דורות הראשונים/כרך ב/פרק כד
כסף בית האוצר. במס׳ מנחות ד׳ ס״ה בא בגמרא ברייתא וזה לשונה: תנו רבנן אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד וכו׳ שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים מאי אהדרו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה. וזה עצמו בא בריש מגילת תענית בלשון הזה:
״אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון ,מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד, שהיו צדוקים אומרים מביאין תמידין משל יחיד זה שבת אחד וזה מביא ב׳ שבתות וזה מביא שלשים יום ומה היו דורשים אמרו כתוב בתורה (במדבר כ״ח) את הכבש אחד תעשה בבוקר ליחיד משמע אמרו להם חכמים אין אתם רשאים לעשות כן, לפי שאין קרבן צבור בא אלא משל כל ישראל שנאמר צו את בני ישראל קרבני זה הדם וכו׳ תשמרו להקריב לי במועדו שיהא כולם באים מתרומת הלשכה ר׳ עקיבא אומר מנין שלא יצא וירעה בעדר וכו׳ וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה והיו תמידין קריבין משל ציבור וכל אותן הימים שדנום [צ"ל שדנו אתם] עשאום ימים טובים.־
והדבר הזה הי׳ באמת אחד המאורעות הגדולים בימים ההם ,והי׳ לענין מדיני ,ואך בטעות חשבו עד היום כי כל דבר התנגדות הצדוקים גם בזה הי׳ רק ענין דתי לבד. ולבד ממה שכבר נתבאר לנו בפרק ט"ו שבמקום הזח אין מקום כלל לאמר שדחק להצדוקים פשטיה דקרא שהרי ודאי שפשטיה דקרא הוא שזה שהוא קרבן צבור של כל ישראל קרב משלהם ,וכלשון הכתובים (במדבר כ"ח) המפורשים: "וידבר ד׳ אל משה לאמר צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ,ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לד׳ כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עלה תמיד.״
ואיזה ספק יכול להיות בזה שזה שנצטוו כל ישראל להקריב ,ושכל הצבור מחויב בזה ,בא מכסף הצבור כסף כל ישראל המחויבים בזה.
הנה גם לבד זה יפלא לדעת כל ענין ההתנגדות הזאת שהרי זה ודאי גם לדעת הצדוקים שכמו שהוא נקרב עתה מכסף כל הצבור ,הוא בודאי טוב ויפה, ואיזה ריב והתנגדות הי׳ יכול להיות מהצדוקים על זה בתור התנגדות דתית ,בדבר שכמו שהוא טוב ויפה גם לדעתם הם. אבל הדבר מתבאר מעצמו. וכן הדבר כי לא הי׳ כאן ענין עם איזה בטלני הצדוקים דורשי דרשות של דופי דרשות זרות.
כי אם שהי׳ דבר כולל עם ראשי הצדוקים ,אשר היו ראשי הממשלה אז, ובידם כל ההנהגה. וכל הדבר לא נגע להם בנוגע להקרבת התמיד עצמו ,כי אם בנונע להלשכה ,בנונע לאוצר המקדש ,האוצר הגדול מכסף כל שקלי ישראל בכל מקומות מושבותם.
והנה זמן המחלוקת הזאת נאמר בברייתא בגמ׳ מנחות שם ובמגלת תענית "מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא״.
והוא באמת זמן תרומת הלשכה, והזמן אשר אז נקבצו ובאו כל כסף שקלי ישראל לבית האוצר אל הלשכה.
ובמשנה שקלים ריש פרק ג׳ נאמר: בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח ,בפרוס העצרת, ובפרוס החג.
ובפרוס הפסח היינו בר"ח ניסן וכמו שהוא גם לשון הרמב"ם בה׳ שקלים פ"ב ה״ה. "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בראש הדש ניסן וכו׳"
וזה הי' בתחלה בפרוס הפסה ,והיינו כי מהגבייה החדשה ממעות שבאו מכל ישראל הי׳ בפרוס הפסח בר״ח ניסן התרומה הראשונה אשר לקחו משם.
והלשכה הגדולה הזאת ,זה הי׳ באמת דבר גדול מאד ,ואוצר גדול מאד הי׳ כנוס שם לפי שבאו לשם שקלי כל ישראל שבכל תפוצת הגולה גם לבד ארץ ישראל.
והאוצר הגדול הזה כדי הי׳ והגון לכך שידרשו עליו הצדוקים דרשות רבות, גם דרשות היותר זרות ,וכדי והגון הי׳ לכך שיוציאו עליו כל רוחם ,לא בטלני הצדוקים כי אם בעלי זרוע שבתוכם ,ראשי הממשלה.
והי׳ זה אם בימי אלכסנדר ינאי או גם אולי עוד בימי יוחנן עצמו בסוף ימיו כאשר באה הממשלה לגמרי ליד הצדוקים ,אשר רצו אז לשלוח יד בהאוצר הזה אם לצרכי המדינה או לצרכי מה שבדו מלבם.
וכבר בראשית ימי המתיונים כאשר היו עוד בני ישראל תחת ממשלת היונים ,ראינו דרכם עד כמה הקילו ראשם באוצר הלשכה ,ורצונם הי׳ להתרצות אל היונים בראש אוצר הלשכה הזאת ,כמו שהוא בחשמונאים ב׳ סי׳ ג׳: "אבל איש אחד שמעון שמו ,פקיד נגיד בבית המקדש אשר בא בריב עם חניו וכו׳ הלך אל אפאללאניוס נציב חילת־סוריא ,ויספר לו כי האוצר בירושלים — בבית המקדש — מלא כסף וזהב עד אשר לא יספר־מרוב ,וכי כל זה לא נדרש לצרכי הקרבנות ,והמלך יוכל לקחת לו את האוצר הגדול הזה.״
וכבר נתבאר לנו בדברינו על ימי התקופה האמצעית ,כי שמעון זה הי׳ אחד מראשי המדברים ,אחד מראשי חבורת המתיונים אשר קמו אז בישראל ,ואשר נתהפכו אחרי המלחמה לתואר חדש ,אשר נבין תחת השם צדוקים.
והדבר הזה עצמו אשר בשעה שהיתה שם יד ממשלת היונים תקיפה ,רצו המתיונים לעשות לטובתם ולהנאתם בלא דרשות ובלא אסמכתא דקרא ,ובלא פלפולים של היתר על פי התורה. זה עצמו דרש לפי מעמד הארץ עתה אופן היתר מן התורה ,יהי׳ היותר רחוק שאפשר להיות ותהפוכות וזרות ,אשר גם לא יעלה על הדעת כלל ,כי אחרי אשר הדבר נשען על כח הזרוע. הנה יש גם בזה כבר די והותר(לא) לעשות מזה טענה והסדר אשר הי' שם הכריח אותם לדרשות כאלה, לפי שכל המעות כולם הנתונים שם, כל שקלי ישראל, היו שמורים יחד, למען אשר מכולם יחד יותרם התרומה להקרבנות, למען אשר יהי׳ כל זה משקלי כל ישראל יחד.
ועל כן לא הי׳ להם דרך לקחת את האוצר בידם כי אם במצאם הדרך לעקור את הכל ולאמר שאין צריך כלל שיהי׳ זה משל צבור, ואפשר שיבוא גם משל יחיד, ואם כן אפשר ואפשר לעשות עם האוצר כחפץ הממשלה ולקחת אותו כולו כמו שהוא, ולהוציאו מרשות העם בכללו, ולהביאו תחת רשות הממשלה לבד.
ועל כן באמת הי׳ אז סכנה גדולה מאד בדבר ,והי׳ כאן דבר גדול מאד לשני הצדדים ,ועל כן גם ארכו הויכוחים שמנה ימים רצופים מן ראש חדש ניסן יום המיועד לתרומת הלשכה עד היום השמיני.
וטובי העם דנו עמהם ,בדבר כזה אשר ידעו הכל שהוא נגד התורה ואשר הבינו גם כל העם כלו כי טענת הצדוקים הבל עד שבכל תקפם הוכרחו גם הצדוקים להודות שכן הדבר ,ולעשות מפורש נגד התורה זה לא יכלו אז כבר. ואך על ידי כל זה נבין גם את סוף הדברים במגילת תענית: "וכשגברו עליהם ונצחום (אחרי ויכוחים של שמונת ימים) ,התקינו (אחר זה) שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה והיו תמידין קריבין משל צבור וכל אותן הימים שדנום [צ״ל שדנו עמהם] עשאום יום טוב.״
כי הנה אנחנו כהיום נקרא את הרשמים הקצרים מסופי המעשים ,ולא יעשו עלינו עוד שום רושם כלל.
אבל נוכל להבין היטב הרעש הגדול אשר הסב כל המעשה הזה בכל תפוצת הגולה. וכשנתבונן בכל פרשת סדרי הדברים אשר היו שם בכל ערי ישראל בשילוח שקליהם ,עד שיאזעפוס אלטטי׳ XVIII, 9, 1יספר על בבל בכלל: שהיו כל העירות משם שולחים שקליהם לנהרדעא ומניחים זה בבית האוצר שם ,ומשם היו שולחים זה הכל יחד לירושלים ,תחת מחסה של הרבה אלפים אנשים שומרים אשר הלכו עם זה להגן על האוצר הגדול הזה עד ירושלים.
וכן הי׳ גם בשאר הארצות בכל המקומות הרבות אשר נפוצו שם בני ישראל כמו שהדבר יוצא מתוך פקודות המלכות אשר באו על כל זה בדברי יאזעפוס באלטטי׳ XVI , 2, 3ושם XVI, 6ועוד בכמה מקומות (וכבר גם נעתקו דבריו בעמוד 28לעיל).
כל זה הי׳ מפני כי הי׳ עינם ולבם אל מקדש ד׳ ורצו כי קרבנות צבור ותמידין כהלכתן יוקרבו שם ממעות כל קהל ישראל ,וכל אחד מישראל יהי׳ לו חלק ונחלה עמהם כדין התורה המפורש ,וכי יהי׳ כל זה לכל צרכי המקדש המיוחדים.
ועל כן בהשמע הדבר בכל ערי ישראל כי הצדוקים אשר היתה עתה הממשלה בידם רצו לקחת את כל הכסף הזה לצרכי הממשלה ,ולשלם לשכירי חיל מבני הנכר למלחמות הרשות ולתת חתיתם על בני יהודה בארצם.
הנה אין ספק כלל כי זה עשה אז רושם אדיר ונורא ,בין כל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם אשר פתאום אבדו כל אמונתם באחיהם היושבים בארץ ישראל ,וכי לא יוכלו לבטוח עליהם עוד כי יוציאו את כספם כחפצם על פי מצות התורה עליהם. ואם כי הפעם עלה בידי שלומי אמוני העם, להסיר יד הצדוקים מבית האוצר ,ושתהי׳ התרומה נתרמת וקרבנות צבור קריבים משל צבור ,וכל האוצר שמור רק לצרכי המקדש.
הנה אחרי אשר הממשלה היתה גם אז עוד בידי הצדוקים ,חשבו מחשבות מה יולד יום ,ומי יודע מה שיעלה על לב הצדוקים עוד הפעם לעשות זר מעשיהם.
וזה הביא אז התרשלות גדולה וחישוב מחשבות איך לחבל תחבולות להפר עצתם ,אם על ידי אשר ישאירו עיקר הכסף בידם ,וישלחו לירושלים קמעא קמעא ממה שיתרמו מתוך כלל הכסף במקומם ,או דרכים אחרים כיוצא בהם, שיהיו גם על פי הדין ,ובכל זה לא יהי׳ מורא הצדוקים על האוצר בכלל. אבל אחיהם הישרים בירושלים לא נתנום לעשות כן, וישתדלו לחזק הדבר, שיושלח גם להבא הכל לירושלים ויונח בלשכה.
והן דברי מגילת תענית: "וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה והיו תמידין קרובין משל צבור.״ ובהוצאת נייבויער הגירסא "התקינו שוקלים שקליהם ומניחים אותם בלשכה והיו תמידין קריבין משל צבור״.
וכל העוסקים בזה לא הרגישו בדבר פשוט שלא בא הלשון: "וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהיו שוקלין שקליהן והיו (או ויהיו) תמידין קריבין משל צבור.״ כי אם, וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהיו שוקלין שקליהם ומניחין אותן בלשכה״.
אבל מה ענין "ומניחין אותן בלשכה״ לכאן ,והרי זה דבר פשוט הוא המובן מעצמו כי היכן יניחו מעות הקרבנות אם לא במקדש ,אשר הי׳ שם בית האוצר לכל ,אף כי למעות הקרבנות.
וכידוע הנה גם כל כסף אלמנות ונכסי יתומים היו נשמרים בלשכת אוצר המקדש (עי׳ דברינו לעיל עמוד (60וגם כסף הורקנוס בן טוביה הונח שם למשמר (חשמונאים ב׳ ג׳) ואף כי כסף הקרבנות אשר אך שם מקומם.
אבל זה נפרט מפני שזה הי׳ באמת עיקר התקנה "ומניחין אותן בלשכה״ שאך זה נתרשל בידם אז ,ואך זה הוצרכו לתקן.
ואחרי אשר עלה בידם הדבר להשיב דבר הצדוקים ,השתדלו עם כל תפוצת הגולה כי לא יתרשלו בדבר שילוח כספם לבית האוצר בירושלים ,ולא יעשו בזה אגודות אגודות ,ולבלי לחפש דרכים חדשים ,כי אם לשלוח כל שקליהן ישר לירושלים ,והן דברי הגליון במגלת תענית:
"וכשגברו עליהם ונצחום התקינו (גם זאת) שיהיו שוקלין שקליהן ומניחין אותן בלשכה״. ואז שב כל הדבר לכמו שהי׳, בני המדינות כולם שלחו כל שקליהם במועדם לירושלים ,ותרומת הלשכה שבה להיות בזמנים הקבועים, ועבור כל ישראל "והיו תמידין קרבים משל צבור" משל כל ישראל יחד.
וחוקרי אשכנז תחת לחקור על המאורע עצמו ולדעת ענינו ,מצאו שם רק את אשר הם מבקשים לאחר גם את כל דבר השקלים להזמן היותר אחרון.
ויאמר לנו החכם גרעץ ח"ג נאטע 1עמוד :568 "הגליון במגלת תענית יש לו אצל היום הזה הוספה רבת הערך מאד ,אשר לא נמצא בגמ׳ מנחות ס"ה והוא כי לאסוף מעות לקרבנות צבור ולהביא ללשכה, הוא דבר חדש ,ובא רק אחרי אשר נצח היסוד של הפרושים על הצדוקים. וכשגברו עליהם ונצחום התקינו שיהו שוקלין שקליהם ומניהין אותן בלשכה״ הנה כי כן זמן התקנה הזאת הוא רק אחרי אשר נצחו לגמרי את הצדוקים ,והיינו בזמן שלמינון אשת אלכסנדר ינאי, "ואין ספק שמיסדיה לראשונה״ הם יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח.״ ונפלא הדבר בי גם כל הדברים הבטלים מעצמם מכיון שעלו על דעתם, הוחלטו מיד ,ויחתמום גם באין ספק. ואמנם כן כי לא ראה את אשר בין עיניו במקום הזה עצמו ,במגלת תענית ובברייתא שם. שבברייתא בגמ' מזה נאמר "מאי אהדרו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה" ובמגלת תענית "אמרו להם חכמים אין אתם רשאין לעשות כן לפי שאין קרבן צבור בא אלא משל כל ישראל״. ואיך יכלו לאמר כן להצדוקים ,אם עד היום גם כן לא בא משל כל ישראל. שהרי שיהי׳ בא משל כל ישראל אין שום דרך כי אם על ידי שקלים, שיתנו זה כל ישראל באין יוצא מן הכלל.
אבל נדבות סתם שנתנו יחידים והקדישו ,הרי הוא זה עצמו את אשר רצו הצדוקים.
ואין בזה שום חילוק בין יחידים אשר מספרם יעלה לאלפים לבין יחידים מעטים, כל שאין זה מכל ישראל עשיר ועני כולם יחד באין יוצא מהכלל אשר רק אז אפשר לאמר "שאין קרבן צבור בא אלא משל כל ישראל״.
והנה לא ראה גרעץ דברים מפורשים כאלה במקומם ,ויבא ויאמר: "כי לאסוף מעות לקרבנות צבו רולהביא ללשכה הוא דבר חדש ובא רק אחרי אשר נצח היסוד של הפרושים.״ מבלי לראות דברים מפורשים כי אך בזה נצחו אותם שאין קרבן צבור בא אלא משל כל ישראל.
אשר מזה מבואר כי כן הי׳ הדבר עד היום ויהיו דבריהם עם הצדוקים שאי אפשר לשנות מזה ,לפי שהוא דין גמור.
ואמנם כי החכם גרעץ גם מקרא לא קרא.
והנה בא ויאמר כי דבר השקלים שיתנו לקרכנות צבור ולהביא ללשכה הוא דבר חדש ובא באין ספק רק על ידי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. אבל הלא מקראות שלמים הם בספר נחמיה י׳ ל״ג על ראשית ימי הבית השני: "והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבדת בית אלקינו ,ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעלת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלקינו."
והם העמידו אז את דבר דין התורה לפי המטבע היוצאת בימיהם ,ולפי מעמד העם.
והן גם דברי המשנה במס' שקלים פרק ב' משנה ד': "ר' יהודה אומר אף שקלים אין להם קצבה שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות(לב) חזרו לשקול סלעים חזרו לשקול טבעים ובקשו לשקול דינרים ולא קבלו מהן.
וזה עצמו האמור במגלת תענית "אמרו להם חכמים אין אתם רשאין לעשות כן לפי שאין קרבן צבור בא אלא משל כל ישראל".
זה עצמו נפרט בדברי הכתובים בנחמיה שם אשר חשבו כל קרבנות צבור.
"ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעלת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל." וכל הכסף הזה הונח נם אז בלשכה בבית המקדש ,כי גם המעשר הביאו אי ללשכה בבית המקדש ,כמו שהוא בנחמיה י׳ ל״ח ושם י״ג ה׳ ובמלאכי ג' י׳ ואף כי כל כסף קרבנות צבור ובדק הבית אשר מקומם אך שם.
ונבוא אל עיקר זמן ממשלת הצדוקים ,שהוא אחרי מות יוחנן כהן גדול, בימי בני יוחנן ,אריסטובלוס ואלכסנדר ינאי.
הערות
הערה (לא): ומאד יכול להיות שהי' הדבר בימי יוחנן הורקנוס ,אשר יאזעפוס אלטטי' XIII, 8, 4 יאמר עליו:
״יוחנן הורקנוס פתח את קברי מלכי בית דוד אשר היו מלאים כסף וזהב, ועולים על כל קברי המלכים כולם, ויקח משם שלושת אלפים טאלאנטים כסף ועם הכסף הזה שכר לו יוחנן אנשי חיל שכירים מבני הנכר, ויהי הוא הראשון בישראל אשר עשה כן."
וכבר הערנו פעמים רבות כי אין סדר למשנתו של יאזעפוס, ואף שזה כתב יאזעפוס לפני דבריו ממה שיוחנן נתן ידו להצדוקים, הנה מאוד יכול להיות שהי' זה אחר זה.
אבל אין זה נוגע לענין דברינו בפנים, זה הננו רואים גם מזה, כי בימי יוחנן חפשו מוצא לכסף אם בדין או שלא בדין לצרכי שכירים [אנשי חיל].
הערה (לב): המפרשים ז׳׳ל נדחקו בזה מפני שחשבו כי דרכונות היו רק של זהב, אבל הי׳ כזאת גם מכסף, וכל זה יבואר לנו במקומו.