דרך חיים (מהר"ל)/פרק ב משנה יד

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ב משנה יד · >>

פרק ב משנה יד

רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשוב לאפיקורוס וכו'. רבי אלעזר נתן מוסר על התורה שהיא תכלית האדם, והאדם מצד עצמו לא נברא רק לעמל התורה וכמו שהכתוב אומר אדם לעמל יולד, כמו שבארנו למעלה באריכות כי בריאת האדם היא על עמל התורה, ולפיכך אמר הוי שקוד ללמוד התורה, שאם לא יהיה שקוד ללמוד תורה לא נאמר בזה שעמלו בתורה רק שלומד תורה לעתות הפנאי. ואמר אח"כ שתהיה תורתו כדי שישיב לאפיקורוס, כלומר שכמו שיש מצוה שילמד האדם ויקנה התורה שהיא תורת אמת כך ראוי הוא לבטל דעת השקר מן העולם כדי שיתגדל האמת בעולם, שאם יניח השקר לעולם סוף שיהיה השקר ח"ו מאבד את האמת ומבטל אות' כאשר השקר גובר בעולם, ולכך הזהיר שאל יתן מקום אל השקר רק ידע מה שישיב לאפיקורוס. ואמר אח"כ ולפני מי אתה עמל בתורה כנגד הטורח הגדול אשר הטיל עליו שאמר הוי שקוד ללמוד תורה והוא משתדל לדעת להשיב לאפיקורוס ועל זה אמר ולפני מי אתה עמל ונאמן בעל מלאכתך לשלם שכר פעולתך אם אתה עמל בתורה הרבה שכר הרבה יתן לך ואם אין דבר זה לפניו אפשר שיגיע אל האדם עצלה. ואף כי כבר הזהיר שלא יהיו משמשים את הרב על מנת לקבל פרס, יראה לומר דהיינו כאשר עיקר עבודתו בשביל זה שהוא עובד הש"י על מנת לקבל פרס, אבל דבר זה הוא כדי לעורר האדם כי האדם בעל גוף וחומר אינו נשמע כל כך לעבודת השי"ת וצריך התעוררות, כמו התינוק שצריך התעוררות אל הלימוד ונותנים לו דבר כדי שילמוד, כך צריך האדם התעוררות, ואם מעורר את עצמו ע"י שיחשוב בשכר הגדול שיש לאדם לא נקרא שהוא עובד על מנת לקבל פרס כיון שאין זה רק התעוררות שלא ימנע מן העבודה, ולכך אמר זה כנגד יצר הרע כאשר ירצה לפתות אותו שלא יהיה עמל בתורה ושלא יבא עצלה לעמל הזה, ואע"ג שהוא עושה מאהבה ושלא על מנת לקבל פרס יש לחוש באולי יגיע אליו עצלה ואין מאמין בנפשו, ועל זה אמר ולפני מי אתה עמל ונאמן וכו' ובזה לא יגיע עצלה לעמל שלו, אבל בודאי אין תכלית למוד שלו בשביל השכר כלל רק כי דבר זה להחזיק ידו שלא לבא לידי עצלה שיש לדאוג מזה. והתבאר לך כי כל אלו חמשה חכמים כל אחד ואחד אמר ג' דברים אשר הם שייכים זה לזה:

אך יש לך לדעת עוד, כי מה אמר כל אחד ואחד ג' דברים דווקא ודקדק התנא הזה במה שאמר והם אמרו ג' דברים כי אלו חכמים שלימים היו לכך היו משלימים את האדם כל אחד ואחד ע"י שלשה דברי מוסר, כי באדם יש בחינות מתחלפות שאין באדם דבר אחד אבל יש בו חלקים, ולפיכך דברי מוסר שבאים להשלים את האדם צריך שיהיו יותר ממוסר אחד, כי דבר שהוא מוסר לדבר אחד אינו מוסר לשני ואשר הוא מוסר לשני אינו מוסר לראשון. ואף כי יש כמה דברים שצריכים אל האדם והם דברי מוסר שלו, מ"מ אשר הם כוללים והם ראשונים הם ג' בלבד. ויש באדם ג' בחינות, הבחינה האחת מצד כחות נפשו, הבחינה השני' מצד כחות גופו, הבחינה השלישית מצד האדם עצמו, כי אין אלו [אלא] חלקים בלבד לכך הבחינה הג' מצד שהוא אדם כולל הגוף והנפש שיש לאדם. כלל הדבר כי האדם צריך מוסר מצד כחות הגוף, וצריך מוסר מצד כחות נפשו, ומצד האדם בעצמו אשר הוא כולל חלקיו. ולפיכך באו אלו החכמים בדברי מוסר שלהם להשלים האדם בכל כי כל אחד ואחד צריך מוסר מיוחד, וכל אחד ואחד מן החכמים מוסיף על שלפניו לתקן את האדם בשלשה דרכים לגמרי, עד שהאחרון מתקן אותו לגמרי במה ששייך לאדם מצד חלקי האדם אשר זכרנו אף שאינו קרוב כמו שלפניו כמו שיתבאר, ויש לך להבין זהו מאוד מאוד, כי ג' דברים שאמר כל אחד מהם הם תקון האדם שהוא כולל מן הימין והשמאל והאמצע ועל זה מיוסד הכל והבן זה. ויש לך לדעת כי מה שאמר ר' אליעזר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך הוא ענין גדול מאד להביא את האדם לעולם הבא, ובפרק תפלת השחר (ברכות דף כח:) כשחלה ר"א נכנסו תלמידיו אצלו אמרו לו רבי למדינו ארחות חיים ונזכה לעולם הבא אמר להם הזהרו בכבוד חבריכם וכו' הרי כי ר' אליעזר שאמר כאן יהיה כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ר"ל כי דבר זה מביא האדם לחיי עולם הבא. ואל יקשה לך כי למה דבר זה מביא לחיי עולם הבא, כי דבר זה יש להבין מדבר זה שאמרו חכמים (בבא מציעא דף נט:) כל המלבין פני חבירו אין לו חלק לעולם הבא ומזה תבין כי ההפך הוא הזהיר בכבוד חבירו הוא הדרך לחיי עולם הבא וכמו שיתבאר לקמן דבר זה בבירור, כי כאשר הוא נוהג כבוד באדם שנברא בצלם אלקים כי האדם נברא בצלם אלקים ומפני זה ראוי לעולם הבא. כי אין ראוי לאדם עולם הבא רק בשביל צלם אלקים אשר הוא לאדם מן העליונים וכדכתיב בכתוב (בראשית, א) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ומפני זה ראוי האדם לחיי עולם הבא, ולפיכך אמר כאשר תהיו נזהרים בכבוד חבריכם יהיה לכם עולם הבא ולא תהיו ח"ו מבזים את הצלם שבו תלוי עולם הבא. וכן אמרו בספרי (מכילתא סוף יתרו) לא תעלה במעלות על מזבחי ר' ישמעאל אומר הרי הדברים קל וחומר ומה אם אבנים שאין בהם ידיעה לא לרעה ולא לטובה אמר המקום לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמיון של מי שאמר והיה העולם דין הוא שלא תנהג בו בזיון ע"כ, הרי כי האזהרה על חבירו מפני כי הוא נברא בצלם אלקים כי זהו המעלה היתירה שיש לאדם ובשביל זאת המדריגה האדם זוכה ג"כ למעלה העליונה לחיי עולם הבא, ולכך אמר כי זה ארחות חיים לעולם הבא להביא את האדם מן עולם הזה שהוא עולם הגשמי אל עולם הנבדל הוא עולם הבא. ואמר ר"א ג"כ כאן יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, ללמוד לאדם אורחות חיים שבו יגיע לעולם הבא:

ואומר אח"כ ואל תהא נוח לכעוס, שכשם שזה הדרך הוא אורחת חיים הפונה נכחו להביא האדם לעולם הבא, הזהיר האדם שיהיה נשמר מן הדרך אשר מאבד ממנו עוה"ב, וזה אמרו ואל תהא נוח לכעוס כי הכעס הוא מביא את האדם לידי חטא עד שהוא מאבד את האדם מן העולם הבא וכמו שהתבאר, כי בעל הכעס הוא בעל חטא, ולפיכך הכעס הוא הכנה שמביא האדם לידי חטא ולהיות נאבד מן העולם הבא. ולכך אמר תחלה יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך שזה הדרך מביא האדם לעולם הבא כמו שאמר רבי אליעזר בברכות, ואח"כ הזהיר את האדם על הדבר שהוא מפסיד ממנו עולם הבא לכך אמר ואל תהא נוח לכעוס, ואין לך דבר שהוא הגורם והסבה אל החטא יותר מן הכעס. ואח"כ אמר ושוב יום אחד לפני מיתתך, ור"ל שאם חטאת ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יהיה נזהר לעשות כל יום ויום תשובה ובשביל זה יהיה לו חיי עולם הבא בשלימות. ומה שלא חשיב ר"א בפרק תפלת השחר אלו דברים רק אחד מהם דהיינו הזהרו בכבוד חבריכם, שלא שאלו ממנו רק אורחת חיים בלבד ודבר זה אורחת חיים המביא עצמו לחיי עולם הבא, ובכאן פירש להשלים כל אדם ע"י ג' דברים שיהיה לו עולם הבא ולא יהיה בא לידי אבוד עולם הבא ופירוש זה ברור. וכבר אמרנו כי אלו ג' דברים משלימים את האדם בכל צד, כי מה שאמר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, מוסר זה שייך אל האדם שהוא אדם שיש לכבד צלם האדם במה שהוא אדם, כאלו אמר יש לך לכבד את חבירך במה שהוא אדם נברא בצלם אלקים, ואם אין האדם עושה דבר זה רק אינו מקפיד על חבירו שהוא אדם נברא בצלם אלקים, מורה על פחיתותו וחסרון מצד שהוא אדם, שאם היה אדם בעל מעלה מצד הצלם הזה היה מכבד את חבירו שנברא בצלם אלקים, ולפיכך תקן זה לתקן את האדם במה שהוא אדם. ואמר אח"כ אל תהא נוח לכעוס, ודבר זה נגד כח הנפשי הנבדל כי הכעס הוא מצד הנפש, וכנגד זה אמר שלא יהיה בעל כעס שאם יעשה זה לא יהיה לנפש מעלתו. ואמר כנגד הגוף שוב יום אחד לפני מיתתך, כי במה שהאדם בעל גוף שייך בו תשובה כי אם לא היה האדם בעל גוף לא היה אצלו תשובה, שלפיכך אמרו ז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה כמו שיתבאר בעז"ה ע"ש, וכנגד זה אמר שוב יום אחד לפני מיתתך. והבן הדברים אשר רמזנו פה כי הם דברי חכמים באמת ובלי ספק לא מכח סברא ואומדנא רק באמת, רק כי אי אפשר לפרש הדברים כפי מה שהם רק ישמע חכם ויוסיף חכמה ודעת, והנה חבר ר"א אלו ג' דברים ביחד שהם השלמת האדם כמו שאמרנו, וכן ר"י אמר ג"כ דברי מוסר להשלים את האדם, כי כבר אמרנו כי האדם יש בו ג' דברים, הא' גופו והשני נפשו והם חלקיו, והשלישי הוא האדם בעצמו אשר הוא כולל שניהם כמו שבארנו. ולפיכך עין הרע מוציא את האדם מן העולם, שכאשר דבק בכח הנפש הרע, אין ספק שמגיע הפסד לאדם מפני הרע שהוא החסרון אשר הוא דבק בנפשו שהוא עין הרע, ולכך עין הרע מוציא את האדם מן העולם. ואמר אח"כ יצר הרע שהוא חסרון רע דבק בכח הגוף אשר יצר הרע דבק בגוף, וראיה לזה שאף בבהמה גם כן איכא יצרא כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא דגם לבהמה יש יצר הרע, אבל עין הרע אין לבהמה שאין לבהמה כח נפשי נבדל רק אל האדם כי הנפש לבהמה אינו נחשב רק כגוף, ועיקר יצר הרע בעריות שהוא לגוף ודבר זה מבואר, וכאשר יצר הרע שהוא רע דבק בגוף האדם מוציא את האדם מן העולם אחר שההעדר שהוא הרע דבק בחלק הזה. וכן שנאת חנם כי הבריות הם האדם ואם שונא את האדם במה שהוא אדם יש בו פחיתות וחסרון מצד שהוא אדם, כי אם הוא אדם שלם לא יהיה שונא את הבריות אשר הם אדם רק שיש בו פחיתות במה שהוא אדם, ולפיכך דבר זה מוציא את האדם מן העולם. וכדי שלא תצא מזה עד שתעמוד על עיקר דבר זה, מה שאמר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העוה"ז, יש לך לדעת כי המיתה מגעת אל האדם כאשר הוא סר מן האמצע אשר נברא האדם עליו ונוטה אל אחד הקצוות בזה מגיע אל האדם המיתה. ודבר זה מבואר שכל מיתה הוא קצה אבל השווי והמצוע הוא החיים כמו שהארכנו למעלה בהקדמה ע"ש:

ותדע כי העולם הזה אשר ברא השם יתברך בריאתו הוא בשווי ולא יצא מן המצוע כמו שבארנו שיהיה קיום כי המצוע יש לו קיום ביותר, ויורה זה מה שנברא בששה ימים כי אות הוי"ו מורה על השווי, וזה תבין מצד הצורה שהיא עומדת כמקל זקוף בשוה רק מעט היא עקומה בראשה מ"מ לא תמצא זה בשאר אותיות. וכן בקריאה שנקרא וי"ו שוה בקריאתו, וכן במספר הוא השוה ביותר וכן כתב הראב"ע ז"ל בפרשת שמות על הוי"ו שהוא מספר שוה במערכת האחדים, ולא תמצא מספר במערכת האחדים שהוא שוה כמו מספר הששה, כי שלשה החלקים שנחלקים הששה אליהם הם ששה כי נחלק לחציו הוא שלשה והשליש ממנו הוא שנים והששית ממנו הוא אחד וכלם ביחד הם ששה, הרי כי חלקיו שנחלק אליהם הוא שוה אל הכל, ולא תמצא זה במספר האחדים כי ד' נחלק לחצי והוא שנים ולרביעית הוא אחד והם שלשה ביחד אינם שוים לד', ומספר שמונה נחלק לחציו והוא ארבע ולרביעית והוא שנים ולשמינית והוא אחד הרי ז' ולא תמצא אחד שהוא במערכת השוה כמו מספר ששה. ומפני כי העולם נברא בשוה נברא בששה ימים שמורה המספר על השווי שבעולם. ואין לך בריאה מן הנבראים שהוא יותר בשוה מן האדם, ולכך נברא האדם בששי המורה על השווי שיש באדם. והשווי הזה דהיינו כי האדם הוא מגוף ונפש צריך שיהיה עומד בשווי, שלא יהיה נוטה אל הקצה שיהיה האדם גוף לגמרי, ולא יהיה נוטה אל כוחות הנפש כאלו היה כולו נפשי, רק צריך שיהיה עומד בשווי הזה, וכן אין ראוי שיהי' האדם הפך אל עצמו שבזה הוא נוטה אל ההעדר הגמור. וזה שאמר כי עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין האדם מן העולם, כי האדם שהוא בעל עין הרע פועל ביותר בכח נפשו עד שהוא שורף הכל בעין שלו, וזה תגבורת נפשי יותר מן הראוי ובזה הוא יוצא לקצה אחד, שאין האדם נברא רק על השווי מגוף ונפש, ומה שהוא נוטה אל הקצה דבק בו ההעדר כמו שהתבאר לכך הוא מוציא את האדם מן העולם. וכן אם האדם נוטה לכח הגוף החמרי ביצה"ר דבק בגוף כאלו הוא הכל גוף, וזה יציאה אל הקצה והקצה דבק שם ההעדר כי הוא קצה ודבר זה מוציא אותו מן העולם, כי ראוי שיהיה האדם עומד מבלי שיהיה נוטה אל הקצה. והבן מה שאמר שמוציא אותו מן העולם, כי העוה"ז עולם שוה שברא הש"י אותו בשוה, והנוטה מן השווי אל הקצה הגמור הוא יוצא מן עולמו ודבק בו ההעדר לגמרי. ואלו שני דברים אשר הם לאדם מצד היציאה אל קצה אחד, שעי"ז דבק בו ההעדר ומוציא אותו מן העולם. אמנם הדבר השלישי והוא שנאת הבריות, כי שנאת הבריות מוציא את האדם מן העולם מפני שהוא מתנגד אל עצמו, שהרי הבריות הם האדם עצמו אשר ברא הש"י בעולם, וכאשר יש כאן שנאת הבריות הוא מתנגד אל האדם עצמו על ידי שנאת הבריות ובזה נוטה אל ההעדר הגמור, כי שנאת הבריות ששונא אותם עד שלא יהיה נמצא אדם דבר זה העדר גמור. ואיך אפשר שיהיה לו קיום בעולם כאשר הוא מתנגד אל עצמו והוא נוטה אל ההעדר, כאשר שונא את הבריות הרי הוא הפך עצמו כי הבריות הם האדם. וכן אם הבריות שונאים אותו, כי מה שאמר שנאת הבריות יובן בשני פנים הן אם הוא שונא את הבריות או שהוא גורם שהבריות ישנאוהו, וזה מפני שיש כאן התנגדות והפך אל עצמו ובזה הוא נוטה אל ההעדר לגמרי, כי הפך האדם שהוא המציאות הוא העדר בעצמו:

ומעתה התבאר לך מה שאמר בכאן עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם, מפני כי היציאה מן העולם הוא ע"י שהוא יוצא לקצה שעי"ז דבק בו ההעדר ודבר זה יציאה מן העולם, וכן כאשר האדם מתנגד אל עצמו נוטה אל ההעדר. ותבין איך עין הרע יציאה מצד השמאל, ויצה"ר יציאה מצד הימין, ושנאת הבריות היא יציאה מן האדם עצמו שהוא היושר כמו שהתבאר, והבן זה כי הם דברים עמוקים בחכמה. והנה תראה בעיניך כי ר"י נתן מוסר לכל חלקי האדם, שהרי התחיל בנפש וכחות שלו שממנו עין הרע, ואח"כ נתן מוסר לגוף שבו יצה"ר כמו שהתבאר למעלה, ואח"כ נתן מוסר לאדם מצד שהוא אדם שלא ישנא את הבריות ולא ישנאוהו, כ"א ישנא הבריות או ישנאוהו הבריות אינו נחשב אדם, שאם היה אדם אין דבר מתנגד לעצמו והרי הוא נוטה אל ההעדר ובזה נתן מוסר אל האדם בכל בחינות חלקיו כמו שאמרנו. והתבאר לך דברים גדולים דברים אמתיים אשר אין ספק בהם בכל אשר אמרנו, ופירשנו הדבר בבחינות שונות זה מזה כדי להעמיד אותך על נכון, כי אף אם הבחינות שונות הכל שורש אחד אמתי אין ספק בזה כלל למי שמבין:

וכך הם דברי ר' יוסי שאמר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך וכו', בא לתת מוסר במה שאמר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, וזה בשביל מעלת האדם שאף ממון שלו יהיה חשוב בעיניו כ"ש הוא עצמו כמו שהתבאר למעלה בדברי ר' אליעזר וכנגד זה אמר יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך. וכדי להשלים האדם מצד מה שהאדם בעל גוף ואינו מוכן אל התורה, אמר שיהיה מכין ומתקן עצמו לתורה, שאין התורה ירושה לו כלומר שהוא בעל גוף כמו שהתבאר ולכך צריך שיהיה מכין עצמו בכל כחו ללמוד תורה. ומה שאמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים דבר זה מוסר לנפש כי בו תלוי' פעולת ומעשה האדם כולם כי הנפש הוא הפועל ולכך הפעולות הם באים מן הנפש, ולכך אמר כנגד זה וכל מעשיך יהיו לשם שמים, ובא רבי יוסי לתת מוסר אל האדם בבחינות כל חלקיו ודבר זה מבואר, רק שדברי ר' יוסי הם יותר רחוק ממה שאמר ר' אליעזר, כי ר' אליעזר אמר יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך, והוסיף ר' יוסי יהא ממון חבירך וכו'. וכן מה שנתן ר' יהושע מוסר לגוף להרחיק עצמו מיצר הרע שבגופו, בא ר' יוסי להוסיף עוד שיהיה מתוקן לדברי תורה דהיינו שלא ילך אחר עניני גופו ויפנה אל הבטלה, וזה שאמר התקן עצמך לתורה שאינה ירושה לך, כי האדם במה שהוא אדם בעל גוף אין התורה שלו לא כמו אם היה בלתי גוף היה התורה לו מעצמו. וכן הוסיף לתקן הנפש שיהיה פועל כל מעשיו לשם שמים ולא יפעול שום דבר שלא לשם שמים:

ובא ר"ש והוסיף עוד לתקן לאדם לגמרי, וזהו שאמר הוי זהיר בק"ש וכו', הזהיר בראשונה בק"ש ובתפלה, וזה מצד האדם עצמו במה שהוא אדם שהוא ראוי לקבל עליו מלכות שמים ולעבוד הש"י כי בשביל זה נברא האדם, שהרי לא נברא האדם רק לעבוד את הש"י כדכתיב (קהלת, יב) את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה האדם ואמרו ז"ל (ברכות דף ו:) כל האדם נברא בשביל זה. ומפני כי האדם מצד גופו אינו עם הש"י, ולכך כאשר נכנס לפני הש"י בתפלה צריך לסלק הדברים הגופניים כלם וכאלו האדם רוחני לגמרי, ולפיכך אמר כנגד זה ואל תעשה תפלתך קבע להיות התפלה כמו משא על האדם מצד הגוף. לכן כתב בטור א"ח (סי' צ"ח) כי החסידים אנשי מעשה שהיו מתבודדין בתפלה עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגבר רוח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה, ודבר מבואר הוא כאשר האדם עושה תפלתו תחנונים עד שהוא דבק בו יתברך שבזה מסלק הגשמית אשר הוא המפריד בין הש"י ובין האדם. ולפיכך אמר מצד שהאדם בעל גוף יש לו להיות נזהר שאל יעשה תפלתו קבע. ואמר אח"כ אל תהי רשע בפני עצמך והוא כנגד הנפש, שהרשעות הוא בנפש וכן הכתוב אומר בכל מקום (משלי, כא) נפש רשע אותה רע וכמו שבארנו למעלה, ואין הרשעות רק אל הנפש לגודל כח הרשעות וזרוע רמה שלו שפועל בכח נפשו לא אל כחות הגופנים כלל ודבר זה מבואר למעלה אצל רע עין, ולכך היה משלים ר"ש גם כן את האדם מצד הדברים אשר ראוים לאדם לתת מוסר לכל חלקיו והוא מבואר. וכבר בארנו למעלה מה שאמר ואל תהיה רשע בפני עצמך, שר"ל אף כי עיקר הרשעות הוא אל האדם, לא יהיה רשע בפני עצמו בשום חטא ואף שאין זה לאדם. ואפשר לומר ג"כ פירוש ולא תהי' רשע בפני עצמך היינו שלא יהיה רשע אפילו לעצמו, לסגף גופו עד שיהיה עושה רע לעצמו, כי כמו שנקרא חסיד מי שגומל לנפשו טוב כדכתיב (שם י"א) גומל נפשו איש חסיד כך יקרא רשע מי שהוא עושה רע לעצמו ואפילו תענית אמרינן (תענית דף יא:) היכי דלא מצי מצער נפשיה נקרא חוטא. והא דלא אמר ואל תהא רשע לעצמך, כי הרשעות הוא שנראה אל אחר כמו שאמרנו, ולכך אמר אל תהיה רשע בפני עצמך כלומר שאתה רשע כנגד עצמך. וכן מה שאמר ר' אלעזר הוי שקוד ללמוד תורה נתן לאדם מוסר מצד כל הבחינות שיש לאדם, כי מה שאמר הוי שקוד ללמוד תורה הוא כנגד האדם בכללו כי האדם מצד עצמו לעמל של תורה נברא כמו שהתבאר למעלה, ולפי' כנגד זה אמר הוי שקוד ללמוד תורה, ואמר ודע מה שתשיב לאפיקורס דבר זה הוא הרהורי מינות שעולים במחשבת נפשו של האדם וכדכתיב לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו בפרק היה קורא (ברכות דף יב:) אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלקים ואחרי עיניכם זהו הרהורי עבירה שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני אשר אתם זונים אחריהם זהו הרהור עבודה זרה שנאמר ויזנו אחרי הבעלים, וכנגד זה אמר ודע מה שתשיב לאפיקורס שאם ילמד מה שישיב לאפיקורס כל שכן שלא יעלה על לבו ומחשבתו שום הרהור רע. ומפני כי הנפש מהרהר המינות אמר שיהיה שקוד לבטל זה מעיקרא והרי זה תקון נפשו ביותר מן כל הראשונים, וכנגד בחינת הגוף שהוא המונע מן העמל הזה אמר ודע לפני מי אתה עמל שיתן לו שכר גדול לפי עמלו, ובזה מעורר האדם שלא יהיה לו מונע מצד החומר. ודבר זה התבאר למעלה שכל זה שאמר שיחשוב השכר הוא כנגד היצר הרע שבגופו שמסית האדם שלא יהא עמל בתורה, וכנגדו אמר שיחשוב השכר שיהיה לו על עמלו בתורה ובזה יכניע יצרו לעמל התורה, ולא שרצה לומר שילמד בשביל השכר שיהיה לו רק דבר זה דבר כנגד יצר הרע כמו שאמרנו למעלה בביאור וזהו המדריגה האחרונה. וכל אחד הוסיף תיקון לאדם בכל חלקיו עד שאלו דברים מיסרים את האדם לגמרי באלו שלשה חלקים אשר אמרנו, והבן הדברים האלו כי ברורים מאד הם, והתבאר לך דברי חכמים האלה, שכל אחד אמר ג' דברי מוסר להישיר את האדם בכל חלקיו עד כי בג' דברי מוסר שנתן כל אחד ואחד כולל הרבה מאד כמו שהתבאר, ואם כי יש עוד עומק בדבריהם באלו ג' דברים אשר נתנו מוסר לאדם להשלים את האדם וכמו שרמזנו למעלה: