לדלג לתוכן

גבורות ה'/פרק ט

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק ט

[עריכה]

אחר שכבר בארנו מענין המראה הזה הגדול והנורא, יש לך להתבונן בדבר הזה שאמר הכתוב (בראשית, טו) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, על מה חרי האף הגדול הזה שהיה אומר לו הקדוש ברוך הוא כך. והנה הרמב"ן ז"ל נתן טעם לדבר, מפני שהיה אברהם מביא את שרה בנסיון גדול שאמר אחותי היא ולקחה פרעה על ידי זה, בשביל זה הביא הקדוש ברוך הוא את זרעו במצרים גם כן. וכמו שהביא על פרעה נגעים גדולים כך הביא הקדוש ברוך הוא על מצרים נגעים גדולים, וכמו ששלח פרעה את אברהם במתנות רבות כך יצאו ישראל ברכוש גדול, אלו הן דברי הרמב"ן ז"ל:

וכבר הקשו עליו קושיות עד שנעקר פירושו מכל וכל, שהרי אחר שנגזר הגלות עליו חזר אברהם כשהלך לגרר ואמר אחותי היא, ואיך יתכן זה שאחר שחטא וענש אותו עונש גדול יחזור לחטא, חלילה לומר כך. ועוד יצחק שאמר גם כן אחותי היא למה עשה זה אחר שאברהם נענש איך יחטא הוא עוד. ויש אחרים מן האחרונים שהוציאו מלבם עוד דבר אחר, שאמרו שחטא הגלות היה בחטא השבטים במכירת יוסף, ואף יוסף חטא מפני שעל ידו היתה המכירה, שיוסף גרם זה שאם לא הביא דבה אל אביו לא אירע זה, ומפני שעל ידי צאן היתה המכירה כדכתיב (שם ל"ב) וילכו לרעות צאן אביהם בשכם ולפיכך על ידי צאן ירדו למצרים כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך וגו', אלו דברים אשר אמרו קצת מן אחרונים. ודברים אלו הם דומים לצורה המצוירת על הכותל, אשר המצייר מיפה אותה ובשרד יתאר אותה, עד שכאשר יראה הרואה מרחוק יאמר שיש בה רוח חיים, וכשקרב אליה הנה הוא דבר צבוע, וכל רוח אין בו כך הם אלו הפירושים. כי כאשר האדם ידקדק בזה לומר שישראל באו בגלות בשביל מכירת יוסף, ימצא שזה הפך משמעות הכתוב, שהקדוש ברוך הוא אמר לו לאברהם קודם לידת השבטים ידוע תדע כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וכל מי שיש לו עינים לראות יראה, כי סבת המכירה כדי שיבא לירידת מצרים, שכן דרשו במקומות הרבה וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון שנאמר לו כי גר יהיה זרעך, והנה היה השעבוד של מצרים סבה למכירה לא שתהא המכירה סבה לשיעבוד. והתפארו שמצאו סבה בענין הגלות יותר ממה שנאמר בכל דברי רבותינו ז"ל אשר נביא את דברי חכמתם אח"כ. ויש מן המפרשים והוא יותר קרוב, שאמר שלא היה זה בשום חטא אלא בשביל יסורים של אהבה, לכך הביא הקדוש ברוך הוא על ישראל גלות לנקות את ישראל ולזכות ישראל במה שזכו, כך יש לפרש. אך שזה אין נראה גם כן, שאלו היה העונש דור אחד בלבד ואותו הדור יצאו, יש לומר שהקדוש ברוך הוא מביא יסורים על בני אדם כדי לזכותם, אבל מצאנו כי דור רביעי ישובו הנה והרבה מתו בגלות, איך תאמר שהיו יסורים של אהבה כדי למרק אותם שיזכו למעלה הגדולה כיון שמתו בגלות ובצרתם:

ועתה אשוב אל דברי חכמים הנאהבים והנעימים הברורים המיוסדים על אדני החכמה. בפרק ארבע נדרים (נדרים דף לב.) אמר ר' אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שאמר במה אדע. ור' יוחנן אמר שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא מלבוא גרים תחת כנפי שכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. הרי ג' דעות בענין זה וכולם תלו הדבר בחטא, ודוקא בחטא אברהם. מפני כי כבר אמרנו לך כי מן השורש והעיקר נמשך הכל, שאם נמצא חסרון בשורש ימשך החסרון גם כן אל הנמשכים ממנו. לפיכך דעתם ז"ל גם כן כי במראה הזה הראה הקדוש ברוך הוא לאברהם הכל כי הוא היה שורש הכל, ולכן נרמז בזה כל הגליות לא גלות מצרים בלבד אלא אף שיעבוד כל המלכיות, כמו שדרשו ז"ל (בראשית רבה פ' מ"ד) וגם לרבות שיעבוד שאר מלכיות. והדין עמהם כמו שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם שיעבוד מצרים כך הראה לו שיעבוד כל המלכיות, כי הכל הוא נמשך מן השורש והראה לו כל אשר ימשך לזרעו. לכך דעתם ז"ל גם כן שהיה חטא נמצא באברהם שהוא השורש ובשביל כך נמצא העונש בזרעו. ומה שהקשה כי איך איפשר שיהיה אברהם נענש, והרי באברהם נאמר (שם) בשיבה טובה תקבר ולא תראה כל אלה, ואיך נאמר שהחוטא ימות בשיבה טובה וישאר החטא לבניו שלא חטאו. קושיא זאת הקשה המפרש הנזכר על דברי חכמים ולא ידע כי בנפשו דבר. כי לפירושו יקשה זה, כי נתן טעם מפני שחטאו בני יעקב במכירת אחיהם וראוי לומר כפא דחט נגרא נשרף חרדלא (פסחים דף כח.), והרי לא היו השבטים חיים:

אמנם קושיתו על דברי חכמים אינו כלום, כי אף על גב שנגזר על אברהם הגלות לא היה אפשר להתקיים באברהם, כי נאמר (שם) וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ולא היה אפשר להתקיים רק בזרעו של יעקב, כי אם היה אברהם בכלל יורדי מצרים היה גם כן ישמעאל ועשו בכלל וגם אשר יעבדו דן וגו', ולכך לא גזר הקדוש ברוך הוא רק על זרע יעקב שירדו מצרים לא על אברהם ועל יצחק רק על יעקב ובניו שכבר נבדל עשו וישמעאל מן יעקב ובניו. נמצא אף על גב שהעונש בא בשביל אברהם, לא היה אברהם ביורדי מצרים מטעם זה, כדי שלא יהיה נתינת הארץ רק אל זרעו יעקב:

ועוד יש לך לדעת כי לא שייך שיעבוד ואף גירות באברהם. כי כבר ידוע כי אברהם הוא עיקר בנין העולם שבשבילו נברא העולם, ואין ראוי שיהיה אברהם גר. ואף על גב שכתוב (שמות, יב) ומושב בני ישראל במצרים ד' מאות ושלשים שנה ודבר זה לא יתכן רק עם ישיבת אברהם. ועוד נאמר (שם כ"א) ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים. היינו בודאי שלא נתן לו הארץ עדיין לירושה אבל שיהיה נמצא בו רושם גירות לא היה זה. וכאן בא לרמז על רושם הגירות שהיה חל על יצחק וזרעו. יהיה איך שיהיה, אין ראוי שיהיה אברהם בכלל הגירות כלל, כ"ש שיעבוד שלא היה שייך באברהם, שאף יצחק לא יכלל בשיעבוד כלל רק בגירות כי השיעבוד התחיל מעת שהיו שבעים נפש. לכך לא ירד יעקב עם השבטים בלבד, כי כאשר היו י"ב שבטים לא היו משועבדים לשום אומה למעלת השבטים, ולא היה להם שום שתוף עם מצרים עד שהיו שבעים נפש אז היו יכולים המצרים לשעבד, כי במספר הזה נמצא לישראל שתוף עם האומות כמו שדרשו ז"ל (פרקי דר"א) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, גבולות עמים הם ע' אומות למספר בני ישראל שהם ע' נפש יעקב ובניו, וכאשר היו ישראל ע' נפש אז אומת מצרים שהיא אחת מע' אומות מתנגד להם מצד השווי שביניהם. אבל כאשר היו י"ב שבטים כיון שאין האומות מדריגתם במספר זה, לא היה אפשר למצרים לשעבד לישראל, כי אותה המעלה היחידית הפרטית שהם האבות וי"ב שבטים לא היה למצרים שתוף עמה כלל. ואין דבר פועל בדבר אלא אם יש ביניהם שווי ומצד זה יגיע השיעבוד כמו שאמרנו. ולפיכך כאשר היו ע' נפש ירדו מצרים להיותם תחת מצרים והבן זה מאוד:

ומפני כך יבאו כל הדברים בסדר מאוד, כי אצל אברהם לא נזכר שום גירות, רק מיצחק ואילך, וכאשר היו ע' נפש אז ירדו מצרימה, לטעם אשר נתבאר בסמוך. ומפני כי לא היו יעקב ובניו ראוים למצרים מצד עצמם, רק במה שנכללו בע' נפש היתה הצואה מן יעקב לשאת אותו אחר מותו לארץ כנען אחר שנבדל הצירוף הזה שהיה נכלל בע' נפש וזהו לאחר מותו, וכן עצמות השבטים העלו לארץ ישראל ג"כ. רק כי הבדל יש בין יעקב ובין השבטים, כי יעקב יותר מתייחס אל ארץ ישראל מן השבטים שהן יותר קרובים אל ע' נפש, ולפיכך יעקב בא לארץ מיד במותו והשבטים עצמותם בלבד, כי האבות והשבטים מצד קדושתם העליונה ראוי להם הארץ הקדושה, רק מצד שנכלל יעקב עם ע' נפש וכן השבטים לכך באו מצרימה. שהרי תראה כי לא באו מצרימה רק אותו רגע שהיו ע' נפש, שמזה תראה כי מצד י"ב שבטים ומכל שכן מצד יעקב אבינו אין ראוי לבא מצרימה רק מקום שלהם בארץ כנען, ומאחר שמצד ע' נפש היה זה, במותם חזרו אל הארץ שאז נפרד הצירוף הזה שהיה להם לע' נפש:

ומעתה אין לך קושיא לדברי רבותינו ז"ל למה לא בא השיעבוד על אברהם כי לא היה אברהם ראוי לזה. אף כי קושיא זאת היא קושיא שאין לה טעם, כי לפעמים יבא העונש לבנים ולא לאב מצד זה, כי זכות האב מגין לעצמו, מה שאין לבנים כאשר אין זכות להם נמצא העונש עליהם ולא בא על האב מצד זכותו והבן הוא עליו לקבל את העונש, וחל העונש על הבן ולא על האב ויתבאר זה עוד. ומעתה הקושיא למה לא בא העונש על אברהם בטילה, כי לא חל עליהם שם שיעבוד עד שהיו ע' נפש, מפני שלא יתכן שיעבוד והתגברות האומות על ישראל אלא כאשר יש דמיון ביניהם, ולמעלות האבות והשבטים אין יחוס להם עם המצריים, עד שהיו ע' נפש שזה המספר הוא דבר מתייחס אל האומות כאשר אמרנו, ואז באו מצרימה. ולפיכך כל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים, אשר היה להם המעלה הגדולה לא היה יד מצרים עליהם דכתיב (שמות, א) וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא וגו' ויקם מלך חדש וגו', והנה אין קשיא בדברי חז"ל. אמנם הגיע לקצתם שהרחיקו דברי חכמים, מפני שלא נתנו לב על דברי חכמים, ותכף שהביטו אל דברי חכמים ולא נכנס בלבם מפני שלא נראה להם טעמם מספיק, סרו מן הדרך, וזה בשביל העומק בדבריהם שהם העמיקו בדברי חכמה, אבל כאשר יתבונן בדבריהם לא יסופק בדבריהם:

ותוכל לומר שדעת רבותינו ז"ל, כי השם יתברך הביא את זרע אברהם בגלות, מפני שלא היה אברהם מתחזק כל כך באמונה, לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה, וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו וגבורותיו אשר עושה לאויביו, כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות, והטובה שעשה לאוהביו, וכמו שמשמע מן הכתוב שכל אשר היה עושה הוא יתברך שידעו שמו וגבורתו תמיד. ולפיכך סובר ר' אבהו שנראה באברהם שלא היה בוטח בה' לגמרי, שהרי עשה אנגריא בת"ח ולקחם למלחמה מיראתו, ואלו לקח הראוי למלחמה אין זה חטא שאין סומכין על הנס, אבל לקח ת"ח מורה שהיה ירא, והיה לו לבטוח בו יתברך ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח, ולפיכך נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה שיראו גבורותיו אשר עשה ובזה יקנו אמונה שלימה. ושמואל סובר דאין לומר שהיה אברהם ח"ו אינו בוטח בו יתברך שהוא מציל את אוהביו שזה רחוק לומר, אבל החטא שאמר במה אדע ואין זה מיעוט בטחון כל כך כי דבר זה לתת לו הארץ שהיא מתנה שמא לא יזכה, וכמו שנתבאר למעלה בפרק שלפני זה, ולפיכך שאל אותו, אבל בטחון להציל את אוהביו אין ספק שהיה בוטח, ולפיכך היה זרעו בגלות ארבע מאות שנה וקנו האמונה שלימה כדכתיב ויאמינו בה' וגו'. ור' יוחנן סובר דגם זה בראש המאמינים שהוא אברהם ששאל אות לא יתכן לומר, רק שלא הכניס גרים תחת כנפי שכינה, וזה היה כבוד להשם יתברך שגרים באים להתגייר ולהאמין בו יתברך והוא לא עשה, וזהו כמי שמתעצל שיקנו הבריות אמונה בו יתברך ולא הקפיד על האמונה בו, והשם יתברך רוצה שיהיה שמו נודע בכל העולם ויאמינו בו ולפיכך נשתעבדו בניו ד' מאות שנה, ואח"כ יצאו בנסים ונפלאות עד שגרים הרבה באים להתגייר ולהאמין בו כדכתיב (שמות, יב) וישמע יתרו וגו', וכן ברחב הזונה ועל זה נאמר (שיר השירים, א) שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. הרי שלשה דברים אלו כלם הם מגיעים אל האמונה, לדעת ר' אבהו שעשה אנגריא בת"ח וזה יורה על אמונה בלתי שלימה שאין השם יתברך מציל אוהביו, ולדעת שמואל היה החטא ג"כ באמונה, רק שאין כל כך גדול לומר שלא יציל אוהביו, רק החטא באמונה בנתינת הארץ ומתנה גדולה כזאת היה מסופק בה. ודעת ר' יוחנן גם כן החטא באמונה אלא שאין לומר שיהיה ח"ו לאברהם חטא באמונה שלא היה מאמין, אבל החטא שלא היה מתחזק וזריז באמונת השם יתברך להביא בריות תחת כנפי השכינה שיאמינו בו. וזה חסרון באמונה במה שאינו מתחזק באמונה כמו שראוי אבל מאמין היה. כך יש לפרש דעת חכמים. ועתה לא יקשה לך כי כ"כ שקול החטא זה של אברהם להביא עונש גדול על זרע אברהם. כי בודאי מצד עצמו ראוי שיהיה מתפרסם מציאות השם יתברך בעולם, כי מה היה נחשב העולם אם לא נודע ונתפרסם מציאותו יתברך בעולם, רק שצריך חטא מה להוציא דבר אל הפעל, דסוף סוף היה שיעבוד וצרה, ואין זה בלא חטא, ודבר כזה אין צריך רק חטא מעט וקטן להכריע, ודבר זה מבואר מאוד למי שיבין:

ותבין זה מה שאמרו חכמים (יומא דף כב:) שאול באחת ולא עלתה לו ודוד בשתים ועלתה לו. והיינו מפני שדוד היה ראוי למלכות מצד עצמו שנתן השם יתברך המלכות לזרע יהודה, ולפיכך לא היה נדחה בקלות ונענש, אבל שאול שלא היה ראוי מצד עצמו למלכות כמו דוד נענש. וזה ראיה שלא יבא עונש אף שהיה ראוי מפני שאין מוכן לעונש, וה"ה הפך זה כאשר הדבר ראוי לבא מצד עצמו כמו הענין הזה, כי ראוי שיהיה שמו מקודש בעולם לכך ע"י חטא קל בא העונש ודבר זה מבואר בכמה מקומות. ועוד מצד אחר היה ראוי הגלות והשיעבוד לישראל כמו שהתבאר לך בפרקים שעברו, שכאשר לא היו ישראל בשלימות, ושלימות ישראל כאשר הם ששים רבוא ואז הם לחלקו יתברך, וקודם שהם לחלקו יתברך היו משועבדים עד שהוציא השם יתברך חלקו מתוכם, ולפיכך השיעבוד ראוי מצד עצמו, ומעט חחטא מכריע דבר שהוא ראוי מצד עצמו ולקמן יתבאר עוד. כך יש לפרש והוא אמת נכון על פי פשט דבריהם טעם לפי הנגלה:

עוד יש לפרש דעת חכמים שכל אחד בא לתת טעם למה היו ראוים זרעו לשעבוד דוקא, ולא לעונש אחר רק בשעבוד. כי לדעת ר' אבהו שאמר מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, מפני כי ת"ח מצד עצמם אין ראוי לשעבד, כי כל משועבד מתפעל מן המשעבד, ולא יתכן ההתפעלות רק אל בעלי החומר שהוא מתפעל, לא אל הצורה הנבדלת, והשכל הנבדל כיון שאינו בעל חומר אינו מתפעל ומאחר שאינו מתפעל לא שייך בו שיעבוד, ולפיכך ראוי שלא יהיה שום שיעבוד אל ת"ח אשר יש להם שכל נבדל. וזהו שאמרו חכמים בברייתא דשנו (אבות ט"ו) אל תקרא חרות על הלוחות אלא חירות, שכל העוסק כו', הרי אין שיעבוד לת"ח. ומזה הטעם האי מאן דרמי כרגא ארבנן עבר אדאורייתא אנביאים וכתובים כדאיתא בבבא בתרא (דף ח.) שאין שיעבוד בשכל, רק ראוי לשכל להיות בן חורין. ומפני שעשה אברהם אנגריא בת"ח נמשך דבר זה בזרעו. כי יש לדעת, כי לא תמצא מעלת צורה נבדלת מן החומר אשר אין בה מפחיתות החומר, כמו שיש בישראל אשר הם שלימי צורה נבדלת, עד שלמעלתם הם ראוים להיות מושלים על האומות, כאשר ראוי לצורה להיות מושלת על החומר ואין בצורה התפעלות. כלל הדבר מצד עצמות ישראל אשר יש להם צורה שלימה, אין ראוי שיעבוד בהם. וכאשר היה נוהג אברהם אבינו שיעבוד ואנגריא בת"ח אשר אין ראוי לשעבד בם, נמשך זה בזרעו גם כן ולכך בא השיעבוד עליהם. ולפיכך טעם ר' אבהו הוא ענין ראוי ומתיחס לגמרי אל השעבוד. אמנם דעת שמואל בשביל שאמר אברהם במה אדע כבר אמרנו כי ראוי לאברהם יותר מכל האמונה, והוא היה המאמין הראשון אשר עליו נאמר (בראשית, טו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וכבר הארכנו בענין האמונה כי המאמין ראוי שלא ישתעבד. כי אחר שהמשועבד הוא תלוי בזולתו, ודבר זה שייך לחלושי המציאות, אבל המאמין אשר הוא יסוד קיים באמונתו, איך יהיה נתלה בזולתו וראוי שהוא יהיה יסוד קיים עומד בעצמו. ולפיכך אמרו ז"ל במד"ר בפ' שמות (שמות, כב) לא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמונה שנאמר ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו. וכבר בארנו, כי האמונה מורה על חוזק מציאות המאמין שמזה הצד יבא האמונה, ולפיכך יש בו הגאולה שלא ישתעבד לזולתו ובחסרון אמונה יש שיעבוד. ועוד כאשר תבין ענין האמונה על אמתתה, אז תדע כי ראוי מי שחוטא באמונה שישתעבד, ומי שזוכה באמונה ראוי לחירות. וזה כי האדם היודע דבר בהשגתו ובידיעתו, הידיעה הזאת היא ידיעת האדם, ומי שהוא מאמין בו יתברך זה שהוא מצד השם יתברך אשר מאמין בו, והוא נמשך אליו לגמרי ומפני כך בודאי גדול מדריגתו. וזהו שאמרו (שבת דף קיט:) גדול העונה אמן יותר מן המברך, שהרי המברך שהוא מברך דבר זה מצד ידיעת האדם שאמר כך וכך, ומעלתו זאת אינו כל כך כמו מי שעונה אמן, כי האמונה היא מצד השם יתברך לא מצד דעתו. וכן מה שאמרו (שמות רבה פ' כ"ב) כי כל מי שעושה מצוה אחת באמונה ראוי שתשרה עליו רוח הקודש. וזה כי כאשר הוא עושה מצוה מצד הידיעה, הנה זה מהשגתו וידיעתו ואין בצד הזה רוח הקודש, אבל כאשר עושה מצוה באמונה הנה הוא מצד השם יתברך אשר הוא מאמין בו, אף כי לא ידע הוא מאמין בו יתברך, ולפיכך שורה עליו רוח הקודש כדכתיב (שמות, יד) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ועל ידי זה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה בשמחה רבה. ומזה הטעם זכו ישראל לגאולה על ידי האמונה, כי הגאולה היא החירות אשר הוא על ידי התדבקות בו יתברך ואין רשות אחר עליו. לכן מעלות האמונה היא מצד שני דברים, האחד שמורה על חוזק המאמין במציאות וכמו שהארכנו למעלה אצל והאמין בה', ועוד האמונה היא מעלה גדולה מצד שהוא מקבל האמונה מן הש"י ובזה הוא דבק בו יתברך:

וזהו שהאמונה כוללת דברים אלו אמרו ז"ל (שבועות דף לו:) אמן בו שבועה אמן בו האמנת דברים אמן בו קבלת דברים. ר"ל כי האמונה דבר מקוים כמו שהתבאר, ולכך בלשון אמונה שבועה שהשבועה היא קיום בודאי שהוא נשבע לקיים דבר ותרגום שבועה קיימא, וכן בלשון אמונה קבלה, לפי שהמאמין מקבל מן מן הש"י דבר אשר מאמין וכמו שהתבאר למעלה, כי כל ענין האמונה הוא שמקבל הדבר ההוא שמאמין בו מן הש"י, לכך קבלת דברים בא בלשון אמן ויש בו האמנת דברים, זה כמשמעו שודאי הדברים אמתיים בלבו ואין לו ספק בהם. ואברהם הוא היה הראשון אשר היה מקבל האמונה מן הש"י, לכך היה הוא היסוד התקוע במקום נאמן, וכאשר אמר אברהם במה אדע היה פוגם דבר מה באמונה, והיה פירוד והבדל בינו ובין הש"י, וזה הוא מורה על חולשתו, כי האמונה אשר הוא מאמין הוא הדבוק בו וחוזקו, ולפיכך נגזר על זרעו הגלות והשיעבוד שהוא חולשת מציאות, וזהו דעת ר' שמואל. אמנם ר' יוחנן אמר מפני שהיה מוותר שלא להכניס גרים תחת כנפי השכינה, טעמו כי אברהם נתן כח ויד לאומות להיות גוברים, כאשר לא היה מכניס אותם תחת כנפי השכינה, ובזה היה נותן כח ויד לאומות המתנגדים לישראל, ולפיכך היו גוברים האומות על בניו. ומצאנו בכתוב שהיה זה סבה לתגבורת המתנגד כאשר יתן מקום לו, כמו שאמר (במדבר, לג) ואם לא תורישו יושבי הארץ והיו לשכים ולצנינים בעיניכם וגו'. וכמו כן בשביל שלא היה אברהם ממעט המתנגד במה שאפשר, והיה נותן כח אל המתנגד היו גוברים עליו כח האומות. וכבר אמרנו לך למעלה שלא תביט אל החטא עצמו אם קטן הוא החטא, שלא פרשו רז"ל רק שהיה כאן חטא יהיה קטן או גדול, שעל כל פנים השיעבוד והגלות ראוי מצד עצמו כמו שהתבאר, רק שבלא חטא לא היתה הגזירה יוצאת לפעל, ולכך בארו ז"ל שהחטאים האלו מכריעים ומוציאים לפעל הגזירה:

ולמען תדע כי דברי חכמים הם אמת ואשר התבארו על דבריהם אין בהם ממש. הנה אבאר לך כל דבריהם, ותדע להבין פנימיות דבריהם שהם דברי חכמה עמוקה מאוד, ותדע כי הדברים האלו אשר יתבארו הם דברים אמתיים בלא ספק וזוכים אנחנו כנגד הטוענים, שאם היינו עומדים בדברינו הראשונים והיה טעם הגון, אבל האמת לא נעלם ובזה אנו זוכים בדין. דע כי היו דברי חכמים כדברי תורה הכל בציור השכלי כאשר ראוי לחכמים ולא כדברי מחשבה, ולפיכך מה שנתנו סבה לעונש זרע אברהם, הוא סבה שכלית שראוי לפי ציור השכלי שיהיה זרע אברהם בגלות. ודע כי ראוי שיהיה העונש נמשך אל זרעו של אברהם בשביל אברהם, כי חסרון השורש יתגלה ויראה בענפים ביותר, כי זה ענין הענף שבו יתגלה כח השורש, ולפיכך חטא השורש יתגלה בענפים ביותר ממה שנראה בשרש עצמו. ואין החטאים שוים, כי החטא אשר הוא במקרה לאדם, אינו שקול כמו החטא אשר הוא בעצם לאדם. ובזה הארכנו למעלה במה שחטא ישראל ראוי לכפרה ולסליחה, בעבור שעצמם ראוים הם לטהרה ולנקיות מן החטא, ולכך לישראל החטא מקרי להם ולאומות החטא עצמי להם. ולפיכך החטא אשר הוא בעצם והוא קטן נחשב יותר ויותר מן החטא גדול שהוא במקרה, ועל זה יש ראיות הרבה מאוד ואין כאן מקומו. ולכך אל תתמה אם בעיניך נראה החטא שאמרו חכמים בעיניך קלה, בעבור כי החטא בשורש הוא חטא עצמי:

וכאשר חז"ל ראו הגלות בבני אברהם, ידעו כי אי אפשר זה רק מחסרון בעצם שיש בשורש שהוא אברהם, ומן החטא עצמי נמשך דבר זה יהיה חטא קטן או גדול. וכאשר בחנו את ראש אבן פינה עמדו על זה כי היה בו דבר חסרון. וזה כי היה אברהם ראש אבן פינה ויסוד הכל והוא נקרא אחד, שנאמר (ישעי' נ"א) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו. וכל דבר שהוא אחד הוא חסר וצריך השלמה ואין האחדות כי אם להקב"ה שהוא יחיד ואליו השלימות בלי חסרון, אבל כל שאר אחד יש בו חסרון שאינו שלם וצריך להשלים אותו. אבל משה שהוא היה יחיד ולא היה כמוהו זה לא קשיא כי משה לא היה אחד מן האבות והיה אדם פרטי ומצטרף אל שאר פרטים. אבל האבות אינם נכללים עם הבנים כלל, ואם היה אחד בלבדו נמצא שהיה בתחתונים אחד שאין צריך להשלמה והוא עיקר ושורש הכל, ודבר זה לא תמצא כי אם בו ית' שהוא עיקר הכל והוא אחד שאין צריך להשלמה ולפיכך היו האבות ג' ולא אחד, כי אחר שאין ראוי להיות אחד בלבד, שאין סבה בתחתונים ראוי שיהיה אחד רק הש"י שהוא אחד בעליונים, ואם הסבה בתחתונים אחד הוא חסר שכבר אמרנו שצריך להשלמה, היו האבות שלשה. וזה מפני שהשנים נקראו שנים מפני השניות וכל שניות אין בו אחדות, אבל בג' אין בו שניות בעבור השלישי הנוסף המקשר את השנים, ולכך נקראו ג' אבות בעבור שהם מתאחדים להיות אבות ביחד לישראל ובשנים אין האחדות רק שניות, ודבר שהיא סבה אחת אין ראוי שיהיה מחולק בשניות. ועוד כי שלשה הוא יסוד המספר כמו שנתבאר למעלה, כי שלשה יסוד המספר ולכן היו שלשה אבות יסוד מספר ישראל. ומ"מ הרי אברהם הוא התחלת הכל שהוא הראשון, והרי נקרא מטעם זה אחד כמו שאמר הכתוב כי אחד קראתיו. ומצד זה שהוא התחלה יש כאן חסרון באברהם כמו שיתבאר בסמוך:

וכבר אמרנו למעלה כי שלשה יש בו ראש וסוף ואמצע, ואברהם שהוא ראשון נגד ראש לכך זכה אברהם שיהיה ראש ונשיא ואב המון, וכל אחד מן ג' אבות זכה לדבר מיוחד, למעלה מיוחדת, כי הראש מעלה בפני עצמו, והשני מעלה בפני עצמו והג' מעלה בעצמו. ומפני כי השני הוא שנוי אל הראשון, ולפיכך השני הוא נגד הסוף, כי והסוף הוא משתנה מן ההתחלה שזה התחלה וזה סוף. אבל השלישי אין מתנגד ואדרבה הוא מאחד הכל, ולפיכך השלישי נגד האמצעי, שהאמצעי מאחד שני קצוות, ובשביל כך מדת אברהם חסד ומדת יצחק מדת הדין זה הפך לזה, כי הדין צריך לרדת לעומק הדין עד בסוף, והחסד כאשר אין יורד לסוף הדבר נקרא מדת חסד, ויעקב נגד אמצעי כמו שאמרנו למעלה. לכך מדת יעקב מדת אמת, כי האמת אין לו נטיה לא לימין ולא לשמאל, לכך יעקב הוא נגד האמצעי שאין לו ימין ושמאל, וכל זרע יעקב זרע אמת שלא היה פסולת בזרעו, אבל אברהם ויצחק היה פסולת בזרעם. ואף על גב שהיו האבות ג' עיקר הכל הוא אברהם שממנו יצא הכל והוא הראשון. וזהו שאמרו חז"ל (פסחים דף קיז:) ואעשך לגוי גדול שאומרים אלקי אברהם וגו' יכול חותמים בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולם. פי' אע"ג שהיו האבות ג' עיקר הכל וחותם הכל הוא אברהם שהוא ראש הכל, לכך חותמין בו בלבד. והרי התבאר כי ראש אבן פינה אי אפשר שימצא בתכלית השלימות, כי לא ימצא אחד שהוא בתכלית השלימות כי אם הקב"ה בלבד, וחסרון זה מה שהוא היה הראש בלבד היה נוטה אל מדה הראשית יותר מדאי, ולא היה לאברהם ג"כ מעלת השני ומעלת השלישי, כיון שהיה נוטה ענין אברהם אל הראש עד שהיה רוצה להיות ראש ומושל על ת"ח להיות מושל עליהם בענין זה לעשות אנגריא. והנה נמשך לאברהם דבר זה מצד מדתו, ולכך היה עונש גדול כאשר אמרנו כי החטא שהוא בעצם אף שהחטא קטן, יותר נחשב מפני שהוא מורה על חסרון דבר בעצמו, ודבר זה נתגלה בענפים הרבה. וטעם שמואל שהפריז על המדה לומר במה אדע, זהו שלא היה לאברהם מעלת השני, מפני שהוא היה הראש כאשר אמרנו למעלה, ומעלת השני מדת הדין מדת יצחק שהיה דבק במדת הדין, אבל אברהם מפני שהיה נוטה מן מדת הדין, לכך הפריז על מדותיו של הקב"ה לומר במה אדע, שכל מדה של הקב"ה הם במדת הדין, ומה שאמר במה אדע הפריז על מדותיו שהם מדת הדין ויצא מקו מדת הדין. וכן מה שאמר ר' יוחנן שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, זהו שלא היה בו מעלת הג' שהוא כולו לה', כמו שהיו זרע יעקב כולם תחת כנפי שכינה, לכן לא היה מכניס אברהם הגרים תחת כנפי השכינה:

כלל הדברים כל שלשה האמוראים האלו רצו לומר, כי לא היה באברהם כל השלימות שיהיה, ובחנו את ראש אבן פינה זה, וכל אחד פירש דבר אחד שהיה חסרון בשורש בעצם ונתגלה החסרון בענפים. רק שלדעת ר' אבהו מה שהיה עושה אנגריא בת"ח, מפני שזהו נראה יותר ראשון שבשבילו היה השיעבוד על בניו ג"כ שעשו אנגריא בבניו. ושמואל נראה לו יותר שאמר במה אדע, שהפריז נגד מדותיו של הקדוש ברוך הוא שהם מדת הדין לכך נמשך מדת הדין על בניו לומר ועבדום וענו אותם זהו ממדת הדין. ולדעת רבי יוחנן יותר נראה שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, שבשביל זה יצאו בניו גם כן מרשות השכינה והיו משועבדים תחת מצרים, עד שאחר כך אמר להם ולקחתי אתכם לי לעם להיות תחת כנפי השכינה. אי נמי שבשביל שלא הכניסם תחת כנפי השכינה, היה נותן אברהם יד ושם לכח אומות להיות גוברים על ישראל ובשביל כך היה השיעבוד. ואפשר שכל אלו האמוראים כל אחד ואחד מוסיף ואינו חולק, שוודאי כל אלו ג' דברים היו באברהם כמו שהתבאר. ומעתה כאשר תבין הכל תבין למה נזכר ר"י רבו של ר' אבהו באחרונה ורבי אבהו בראשונה, כי הכל בסדר מאוד:

וכאשר תבין דברי חז"ל תמצא שכנגד אלו ג' דברים בא העונש שנאמר כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. הזכיר ג' דברים גירות עבודה ועינוי, ואם יש לך לב להבין תדע כל דבר ודבר מזה, ואי אפשר אשר לא ארמוז לך מעט מעט, כי הגירות הוא בעצמו מפני שפגם בת"ח, ומדת ת"ח ומדת הגרים אחת שנאמר (ויקרא, יט) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וכי יגור אתך גר, וכן כללו רז"ל בברכה ביחד ועל זקני עמך ישראל ועל פליטת סופריהם ועל גרי הצדק, והדברים ידועים לחכמים כי השכל הוא גר בעולם הגשמי, ומפני שחטא במדת חכמים נגזר על זרעו גירות והבן דבר זה מאוד. וכן ועבדום נגד שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, וחטא במדת הדין, לכך בא מדת הדין של עבודה על זרעו שזהו ממדת הדין. וכן מה שחטא שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, ובשביל זה היה העינוי, כי אין העינוי רק שהיו צוררים את ישראל, וכדכתיב (במדבר, לג) והיה אם לא תורישו את יושבי הארץ והיה אשר תותירו מהם לשכים ולצנינים וצררו אתכם, וזה בשביל שלא הכניסם תחת כנפי השכינה היו נשארים כחות אשר דוחקים ולוחצים. הנה נרמז לך מעט מעט מה שאפשר לך להבין ולכתוב מזה והוא עיקר ושורש הדבר, אך כל ענין זה בפרט אי אפשר לכתוב:

וכאשר תבין זה, תבין ותדע שהדבר הוא בהפך מה שהבינו הם דברי חכמים, כי היו חושבים כי רבותינו זכרונם לברכה לא העמיקו בענין השעבוד והגלות של מצרים רק לקח כל אחד ואחד מה שנראה לו ראשונה, ובדעתם הם העמיקו לתת סבה חשובה, והפך בדבר, כי רבותינו זכרונם לברכה העמיקו מאוד מאוד מה שאי אפשר לכתוב ולפרש, והארכנו בדברים אשר לא היו ראוים לכתוב ולפרש, רק כדי שתדע דרך חכמים, והאיש החכם יוסף חכמה לדעת כי הם פתחו פתח חכמה ושערי תבונה לברי לבב, ברוך שבחר בהם ובחכמתם: