דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק ל
ברורי הדברים.
ואמנם כן כי כל העוסקים בזה לא חקרו גם על הדברים עצמם לדעת ולהבין הדבר משם ולא שאלו את עצמם
א) אם כן הדבר כי בו ביום אינו שם מלאכותי אשר נקרא הוועד ההוא בכללו, כי אם שזה מכוון רק ליום אחד בלבד, לפי שכל המעשים ההם כולם היו רק במשך של יום אחד, איך נבאר ואיך נבין את דברי המשנה במס׳ ידים פ"ד מ״ג "בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית וכו׳ נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית, וכשבא ר׳ יוסי בן ךורמסקית אצל ר' אליעזר בלוד אמר לו מה חידוש הי' לכם בבית המדרש היום אמר לו נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכו'״.
ואם ״בו ביום" הכונה ליום אחד אשר נעשו כל המון המעשים כולם, ביום ההוא דרש רבן גמליאל, ביום ההוא נשאלה השאלה בדבר תפלת ערבית רשות או חובה, ביום ההוא הורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, וביום ההוא גם הקימו נשיא חדש, וביום ההוא הוצעו ספיקות רבות ומחלקאות אשר היו לפני זה בבית המדרש ונמנו והוכרעו ובלשון הברייתא בברכות כ"ח ״ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה״, ועדיות ״בו ביום נשנית".
מה ענין להשאלה ״מה חידוש הי' לכם בבית המדרש היום" ומה ענין להתשובה ״נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית".
האם זה לבד עשו ביום ההוא הלא היו שם כזאת וכזאת דברים רבים וגדולים מאד.
ב) ובכלל הלא לא ביער בערב ישב ר׳ אליעזר, והדבר הזה לבד כי העבירו נשיא הדור נשיא בן נשיא דור חמישי להלל, וכי גם הוקם תחתיו נשיא חדש, זה בודאי הרעיש את כל מושבי היהודים בארץ ישראל, ולא הי' כהיום ההוא בהמתיבתא ובבית הוועד לפניו ולאחריו.
ומה ענין לשאלה כזו על היום ההוא ״מה חידוש הי׳ לכם בבית המדרש היום".
ג) והלשון הזה עצמו ״מה חידוש הי׳ לכם בבית המדרש היום״. הלא נצטרך לאמר שאחרי כל המעשים הגדולים ההם נשאר עוד זמן גדול ללכת מיבנה ללוד, עוד ביום ההוא, עד שר׳ אליעזר ישאל אותו ״מה חידוש הי' לכם בבית המדרש היום״ והכל בו ביום.
ד) כאשר נתבונן בהסיפור עצמו בברכות שם, נמצא שאף שנאמרו בזה אחר זה, בכל זה הדבר בולט כי בהכרח בא שם בתוך ימי המעשים שינוי המעמד מן הקצה אל הקצה.
וזה יורה לנו כי בהכרח הי׳ שם משך זמן בין כל צעד וצעד של הסיפור בכללו.
כי נראה שם אשר בראשית המעשים בשעה שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו לא יראו בבית הוועד כל מאומה לא מעברת בית הנשיאים ולא מעבדיהם.
עד שלא לבד שלא סגרו דלתי בית הוועד לשמור את נפשם כי אם שגם סלקו את שומר הפתח התמידי אשר הי׳ שם, ויהיו השערים פתוחים לכל הבא.
״תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים להכנס".
אבל אחר זה אצל הדברים מפיוס אשר פייס רבן גמליאל לר׳ יהושע, ובהמתיבתא לא ידעו עוד מזה ושלחו להודיעם, הנה בהזמן ההוא כבר לא הי׳ אפשר להכנס לתוך המתיבתא בלי רשות, ובא שם:
״אמר רבן גמליאל הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר׳ יהושע וכו' פייס.
אמרו מאן ניזיל ולימא להו לרבנן אמר להו ההוא כובס אנא אזילנא שלח להו ר' יהושע לבי מדרשא וכו' אמר להו ר׳ עקיבא לרבנן טרוקו גלי דלא ליתו עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן אמר ר' יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו וכו'״.
והנה כדרכם בכל כיוצא בזה סיפרו רק ראשי דברים מפרקים שלמים.
אבל הדברים מבוארים כי ההוא כובס לא בא לפניהם כלל ולא מסר להם דברי ר׳ יהושע כל עיקר, לפי שגלי בית הוועד היו סגורים.
כי זה ודאי אשר אין הכונה שר׳ עקיבא אמר זה עתה ״טרוקו גלי״ בפני הכובס, שאלו ראהו הי' אומר להם שהנהו שלוחו של ר' יהושע והיו מקבלים אותו. והננו רואים שגם אחר זה כאשר הכובס לא הי׳ יכול להכנס ור׳ יהושע עצמו הלך נאמר גם שם ״אמר ר׳ יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו אתא טרף אבבא אמר להו מזה בן מזה יזה וכו'״.
ומזה הננו רואים שהיו שם כל השערים סגורים ודברי ר׳ עקיבא לרבנן ״טרוקו גלי דלא ליתו עבדי דרבן גמליאל ולצערו לרבנן״ הי׳ כבר מקודם זה.
ועל כן לא הי׳ יכול הכובס להכנס וגם ר׳ יהושע עצמו בבואו הי׳ מוכרח לטרוף אבבא, ובראותם כי ר׳ יהושע עומד בחוץ פתחו לו שערי בית הוועד.
וכמה רחוק המעמד הזה ממעמד הדברים בראשית המעשים האלה אשר אז לא לבד שלא סגרו הדלתות כי אם שגם ״סלקוהו לשומר הפתח ונתנה רשות לתלמידים להכנס" והיינו שכל אדם הי׳ יכול להכנס לפנים כרצונו.
ה) ובריש מס׳ זבחים פ"א מ"ג בא:
״אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקנים ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים וכו'".
והלשון הזה של בן עזאי יורה על עצמו, כי הי׳ זה אז דבר היוצא מכללו, ולא בכל יום ויום הי׳ שם שבעים ושנים זקנים.
כמו שבאמת כבר נתבאר לנו בחלק זה כרך שלישי (״הנשיאות והבית דין הגדול" פרק כ"ה עמוד 667) כי רוב זקני בית הוועד הי׳ מקומם הקבוע בעריהם במקומותם למושבותם.
ור׳ יהושע עצמו הי׳ ביתו בפקיעין ולא ביבנה וכמו שיבואר בפרק הבא.
ואם כן הי׳ להם לשאול את עצמם גם את זאת אם כן הדבר כי ״בו ביום" נמשך רק יום אחד, והיום ההוא הלא בא פתאום על ידי מעשה שנזדמנה אז בין רבן גמליאל ור׳ יהושע, מבלי אשר ידע איש לפני זה דבר מזה איך הי׳ הדבר כי נקבצו והיו שם בשעה ההיא כל השבעים ושנים זקנים אחד מהם לא נעדר(לד).
ו) וביותר שכבר גם נתבאר שביום ההוא הוצעו מחלקאות רבות שהיו שם לפני זה, ולא הוכרעו רק מפני שלא נאספו כל חכמי הוועד.
ואפי׳ ״חתכו חוליות״ ותנורו של עכנאי, אשר על זה יצאה המחלוקת עם ר׳ אליעזר, הוצעה בו ביום ור׳ יהושע הי׳ מהמעידים, אשר הוא הלא בודאי הי׳ שם בבית הוועד לפני זה, ומפורש בבבא מציעא נ"ט שהי׳ שם ביום המחלוקת עם ר׳ אליעזר.
ובכל זה לא העיד עד בו ביום וזה יוכל להיות רק מפני שלא היתה לפני זה אסיפת כל זקני הוועד כמו שכבר נתבאר.
ואיך זה הי׳ הדבר כי פתאום ביום אשר קרה הדבר בין רבן גמליאל ור׳ יהושע אשר בא פתאום ובמקרה היו שם כולם עד אחד ״שבעים ושנים זקנים" כולם יחד. והלא גם בירושלים בלשכת הגזית לא הי׳ הדבר כן תמיד וכמו שבא בסנהדרין ד׳ י"ד:
״אלא פשיטא דנפוק נולהו למאי אילימא לדבר הישיות מי מצי נפקי (כולהו) והכתיב שררך אגן הסהר אל יחסר המזג".
והיינו כדברי הגמ׳ בד׳ ל"ז הובאו ברש"י "אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת (לדבר הרשות) רואין אם יש עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא״.
והנה הלכו גם מלשכת הגזית לדבר הרשות אם רק נשארו שם עשרים ושלשה.
ואיך היו ביבנה תמיד שבעים ושנים עד שגם בבוא פתאום מקרה שקרה נמצאו שם עד אחד.
ולשונו של הרמב"ם בהלכות סנהדרין פ"ג הלכה ב׳:
״אין בית דין של שבעים ואחד צריכים שיהיו יושבין כולם כאחד במקומן שבמקדש אלא בעת שיהו צריכין להתקבץ מתקבצין כולן ובשאר העתות כל מי שהי׳ לו עסק יצא לעשות חפצו וחוזר והוא שלא יפחתו מעשרים ושלשה וכו׳.
ואיך אפשר הדבר כי ביבנה ישבו בכל יום תמיד שבעים ושנים עד כי בבוא מקרה פתאום נמצאו שם כולם.
אבל כל העוסקים בזה טעו טעות גדול בהבנת הדברים של בו ביום ועל כן גם באו חוקרי תהו וימצאו מקום להתנפל כי בבהלה ובחפזון נעשה הכל.
וכן הדבר כי כל הענין כלו נמשך זמן רב והלך במתינות היותר ראויה לראשי חכמי ישראל.
וכבר הערנו בחלק זה כרך ג׳ עמוד 562בהערה י׳ על דברי הגמ׳ בביצה ד׳ כ׳ ״ואותו היום גברה ידם של בית שמאי“ ונתבאר לנו שם
״שאותו היום הבא במשנה ובגמרא על ענינים כאלה הכונה שם על אותו מעמד אותה אסיפת חכמי הדור וזמן השקלא וטרי׳ בהדבר או בהדברים אשר הועמדו על הפרק״.
ונוסף עוד שאין זה רק במשנה ובגמ׳ כי אם שכן הדבר גם בדברי התורה ובא בספר דברים (פרשה עקב ט׳ א׳):
״שמע ישראל אתה עבר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולים ועצמים ממך וכו׳ וידעת היום כי ד׳ וכו׳".
והדבר ידוע כי לא עברו בני ישראל את הירדן בימי משה כי אם אחרי מות משה בימי יהושע.
ובכל זה נאמר ״אתה עבר היום את הירדן" לפי שבתוך המעמד הכללי הזה שעמדו בו עתה עברו אחר זה את הירדן.
וכן בא (דברים פרשה כי תבוא כ"ו י"ז) ״את ד' האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקולו וד' האמירך היום להיות לו לעם סגלה כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו ולתתך עליון וכו׳ ולהיתך עם קדש לד׳ אלקיך כאשר דבר".
והדבר ידוע כי לא היה זה ביום ההוא והכתוב עצמו יאמר ״להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך״ דהיינו בספר שמות (י"ט ה') ״והייתם לי סגולה מכל העמים", וכן ״ולהיתך עם קדש וכו׳ כאשר דבר" שגם זה בא כבר בפעם הראשונה שם ״ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש״.
וכל זה הי׳ כבר אצל מעמד הר סיני.
אבל מפני שכל ימי שבתם במדבר היו בתוך מעמד אחד כללי יאמר על אשר הי׳ כבר גם לפני כארבעים שנה בראשית ימי המעמד הכללי הזה ״את ד׳ האמרת היום להיות לך וכו'״ ״וד׳ האמירך היום להיות לו״.
ומענין הזה עצמו הם שם גם הדברים בפרשה ואתחנן ד׳ ה׳:
״ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום וכו'״.
וכאלה רבות שם.
וכן הוא באמת ענין דבר ״בו ביום״ בכל המקומות הרבות במשנה ובגמרא.
וגם בזה טעו טעות גדול כל העוסקים בזה בחשבם כי חכמי התורה הם היו אלה אשר אמרו על רבן גמליאל ״תא ונעבריה".
ועל ידי זה נפל חלקם בנעימים למצוא מחלוקת כללית מימים רבים, ולברוא כתה מתנגדת מימים רבים אשר ארבו לרבן גמליאל וישמחו עתה למצוא השעה להפיק חפצם ככל דבר הסגנונים אצל החוקרים האלה.
ויאמר החכם גרעץ בעמוד 35:
״אז קם שאון והמולה גדולה בהמתיבתא, הכתה המתנגדת שאפה רוח וכו'״.
אבל לחנם שמחו כל החוקרים האלה כי לא ראו את אשר בין עיניהם.
והדברים מפורשים כי לא הי׳ שם כל כתה המתנגדת וכל מה שעשו לא עשו כי אם רק לתבוע עלבונו של ר׳ יהושע ראש הדור.
וכאשר הודיע להם ר' יהושע כי נתרצה למחול לרבן גמליאל נאמר שם:
״אמר לו ר׳ עקיבא ר׳ יהושע נתפייסת כלום עשינו אלא בשביל כבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו".
האם יכול להיות דברים יותר ברורים ויותר מפורשים שלא היתה שם כל התנגדות לרבן גמליאל טרם אשר ציער את ר׳ יהושע באופנים כאלה.
וגם ר׳ יהושע עצמו אשר אותו עשו כל חוקרי תהו אלה לראש הכתה אשר חתרה נגד רבן גמליאל, הנה אך פייסו רבן גמליאל נתפייס לו.
״אמר לו נעניתי לך מחול לי לא אשגח ביה עשה בשביל כבוד אבא פייס אמרו מאן ניזיל ולימא להו לרבנן וכו׳״.
והלא גם אלו הי׳ נדרש לנו ראי׳ כי לא הי׳ ר׳ יהושע אורב לרבן גמליאל למצוא מקום להתנגד לו היו הדברים האלה לבדם דים להראות לנו בעליל כי לא הי׳ שם מזה דבר. ואלו הי׳ ר׳ יהושע גם לפני זה מחפש איזה תואנה להתנגד לרבן גמליאל מי הכריחו עתה להתפייס אחרי אשר השיג כל חפצו ורבן גמליאל גם הורד מנשיאותו.
והאם יכול להיות דברים יותר ברורים ויותר מפורשים להבין מהם טעות כל הכרכורים אשר כרכרו החוקרים האלה לבדות מלבם שהי' שם שני זרמים וכי ראשי חכמי הדור התנגדו לכל דרכי רבן גמליאל, ועוד הבלים אשר בדו מלבם.
והדברים פרושים לפנינו שלא הי׳ שם דבר כי אם ההקפדה אשר הקפידו כולם על הבזיון אשר בזה רבן גמליאל את ראש הדור והאב בית דין בזיון אחר בזיון, והצער הגדול אשר צערו פעם אחר פעם ויתנהג עמו כעם אחד התלמידים.
ודברי ר׳ עקיבא ברורים ומפורשים "ר׳ יהושע נתפייסת כלום עשינו אלא בשביל כבודך למחר אני ואתה נשכים לפתחו".
ואמנם כי גם כל הדבר טעות כי לא ראשי חכמי התורה בבית הוועד עמדו בשעת מעשה נגד רבן גמליאל, ולא הם קראו הקריאה ״תא ונעבריה" כי אם העם, העם כלו אשר נאסף שם לשמוע דרשתו של רבן גמליאל, אשר דרש לפני העם.
והדברים מפורשים כן בספור המעשה גם בבבלי גם בירושלמי. הלשון בבבלי ברכות כ"ז הוא:
״הי׳ רבן גמליאל יושב ודורש ור׳ יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד אמרי עד כמה נצעריה וניזיל וכו' תא ונעבריה".
ובירושלמי פרק תפלת השחר סוף הלכה א׳ מהסיפור הזה עצמו בא:
״עד שרננו כל העם ואמרו לר׳ חוצפית התורגמן הפטר את העם ואמרו לר׳ זונין החזן אמור התחיל ואמר התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו (לרבן גמליאל) על מי לא עברה רעתך תמיד״ (נחום ג').
ומבואר הדבר כי העם אשר באו לשמוע הדרשה הם היו הקוראים את כל הדברים האלה.
ובהיות גם זה לעצמו דבר חדש מאד בדברי הימים ההם, וכי גם בנוגע לכל דבר המעשים שבין רבן גמליאל ור׳ יהושע יפיץ זה אור, כי על כן עלינו לבאר זה.
כי אמנם טעות גדול טעו עד היום לחשוב כי דרשותיו של רבן גמליאל בבית הוועד הי׳ הצעת פרקי המשנה.
וכבר נתבאר כי זה נעשה שם ביבנה על ידי האב בית דין ר׳ יהושע.
ודבר רבן גמליאל, ואחר זה דבר רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה יחד היתה בעיקרה רק הדרשות לפני העם בכללו הנאסף שם.
והן הדברים באדר״נ פי״ח ובתוספתא סוטה פ"ז והובא בגמ' חגיגה ד׳ ג׳:
״תנו רבנן מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר׳ יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש הי׳ בבית המדרש היום אמרו לו וכו׳ אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה ובמה היתה הגדה היום אמרו לו בפרשת הקהל ומה דרש בה הקהל את העם וכו׳ ועוד דרש את ד׳ האמרת היום וכו' אמר להם הקב"ה לישראל וכו׳ ואף הוא פתח ודרש דברי חכמים וכו׳".
וכל הדברים האלה שאינם כי אם דברי אגדה אין ספק שהיו בעיקרם לפני העם בכללו. רק שהי׳ הסדר שם כי השאלות אשר באו לפני חכמי המתיבתא הוצעו ראשונה, מיד כאשר נתכנסו חכמי בית הוועד, ואחרי אשר הושב עליהם ונגמר כל זה הותחלה הדרשה.
והן הדברים בברכות כ"ז שם: ״כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל וכו׳ הי׳ רבן גמליאל יושב ודורש ור׳ יהושע עומד על רגליו וכו'״.
ואך על פי הדברים האלה נוכל להבין את סוף הדברים במס׳ ברכות שם כאשר שבו ונתפייסו עם רבן גמליאל שנאמר שם:
"אמרי היכי נעביד נעבריה (לר׳ אלעזר בן עזריה) גמירי מעלין בקדש ואין מורידין נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא אתו לקנאויי אלא לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתי ור׳ אלעזר בן עזריה חדא שבתא והיינו דאמר מר שבת של מי היתה של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה״.
והדבר יפלא שלא הוזכר כלל עיקר הדבר מי יהי׳ שם בהמתיבתא המציע את המשנה והלומד לפני התלמידים והחכמים.
ויותר מזה שאם הי׳ זה דבר הנשיא אם כן כשהורד רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה קם תחתיו עשה זה הוא, הנה כשישוב כל הדבר לרבן גמליאל הרי יהי׳ זה הורדה גמורה ואין מורידין בקדש.
והרי דבר הלימוד בהמתיבתא זה הי׳ שם העיקר.
וכי גם זה הי׳ דבר יום ביומו ודבר הדרשות לפני העם רק ביום השבת.
אכל כבר נתבאר לנו כי זה לא נעשה גם לפני זה על ידי הנשיא, כי אם על ידי ר׳ יהושע, ולא הי׳ זה גם אחר זה עבודת ר׳ אלעזר בן עזריה.
כל עיקר מה שעשה הנשיא בנוגע לרבים בבית הוועד היתה הדרשה בפני כל העם, ועל כן אחר זה כאשר עשו פשרה שישארו שניהם גם רבן גמליאל וגם ר׳ אלעזר בן עזריה, לא הי׳ עליהם לחלק כי אם את דבר הדרשה הזאת "נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא״.
והדרשות האלה ביום השבת לפני העם היו עיקר גדול אז, ונעשו גם בכל מקום כמו שכבר נתבאר לנו בכרך שלישי מעמוד 327ולהלן.
ובא במס׳ שבת במשנה ד׳ קט״ו: "כל כתבי הקדש מצילין אותן (בשבת) מפני הדליקה וכו׳ ומפני מה אין קורין בהן (בשבת) מפני ביטול בית המדרש״.
וכלשונו של רש"י ז״ל שם ״מפני ביטול בית המדרש דמשכי לבא ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקים במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להם (גם) הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים".
וכן נעשה בבית הוועד ושם נמצאו אצל הדרשה נם חכמי המתיבתא כמו שהננו רואים גם ממעשה דר׳ יהושע ששאל על זה את ר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר חסמא לפי שהיו שם גם הם.
וכשהיו שם הצעות של שאלות היו השאלות מוצעות בבית הוועד לפני הדרשה, וזה הי׳ דבר שאילתו בראשונה אולי היתה שם כזאת ״אמר להם מה חידוש הי׳ בבית המדרש היום״(לה) וכשהם השיבו לו ״תלמידיך אנו וכו׳"
השיב להם ״אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה, שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה ובמה היתה הגדה היום וכו'״.
והדברים מבארים את עצמן.
וממש זה עצמו הי׳ ביום ההוא בבית הוועד.
והן דברי הבבלי: ״הי׳ רבן גמליאל יושב ודורש ור׳ יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן (לפני כל העם) עמוד ועמד אמרו עד כמה נצעריה וכו׳ תא ונעבריה".
ובירושלמי :״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן הפטר את העם וכו׳ התחילו ועמדו כל העם על רגליהם ואמרו לו על מי לא עברה רעתך תמיד״.
והדברים מפורשים שהי׳ כל זה דברי העם, ודבר כל העם אשר נאספו לשמוע הדרשה.
הערות
הערה (לד): ואפי׳ בהיותם בירושלים בלשכת הגזית לא הי׳ נדרש שימצאו תמיד כולם והי׳ די אם נמצאו שם רק עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה כמו שהוא במס׳ סנהדרין ד׳ ל"ז, ושם ד׳ י״ד.
הערה (לה): פקיעין היתה הרבה יותר מתחום שבת מיבנה, אבל כבר נתבאר כי בענינים כאלה נאמר ״היום״ גם על אחר זה.