החטא ועונשו (ברנר)/חלק חמישי/פרק V

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


מראה פני לֱבֱּזיַטניקוב הפיק דאגה.
– אני בא אליה, סופיה סמיונובנה: – יסלח... אני אכן חשבתי, שאמצאהו פה, – פנה פתאם לרסקולניקוב – זאת אומרת, אני לא חשבתי כלום... במובן זה... אבל אני אכן חשבתי, – שם אצלנו יצאה קטרינה איבנובנה מדעתה, – חתך פתאם, בפנותו לסוניה ובסורו מעל רסקולניקוב.
סוניה שִׁוְּעּה.
– זאת אומרת, לכל-הפחות, כך נדמה. אמנם... אין אנו יודעים שם מה לעשות, זה הדבר! היא חזרה – כמדֻמה, שגרשוה מאיזה מקום, אפשר גם הִכּוה... לכל-הפחות, כך נדמה... היא רָצה אל השׂר,שהיה ממֻנה על סמיון זכריץ', ולא מצאה אותו בבית: הוא נקרא למשתה אצל גֱנֱרַל אחד כמוהו... שַׁווּ בנפשכם, היא שִׁוְּתָה רגליה לשם, למקום המשתה... אל הגֱנֱרַל השני... ושווּ בנפשכם – שהתעקשה וסוף-סוף עלה בידה לקרֹא אליה את הגֱנֱרַל מאצל השלחן. תוכלו לשער, מה שיצא מזה. גרשוה, כמובן; והיא מספרת, שהיא עצמה חֵרפה אותו והשליחה בו איזה דבר... זה קרוב לשער. איך לא אסרוה –איני מבין! עכשו מספרת היא עם הכֹּל, גם עם אמליה איבנובנה, אלא שקשה להבין מה היא מדַבּרת; צועקת היא ומתחבטת... אַה, כן: היא מדברת וצועקת, שמשום שהכֹּל עזבוה, תקח היא את הילדים ותלך החוצה, תשׂא תֵבת-נגינה, והילדים יזמרו ויחוללו, וגם היא אתם, ונדבות תקבץ, ומדי יום ביומו תלך אל תחת חלונותיו של הגנרל... "יראו, אומרת היא, איך ילדי-אצילים, בני פקיד, מתהלכים ברחובות להשתחוות לאגורת-כסף". את הילדים היא מכה, את כֻּלם, והם בוכים. את לינה היא מורה לזמר את "הכפר הקטן", את הילד לחולל, את פולינה מיכאיְלובנה גם-כן, קורעת את כל הבגדים; עושה להם איזה מצנפות קטנות, כמו למשַׂחקי-חוצות; בעצמה רוצה היא לשׂאת אגן, בכדי לתופף בו, במקום כלי-זמר... אינה שומעת לשום קול-עצה... חשבו-נא, הן ככה לא יתכן!
לֱבֱזיַטניקוב היה, אולי, מוסיף דבר, אלמלא סוניה, שהאזינה לו בנשימה עצורה, היתה חוטפת פתאם את מנטילה, מגבעתה, לובשת אותן אגב-ריצה – ויוצאת. רסקולניקוב יצא אחריה; לֱבֱזיַטניקוב אחריו.
– היא נשתגעה, בלי-כל-ספק! – דבּר לרסקולניקוב, בצאתו אחריו החוצה – אני רק לא חפצתי להבהיל את סופיה סמיונובנה, ולכן אמרתי "כמדֻמה", אבל אין כל ספק בדבר. אומרים, שבמחלת-השחפת עולות בּוּעות שכאֵלו על המוח; חבל, שאיני יודע חכמת-הרפואה. אני, אמנם, נסיתי להוכיח לה, אבל היא אינה רוצה לשמוע דבר.
– הוא דִבּר לה על הבועות?
– זאת אומרת, לא על הבועות ממש, והרי את זה גם לא היתה מבּינה! אבל אני אומר זאת: אם באים ומוכיחים לאדם, בהגיון, שבעצם אין לו מה לבכות, מיד יחדל לבכות. זה ברור. ולדעתו לא יחדל?
– לחיות היה אז קל יותר מדי, – ענה רסקולניקוב.
– במטותא, במטותא; כמובן, לקטרינה איבנובנה קשה למדי להבין; אבל האם ידוע לו, שבפַּריז נעשו כבר נסיונות רציניים בנוגע לאפשרות לּרַפּא משֻׁגעים על-ידי השפעה הגיונית בלבד? פרופסור אחד,שמת לא כבר, איש ידוע בעולם המדע, שָׁער, שבאֹפן הזה אפשר לרפא. רעיונו היסודי הוא, שלקוי מיֻחד בגוף המשֹֻגע אין, ושהשגעון, אפוא, הוא, כלומר, טעות הגיונית, מחלת כֹּח-השופט, השקפה לא נכונה. הוא היה לאט-לאט מוכיח לחולה את טעֻיותיו, וישַׁוה אדוני בנפשו: אומרים, שבא לידי תוצאות ידועות! ואולם היות שיחד עם זה היה הוא משתמש גם באמבטאות קרים, הרי שבתוצאות של אֹפן-הרפואה הזה יש בהן, כמובן, גם משום ספק... למצער, לי נדמה...
רסקולניקוב לא שמע לו זה כבר. בהגיעו עד ביתו, הניע ללֱבֱזיַטניקוב בראשו ונכנס אל השער. לֱבֱזיַטיקוב נתעורר, התבונן לצדדין וירץ הלאה.
רסקולניקוב נכנס לחדרו ויעמוד באמצעותו. "למה חזר הֵנה?" הוא נתן עיניו בנָיר-הכתלים הצהבהב, המרֻסק, באבק, בספתו... מן החצר עלה קול-נקישה חזק, קשה, בלתי-פוסק: מי-שהוא, היכן-שהוא תקע מסמרות בדבר-מה... הוא נגש אל החלון, התרומם על בהונות רגליו ושעה ארֻכה, בסבר פנים מעֻנינים מאד, הסתכל בחלל החצר. אבל החצר היתה ריקה ושום מנקשים לא נראו. משמאל, באגף. היו איזה חלונות פתוחים, ועל סִפֵּיהם עמדו קדרות קטנות עם פרחי-חסדיגרון קלושים. מעבר לחלונות היו תלוּים לבָנים... את כל זה כבר ידע בעל-פּה. הוא פנה וַיֵשב על הספה.
מעולם, מעולם לא הרגיש את עצמו בבדידות איֻמה שכזו!
– כן, הוא הרגיש עוד פעם, שהוא, אפשר, ישׂטום באמת את סוניה משטמה גדולה, ודוקא עכשו, לאחר שעשה אותה אֻמללה יותר. "למה הלך אליה לבקש את דמעותיה? למה צריך היה לו כל-כך להרעיל את חייה? הוי, נבָלה!"
– אני אֱוָתר לבדי! – קרא פתאם בהחלטה – והיא לא תלך אלי לבית-הסֹהר!
כעבור רגעים חמשה הרים את ראשו והצטחק צחוק מוזר. מחשבה מוזרה באה אליו: "אולי באמת טוב יותר בבית-האסורים".
הוא לא זכר, בכמה זמן ישב ככה בחדרו עם המון מחשבות בלתי-מסֻימות במוחו. פתאם נפתחה הדלת ונכנסה אבדוטיה רומנובנה. היא בתחלה התיצבה על המפתן והביטה אליו משם, כאשר עשה הוא לפני שעה בהִכָּנסו לסוניה; אחר-כך נגשה אל הכסא, אשר ישבה עליו אתמול, וישבה עליו. הוא נתן בה עַין, דומם וכמו בלי כל מחשבה.
– אל תקצוף, אחי, אני נכנסתי רק לרגע אחד, – אמרה דוניה. הבעת פניה היתה עצובה, אבל לא קודרת. מבטה היה בהיר ונוח. הוא ראה, שגם זו באה אליו באהבה.
– אחי, עתה אני יודעת הכֹּל, הכֹּל. דמיטרי פרוקופיץ’ פֵּרש וספר לו הכֹּל. מרַגלים ומעַנים אותך על פי חשד אוילי ונתעב... דמיטרי פרוקופיץ’ אמר לי, שאין כל סכנה ושלחִנם אתה מקבל את הדבר באימה כזו. אני איני תמימת-דעים עמו ומבינה למדי, כמה התקומם הכֹּל בתוכך ושחמתך זו יכולה להשאיר עליך עְִקֵבות לנצח. ומפני זה אני ירֵאה. בעד זה, שעזבת אותנו, אין אני דנה אותך ואין לי רשות לדון, וסלח לי על תוכחתי אתמול. אני בעצמי מרגישה, שאִלו היה בא עלי אסון כזה, הייתי גם אני הולכת מכֹּל. לאמי לא אגיד על זה מאומה, אבל עליך לא אחדל לדבּר באזניה, ואף אֹמַר בשמך, שתבוא מהר, אל תתענה בגללה: אני ארגיעהּ; ואולם גם אתה אל תעַנה אותה: בֹּא לו ּפעם; זכור, שאֵם היא לך! ועכשיו באתי רק להגיד (דוניה התחילה להתרומם ממקומה), שאם במקרה אהיה דרושה לך לאיזה דבר... כל חיי... קרא לי, ואני אבוא. היֵה שלום.
היא פנתה לו עֹרף ותלך אל הדלת.
– דוניה! – עצר בה רסקולניקוב, קם ונגש אליה – רזומיחין זה, דמיטרי פטריביץ', הוא אדם טוב מאד.
דוניה נתאמדה משהו.
– נו? – שאלה, אחרי דממת רגע.
– הוא איש-מעשה, אוהב- עבודה, ישר ומוכשר לאהבה עזה... היי שלום, דוניה.
דוניה נסערה רגע מרֹגז, ואחר מדאגה פתאֹמית.
– אבל מה זה אחי, אחי, וכי באמת אנו נפרדים לנצח, שאתה... משאיר לי צַוָּאות כאלה?
– הכֹּל אחת... היי שלום...
הוא סר מעליה וילך אל החלון. היא עמדה רגע, הביטה אליו חֱרֵדה ותצא בדאגה רבה.
לא, הוא לא היה קר ביחס אליה. היה לו אפילו רגע אחד (הכי-אחרון) של תשוקה כבירה לחבק אותה בכל עֹז, להִפרד ממנה כראוי ואפילו להגיד לה, ואולם הוא לא יכול היה גם גם להושיט לה את ידו.
"אחר-כך אפשא עוד תתפלץ לזֵכר חבוקי, תגיד שגנבתי את נשיקתה!"
"והיא – התשא את זאת? –הוסיף כעדור רגעים אחדים לדבּר אל לבו – לא, לא תשא! כזאת לא תשא! כמותה לעולם אינן נושאות"...
והוא נזכר בסוניה.
מן החלון נשב מעֵין רוח קריר. בחוץ כָּהה קצת האור. הוא לקח פתאם את כובעו ויצא.
הוא, כמובן, לא יכֹל ולא רצה לשים לב למצבו החולני. ואולם כל החרדה הבלתי-פוסקת הזאת וכל האימה הנפשית הזאת לא יכלו לעבור בלי תוצאות. ואם עַדין לא הוטל לערש-דוי, אין זאת אלא מפני שאולי דוקא החרדה הבלתי-פוסקת, הפנימית, אִמצה את רגליו ואת הכרתו, אבל, כמובן, באֹפן מלאכותי, רק לפי-שעה.
הוא תעה ברחובות בלי-מטרה.השמש הלכה ושקעה. איזה יגון מיֻחד התחיל תוסס בו בעת האחרונה. היגון הזה לא היה חד וצורב ביחוד, אבל בו היתה איזו תמידיות, איזו הרגשת השנים הבאות, שנות אין-מוצא, שנות יגון הקר, יגון-המות הזה; הֻרגשה איזו נצחיות של "שטח אמה על אמה". בין-הערבים היתה הרגשה הזאת באה ומעַנה אותו ביחוד.
"ואחרי כל אלו החֻלשות ההבאיות, פשוט גופניות, התלויות באיזו שקיעת-שמש, עמוד והתאפק מעשות מעשי-סכלות! הלא אחרי זה תבקש מפלט לא רק אצל סוניה, אלא גם אצל דוניה!" – מלמל באיבה.
פתאם שמע קול קורא בשמו. הוא הפנה פניו, והנה לֱבֱזיַטניקוב רודף אחריו.
– ישַׁוה בנפשו, אני הייתי בביתו, אני מבקש אותו. ישַׁוה בנפשו, היא הוציאה אל הפֹעל את מחשבתה והוציאה את הילדים החוצה! אני וסופיה סמיונובנה חפּשנו אותם ומצאנום ביגיעה רבה. בעצמה היא מתופפת על מחבת, את הילדים היא מכריחה לרקוד. הילדים בוכים. הולכים מפִּנה לפנה, מחָנות לחנות. ההמון הנבער רץ אחריהם. נלכה.
– וסוניה! – שאל רסקולניקוב בדאגה, במהרו אחרי לֱבֱזיַטניקוב.
– פשוט, יוצאת מדעתה. זאת אומרת, לא סופיה סמיונובנה יוצאת מדעתה, כי-אם קטרינה איבנובנה; ואגב, גם סופיה סמיונובנה יוצאת מדעתה. וקטרינה איבנובנה יוצאת ממש מדעתה. אומר אני לו,לגמרי יצאה מדעתה. הפוליציה תאסור אותם... יוכל לשער, איזו השפעה תהיה לזה... הם עתה אצל החפירה, אצל הגשר ה-, כלל לא רחוק מסופיה סמיונובנה. קרוב.
אצל החפירה, לא הרחק מהגשר, סמוך לבית אשר גרה סוניה בו, נאסף המון; בעִקר, של נערים ונערות. קולה הצרוד, המרֻסק של קטרינה איבנובנה נשמע עוד טרם עברך את הגשר. ובאמת, היה זה מחזה משֻׁנה, שהיה בו בכדי לעַנְיֵן את הקהל מן הרחוב. קטרינה איבנובנה בשמלתה המעוכה, במטפחתה הירֻקה ובמגבעת-תבן שבורה, שנתעקלה לצדדין, היתה לה באמת צורה של טֵרוף-הדעת. היא היתה יגֵעה ונושמת בכבדות. על פניה השחופים התלונן עִנוי, אשר כמוהו לא היה להם מתמול-שלשום (בכלל, לעין השמש מראה פני השחוף תמיד יותר מכֹער ויותר חולני מאשר בבית); אבל ההתרגשות שלה לא פסקה, התרגזותה גדלה מרגע לרגע. היא השֹתערה על הילדים, גערה בהם, דברה על לבם, לִמדה אותם לעיני הקהל את הרקוד, הורתה להם מה לשיר, בארה להם, למה זה דרוש, כעסה נוראות על אי-הבנתם, הכתה אותם... ואחר-כך, באמצע כל זה, היתה מתנפלת על הקהל; אם ראתה איזה איש לבוש כהוגן, שהתיצב להביט, מיד היתה מתחילה לבאר לו, שיראה, עד איזה מצב הגיעו הילדים הללו מ"בית אצילים, מֻתּר לאמר, מבית אריסטוקרטים". אם שמעה קול-צחוק מתוך ההמון או איזו מלה עוקצת, מיד היתה מתנפלת על החצופים ומתחילה להתקוטט בהם. יש מן הקהל שהלעיגו באמת, אחרים הניעו ראש; בכלל נהנו הכֹּל למראה המטֹרפה וילדיה הנבהלים. מחבת, כדברי לֱבֱזיַטניקוב, לא היתה; למצער, רסקולניקוב לא ראה כל זה; ואולם תחת להכות במחבת, הכתה קטרינה איבנובנה כף אל כף, לפי הטַקְט, בעת שאִלצה את פוליצ'קה לשורר ואת לינה וקוליא לחולל; ועם זה נסתה גם להנעים זמירות בעצמה, אלא שבכל פעם הכריח השעול את קולה לבגוד בה באוקטַוָה השניה, מה שהביא אותה שוב לידי יאוש, והיא קללה את שעולה וגם בכתה. יותר מכֹּל הרעישוה הבכי והפחד של קוליא ולינה. ואמנם נעשה כאן נסיון להלביש את הילדים בנוסח משוררי-חוצות. על הילד היה חבוש תרבוש, עֵרֱב אדֹם ולבן, שיהיה דומה לתוגר. ללינה לא נמצאה תלבֹּשת: על ראשה היתה רק מצנפת האדֻמה, השֹזורה מצמר-גמלים, של סֱמיון זַכַריץ’ המנוח, ובַמצנפת תקועה נוצה לבָנה שבורה של בת-יענה, קניָנה של אמה-זקֱנתה של קטרינה איבנובנה, ושנשמרה עד הֵנה בארגז בתור קנין משפחתי יקר-המציאות. פוליצ'קה היתה בשמלתה הרגילה. היא הביטה אל אמא כאבודה, לא עזבה אותה אף כדי פסיעה. נִגבה בסתר את דמעותיה; לבה אמר לה על שגעון אמה, ובחרדה התבוננה לכל עבר. הרחוה וההמון הפחידוה ביותר. סוניה הלכה בכל אשר הלכה קטרינה איבנובנה, בכתה והתחננה לפניה לרגעים, שתשוב הביתה. אולם קטרענה איבנובנה עמדה בכל תֹּקף על דעתה.
– חדלי, סוניה, חדלי! – צעקה בחפזון, בשעול, נעדרת-נשימה – בעצמך אינך מבינה מה שאַתּ מבקשׂת, כתינוקת! אני כבר אמרתי לך, שלא אשוב ולא אחזור לזו האשכנזית השכּוֹרה. יראו הכל, כל פטרבורג, איך קובצים על-יד בני חורים ושועי-ארץ, בני אב, שֱשֱרת כל ימיו לממשלה באמונה ובמסירות-נפש, ומֻתר לאמר, מת בשעת שרותו (קטרינה איבנובנה הספיקה כבד ליצור לה את החזון הזה ולהאמין בו בכל לבה). – יראה, יראה זאת הגֱנֱרל הנבּזה הלז. וגם פותה אַת, סוניה: מה נאכל עתה, אמרי בעצמך. אותך אכלנו דַיֵנו, לא אֹבּה יותר! אַח, רודיון רומניץ' הוא? – קראה בראותה עת רסקולניקוב ובמַהרהּ אליו – יבא-נא הוא, בבקשה, לַפותה זאת, שאין טוב בשבילנו מהדרך הזאת! הביטו אל המנגנים בשרמַנקה: הם מוצאים את לחמם, ואף כי אנו, שאותנו יבדילו הכֹּל לטובה, כשיִוָדע,שאנו משפחת יתומים עניה, מיֻחסת, שבאה עד ככר-לחם, והגֱנֱרל הנבזה הזה יֵרד מגדולתו, עיניכם תחזינה! אנחנו נלך מדי יום ביומו אל חלונו, ויעבור המלך, ואז אכרע על ברכי, ואת אלה אציג מלפנַי ואַראה עליהם: "הצילה, אבי!" הוא אבי-יתומים, הוא מקור הרחמים, הוא יגן עלי, תראו, שיגן, ואת הגֱנֱרל הנבזה הזה... לינה! Tenez vous droite![1] ואתה, קוליא, מיד יגיע תורך לחולל שוב. מה אתה בוכה? שוב בוכה? נו, מה, מה אתה ירא, טִפּש! אֵלי, מה לי לעשות עמהם, רודיון רומנוביץ'? אִלו ידע, עד כמה חסרת-תבונה המה! נו, מה לעשות עם הילדים כאלה!...
וכמעט בוכה בעצמה (מה שלא מפריע, בכל-זאת, בעד דִבּוּרה השוטף) הראתה לו על הילדים המתיַפּחים. רסקולניקוס נסה לדבר על לבה, שתשוב, וגם נתכַּוֵן לפעול על אהבת-כבודה ואמר שלא נאה לה, כי תדמה את עצמה למנגנים בשרמנקה, היא, שמתכוננת להיות מנהלת של פַּנסיון...
– פנסיון! הא-הא-הא! הרוצה לשַׁקר ירחיק עדותו –קראה קטרינה איבנובנה, בצחוק ושעול חליפות – לא, רודיון רומניץ' עבר החלום! הכל עזבו אותנו!... וזה הגנרל... יודע אתה, רודיון רומניץ',אני השלכתי בו צלוחית דיו – שם בחדר-המשרתים עמדה צלוחית דיו, על השלחן, אצל רשימת היוצאים ובאים, וגם אני רשמתי את שמי, השלכתי בו צלוחיות וברחתי. הוי, נבלים, נבלים! אבל אין דבר,עתה אֳפַרנס את עוללי בעצמי, לא אשתחוה לאיש! אותה עִנִּינו דַיֵנו (היא הורתה על סוניה). פוליצ'קה, כמה אספנו? הַרְאִי! איך? רק שתי קופּיקות? הוי, מרֻשעים! לא נותנים כלום, רק רצים אחרינו,שולחי-לשון! נו, על מה צוחק הגולם הזה? (הראתה על אחד מן ההמון). אין זאת אלא מפני שקוֹלקה זה הוא נבער כל-כך, ואין להבינו בינה! מה לך פוליצ'קה? דבּרי אתי צרפתית, parlez moi francais. הן אני הוריתיך, הן את יודעת פרַזות אחדות!... והן אם לא – איך יבדילו בינינו ובין שאר המנגנים בשרמנקה? איך יכירו בכם, שאתם מזרעם של אצילים, שקבלו חנוך? הן לא את "פטרושרה" נשַחק ברחובות, כי-אם רומַנס עָדין נזַמֵרה... אַח, כן, מה אפוא נזַמֵּר? מבלבלים אתם אותי, ואנחנו... רואה הוא רודיון רומניץ’ אנו התיצבנו פה, בכדי לבחור איזה ניגון – נגון, שגם קוליא יוכל להראות את רקודיו... מפּני שכל זה אצלנו, הֲיאמין לי, בלי כל הכנות, צריך להִטָּלך, לבוא לעמק-השוה ולעשות חזרה גמורה, ואחר-כך ללכת לרחוב נֱבסקי, במקום שהרבה יותר אנשים מבני החברה העליונה ויכירו בנו מיד. לינה יודעת לשיר את "הכפר הקטן"... אבל את זה משוררים הכֹּל! אנו צריכים לשיר דבר-מה יותר אריסטוקרטי... נו, מה את מיעצת, פוליה? אִלו היית אַתּ, לכל-הפחות עוזרת לאמך! זכרוני, זכרוני נחלש, שאם לא כן, הייתי נזכרת! הן לא נוכל לשיר את "הפרש על חרבו נשען"! אַה, נשיר בצרפתית "cinq sous"![2] אני הן הוריתיכם, הוריתיכם. ובעִקר, משום שזה בצרפתית, יכירו מיד, שאתם בני-אצילים, וזה יגע עד הנפש... אפשר היה לשיר גם את Malborough s'en va-t-en guerre, יען שזוהי שירת-ילדים, שירת-ילדים גמורה ומשתמשים בה בכל הבתים האריסטוקרטיים, כשמיַשנים את הילדים:
   Malborough s'en va-t-en guerre
   [3]...Ne sait quand reviendra
התחילה – אבל לא, יותר טוב "cinq sous". נו, קוליא, ידַים על חלצַים, מהר, ואַת לינה, הסתובבי ממולו, ואני ופוליצ'קה ננעים זמירות ונמחא כף!
    Cinq sous, cinq sous
    Pour monter notre ménage...[4]
קחי-קחי-קחי! (היא התפרצה בשעול). תקני את שמלתך, פוליצ'קה. שימי את הכתפות במקומן, – העירה מתוך שעול, בשאפה רוח – עתה עליכם להתנהג יותר בנִמוס ובעדינות, בכדי שיראו הכֹּל, כי בני אצילים אתם. אני אמרתי אז, שהַגִזְרָה צריכה להיות יותר ארֻכה וברֹחב כפול. ובאת אַתּ, סוניה, עם עצותיך. "קצר, יותר קצר", והנה יצא, שאין כל צורה לילדה... נו, שוב אתם בוכים כֻּלכם! אבל מה לכם, טִפשים? נו, קוליא, מהר, מהר, מהר – אוי, כמה נבער ילד זה!...
                                         Cinq sous, cinq sous –
 שוב שוטר! מה לך?
ובאמת נדחק בין ההמון שוטר אחד. ואולם באותה שעה קרב לקטרינה איבנובנה אדון כבן חמשים במונדיר של פקיד חשוב עם אורדן על צוארו (האורדן נעם מאד לקטרינה איבנובנה והשפיע על השוטר) והגיש לה דומם שטר ירֹק, בן שלושה רֻבלים. פניו הפיקו חמלה רבה על האֻמללה. קטרינה איבנובנה קבלה את הכסף והשתחותה לנותן באדיבות, כמעט בצרמוניות.
– תודתי נתונה לו, אדוני הנכבד, – התחילה בגאון – הסבּות, שגרמו לו... קַבלי את הכסף, פוליצ'קה. הלא רואה אַתּ, עוד לא פּסו אמונים וגדולי-נפש מבני-אדם, הנכונים תמיד לעזור לבת-אצילים בעָניה. לפניו, אדוני הנכבד, יתומים מיֻחסים, מֻתר אפילו לאמר, עם יחסים אריסטוקרטיים ביותר... וזה הגֱנֱרל הנבזה ישב ואכל מיטרונים... רקע עלי ברגליו, על שהפרעתי את אכילתו... "הוד מעלתו, אומרת אני לו, יָגֵן על היתומים, בדעתו, אני אומרת לו, את סמיון זכריץ' המנוח, ויען שעל בתו-יחידתו הוציא שם רע נבל-שבנבלים אחד ביום מותו"... שוב השוטר! – יגן! – צעקה אל הפקיד – למה נטפל אלי זה איש-הצבא? אנחנו נמלטנו כבר מפני אחד הֵנָה... מרחוב העירונים... נו, מה לי ולך, בער!
– מפני שברחובות אסור, אל תּהולל שערורות.
– אתה בעצמך מחולל-שערורות! אני כאלו מתהלכת עם שרמנקה, מה אִכפת לך?
– בכדי להתהלך עם שרמנקה נחוץ רשיון. והיא בלי שרמנקה, ובאֹפן הזה היא מפריעה את מנוחת הצבור. היכן מעונה?
– איזה רשיון! – נתנה עליו קטרינה איבנובנה בקולה – אני קברתי היום את בעלי, איזה רשיון!
– גברתי, גברתי, תֵּרָגע-נא, התחיל הפקיד – נלכה נא, אני אלַוֱנה... פה בהמון לא לפי כבודה.
– היא לא בקַו-הבריאות...
– אדוני הנכבד, אדוני הנכבד, הוא אינו יודע כלום! – צעקה קטרינה איבנובנה – אנחנו נלך לרחוב נֱבסקי, – סוניה! סוניה! איפֹה היא? גם-כן בוכיה! מה אתם היום!... קוליא, לינה, לאן אתם? קראה פתאם ברטט – הוי, ילדים אוילים! קוליא, לינה, לאן ברחו!...
אֵרע כך, שקוליא ולינה, לאחר שההמון הרב ושגעונותיה של אמם הטילו עליהם אימה אחרונה, ובראותם, נוסף על זה, גם את החַיָל, שבא ורוצה לקחתם לאיזה מקום, עמדו פתאם שניהם, כאִלו נועצו מראש, אחזו איש בידי אחיו, וינוסו על נפשם, בבכי ובצעקה התנפלה קטרינה איבנובנה האֻמללה לרדוף אחריהם. היא רצתה, בכתה, נשימתה התקצרה – והמראה עורר זוָעה ורחמים. סוניה ופוליצ'קה נחפזו לרדוף אחריה.
– השיבי אותם, סוניה, השיבי! הוי, ילדי-כסל, כפויי-טובנ!... פוליה! לכדי אותם... הן בשבילכם...
היא נתקלה אגב-ריצה ונפלה.
– הֻכְּתָה! דם! הוי, אלי! – שִוְּעה סוניה בהרכינה את עצמה עליה.
הכל התחילו לרוץ אל הנופלת, הכל הצטפפו מסביב. רסקולניקוב ולֱבֱזיַטניקוב היו מן הרצים הראשֹנים; הפקיד מִהר גם הוא, ואחריו גם השוטר, שֱׁרָטן "אי-אי" והניע בידו לאות יאוש, בראותו מראש, שהענין יסובב כבר דאגות.
– הלאה! – הלאה! גרש את האנשים, שנדחקו מסביב.
– היא גוססת! צעק איזה קול.
– היא נשתגעה! – השמיע השני.
– יִשמור הבורא ויציל! – השמיעה אשה אחת ושׂמה אות-צלב עליה – את הנער והנערה הדביקו כבר או לא? הנה, מובילים אותם... הבכירה הדביקה אותם... הראיתם, מטֹרפים!
ואולם כשבתבוננו היטב אל קטרינה איבנובנה, ראו ונוכחו, שהיא לא נפצעה באבן, כמו שחשבה סוניה, ושהדם, ושהאדים את המרצפת, התפרץ מחָזֱה דרך הגרון.
– את זה יודע אני, ראיתי – מלמל הפקיד לרסקולניקוב וללֱבֱזיַטניקוב – זוהי שחפת: הדם מתפרץ ושׂם מחנק. קרובה אחת יש לי... הייתי עֵד-ראיה... כשתי כוסות... פתאם.
– מה לעשות, על-כל-פנים...
– היא תמות מיד...
– הֵנָה! הֵנָה, אלי! – התחננה סוניה – הנה פה דירתי! הנה בבית הזה, השני... אֵלי, מהרו, מהרו! התרוצצה מאחד לשני – קִראו לרופא... הוי, אֵלי!
בהשתדלותו של הפקיד נסתדר הדבר: אפילו השוטר סִיע להעביר את קטרענה איבנובנה. הכניסוה אל סוניה כמעט מתה והניחוה על המטה. זֵיבת-הדם לא פסקה, אבל החולה כאִלו התחילה לשוב לאיתנה. אל החדר נכנסו יחדו, מלבד סוניה, גם רסקולניקוב ולֱבֱזיַטניקוב, הפקיד והשוטר, שגרש מקֹדם את ההמון, שרבים ממנו לִוּוּם עד הדלת ממש. פוליצ'קה הכניסה בידיה את קוליא ולינה, שרעדו ובכו. נכנסו גם בני משפחת כפרנאומוב: הוא בעצמו, הפִסח והעקֹם, אדם בעל פרצוף משֻׁנה, בעל שערות ופאות-זקן מְסַמְּרוֹת ובולטות; אשתו, שפניה היו כאִלו נפחדו פעם לעולמים, ואחדים מהילדים, עם צורות מֻקשוֹת מהתפלאות תמידית ופיות פעורים. בין כל הקהל הזה נתגלה פתאם גם סוידריגַילוב. רסקולניקוב נתן בו מבט תמהון, מבלי הבין, מהיכן צמח ועלה פתאם ומבלי זכור אותו בין המון-החוץ.
דִבּרו על-דבר הנחיצות ברופא ובכֹהן. הפקיד, אף שלחש לרסקולניקוב, שכמדֻמה, שברופא כבר אין צֹרך, צוה בכל-זאת להביא. בשליחות זו רץ כפרנאומוב בעצמו.
בינתים שב לקטרינה איבנובנה רוחהּ וזיבת-הדם פסקה לפי-שעה. במבט חולני, אבל חודר ובוחן הביטה אל סוניה החִוֱרת והרועדת, שעמדה וקנחה לה במטפחת טפות-הַזֵעה מעל המצח; לאחרונה בקשה, שירימוה. הושיבוה על המטה ותמכו בה משני עבריה.
– איפה הילדים? – שאלה בקול רפה – אַת הבאת אותן, פוליה? הוי, אוילים! נו, למה ברחתם?... אָח!
הדם עוד בצבץ על שפתיה היבשות. היא העבירה את עיניה מסביב ותתבונן:
– ובכן זהו משכנך, אף פעם הרי לא הייתי אצלך... גרמה השעה...
היא הביטה עליה בעִנוי.
– מצצנו את דמך, סוניה... פוליה, לינה, קוליא, בואו הֵנָה... נו, הנה הם, סוניה, כֻּלם, קָחִים... מיד ליד... ולי די!... כָּלה המשתה... הַא!... הניחו לי, תנו לי למות במנוחה...
הִרפו ממנה והניחוה על הכר.
– מה?... כֹּהן?... לא צריך... מאין לכם הרֻבל הדרוש לשַׁלם?... חַפה אני מפשעים... אלהים חַיָב לסלוח בכל-אֹפן... הוא יודע, כמה עֻניתי... ואם לא יסלח, לא צריך!... קדחת מטרידה תקפה אותה יותר ויותר. לרגעים רעדה פתאם, שלחה מבט תועה מסביב, הכירה את הכּל לכהרף-עין; אבל מיד נתחלף המצב של הכרה בטֵרוף-דעת. היא נשמה נשימות כבדות, צרודות; כמו דבר-מה השתקשק בגרונה.
– אני אומרת לו: "הוד-מעלתו"... – השמיעה בהפסקות אחרי כל מלה – אמליה לודוִיגובנה... אַתּ! לינה, קוליא, הידים בחלצים מהר, מהר, גְליסֱה-גְליסֱה, פַּ-דֵי-בַּסק... הַשמיע קול ברגלים... הֱיֵה ילד גרציוזי.
Du hast Diamanten und Perlen...[5]
איך הלאה? את זה אפשר היה לשיר...
   .Du hast die schonsten Augen
   [6]?Madchen, was wilst du mehr
נו, כן, איזו שאלה Was wilst du mehr! – הַמְצָאָה של גֹלם!... אַח, כן, הנה גם:
     בְּדַגֱסטן, בַּציָה, בִּשְׁרַב-צְהָרָרַים...
הוי, כמה אהבתי... כמה הֱאֱלַהְתּי את הרומנס הזה... פוליצ'קה! יודעת אַתּ, אביך... בהיותו חתני... שׁורר... הוי, ימים!... אִלו היינו אנחנו יכולים לשיר את זה!... נו, איך הלאה, הלאה... הרי שכחתי... נו, הַזְכִּירוני.
אַיך– היא היתה בהתרגשות גדולה בהתאמצה לקוּם. לבסוף התחילה בקולּ נורא, צַרוד, נחנק, להוציא מגרונה הַנחר מלים בודדות, והבעַת הפּחד שֱבַפניה גדל גדל:
                 בִּשׁרַבי-צָהָרַים... בַּצִיָה... בְּדַגֱסטַן
                 בְּחָזֱה פְלוּחֵ-חֵץ...
הוד-מעלתו – זלגו עיניה דּמַעות – יָחוס על היתומים! יזכור את לחמו של סמיון זכריץ’ המנוח... מֻתר גם לאמר, מִבית אריסטוקרטי!... הַא!... – רעדה פתאם, כי שבה אליה ההכרה, הבִיטה עַל הכֹּל באימה יתֵרה, אבל מיד הכירה את סוניה – סוניה! סוניה! – קראה בחבה וברֹך, כאִלו התפלאה על שהיא רואה אותה לפניה – סוניה יקירה, הגם את פה?
הרימוה עוד פעם.
– די!... באה השעה!... הֱיי שלום, מרודה!... יִגְעו את הסופה יותר מדי... נתיגעה-ה-ה – קראה ביאוּש ובּאיבה ותּצנה קשות על הכר.
היא נפלה מִחדש לתוך מצַב של התעלפות, אבל זה לא נמשך הרבה, פניה המיֻבּשים, החִורים-הצהֻבּים נפלו אחורנית, אפרקדן, הפה נפתח, הרגלים נתמתחו בּזעזועים. היא נאנחה עמֹק-עמֹק – ותמת.
סוניה נפלה על גוּפה, חבקה אותו בשתי ידיה, הדביקה את ראשה לחזֵה המתה הנמק – ונשארה כמו בלי-תנועה. פוליצ'קה נפלה לרגלי אמה ותנשק אותן בבכי גדול. קוליא ולינה, שעוד לא הבינו את אשר קרה, אבל חשו, שהדבר הוא נורא מאד, אחּזו איש בכתפי אחיו, נתנו איש באחיו שתי עינים, ויחדו, פתאם בצַותה פתחו את פיהם והתחילו לצעוק. שניהם היו עַדין בהתלבשותיהם: האחד התרבוש, השניה עם נוצת בת-היענה.
ובאיזה אֹפן נמצאה פתאם "תעודת-התהלה" על המטה, אצל קטרינה איבנובנה? התעודה היתה מֻנחה כאן. על הכר. רסקולניקוב ראה אותה.
הוא סר אל החלון. לֱבֱזיַטניקוב קפץ ונגש אליו.
– מתה! – אמר לֱבֱזיַטניקוב.
– רודיון רומנוביץ', יש לי למסור לו מלים ספורות ונחוצות, – נגש אליו סוִידריגַלוב. לֱבֱזיַטניקוב פִנה מיד את מקומו ונתעלם בנִמוס. סוידריגַילוב הוביל את רסקולניקוב התָּמֵהַּ עד ירכתי הזוית.
– כל זו זו הַטּירחה, זאת אומרת, הקבורה וכו' אני לוקח על עצמי. יודע הוא, לַכֹּל דרוש כסף, והרי אני אמרתי לו, שלי יש מעות מיֻתּרות. את שני האפרוחים הללו ואת פוליצ'קה אכניס לאיזה בתי-יתומים מן המשֻׁבָּחים ואניח על שמו של כל אחד, עד ימי בגרותם, אלף חמש-מאות רֻבלים, בכדי שסופיה סמיונובנה תִשָׁלֵו לגמרי. וגם אותה אוציא מן הבִּצה, מפני שהיא נערה טובה, האין זאת? נו,ימסור אפוא לאבדוטיה רומנובנה, שאת עשרת האלפים שלה הוצאתי באֹפן זה.
– אבל לשֵׁם איזו מטרה נהיְה הוא לבעל-צדקה שכזה? – שאל רסקולניקוב.
– אי, אי! אדם קטַן-אמָנה! – צחק סוידריגַילוב – הן אמרתי, שהכסף הזה אינו דרוש לי. נו, ושיעשו, פשוט, איזה דבר לטובת אחרים, הוא מוצא למן הנמנע? הן לא "כִּנָה" היתה זו (הוא הורה באצבע לאותה פנה, שבה שכבה המתה), כאיזו זקנה מַלוָה-ברבית. נו, יסכים נא, היהיה לוזשין, בכדי לעשות את מעשי-הנבלה שלו, והיא תמות?" ואלמלא אני ועֱזְרָתי, הרי גם לפולצ'קה, למשל, "אין דרך אחרת".
הוא אמר זאת בסבר פנים עליזים-ערומים וברמיזה, מבלי גרוע עין מרסקולניקוב. רסקולניקוס חָוֵר ודמו קפא בעורקיו, כששמע את מבטאיו הוא, אשר אמר לסוניה. הוא נרתּע לאחוריו והביט אל סבידריגַילוב במבט פראי.
– מ... מהיכן הוא יודע? – לחש ונשימתו כאִלו נִטלה ממנו.
– אבל הלא אני מתאכסן פה, מעבר לכֹּתל, אצל הגברת רֱסלִיךּ. פה כפרנאומוב ושם הגברת רֱסלִיךּ. ידידה ישָנה שלי ומסורה. שָׁכֵן אני.
– הוא?
– אני. – המשיך סוידריגַילוב, מתנועע מצחוק, – והנני יכול להבטיחהו בשם כבודי, רודיון רומנוביץ’ החביב, שהוא עִניֵן אותי עד למאד. הן אמרתי, שאנו נתרועע, נִבּאתי לו – נו, והני התרועענו. ועוד יראה, איזה איש-רֵעים אנכי. עוד יראה, שאִתִּי עוד אפשר לחיות בשלום.

  1. ^ עמדי ישר (צרפתית, הערת ויקיטקסט).
  2. ^ "חמש פרוטות" (צרפתית, הערת ויקיטקסט).
  3. ^ מאלברוג יוצא למלחמה, לא ברור מתי יחזור (צרפתית, הערת ויקיטקסט).
  4. ^ חמש פרוטות, חמש פרוטות, לסידור משק הבית שלנו (צרפתית, הערת ויקיטקסט).
  5. ^ יש לך פנינים ויהלומים (צרפתית, הערת ויקיטקסט).
  6. ^ יש לך את העיניים הכי יפות, עלמתי, מה עוד את רוצה (גרמנית, הערת ויקיטקסט).