דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק מד
ר' יהושע בפרט.
על ר׳ יהושע השתדלו החוקרים האלה לבוא ממקום אחר ויבדו עליו הבלים בנוגע לתורתו.
והחכם ווייס עשה לו עיסה בלוסה מדברי גייגער ודבריו יחד ויאמר בח"ב עמוד 89:
״אם גם כי מבלי יכולת להתגבר על רוח זמנו נדב גם הוא (ר' יהושע) ככל חביריו רוב זמנו וכחו לחצוניות התורה ולדקדק בכל דבר קטן מצורת המצוה כחוט השערה, עם כל זה לא עצם עיניו מהבט וכו׳ ואם נתבונן בכל הלכותיו והוראותיו נכיר בהן כי נוטה תמיד להקל ולא עוד אלא שלפעמים השתדל גם להסב פני האיסור על ידי הערמה ביצה כ"ח שם ל״ז נזיר נ"ט. ולא נתמה על החפץ, כי בזה עצמו הראה כי ידו אמונה לטובת עמו להקל משא החוקים בכל אופן האפשרי הלא כן פעולת הפרושים מאז; ״כה וכה הקילו עול המצות מעל צוארי האנשים האומללים האלה ויהי להם לצדקה כי שמו לבם אל מעללי העם ולצורך השעה. אולם לא גזרו כי יתחלפו החוקים והדתות מאשר היו אך היו ערומים ביראתם והלבישו דבריהם בתוך דברי הראשונים לאמר כן נגזר משנים קדמוניות". גייגער החלוץ ח"ו צד 15, כי מה שורש דבר לתיקוניהם שהתירו הוצאה ותחומין ובישול מיום טוב לשבת על ירי תחבולת ערובין ויחסום לקדמוני קדמונים בלתי וכו׳ לעשות דבר שהשעה צריכה לו. גם זה שם״. אלה דבריו.
ואנחנו היינו רוצים לדעת מה ענין דברי ערמה ומזימה כאלה בתוך חקירות דברי הימים.
אם ווייס יחד עם גייגער רצו לשנות להם דת ודין מי עכב על ידם לעשות מה שלבם חפץ.
אבל מה ענין דברים כאלה בתוך חכמת ישראל, בתוך חקירת דברי ימי ישראל, בתוך חקירת ראשי חכמי התורה.
שם אין מקום להטעות את הקוראים כי אם לחקירה חפשית ובקשת האמת, ולחוקרים חפשים מבקשי אמת.
והאם יוכל להיות ספק כי בזדון דברו במקום הזה.
הן תכלית דבריהם הם לאמר כי ר׳ יהושע השתדל להסב פני האיסור שאסרה תורה על ידי הערמה, וכי זה היתה פעולת הפרושים מאז למען הקל עול המצות מעל האנשים, אבל היו ערומים ולא אמרו שהנם מבטלים חוקי התורה מאשר הם, כי אם הערימו עליהם.
אבל היכן מצאו כזאת, והיכן ראו כן ואין בכל דבריהם אפי׳ מקום אחד שידובר שם מאיסור שאסרה תורה.
גייגער יביא ראיותיו מהוצאה בחצר השותפין ותחומין ועירוב תבשילין שהתירו, שידוע שכל האיסורים עצמם אינם כי אם מדרבנן.
וה׳ ווייס בראיותיו על ר׳ יהושע לא יוכל לעשות גם את זה ועל כן יראה להקורא רק אחורי אזנו דאמר סתם:
״אלא שלפעמים השתדל גם להסב פני האיסור על ידי הערמה ביצה כ"ח שם ל״ז נזיר נ"ט. ולא נתמה על החפץ וכו׳״.
אבל לא יחרוך רמי׳ צידו כי שם ושם לא לבד שלא ידובר שם מאיסור תורה, כי אם שאין שם גם הערמה באיסור דרבנן.
בביצה ד׳ כ"ח שם בא:
״ר׳ חייא ור׳ שמעון בר רבי שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב כמאן לא כר׳ יהודה ולא כרבנן אי כר׳ יהודה האמר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ כנגד הכלי אין כנגד מידי אחריני לא אי כרבנן הא אמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר אינהו דעבוד כר׳ יהושע דתניא ר׳ יהושע אומר שוקלין מנה כנגד מנה ביום טוב״.
ולבד שכל האיסור אפי׳ לשקול להדיא בליטרא ככל דרך חול אין כאן אפי׳ סרך איסור תורה ואינו כי אם הדור מצות יום טוב מדרבנן, לבלי לעשות כעובדא דחול, הנה גם לבד זה מה ענין הערמה לכאן, ואיזה ענין של הערמה יש כאן.
כל האיסור הוא רק מדרבנן כלשונו של רש״י בדברי המשנה שם:
״ר׳ יהודה אומר שוקל אדם בשר בנגד הכלי וכו' טבח המוכר בשר במשקל אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד הכלי וכנגד וכו' דאיכא שינוי ולא הוי מעשה דחול״.
ואין זה אפי׳ מהאיסורים הכוללים התקנות הראשיות בשבת ויום טוב כמוקצה והשבותים.
ועל כן סובר ר׳ יהודה דכנגד הכלי וכנגד הקופיץ כיון דאיכא שינוי מדרך חול מותר.
ור׳ יהושע סובר דגם מנה כנגד מנה גם זה חשיב שינוי מדרך חול.
ודבר כזה יביא החכם ווייס לראי׳ על דברים בדוים אשר יבדה כי הערימו להתיר איסורי תורה.
אבל כי לא הי׳ עינם ולבם כי אם להטעות את הקוראים, ובחשבם כי עלה זה בידם הרי נתמלא חפצם.
וממש כן הוא גם בהדברים בד׳ ל"ז שגם שם לא ידובר לא באיסור תורה ולא אפי׳ באיסור גמור של תקנה דרבנן, כי אם רק בטורח שלא לצורך ביום טוב.
ועל המשנה ״אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" בא שם בנמ׳:
״ורמינהו משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת, אמר רב יוסף לא קשי׳ הא ר׳ אליעזר הא ר׳ יהושע דתניא אותו ואת בנו שנפלו לבור ר׳ אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו וכו' ר׳ יהושע אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט״.
וכל מה שיש בזה הוא להשמר מטירחה יתירה ביום טוב.
עד שדעת המגן אברהם באורח חיים סי' תצ״ח ס"ק כ׳ שאם נפלו בהמות שאינם אותו ואת בנו מותר להעלות את כולן אף על פי שאינו שוחט אפי׳ אחת מהם ודי במה שהן ראויות לשחיטה.
ורק באותו ואת בנו בהכרח יהי׳ באחד מהם טורח שלא לצורך, שהרי שניהם אינם אפי׳ ראוים.
ולעומת זה יש בזה צער בעלי חיים שהיא איסור תורה.
ובמס׳ שבת ד׳ קכ״ח "אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה וכו׳ מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן״.
והן גם דברי ר' יהושע לפנינו והדברים פשוטים.
ולשונו של הרמב״ם בהלכות יום טוב פרק ב׳ הלכה ד׳ ״אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו וכו׳ ושוחט איזה מהן שירצה משום צער בעלי חיים התירו להערים״.
והיינו שעל ידי אערומי זה אין זה זלזול בכבוד יום טוב, וטוב לעשות כן שיש נגד זה צער בעלי חיים שהוא איסור וחיוב דאורייתא. ועיקר הכל שידובר בזה לא לבד רק מדרבנן כי אם שגם מדרבנן אין זה כי אם רק לבלי לזלזל בכבוד יום טוב.
ונגד זה אם לא יעשה כן יש כאן חיוב של תורה.
והעולה על כל הוא הציון אשר ציין לו ווייס מנזיר נ"ט אשר שם לא ידע כלל את ענין הדברים כל עיקר, כי ביסוד המשנה בא שם (נ״ז ע״א):
שני נזירים שאמר להם אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וכו' וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר אם אני הטמא וכו'".
והנה בא הדין רק כששניהם חיים, שאז יכולים להתנות כן.
ובימי הבירורים ביבנה חקרו על יסוד המשנה איך לעשות אם בינתים מת אחד מהם, שאז אי אפשר לעשות כן, ועל זה השיב ר' יהושע (נ״ט ע"ב):
"מת אחד מהן? אמר ר׳ יהושע יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר ואומר אם טמא וכו'״.
וזה ודאי עצה טובה ופשוטה, רק שצריך לזה שיתרצה מי לעשות כן, וזה השיב עליו בן זומא:
"אמר לו בן זומא ומי שומע לו שידור כנגדו בנזיר אלא מביא חטאת העוף וכו'".
ואיזה הערמה קטנה או גדולה יש כאן בדברי ר׳ יהושע ואיזה איסור של תורה קטן או גדול ירצה בזה ר׳ יהושע להתיר או לעבור על ידי הערמה.
והוא רק תמהון איש שאיננו יודע כלל במה הענין מדבר בא ושולח לשונו מבלי כל ידיעה.
אבל כי ידע ווייס כי אין בדבריו אפי' צל של איזה ענין על כן ישען על דברי גייגער אשר יאמר כן על כל חכמי ישראל - הפרושים כלשונם - ויהיו דבריו(סד): הלא כן פעולת הפרושים מאז; "כה וכה הקילו את עול המצות מעל צוארי האנשים האמללים וכו׳ אך היו ערומים ביראתם והלבישו את דבריהם בתוך דברי הראשונים לאמר כי כן נגזר משנים קדמוניות" (גייגער החלוץ ח״ו צד 15) כי מה שורש דבר לתיקוניהם שהתירו הוצאה ותחומין ובישול מיום טוב לשבת ע"י תחבולת ערובין ויחסום לקדמוני קדמונים בלתי אם וכו' שהשעה צריכה לו. אלה דבריו.
אבל הלא גם לפי סגנונם של ווייס עצמו וגייגער המוליכו בדרך, גם לפי דבריהם הם ידברו רק תהפוכות.
כי ירצו להראות כי התירו בערמה איסורי תורה ויביאו כי אסרו דברים המותרים מן התורה.
כי את אשר אמרו בגמרא שכן נגזר בשנים קדמוניות באיסור הוצאה ותחומין ובישול מיום טוב לשבת ויחסו לקדמוני קדמונים אינו ההיתר כי אם האיסור.
והדבר ידוע כי את אשר יחסו לשלמה בעירובין אינו היתר להתיר איסור תורה, כי אם להיפך תקנה לסייג לאסור מדרבנן דבר המותר מן התורה.
ולשון הגמ' במס׳ שבת ד׳ י"ד:
״ואכתי שלמה גזר דאמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני".
ולשונו של רש״י ז"ל שם ״שלמה גזר דכתיב (קהלת י"ב) ואיזן וחקר שעשה אזנים לתורה כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה, עירובין אזנים להוצאת שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו ואף על פי ששניהם רשות היחיד״ (מדאורייתא).
והאם אפשר הדבר להאמין כי ימצאו חוקרים כאלה אשר ירצו להטעות את הקוראים באופנים כאלה עד כדי להפוך הדברים ולאמר "כי מה שורש דבר לתיקוניהם שהתירו הוצאה ותחומין וכו׳ על ידי תחבולת עירובין״.
אבל הלא תיקוניהם הי׳ לאסור את המותר מן התורה היתר גמור, כי הוצאה ברשות הרבים האסורה מן התורה שם לא מהני עירובי חצרות, וכל התיקון הוא לאסור גם ברשות היחיד במקום שיש דיורים שונים או במבוי המוקף מחיצות שמותר היתר גמור מדאורייתא,
שם אסרו הוצאה והתירו כשעשו יחד עירובי חצרות זשתופי מבואות להשתתף יחד.
וכדברי ר׳ שמעון במשנה סוף עירובין על כל כיוצא בזה:
"אמר ר׳ שמעון מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא (דבר שהוא) משום שבות״.
ודבריו שם הם על מה שהתירו במקדש וכן הדבר בכל כיוצא בזה.
והדבר ידוע כי כל איסור תחומין של אלפים אינו כי אם דרבנן, ותחומין י"ב מיל שיש פוסקים הסוברים שזה אסור מדאורייתא לזה לא מהני עירובי תחומין.
ובישול מיום טוב לשבת הן דברי הגמ׳ במס׳ פסחים ד׳ מ"ו:
״מדאורייתא צרכי שבת נעשים ,ביום טוב ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול וכיון דאצרכוהו רבנן עירובי תבשילין אית ליה הכירא״.
ולשונו של רש"י ז״ל שם "מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב דכתיב (שמות י"ב) אך אשר יאכל לכל נפש ושבת ויום טוב חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו וכי היכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר".
ולשונו של הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ו' הלכה א׳ ״יום טוב שחל להיות ערב שכת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול וכו'״(סה).
אבל הנה החכם ווייס יש לו עוד ראיות גדולות ונוצחות המכריעות את הכל בנוגע לכל דרכי התורה בכלל ויאמר:
״ומה הי׳ לו להלל כי הערים על החק לתקן פרוזבול ולנשיאים שבאו אחריו שהערימו כמה פעמים על פשוטה של תורה וההלכה הקבועה? אך תקון העולם לפי זמנם ומקומם הוא היה להם למנהיג בדרך החיים הדתיים״.
והנה כל כך היו דבריו דחוקים עד שלא הי' יכול לפרט כי אם דבר פרוזבול של הלל, ובכל זה יקרא בקול ולנשיאים שבאו אחריו שהערימו כמה פעמים על פשוטה של תורה וההלכה הקבועה״.
אבל מדוע לא הטיב החכם ווייס להראות לנו היכן הם הדברים האלה, והיכן ראה ומצא דבר כזה שהנשיאים הערימו כמה פעמים על פשוטה של תורה.
וכבר נתבאר לנו כל זה בפרט בדברינו על רבן גמליאל הזקן.
והלא לא נמצא כזאת בשום מקום, ולא היתה כזאת ולא יכול להיות.
וכל מה שנכשלו בזה כל הלבלרים למיניהם הוא רק דבר פרוזבול שתקן הלל.
ובא להם זה רק ממני חסרון ידיעתם, וכי שלחו לשונם למקום שאין ידם מגעת.
וראשונה טעו מבלי לדעת כי בימי הבית השני, היינו בימי הלל כבר הי' השמטת כספים רק מדרבנן, וזה לשונו של הרמב"ם בפרק ט׳ מהלכות שמיטה ויובל הלכה ט״ז:
״ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה״.
והן דברי הגמ' במס' גיטין ד' ל"ו.
וזאת שנית טעו טעות כולל גם בעיקר התקנה,
כי הדבר להיפך ממה שחשבו עד היום שתקנתו של הלל היתה להתיר.
ואין הדבר כן ותקנת הלל היתה להיפך לסייג וגדר ככל התקנות ככל אשר נתבאר לנו כבר בכרך שלישי עמוד 704.
כי באמת באה תקנת הלל לא מפני דיני שביעית, כי אם מתוך סייג ותקנה בנוגע לאזהרת התורה ״השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכו׳ ורעה עינך באחיך וכו' נתון תתן לו וכו'״.
ועל כן הי' זה אז ככל התקנות אשר הנם סייג וגדר לתורה ומשמרת למשמרתה (עי' דברינו שם) לפי שדין השמטת כספים הי' אז רק דרבנן ולהיפך את אשר נמנעו על ידי זה מלהלוות עברו על דין גמור של תורה.
ומפורש בדברי המשנה שביעית פרק י' כי רק מתוך צד זה של תקון סייג למשמרתה של תורה באה תקנת פרוזבול של הלל, והלשון שם:
"זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת וכו' התקין הלל פרוזבול״.
והדברים מאירים לפנינו, ומבארים את עצמם. וזה לשון הרמב״ם בה׳ שמיטה ויובל פרק ט׳ הלכה ל׳:
"מי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה שמא יתאחר החוב שלו וישמט עבר בלא תעשה שנאמר השמר לך וכו׳ וחטא גדול הוא שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין שנאמר השמר לך פן וכו׳ וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל הרי זה מצות לא תעשה והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן שנאמר נתן תתן וכו'״.
וזה הי׳ דבר תקנת הלל כמו שהוא מפורש במשנה, והוא לגמרי סייג וגדר ומשמרת למשמרתי ככל התקנות דרבנן, ולא נתקן אלא בזמן ששמיטת כספים דרבנן.
הארכנו בכל זה אף כי רוב הדברים הנם פשוטים לגמרי, כי לחרפתם של ישראל הלכו בדרכים כאלה אנשים מבני ישראל ויבדו דברים אשר ידעו שקרם הם עצמם, למען השחיר פניהם של ישראל ולהכחיש את תורתם, ויתנו להם גם תואר של חקירה, ויכתבום גם בתוך דברי ימי ישראל.
והחכם ווייס בראש דבריו גם יאמר על ר׳ יהושע:
״אם גם כי מבלי יכולת להתנכר על רוח זמנו נדב גם הוא ככל חביריו רוב זמנו וכחו לחצוניות התורה ולדקדק בכל דבר קטן מצורת המצוה כחוט השערה, עם כל זה לא עצם עיניו וכו'״.
ומה אפשר לאמר לסגנון דברים כאלה נגד כל תורת ד׳ אשר מראשה לסופה כל עיקר דבריה החוקים התורה והמצוה.
אבל הננו רואים לפנינו כי החוקרים האלה אשר עזבו את חוקי התורה ומצותיה ויאמרו לקחת משם רק את מדות המוסר אשר קראו בשם פנימיות התורה, עזבו כל כך גם את פנימיות התורה ודרכי המוסר עד כי לא יבושו לבדות שקרים גלוים על חכמי התורה, וגם על ישראל כולו, וישליכו עליהם שקוצים בדברים אשר בדו מלבם ומחזות שוא ומדוחים אשר ידעו בעצמם כי לא כן ידברו, למען כסות כלימה את עמם ולאומם.
וכמה ירדה חכמת ישראל פלאים וכמה הורדה מעלתה על ידי חוקרים כאלה עד שנדרש לבאר דברים מבוארים כאלה.