין את הנעשה אתו. היא נגשה אליו חרש, ישבה אצלו על המטה וחכתה, מבלי גרוע עין ממנו. לבה דפק והתעלף. נעשה כבד מנשׂא. הוא הפנה אליה את פניו החִורים כַּמָּות; שפָתיו התעקמו באין-אונים, בהתאמצו לשוא להגיד דבר-מה. אימה פלחה את לבה של סוניה.
– מה לו? – חזרה, בהתרחקה ממנו משהו.
– אין דבר, סוניה, אל תפחדי... הבלים! אם לדון כהלכה, באמת, הבל, – מלמל בסבר-פנים של מֻכּה-ירח – רק אותך למה באתי לעַנות? – הוסיף פתאם בהביטו אליה – באמת, למה? אני שואל וחוזר ושואל את עצמי שאלה זו, סוניה...
הוא, יוכל היות, שאל באמת את עצמו שאלה זו לפני רבע שעה, אבל עתה הביע את זה במצב של חֻלשה גמורה כמעט בחֹסר הכרה, והרעד לא פסק מכל יצורי-גֵבוֹ.
– הוי, כמה הוא מתעַנה! – קראה בענוי, בהסתקלה בו.
– הכֹּל הבל!... הנה, סוניה (הוא העלה משום-מה איזו בת-צחוק, חִוֱרת ורפויה, שרפרפה על שפתיו כשני רגעים) – זוכרת אַתּ את אשר חפצתי להגיד לך אמש?
סוניה המתינה בדאגה.
– אני אמרתי לפני לכתי, שאני נפרד, אולי, ממך לנצח, אך אם אשוב היום, אגיד לך... מי הרג את אלישבע.
היא נרעדה פתאם בכל גופה.
– נו, והנה באתי להגיד.
– הרי שהוא אמר זאת אמש באמת... לחשה ברֹב קֹשי – מהיכן הוא יודע? – שאלה במהירות, כאלו נתעוררה ממצב של התעלפות.
היא התחילה לנשום בכבדות. פניה הלכו הלוך וחָוֹר.
– אני יודע.
היא שתקה לרגע.
– מצאו אותו, או מה? – שָׁאלה.
– לא, לא מצאו.
– מהיכן אפוא הוא יודע על זה? – שאלה שוב בקול בלתי-נשמע כמעט, ושוב אחרי דממת-רגע.
הוא פנה אליה ונתן בה מבט חודר, חודר.
– מצאי, – אמר באותה בת-הצחוק המעֻוָּתה והרפויה.
פלצות אחזה אותה.
– אבל... הוא... למה הוא... כל-כך... מפחידני? – מלמלה בהצטחקות של תינוקת.
– משמע, שאני ידיד נאמן לו... אם אני יודע, – המשׁיך רסקולניקוב, מבלי חדול להסתכל בפניה, כאלו היה למעלה מכֹּחותיו להסיר מבטו ממנה – הוא את אלישבע זו... לא רצה להרוג... הוא הרג אותה... בשוגג... הוא רצה להרוג את הזקנה... בעת שהיתה יחידה... והוא בא לשם... ואז נכנסה אלישבע... והרג גם אותה.
עבר עוד רגע של אימה. שׁניהם לא פסקו מהסתכל איש בפני רעהו.
– ועַדין אינך יכולה למצֹא? – שאל פתאם בהדגשה, כאלו הוא מתנפל מן הקומה החמשית.
– ל – לא, – לחשה סוניה וקולה לא נשמע.
– הביטי לפניך.
ואך אמר את שתי המלים האלה, מיד הקפיאה שוב את נפשו הרגשה אחת קדומה וידועה לו מכבר: הוא הביט אליה, ופתאם כאלו נתגלו לו בפניה פני אלישבע. בזכרונו נקבעה בבהירות רבה הבעת פני אלישבע, כאשר קרב אליה אז עם הקרדֹם, והיא נרתעה מפניו אל הכֹּתל ושלחה את ידה לפניה, ממש כדרך התינוקות, שכשהם מתחילים לפחד מפני איזה דבר, הרי הם מביטים בלי תנועה ובדאגה על הדבר המפחיד אותם, צועדים לאחור, שולחים לפניהם יד קטנה ומתכוננים להרים קול בכי, כמעט כל אותו המראה היה עתה גם בפניה של סוניה: באין-אונים, בפחד ילדים, התבוננה אליו שעה קלה, ופתאם שלחה לפניה יד-שמֹאלה, תקעה לו משהו, בקלות את אצבעותיה בחזהו, ולאט-לאט התחילה לקום מעל המטה ולהתרחק, הלוך והתרחק, ומבטה השלוח אליו הלך הלוך וקפוא. אימתה עברה גם אליו: פחד כפחדה נראה גם בפניו, ואף הוא התחיל להביט במבטה, ואפילו כמעט באותה ההצטחקות הילדותית.
– מצאת? – לחש לאחרונה.
– אלי! – התמלטה צעקה נוראה מחָזהּ. באין-אונים נפלה על המטה, וראשה נתקע לתוך הכרים. אולם כעבור הרף-עין התנשאה במהירות, התקרבה אליו, אחזה בשתי ידיו, לחצה אותן באצבעותיה הדקות בחזקה-בחזקה, כמו בסד, והתחילו שוב בלי נוע, כמָדבקה במסמרים, להביט בפניו. במבט האחרון, מבט-היאוש, הזה רצתה לארוב וללכוד מעין איזו תקוה אחרונה. אולם כל תקוה לא היתה; לא נשאר כל ספק; הכֹּל היה כך! אפילו כעבור זמן, באחרית הימים, כשהיתה נזכרת בזה הרגע, היתה מתפלאת: מאַין נתחַוֵּר לה אז, שהדבר ודאי הוא? הן היא, למשל, לא היתה יכולה לאמר אז, שצפתה מעיו דבר שכזה מראש? ואף-על-פי-כן, עתה, אך אמר לה את זאת, נדמה לה פתאם, שבאמת נִבּא לה לבה דבר זה מראש.
– די, סוניה, די! אל תעַניני! – בקש הוא בענוי.
הוא כלל וכלל לא חשב, שיגלה לה באֹפן כזה, אבל יצא כך.
נדהמה, קפצה ממקומה, וסופקת-כף הגיעה עד לב החדר; אולם מיד מִהרה וחזרה וישבה שוב אצלו, כמעט שכם בשכם. פתאם, כאלו נתקע סכין בבשרה, נרעדה, צָוחה, ומבלי-דעת בעצמה למה, התנפלה לפניו על ברכיה.
– מה זה, מה זה אשר עשה לנפשו! – קראה ביאושׁ, קפצה מכּרוע על ברכיה, התנפלה על צוארו ותחבק אותו בכל עֹז.
רסקולניקוב נרתע ובבת-צחוק עצורה הביט אליה:
– מוזרה אַתּ, סוניה: מחבּקת ומנשקת לאחר שאמרתי לך את זה. אינך יודעת את נפשך.
– אין, אין אֻמלל ממך בתבל כֻּלה! – קראה כמטֹרפה, מבּלי שמוע את הערתו, ופתאם בכתה בקול רם הסטֵרי.
הרגשה זרה לו מֵאז שטפה את נפשו כגל ותרכּך אותה. הוא לא התנגד לה, לאותה ההרגשה: שתי דמעות התגלגלו מעיניו ונתלו בריסיהן.
– ובכן לא תעזביני, סוניה? – דבּר בהביטו אליה כמעט בתוחלת.
– לא, לא; תמיד ובכל מקום! קראה – אתך אני לעולם ובכל אשר תלך! הוי, אלי!... הוי, אני האֻמללה!... ולמה, למה לא ידעתיך קֹדם! למה לא באת קֹדם? הוי, אלי!
– הנה באתי.
– עתה! אוי, מה לעשות עתה!... יחדו, יחדו! – חזרה כמו במצב של התעלפות ושוב חבקה אותו – לעבודת-פרך אתך אלך!
כל קרביו כמו נהפחו פתאם; בת-הצחוק הקודמת, השׂוטמת והגֵּאָה-כמעט עָלְתָה על שפתיו.
– אני, סוניה, עדַין, אולי, איני רוצה להִשָׁלח לעבודת-פרך, – אמר.
סוניה שלחה אליו מבּט-חפזון.
אחרי ההרגשה הראשונה של ענוי ושל השתתפות בגורלו של האֻמלל, שוב בא הרעיון על הרציחה והכה על ראשה. בטוֹן שלו, שנשתנה, שמעה פתאם קול רוצח. היא הביטה אליו בתמהון. לה לא נודע עדַין מאומה: לא למה ולא איך נעשה הדבר. עתה נתעוררו כל השאלות האלה בהכרתה גם יחד. ושוב לא יכלה להאמין: "הוא, הוא – רוצח! כלום אפשר?"
– אבל מה זאת! איפו אני בעולם! – דבּרה בהשתוממות עמֻקה, כאלו עדַין לא שב אליה רוחה – איכה, איכה הוא, הוא... כזה... יכול היה לעשות כדבר הזה? מה זאת?...
נו, פשוט, בכדי לָבֹז בז. חדלי, סוניה! – ענה כמו מתוך עיפות, ואפילו כמו באיזה כעס, סוניה עמדה מֻכּת-תמהון, אבל פתאם צעקה:
– רעב היית! אתה... בכדי לעזור לאמך? כן?
– לא, סוניה, לא, – מלמל בהסַבו את פניו ממנה ובהורידו את ראשו – לא הייתי כל-כך רעב... לאמי אמנם חפצתי לעזור, אך... גם זה לא לגמרי נכון... על תעַניני, סוניה.
סוניה ספקה כפיה.
– אבל האמנם, כל זה אמת! אלי, איזו אמת זו! מי יכול להאמין בזה?... הוא נותן לאחרים את כל אשר לו, איך אפשר שיהרוג לשם גזֵלה!... אַה!... – צָוחה פתאם – אותו הכסף, אשר נתן לקטרינה איבנובנה... אותו הכסף... אלי, האמנם גם אותו הכסף...
– לא, סוניה – מִהר להפסיקה – זה הכסף היה לא אותו, הרגעי! זה הכסף שלחה לי אמי, על-ידי סוחר אחד, וקבלתיו בשעת חליי, באותו יום שנתתיו... רזומיחין ראה... והוא שקבלם בעדי... זה הכסף שלי היה, שלי...
סוניה הקשיבה לו בתמהון ובכל כֹּחות נפשה התאמצה להבין איזה דבר.
– ואותו הכסף... אני, אמנם, איני יודע, אם היה שם כסף, – הוסיף בלחש, כמו מתוך השתקעות בהרהורים – אני הסירותי אז ארנק מעל צוארה... ארנק מלא... אבל לא פתחתיו; לא הספקתי, כפי הנראה... נו, וגם איזה חפצים, כפתורים ושׁרשרות, – ואת הכֹּל החבאתי ביום השני באיזו חצר תחת אבן... הכֹּל מֻנח שם עד היום...
סוניה האזינה בכל כֹּחותיה.
– נו, ובכן, אפוא... למה אמר: לשם גזֵלה, בעוד שלא לקח כלום לעצמו? – נחפזה לשאול, כטובע האוחז בראש שבֹּלת.
– איני יודע... אני עוד לא החלטתי – לקחת או לא לקחת את הכסף הזה – אמר שוב שקוע במחשבות, ופתאם, כאִלו עמד על דעתו, הצטחק קצרות – אי, דברי-כסילות אמרתי, אֵה?
"האם אינו משֻׁגע?" – חלף הרהור במוחה של סוניה. אבל מיד דחתה את ההרהור הזה: "לא, פֹּה דבר אחר". היא לא הבינה כלום, כלום!
– יודעת אתּ, סוניה, – אמר פתאם באיזה התעוררות עליונה – יודעת אַתּ מה שאגיד לך: אִלו הייתי הורג מפני שהייתי רעב, – המשיך, בהדגישו כל מלה ומלה ובהביטו אליה בחידות, אבל במבט-אמת –כי אז הייתי עתה... מאֻשר! דעי לך זאת!
– ומה לך מזה, מה לך מזה, – צָוח בעוד רגע ביאוש גמור – מה לך מזה, אלו גם הודיתי לך, שעשיתי שלא כהוגן! למה לך הנצחון האוילי עלי? הוי, סוניה, וכי בשביל זה באתי אליך עתה!
סוניה רצתה שוב להגיד דבר-מה אבל התאפקה.
– הלא לכן קראתי לך אתי אמש, יען אשר אַתּ לבדך נשארת לי.
– לאן קראת? – שאלה סוניה.
– לא לגנוב ולא להרוג, אל תפחדי – הצטחק בארס – אנו אנשים שונים... ויודעת אַתּ, סוניה, הן רק עתה, רק עתה הבינותי: לאן קראתי לך אמש! ואמש, כשקראתי, לא הבינותי בעצמי לאן. אחת היא קריאתי, אחת היא מטרת ביאתי: שלא לעזבני. לא תעזביני, סוניה?
היא לחצה את כפו בעֹז.
– ולמה, למה אמרתי לה, למה גליתי לה? – קרא מתוך יאוש כעבור רגע והביט אליה ביסורים אין-קץ – הנה אַתּ מחכה, שאתן לך פֵּרושים ובֶאורים, סוניה, יושבת אַתּ ומחכה, אני רואה זאת; ומה אני יכול להגיד לך? הן מאום לא תביני בדבר הזה, ורק תִּתְעַנִי כֻלך... בשבילי! נו, הנה, שוב אַתּ בוכיה ומחבקת אותי – נו, למה אַתּ מחבקת אותי? בעד זה, שלא נשׂאתי זאת בכֹחות עצמי ובאתי להעמיס את סבלוני על אחר: "סבול אתי ויוקל לי!" וכלום יכולה אַתּ לאהוב נבל שכזה?
– ואתה כלום אינך מתענה גם-כן? – שִׁועה סוניה.
ושוב באה אותה ההרגשה ושטפה את נפשו כגל ורִכּכה אותה לרגע.
– סוניה, לבי רע, ראי את זאת: בזה אפשר לבאר הרבה. אני בשביל זה באתי, שרע אנוכי. יש אנשים, שלא היו באים. ואני פחדן... ונבל! אבל... יהי כן! כל זה אינו עוד העִקר... לדַבֵּר צריך הייתי עתה, ואיך להתחיל איני יודע...
הוא נפסק ושקע במחשבות.
– אי-אי, שונים אנו באָפְיֵנו! – קרא שוב – לא מתאים אחד לַשני. ולמה, למה באתי! לעולם לא אסלח לי את הדבר הזה.
– לא, לא, טוב עשית אשר באת! – קראה סוניה, – יותר טוב, שאדע! הרבה יותר טוב!
הוא הביט אליה בכאב.
– אבל מה אתי באמת! – אמר, כמי שבא לידי החלטה – הלא באמת כך היה הדבר! הנה: אני חפצתי להיות נפּוֹליוֹן, ולכן הרגתי... נו, הבנת?
– ל – לא, – לחשה סוניה בתמימות ובבושה – אבל... דַבֵּר, דַבֵּר! אני אבין, בפני עצמי אבין הכֹּל! – בִּקשה אותו.
– תביני? טוב, נראה ונִוָכח!
הוא נשתתק וחשב הרבה.
– הדבר הוא בזה: פעם אחת העמדתי לעצמי שאלה כזו: מה, אם במקומי, למשל, היה נמצא נפוליון, ועל דרך התחלת ה"קַריֵרה" שלו לא היו עומדים: טוּלון, מִצרַים, המעבר במוֹן-בְּלַן, אלא תחת כל הדברים הנאים והגרַנדיוזיים האלה היתה נמצאת לפניו, פשוט, איזו זקנה מגֻחכה, שעוד צריך להרגה, בכדי להוציא מארגזה את הכסף (בשביל הקַריֵרה, מבינה אַתּ?), – נו, ההיה הוא עושה מעשה כזה, באין מוצָא אחר? האם לא היה נָקוט בנפשו על שהדבר הוא כל-כך לא גרנדיוזי... ו... ונפשע? והרי אני אומר לך, שעל ה"שאלה" הזאת התעניתי ימים הרבה מאד, עד שחרפה שברה לבי, כשסוף-סוף עלה בדעתי(באיזה אֹּפן פתאֹמי), שהוא לא רק שלא היה נקוט בנפשו, אלא שגם לא היה חושד, כי אין הדבר הזה גרנדיוזי... ואף לא היה מבין: איזו אי-נעימות יש בדבר זה? ואם רק לא היתה לו דרך אחרת, היה מחניק בלי כל שקלא-וטריא! נו... ואז עזבתי גם אני את השקלא-וטריא... עשיתי מעשה... לקחתי לי למופת בר-סמכא שכזה... ויצא כך בדיוק! זה מגֻחך בעיניך? כן, סוניה, הכי-מגֻחך שבכל הדבר הוא, שאולי אמנם היה כך...
בעיני סוניה לא היה זה מגֻחך כלל.
– טוב כי ידבּר אלי ישר... בלי משלים. – שאלה בתוספת-בַּישנות ובקול כמעט בלתי-נשמע.
הוא פניה אליה, הביט אליה בתוגה ואחז בכפיה.
– גם בזה צדקת, סוניה. הן כל זה הבל, כמעט פטפוט, ותו לא! רואה את: הן יודעת אַתּ, לאמי אין כֹּל. אחותי קבלה חנוך, במקרה, ונדונה לשרת בתור אומנת-ילדים. כל תקוותיהן היו עלי. אני למדתי,אבל לסַּפּק את צרכי באוניברסיטה לא יכֹלתי, והֻכרחתי לצאת לאיזה זמן. אלו היה נמשך כך הלאה, יכֹלתי לקוות, שאף-על-פי-כן, בעוד עשר, שתים-עשרה שנה (עם הטבת המצב) אעָשה למורה או לפקיד,ששכירותו אלף רֻבלים לשנה... (הוא הרצה את דברו כמו שִעור, ששִׁננו בעל-פה). ועד הזמן ההוא היתה אמי נמֵקה מעֹצר רעה ויגון, ובידי לא היה עולה סוף-סוף לכַלכל את שִׂיבתה כראוי, ואחותי... נו... עתידה של אחותי היה יכול להיות עוד רע יותר!... וגם, איזו תכלית יש בזה, להִנָּזר מכֹּל בחיים, לשכוח את אמי, לשאת בהכנעה עלבונה של אחותי – בשביל מה? בכדי לקבור אותן ולרכוש נפשות אחרות,אשה וילדים, וגם אלה להשאיר לאנחות ובלי שמלה? נו... והחלטתי: לרכוש את כספה של הזקנה, להשתמש בו לשנות-למודי, מבלי להסב כל-כך הרבה צער לאמי, וגם בשביל הצעדים הראשונים אחרי גמר חֹק-למודי – ולעשות כל זה ביד רחבה, באֹפן רדיקלי, עד צאתי אל הדרך החדשה, בלתי-תלויה באחרים... נו... וזה הכֹּל... נו, מובן, מה שהרגתי את הזקנה – לא טוב עשיתי... נו, ודי!
באין-אונים הגיע עד סוף הספור והוריד את ראשו.
– אָה, לא זה, לא זה, – קראה סוניה ביגון – וכלום אפשר כך... לא, זה לא נכון, זה לא זה!
– בעצמך רואה אַתּ, שלא זה... ואני הרי ספרתי בלב שלם; אמת!
– אבל איזו אמת זו? הוי, אלי!
– אני הלא רק כִּנָה הרגתי, סוניה, כִּנָּה כעורה, מגֻנה, מזיקה.
– האדם – כִּנָּה!
– אבל הן גם אני יודע, שלא כִנָה, – ענה בהביטו אליה משֻׁנות – אבל, אמנם, שקר בפי, – הוסיף – זה מכבר... כל זה לא זה; הצדק אתך, לגמרי, לגמרי, לגמרי סבות אחרות פה!... זה ימים רבים, אשר לא דברתי עם איש, סוניה... ראשי כואב עלי עתה מאד.
עיניו בערו באש-קדחת, הוא קרוב היה לטֵרוף,-הדעת מתוך חֹם; בת-צחוק מלאה דאגה תעתה על שפתיו. מבעד מצב-רוחו הַנֵּעוֹר נשקפה כבר חֻלשתו הנוראה. סוניה הבינה, כמה הוא מעֻנה. גם ראשה התחיל מסתובב. ומשֻׁנים כל-כך היו דבריו בעיניה: כאלו מובן דבר-מה, אלא... "כיצד! הוי אלי!" והיא ספקה כפיה מתוך יאוש.
– לא, סוניה, זה לא זה! – התחיל שוב, בהרימו פתאם את ראשו, כאלו איזה מְַעַבָר למחשבות אחרות עורר אותו מחדש – זה לא זה! וטוב... שתניחי (כן! כך באמת יותר טוב!), שתניחי שאני בעל-גאוה,בעל-קנאה, אכזרי, נתעב, בעל-נקמה, נו... ואולי גם נוטה לשגעון (טוב שתדעי הכֹּל בפעם אחת!) על שגעון דבּרו עוד מקֹדם, אני ידעתי!) הנה אמרתי לך, שלא יכֹלתי לסַפק את צרכי-עצמי באוניברסיטה. והאם יודעת אַתּ, שבאמת, אולי, יכֹלתי? אמי היתה שולחת לשׂכר-למוד, ולנעלים, מלבושים ולחם הייתי יכול להשׂתַּכּר בעצמי, בודאי! הָשִׁעורים אפסו; הציעו לקבל חצי רֻבל לשבוע! והרי רזומיחין עובד. אבל אני רגזתי ומאנתי. הוא הדבר: רגזתי – מלה זו במקומה היא. כשׂמָמית פרשתי לי אז לקרן-זוית. אַתּ הן היית במדורי, ראית... והאם יודעת אַת, סוניה, שתקרות נמוכות וחדרים צרים מעיקים על הנפש והמוח! הוי, כמה תעבתי את מדורי! ואף-על-פי-כן מאנתי לצאת ממנו, במזיד, להכעיס, מאנתי! ימים שלמים לא יצאתי, וגם לעבוד לא אביתי, ואף לאכול לא אביתי, שכבתי ולא קמתי. כשהיתה נַסטסיה מביאה לי דבר-מה – הייתי אוכל, לא היתה מביאה – היה היום עובר כך; במזיד, להכעיס, לא שאלתיה! בלילה אין אור, שוכב אני בחֹשך, ולהרויח לנר לא חפצתי. צריך היה ללמוד – ואת כל ספרי מכרתי; ועל שלחני, על המחברות ועל הַשִׁעורים אבק בעֹבי של אצבע. בחרתי לשכַּב ולחשוב, חשבתי וחשבתי... וחלומות היו לי משֻׁנים, שונים, אין צֹרך להגיד, איזה חלומות! ואז התחיל דמיוני לחזות... לא, לא כך! שוב אין נכונה בספורי! רואה אַתּ: אני לא חדלתי אז משאול את עצמי: למה אני טִפּש כל-כך, עד שגם לאחר שנתחַוֵּר לי כל-כך, כמה טִפּשים הכֹּל, אין אני רוצה, בכל-זאת, להיות חכם מהם? לאחר-כך נודע לי, סוניה, שאם לחכות, עד שהכֹּל יהיו לחכמים, תארך העת מאד... ועוד נודע לי אחר-כך שזה לא יהיה לעולם, שבני-האדם לא ישתנו לעולם, שביד שום איש שבעולם לא יעלה לשַׁנותם, ושכּל זה אינו שׁוֱה בעמל! כן, זה כך... זה חֹק להם... חֹק, סוניה! זה כך! ועכשו אני יודע, סוניה, שמי אשר שִׂכלו ורוחו עשוים לִבלי-חת, הוא ראש ואדון להם, לבני-האדם! מי שמרהיב בנפשו עֹז רב לעשות כרצונו, הוא צדיק בעיניהם. מי שיודע לירוק על הכי-גדול בעיניהם, הוא מחוקקם, והמֵעֵז-פנים מכֹּל, לו נִתּנה רשות יתר על כֹּל! כך היה מנהגו של העולם עד כה וכך יהיה לעולמים! רק עִוֵּר לא יראה את זאת!
רסקולניקוב, בדבּרו את כל הדברים האלה, אם כי הביט אל סוניה, כבר לא היה אִכפּת לו, אם תבין אותו ואם לא. הקדחת תקפה אותו כֻלו. הוא היה באיזה מצב של התלהבות קודחת (הוא באמת לא דבּר עם איש זה ימים רבים מאד!). סוניה הבינה, שזו התורה האפֵּלה היתה לו לאמונה ולחֹק.
– אז נודע לי, סוניה – המשיך בהתלהבותו – שהשלטון נִתּן רק בידי זה, שמרהיב בנפשו עֹז לָכֹף ולקחתו. פה דרוש רק דבר אחד, אחד: להרהיב עֹז. ואז נתבקעה בתוכי מחשבה אחת, בפעם הראשונה לימי חיי, מחשבה, שאיש לא ידע אותה מעולם! לא איש! פתאם נעשה לי ברור כשמש... דבר, שאיש עד כה לא הֵעֵז... לאחוז בזנב כל התֹּהו-ובֹהו הזה ולשלחו לעזאזל! אני חפצתי להָעֵז והרגתי... ורק להָעֵז חפצתי, סוניה, הנה כל הסבּה!
– הוי, יִדֹּם, יִדֹּם! – קראה סוניה ותספוק כפיה – הוא עזב את האלהים, וייסרהו אלהים, וימסרהו לשטן!...
– אגב, סוניה, אז בשכבי בחֹשך וכל זה בא ללבי, הלא זה היה השטן אשר הִשִׁיאני? אַה?
– ישתוק! אַל ילעג, מחלל שם-שמים! כלום, כלום אינו מבין! הוי, אלי! כלום, כלום לא יבין!
– החרישי, סוניה, אני איני מלעיג כלל, אני הן יודע בעצמי, שהשטן הצעידני למַדחֵפות. החרישי, סוניה, החרישי! – חזר בפנים זועפים ועקשים, – איני יודע הכֹּל. כל-זה חשבתי לא-פעם ולחשתי לעצמי לא-פעם אז, בימי שכבי בחֹשך... בכל זה דנתי עם עצמי, עד הקו היותר קטן והיותר אחרון, ויודע הכֹּל, הכֹּל! וכמה קצה נפשי, כמה קצה אז בכל הפטפוט הזה! אני שאפתי לשכוח, סוניה, ולהתחיל מחדש ולחדול מפטפוט! והאם חושבת אַתּ, שהלכתי למטרתי כשוטה, כקופץ לתוך הים? אני התחכּמתי לאחריתי, וזה אשר האבידני! והאם אַתּ חושבת, שאני לא ידעתי, למשל, לכל-הפחות, שהואיל וכבר התחלתילשאול ולחקור: היש לי רשות לקחת את השׁלטון? – הרי שאין לי רשות; שהואיל ואני שואל: הְכִנָה הוא האדם? – הרי שהאדם אינו כִנה בשבילי; שהאדם הוא כִנה רק בשביל זה, שהשאלה אינה עולה גם על דעתי, והוא הולך ישר בלי כל טענות-ומענות... אם אני התעניתי ימים כל-כך הרבה: ההיה נפוליון הולך לעשות כגון זה אם לא? – הרי שהרגשתי ברור, כי אני איני נפוליון... כל, כל יסורי הפטפוט הזה נשאתי וסבלתי עד קִצם, סוניה, ואת כֻלם חפצתי לנַעֵר מעל כתפי: אני חפצתי, סוניה, להרוג בלי פלפול, להרוג בשביל עצמי, בשבילי לבדי! אני לא חפצתי גם לשקר לעצמי בזה! לא בכדי לעזור לאמי הרגתי – שטות! לא בכדי לרכוש אמצעים ושלטון ולעשות טובות לאנושיות. שטות! אני, פשוט, הרגתי; בשבילי בלבד. ואחר-כך – אם הייתי עושה טובות למי-שהוא או כל ימי חיי הייתי, כשׂמָמית,לוכד את הכֹּל בקוּרַי ומוצץ ליח מעצמות הכּל – באותו הרגע היה צריך להיות הכּל אחת בשבילי! ולא הכסף, בעִקר, היה נחוץ לי, סוניה, בעת שהרגתי; לא כל-כך הכסף כמו איזה דבר אחר... כל זה אני יודע עתה... הביני לרֵעי: בלכתי בדרך ההיא, אפשר שלעולם לא הייתי חוזר ועושה מעשה-רצח. לי נחוץ היה לדעת דבר אחר, דבר אחר דחף את ידי; לי נחוץ היה לדעת אז, ובהֵקדם, אם כּנה אני, כמו הכֹּל, או אדם? האוּכל לפרוץ גדר אם לא אוכל? הארהיב בנפשי לקחת שלטון אם לא? הרמש אני הרומש על הארץ אם זכות יש לי...
– להרוג? זכות להרוג? – ספקה סוניה כפיה.
– אי, סוניה! – קרא ברֻגזה, אמר לענות לה דבר-מה, אבל נשתתק מתוך בטול. – אל תפסיקיני, סוניה! אני נתכַּוַנתי להוכיח לך רק אחת: שהשטן משָׁכני אז לעשות את המעשה, ולאחר שנעשה מעשה הודיע לי, שלי לא היתה רשות ללכת לשם, מפני שאני איני אלא כִנָה, כמו הכֹּל. הוא שלח לי לשון, ואני הנה באתי אליך. קבליני! שהרי אלמלא הייתי כִנָה, כלום הייתי בא אליך? שמעי: אז, כשהלכתי אל הזקנה, הלכתי רק לנסות... דעי זאת!
– ורָצַח! ורָצַח!
– אבל כיצד רצחתי? וכי כך רוצחים? וכי כך הולכים להרוג, כמו שהלכתי אני! בזמן מן הזמנים אספר לך, איך הלכתי! וכלום את הזקנה הרגתי? את עצמי הרגתי, ולא את הזקנה! פשוט, רצחתי את נפשי לנצח!... ואת הזקנה הזאת הרג השד, ולא אני... די, די, סוניה, די! הניחי לי, – צעק פתאם בזִוְעַת-יגון – הניחי לי!
הוא שׂם זרועותיו על ברכיו ולחץ את ראשו בכפות-ידיו כמו בצבת.
– איזה עִנויים! – התפרצה שַׁועה מלב סוניה.
– נו, מה לעשות עתה, הגידי! – שאל, בהרימו את ראשו פתאם ובהביטו אליה בפנים מעֻוָתים מתוך יאוש.
– מה לעשות! – קראה, קפצה פתאם ממקומה, ועיניה שהיו עד כה מלאות דמעות, הבריקו פתאם – קומה! (היא אחזה בכתפו; הוא התרומם בהביטו אליה כמעט בהשתוממות) לֵך כרגע, תֵּכף-ומיד, עמוד על פרשת-דרכים, נפוֹל ושקָה לארץ, אשר טמאת אותה, ואחר השתחוה לכל אנשי-תבל, לכל ארבע כנפות הארץ, ואמור לַכֹּל וּקרא: "רצחתי נפש!" אז יתן לך אלהים עוד חיים, התלך? התלך? – שאלה אותו,כשכֻלה רועדת, אוחזת בשתי ידיו, לוחצת אותן בידיה ומביטה אליו בעיני-אש.
הוא השתומם מאד על התלהבותה הפתאמית.
– כלומר: עבודת-פרך, סוניה? צריך, כלומר, להודות על החטא? – שאל קודר.
– לקבּל יסורין ולפדות בהן את הנפש, הנה מה שצריך.
– לא! לא אלך אליהם, סוניה.
– איכה תחיה אפוא, איכה תחיה! במה תחיה! – קראה– כלום תוכל לחיות עתה? נו, איך תשא פניך אל אמך? (אָה, אִתּן, אתן מה יהיה עתה!) אבל מה אני סחה! הן אתה כבר עזבת את אמך ואת אחותך. הלא עזבתָּ, רואה אתה, כבר עזבת. הוי, אלי! – צעקה – הן את כל זה הוא כבר יודע בעצמו! נו, איך אפשר, איך אפשר להיות בלי אדם! מה יהיה אִתּך עתה!
– אל תהיי ילדה, סוניה – אמר בחשאי – במה אשמתי נגדם? למה אלך אליהם? מה אגיד להם? כל זה אינו אלא רוח רעה... הן הם בעצמם הורגים אנשים לרבבות, ועוד חושבים להם לצדקה, רמאים ונבלים המה, סוניה!... לא אלך. ומה אגיד, שהרגתי, ואת הכסף לקחת לא העזתי, טמנתי תחת אבן? – הוסיף בלגלוג ארסי – הן אם ישמעו זאת, יצחק והם עצמם עלי ויגידו: טפש אני, שלא לקחתי את הכסף,פחדן וטפש! ולא יבינו מאומה, סוניה, ואף אינם כדאים להבין. למה אלך? לא אלך, אל תהיי ילדה, סוניה...
– לא תוכל שׂאֵת את הדבר, – חזרה ותפרושׂ אליו כפים בתְחִנַּת-יאוש.
– ואולי רק טפלתי עלי את העָון, – העיר כמדבר אל לבו – אולי עוד אדם אני ולא כִנה, ונִמהר הייתי במשפט עלי. אני עוד אֵאָבק.
לגלוג גֵא נזדקר ועלה על שפתיו.
– עִנויים כאלה – ובכל ימות-חייך! בכל ימות-חייך!...
– אתרגל... קרא נזעם ומלא-מחשבה, – שמעי, – התחיל כעבור רגע – די לבכות, אל הענין: אני באתי להגיד לך, שעתה שומרים אותי ומבקשים ללכדני...
– אוי! – צָוחה סוניה נפחדה.
– נו, למה צעקת! הן אַתּ בעצמך רוצה, שאלך לעבוד בפרך, ועתה נפחדת? אלא שהדבר הוא כך: אני לא אמסור את עצמי לידם. אני עוד אלחם בהם, והם לא יוכלו לי. אין להם הוכחות ממשיות כנגדי. אתמול הייתי בסכנה גדולה וחשבתי, שכבר אבדתי; היום הוטב המצב. כל ראיותיהם יש להם שני פנים, שני קצוות, זאת אומרת, מה שהם מוכיחים לחובה, יכול אני להפוך לזכות, מבינה את? ואהפיך... מפני שעתה למדתי לכלכל את דברי בדעת... ואולם לבית-הסֹהר יתנונו בודאי. אלמלא מקרה אחד, אפשר שהיו נותנים אותי היום, בודאי נותנים היו, ואולי עוד יתנוני היום... אלא שזה לא כלום,סוניה: יושיבוני ויוציאוני... מפני שאין להם אף הוכחה ממשית אחת, וגם לא תהיה, על דִבְרָתי. ובמה שיש בידם אי-אפשר להאשים. נו, די... אני מדבר כל זה, בכדי שתדעי... בנוגע לאמי ולאחותי אשתדל באיזה אֹפן שהוא להוכיח להן את ההפך, שלא תִּבָּהל... אחותי, אגב, בטוחה עתה במהיתה, כמדֻמה... והרי שגם אמי... נו, זה הכֹּל. אַתּ היי זהירה, בכל-זאת. התבואי אלי לבית-הכלא, כשאשב שם?
– הוי, אבוא! אבוא!
הם ישבו סמוכים זה לזה, עצובים ומדֻכָּאים, כאִלו הָשלחו בסערה אל חוף שומם לבדם. הוא הביט לא סוניה והרגיש, כמה רבה אהבתה אליו, ומוזר הדבר: קשה ומכאיב היה לו על שאוהבים אותו ככה. כן, זו היתה הרגשה מוזרה ואיֻמה! בלכתו אל סוניה הרגיש, שבּהּ כל תוחלתו ומוצָאו; הוא שאף להקל על-ידה לוּמעט מסבל משאו, ועתה, כשכּל לבה נִתּן לו, הכיר והרגיש פתאם, שהוא נעשה אֻמלל שבעתים.
– סוניה, – אמר – טוב כי לא תבואי אלי לבית-הכלא.
היא לא ענתה, היא בכתה. עברו רגעים אחדים.
– יש עליך צלב? – שאלה פתאם, כאלו נזכרה בזה ברגע זה.
הוא בתחִלה לא הבין את השאלה.
– לא? הן לא? – הנה, קח את זה, והוא בְּרוֹשִֹי. לי יש אחר, של נחֹשת, מורשת אלישבע. אני ואלישבע התחלפנו בצלבינו: היא נתנה לי את צלבה ואני נתתי לה איקונין קטן, שנשאתי עלי. אני עתה אשא את צלבה של אלישבע, ואת זה קח לך. קח... הן שלי הוא! שלי! – התחננה לפניו – הן יחדו נלכה להענות, יחדו נִשׂא את הצלב!...
– תני! – אמר רסקולניקוב. הוא לא רצה להדאיב את נפשה. ואולם מיד השיב אחור את ידו, אשר שלח לקבל את הצלב.
לא עתה, סוניה. מוטב לאחר-כך, – הוסיף בכדי להרגיעה.
– כן, כן, מוטב, מוטב – מִהרה בהתלהבות – ביום לכתך לקבל יסורין, אז תשימהו עליך. תבוא אלי, אני אשים עליך את הצלב, נתפלל ונלכה.
בזה הרגע דפק מאן-דהו שלש דפיקות בדלת.
– סופיה סמיונובנה, האם מֻתּר להִכָּנס אליה? נשמע איזה קול נודע ואדיב מאד.
סוניה התנפלה אל הדלת ברתת. צורתו הצהֻבּה של האדון לֱבֱּזיַטניקוב השקיפה החדרה.