דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק לא
אבל העם בשלחם מפניהם רסן באופן כזה פרצו ויעברו, הם לא יראו לא את עבדי רבן גמליאל ולא את בית הנשיאים בכלל.
ועל כן תחת אשר אחר זה אחרי כל מעשי בו ביום אשר כבר נגמרו כל המעשים החדשים, והעם שב למנוחתו ולא התערבו עוד בסדרי בית הוועד אשר התנהג על ידי הנשיא החדש והנהגה של שובה ונחת אז יראו חכמי הוועד שלא יבאו עבדי בית הנשיא לכבוש את חכמי הוועד ביד חזקה ״טרוקו גלי דלא ליתו עבדי רבן גמליאל (בית הנשיאים) ולצערו לרבנן״,
אשר מזה הננו יודעים גם זאת כי לא הרשו לר׳ אלעזר בן עזריה כי ינהוג גם הוא ביתו ברמים ועבדים שומרי משמרת ועל כן יראו עתה דלא ליתו עבדי רבן גמליאל להראות קשה לחכמי הוועד וצוו טרוקו גלי.
הנה תחת זה בראשית הדברים בשעה שהעם לקחו הכל תחת ידם הנה הם לא יראו מאומה ויעשו כטוב בעיניהם.
״תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס״.
ולא לבד שלא טרקו גלי כי אם שגם סלקו לשומר הפתח, כי העם עצמו העם כלו לא יראו כל מאומה.
אז נבהלו ראשי חכמי ישראל אשר נשארו בבית הוועד, הנשיא הועבר על ידי העם אשר לא אבו שמוע לו עוד, והסדרים נתבטלו באין מנהג כללי, וכל צרכי הצבור ובית הוועד דורשים תפקידם.
כי על כל זאת ככל אשר ראו חכמי ישראל כסכנה בימי דאמיטיאן לאסוף את כל חכמי זקני הוועד מכל ערי ישראל ליבנה, לא הי׳ אפשר להם הפעם לעשות אחרת.
ובהוועדם שם יחד ראו הכרח לעשות את רצון העם לתבוע עלבון ר׳ יהושע מרבן גמליאל ויקימו תחתיו את ר׳ אלעזר בן עזריה לנשיא ולראש המתיבתא. ובהאספם עתה יחד אחרי כמה שנים ובראותם כי כל הדבר עם ר' אליעזר ועל ידי זה גם עם ר׳ יהושע בא רק ממה שלא היתה שם אסיפה כללית להצעת הספיקות, ובידעם כי ימי הרעה יגברו יום יום ומי יודע מתי יתאספו יחד עוד הפעם באסיפה שלמה כל זקני חכמי הוועד,
כי על כן הציעו אז את הספיקות והמחלקאות אשר היו שם לפני זה בתוך הימים מאז נשבתה אסיפתם, היינו מאחרי שוב רבן גמליאל ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מרומי בראשית ימי דאמיטיאן.
ועל כן הנה הי׳ גם זה דבר חדש כי שבו ונקבצו עתה לאסיפה כללית כל חכמי הוועד, כל השבעים ושנים זקנים.
וכאשר הזכיר בן עזאי קבלה מאסיפה הגדולה הזאת פרט זה ויאמר בריש זבחים:
״אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה שכל הזבחים הנאכלים וכו׳״.
וכן הוא גם לשונו במס׳ ידים פרק ג׳ משנה ה: ״אמר רבי שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר׳ אלעזר בן עזריה בישיבה ששיר השירים וקהלת מטמאים וכו׳״.
ופרט כל זה מפני שהי׳ זה דבר חדש כי איזה שנים לפני זה וגם אחר זה לא הי׳ שם אסיפת כל חברי הוועד.
ולא לבד כל יתר חברי הוועד כי אם שגם ר׳ יהושע עזב את בית הוועד מיד אחרי אשר נגמרה כל דבר האסיפה הזאת, וישב גם הוא למקומו לפקיעין,
והוא מבואר ממקומו במס׳ ברכות כ"ח שם במקום המעשה שבא שם:
״אמר רבן גמליאל הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר׳ יהושע כי מטא לביתיה חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן אמר ליה מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה וכו'״.
והדברים האלה הנם מוכיחין על עצמן כי הלך רבן גמליאל למקום שם ביתו של ר׳ יהושע דהיינו לעיר פקיעין.
ורק על ידי זה נבין את אשר עד עתה לא ידע ולא ראה רבן גמליאל את ביתו של ר׳ יהושע וגם לא ידע תארה, וגם את מלאכתו בביתו לא ידע לפי שלא הי׳ כל זה ביבנה, כי אם בפקיעין, וכבר שב ר׳ יהושע למקומו ולשם הלך אליו רבן גמליאל לפייסו.
ושם גם נמצא אותו אחר זה וכמו שהוא לשון הברייתא בחגיגה ד׳ ג׳:
״תנו רבנן מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר׳ יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש הי׳ בבית המדרש היום וכו׳ שבת של מי היתה שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה וכו'".
והננו רואים שר׳ יהושע הי׳ אז לגמרי רחוק מבית הוועד עד שכבר לא ידע שבת של מי היתה.
וכאשר נגמר כל דבר האסיפה הזאת והדבר נשאר כן, כי רבן גמליאל הורד ור׳ אלעזר בן עזריה היה הנשיא, אז ראה רבן גמליאל וישר נוכח כי אין לו עוד לקוות כי חכמי הדור ישובו ויתחרטו על מעשיהם, כי הלא שבו למקומם. כי על כן ראה והכיר כי אין דרך אחרת כי אם לפייס את ר׳ יהושע עצמו.
״אמר רבן גמליאל הואיל והכי הוה איזיל ואפייסיה לר' יהושע כי מטא לביתיה וכו'״.