דורות הראשונים/כרך ג/פרק מא
כי הנה במגלת אסתר ט׳ ל׳ בא:
"וישלח ספרים אל כל היהודים וכו׳ דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם כאשר קים עליהם מרדכי היהודי ואסתר המלכה וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם."
וכבר כתב שם גם הר"א אבן עזרא, ולפי דעתי וכו׳ וטעם דברי הצומות על הנזכרים בספר זכריה שהן בתמוז ואב ותשרי וטבת והטעם כי קיימו היהודים על נפשם לשמוח ביום הפורים כאשר קיימו על נפשם ועל זרעם להתענות בימי אבלם כאשר הובקעה העיר ונשרף הבית וכו' וטעם וזעקתם להתפלל ולזעוק אל ד׳ בימי התענית."
ודבריו ברורים והנם דברי הכתובים עצמם המפורשים.
ודבר שאין צריך לאמר הוא כי קבלה על נפשם ועל זרעם אי אפשר להיות כי אם דברים קבועים בנוסח קבוע לכל הצבור לכל ישראל.
ומבואר לנו בזה כי מיד אחר החרבן (יתבאר לפנינו) תקנו חכמי התורה והנביאים שבדור, יחד עם הצומות גם תפלות קבועות אשר התפללו בימי הצומות האלה תפלות קבועות הראויות לזה, כמו שיבת מלכות בית דוד, בנין ירושלים, תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותינו, ותחזנה עינינו בשובך לציון ברחמים וכל הדומה לזה.
והננו רואים שאז בימי מרדכי ואסתר כבר פשט הדבר כל כך בכל ישראל בקבלה חלוטה לכל העם כלו, עד כי כאשר רצו אז שיקבלו בני ישראל עליהם ועל זרעם לדורותם לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם שלחו להם "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם וגו׳ וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם".
כי באמת כבר עברו ימים רבים מאז אשר נתקנו "דברי הצומות וזעקתם" ומאז אשר קבלו זה כל ישראל עליהם, כמו שהם דברי הכתוב בזכריה ז׳ ה׳:
"ויהי דבר ד׳ וגו׳ אמר אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה הצום צמתני אני.״
והיינו כי מיד אחר החרבן אשר נחרב הבית ובאו לבבל קימו וקבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם.
ובימים הראשונים ההם אשר זכרו עוד את כל מחמדיהם היו התפלות ההם נאמרים מהצבור בבכי ובזעקה, עד שלבד מה שבא בזה על זה "דברי הצומות וזעקתם״,
הנה נראה עוד יותר כי דברי הצומות נכללו תוך דבר התפלות האלה, אשר הם היו באמת העיקר בכל הצומות כולם ככל אשר יבואר לפנינו.
ובשלחם לירושלים בראשית ימי הבית השני לשאול אם יצומו עתה בתשעה באב ויתפללו תפלותיהם אשר נתקנו לזה היתה שאילתם סתם "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים."
והדבר מבואר מתשובת ד' על ידי זכריה כי נכלל בזה גם דבר הצום וגם דבר התפלות, ולשון הכתובים מכל זה זכריה ז׳ א׳:
"ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך הי׳ דבר ד׳ אל זכריה בארבעה לחדש התשיעי בכסלו וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו לחלות את פני ד׳ לאמר אל הכהנים אשר לבית ד׳ צבאות ואל הנביאים לאמר האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים ויהי דבר ד׳ וכו׳ לאמר אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים לאמר כי צמתם וספוד בחמשי ובשביעי הצום צמתני אני" וכו׳.
והנה בא בתשובת הנביא "כי צמתם וספוד" ובדבריהם הם "האבכה הנזר".
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו כי "הנזר" הכונה מן היין לפני הצום, כי בדבריהם לא הזכירו היום, כי אם "בחדש החמשי" ונכלל בזה גם ההנהגה לפני התענית.
ומבואר כי "האבכה" הוא דבר התפלות כלשון הכתובים בספר שופטים כ' כ״ג "ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ד׳ עד הערב" וכו'.
והנה כללו גם את הצום בתוך דבריהם "האבכה" לפי שכל עיקר דבר התענית הוא דבר התפלות בכל אשר יבואר.
ועל כן גם השיבם הנביא לגמרי בסגנון אחר מאשר אמרו הם, לבלי לדבר נגד תפלותיהם של ישראל בבקשותיהם כי ישיב ד' את שבותם כבראשונה וירחמם אשר אך זה הי־ דבר התפלות בימי הצומות האלה.
כי על כן הזכיר רק דבר הצומות עצמם ודבר הקינות אשר אמרו גם זה בימי הצומות.
וכידוע הי׳ גם זה לחק בישראל וגם זה נעשה ברבים בעבודת הצבור כמפורש בספר דברי הימים ב׳ ל"ה כ"ה:
"ויקונן ירמיהו על יאשיהו ויאמר כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום ויתנום להק על ישראל והנם כתובים על הקינות.״
ועל כן הנביא אשר לא רצה לדבר נגד תפלות ישראל הכוללות להשיב שבותם הזכיר רק את הצום עצמו ואת הקינות "כי צמתם וספוד בחמשי ובשביעי(עג) וזה שבעים שנה הצום צמתני אני" וכו'.
אמנם גם אם נרצה, לאמר כי "הנזר" הכונה על הצום, אבל זה ודאי כי הקדימו התפלות "האבכה" בחדש ההמשי הנזר כאשר וכו׳ ובקבלתם דברי הצומות וזעקתם הנה הי׳ אצלם "זעקתם" העיקר(עד).
ואם כי הצומות האלה היו כבר אחר חרבן הבית הראשון, הנה נשובה ונראה כל דבר הצומות והתפלות בישראל לא לבד מראשית ימי הבית הראשון כי אם גם לפני זה, והוא דבר עבודת הצבור בתפלה.
והנה הדבר ידוע כי עיקר דין התורה בעבודת הצבור בתפלה הוא בכל צרה שלא תבא על הצבור(עה).
ובזה הדברים מפורשים כי מראשית ימי ישראל קימו ועשו ככל דין התורה הזה, ובהיות זה אז לא דבר הנעשה בכל יום, הי׳ דרכם יהד עם זה לקבל עליהם גם צום ולצום כל היום.
ונמצא זכר הדבר כבר בימי שפוט השופטים ובא בספר שופטים כי במלחמת ישראל עם בנימן, כאשר נגפו לפני בני בנימן ובא שם כ׳ כ"ג "ויעלו בני ישראל ויבכו לפני ד' עד הערב" וכו׳.
וכאשר לא הועילה תפלתם ונגפו עוד הפעם לפני בני בנימן בא שם אחר זה שם כ"ו:
"ויעלו כל בני ישראל וכל העם ויבאו בית אל ויבכו וישבו שם לפני ד׳ ויצומו ביום ההוא עד הערב." וכבר נתבאר לנו כי "ויבכו״ בכל הדברים האלה הוא דבר התפלות, עד כי בזכריה שם בשאלם אם לעשות עתה "דברי הצומות וזעקתם" אמרו סתם "האבכה".
ובשמואל א׳ ז׳ ה׳ "ויאמר שמואל קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ד׳ ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד׳ ויצומו ביום ההוא ויאמרו שם חטאנו לד'."
ונשוב ונראה הרבה יותר מכל זה, כי דבר הצומות האלה, ועבודת הצבור בתפלה, היו כל כך דברים קבועים ורגילים בימי הבית הראשון, עד אשר באו לעיתים קרובות מאד וידעו מראש כי בודאי בזמן קרוב יבוא זה.
והן דברי הכתובים הברורים והמפורשים בירמי׳ סי׳ ל״ו ובא שם בפסוק ה׳:
"ויצוה ירמיהו את ברוך לאמר אני עצור לא אוכל לבוא בית ד׳ ובאת אתה וקראת במגלה אשר כתבת מפי את דברי ד׳ באזני העם בית ד' ביום צום וגם באזני כל יהודה הבאים מעריהם תקראם אולי תפול תחנתם לפני ד׳ וישובו איש מדרכו הרעה כי גדול האף וכו׳ ויהי בשנה החמשית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה בחדש התשיעי קראו צום לפני ד׳ כל העם בירושלם וכל העם הבאים מערי יהודה בירושלם ויקרא ברוך בספר וכו׳ פתח שער בית ד׳ באזני כל העם.״
והדברים מבוארים כי בימי ירמיהו כבר נתפשט הדבר כל כך עד שכבר הי׳ זה כפעם בפעם לעתים מזומנים וקרובים והי׳ לדבר נהוג ובא, וכלשונו של ירמי׳ לברוך:
"ויצוה ירמיהו את ברוך לאמר אני עצור לא אוכל לבוא וכו׳ ובאת אתה וקראת וכו׳ ביום צום״, דהיינו כי כאשר יבוא יום צום הראשון אשר יקראו זקני ישראל בדרכם לעשות כן כפעם בפעם, אז תעשה כן.
בידעו מראש על פי כל מהלך הדברים וסדרם, כי זה יבוא בקרוב, עד שגם טרם אשר נעשה זה ידבר על הדבר במדבר קבוע.
וכבר פשט הדבר בכל ישראל עוד בימי הדורות הראשונים לימי הבית הראשון.
עד אשר לא לבד בארץ יהודה הי' כל זה נהוג ובא, כי אם נם בארץ עשרת השבטים, וגם בימים היותר איומים, בימי אחאב ואיזבל הימים אשר רבה העזובה שם יותר מבכל הזמנים.
וכאשר רצתה איזבל להמית את נבות, וכי יהי׳ המשפט לעיני כל העם למען יאמינו כי הי׳ הדבר על פי חוקי משפט, הי׳ עצתה לקרוא צום אשר על ידי זה בהכרח יאספו כל העם לעבודת הצבור בתפלה, ובא במלכים א׳ כ״א ז':
"ותאמר אליו איזבל אשתו וכו׳ אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי ותכתוב ספרים בשם אחאב ותחתם בחתמו וכו׳ אל הזקנים ואל החרים וכו׳ ותכתוב בספרים לאמר קראו צום והשיבו את נבות בראש העם והושיבו שנים אנשים" וכו׳.
כי הי׳ הדבר רגיל כל כך, עד אשר בכל עת אשר ראו זקני עיר ועיר צורך בזה קראו את העם יחד לעבודת הצבור בתפלה אשר בימים ההם קראו יחד
עם זה צום, וידעו מראש כי העם לא יתפלא על זה מאומה, בהיות זה מסדרי הדברים ההולכים תמיד(עו).
ואיזבל ידעה היטב כי העם ימצאו זה לדבר הרגיל ויבואו.
והצומות האלה הי׳ עיקרם דבר עבודת הצבור בתפלה, והוא מבואר גם מזה עצמו כי לצום ולבלי לאכול ולשתות אין צורך לאסוף את כל העם יחד, כי זה יעשה כל אחד לעצמו,
והדבר גם מפורש מדברי ירמיהו סי׳ י"ד אשר יתחילו שם הדברים "אשר הי׳ דבר ד' אל ירמיהו על דברי הבצרות" ובא שם י"ד י"א:
"ויאמר ד׳ אלי אל תתפלל בעד העם הזה לטובה כי יצומו אינני שומע אל רנתם וכי יעלו עולה ומנחה אינני רצם."
ומבואר "כי יצומו אינני שומע אל רנתם" כי אך זה הי׳ עיקר דבר הצום בעמדם אז בתפלה.
וכמו שהוא גם לשון הכתובים ביואל א׳ י"ד: "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כל יושבי הארץ בית ד׳ אלקיכם וזעקו אל ד׳."
וכבר הערנו כי זה ודאי אשר תפלה בצבור אי אפשיר שתהי׳ כי אם על פי תפלות קבועות, ועבודה כללית.
ואין זה נוגע לדברינו אם נשארו דברים מהתפלות ההם נם בידינו(עז) או לא, ואין זה נוגע לדברינו אם בתפלות הצבור "על דברי הבצרות" התפללו מעין ברכת ברך עלינו את השנה הזאת וכו׳, ואנשי כנסת הגדולה בהביאם זה לתוך "שמנה עשרה" ברכות שבכל יום קצרוה ועשו את סגנונה ככל הראוי לתפלות יום ויום, או שהי׳ להם לגמרי נוסח אחר של תפלה, ונאבד מאתנו.
עיקר הכל בכל דברינו בזה, הוא דבר עבודת התפלה בישראל, עבודת התפלה בצבור, בימים היותר ראשונים, וגם בכל ימי הבית הראשון.
והן גם ענין הכתובים ביואל ב׳ י״ב "וגם עתה נאום ד׳ שבו עדי וכו׳ תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים״ וכו׳.
והכונה בכל זה על תפלת רבים יחד, עבודת הצבור בתפלה.
ואם כי נביאי ד׳ היו רוב דבריהם על עבודתם בתפלת הצבור יחד בימי הצום בבית המקדש, בהיות זה העיקר והמקום הכללי לכל ישראל יחד, הנה הדבר מפורש מדברי הכתובים בימי אחאב ואיזבל, כי פשט הדבר כן בכל ערי ישראל.
ולא יכול להיות כל ספק כי היו שם כנסיות מיוחדים לזה, ובכתבה להזקנים "ותכתב בספרים לאמר קראו צום והשיבו את נבות בראש העם״,
היינו "בראש העם" הנאסף ביום הצום להמקום המיוחד לזה.
ובימי גלות בבל הקרובים אלינו יותר כבר נשארו בידינו הוד קול הבתי כנסיות לתפלה.
ובא במגלת אסתר ד' ט״ז "ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי".
וכבר הערנו כי לצום לבד אין צריך לכנוס ולקבץ את כל היהודים יחד כי לבלי לאכול ולבלי לשתות זה הוא דבר אשר יעשה כל אחד לעצמו.
והדברים מבוארים כי בהיות כל עיקר דבר הצומות לעמוד בתפלה, עבודת הצבור בתפלה יחד, על כן היו דבריה:
"לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי",
לאמר כי יאספם לבתי כנסיות לעמוד בתפלה מתוך צום(עח).
ובימים ההם כבר מימים רבים נתקנה גם חפלה בכל יום כמו שמפורש בדניאל ו׳ י"א "וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם וזמנין תלתא ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומורא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה.״
ובמסכת עירובין דף כ״א בא בגמ׳ "אמר ליה רב חסדא למרי בריה דרב הונא בריה דרב ירמי' בר אבא אמרי אתיתו מברנש לבי כנישתא דדניאל דהוה תלתא פרסי בשבתא אמאי סמכיתו אבוגרנין הא אמר וכו׳.
והנה עמד בימיהם עוד "בי כנישתא" אשר היתה נקראת "בי כנישתא דדניאל״.
והוא גם דבר הנהוג ובא, וגם בימינו אלה בכל הגרושים וטלטולים הרבים, אשר ברוב המקומות לא נשארו בני ישראל במקומם, בכל זה נשארו לפליטה איזה בתי תפלה משנות מאות רבות.
אף כי בבבל אשר ישבו שם בני ישראל בתוך מושב הראשי אשר התישבו בבואם היינו בנהרדעא והערים מסביב, בכל שלות השקט, וכמעט אשר איש לא הרגיז מנוחתם עד סוף ימי האמוראים ועל כן נשארו הבתי כנסיות הראשיות מהימים הראשונים.
וכן בא עוד בגמ' מגילה דף כ"ט "תניא ר׳ שמעון בן יוחאי אומר בא וראה כמה חביבין ישראל וכו׳ בבבל היכא אמר אביי בבי כנישתא דהוצל ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא" וכו׳.
ולשונו של רש"י ז״ל "דשף ויתיב ובנאה יכניה וסייעתו".
ודבריו לקוחין מקבלת הגאונים אשר ישבו שם ולשונו של רב שרירא גאון באגרתו:
"דמעיקרא כד גלו ישראל בגלות יכניה והחרש והמסגר וכמה נביאי עמהם אייתינהו לנהרדעא ובנו יכניה מלך יהודה וסיעתו בי כנישתא ויסדוה וכו׳ וקרוה לההוא בי כנישתא "בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא" כלומר וכו׳ כדאמרינן במגילה בבבל היכא רב אמר בכנישתא דהוצל ושמואל אמר בכנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ולא תימא הכא ולאו הכא אלא זימנין הכא וזימנין הכא וכו׳ וחדא כנישתא דהוצל קרובה היא לבית מדרשו של עזרא הסופר" וכו׳.
ולבד קבלת הגאונים אשר ישבו במקומות ההם, הנה הי׳ להם כל הדברים האלה בספרי זכרונותיהם אשר היו במתיבתא כמו שכבר נתבאר וכמו שהם כל הענינים האלה באגרת רב שרירא.
והדברים האלה בנוגע לבי כנישתא דהוצל ובי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא הנם באמת רק פירוש דברי רב ושמואל בגמרא, אשר ידעו את כל עניני בבל מהימים הראשונים.
ובתי כנסיות אלו נשארו מימי ראשית גלות בבל, אשר כבר בנו להם בתי כנסיות לתפלה לעבודת הצבור בתפלה.
כי כן הדבר אשר דבר התפלה בצבור נהג בישראל מהימים היותר ראשונים כל ימי הבית הראשון.
הערות
הערה (עג): אצלינו נשארו הקינות רק בחמישי, אבל הלא זה ודאי כי מתחלה בקוננם על יאשיהו עשו זה ביום הריגתו ולא בתשעה באב אשר בהריגת יאשיהו לא היה עדין ליום אבל, וכן קוננו גם בשביעי על הריגת גדליהו בן אחיקם.
ואצלנו נקבע כל זה רק על תשעה באב לבד.
הערה (עד): הדבר ידוע כי הונח זה רק על התפלה כמו באיכה ג׳ ה׳ ״גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי״ וכמו בספר שמואל א׳ ט״ו י״א ״ויחר לשמואל ויזעק אל ד׳ כל הלילה׳׳ ודומיהם הרבה.
וכבר הובאו דברי הר״א בן עזרא על זה.
הערה (עה): עי׳ בספר המצות להרמב״ם ז״ל עשין מצוה ה׳ ובדברי הרמב"ם שם, ויבואר לפנינו בדברינו על ״הקבלה והדרשות״.
הערה (עו): כבר הערנו ויבואר לנו לכל פרטיו במקומו כי רוב העם בימי הבית הראשון שמרו את כל דבר התורה לכל פרטיה, ובפרט בהנהגת הצבור יחד, וגם רוב מאלה אשר נכשלו בע"ז מחלת הזמן ההוא, הי׳ כל ענינם רק טעותם כי ד׳ נתן איזה הנהגה גם לידי שדים ״מלכת השמים״ בפיהם, ויטעו לחשוב כי אפשר לבקש מהם, אבל בכלל שמרו גם הם רוב מצות התורה, והדברים ארוכים ויבואר לנו בכרך הקודם.
הערה (עז): גם מזמורים רבים בספר תהלים חותמם מעיד עליהם כי נוסדו מתחלתם עבור הצבור, בתפלה בצבור, ויבואר לנו כל זה במקומו.
הערה (עח): והלשון הזה הבא סתם נמצא כן גם במשנה כמו במס׳ תענית פ״ד מ״ב: ״הגיע זמן המשמר לעלות כהנים ולוים עולים לירושלים וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם וקורין במעשה בראשית״ וכו׳.
והדבר פשוט כי ״מתכנסין לעריהן״ הכונה מתכנסין לבתי כנסיות שבעריהן.