גבורות ארי/יומא/פרק ב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק ב - בראשונה
[עריכה]בזמן שהן מרובין רצץ ועולין בכבש: [חסר כאן שורה שלימה ומעתיק הראשון הגיה למטה ודבריו נכונים*] ומה דאמר רב הונא בפ"ק דברכות (דף ד:) היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא שנו אלא בדנפק, אל בדעייל מצוה למרהט. י"ל האי בדעייל היינו בדרך הליכתו [לבית הכנסת, אכן בדנפיק אף] בשעת יציאת בית הכנסת עצמה איירי, דמשום הכי אל יפסיע פסיעה גסה דמחזי ישיבת בית הכנסת [למשא]. ואפילו תימא [דבדעייל] מצוה למרהט אף בבית הכנסת עצמה איירי, לא דמי לעזרה, הבית הכנסת קיל משל עזרה, דהא מנעל ורקיקה בעזרה אסור ובכלל מורא מקדש הוא כדאיתא ספ"ט הברכות (דף סב:), ובבית הכנסת שרי כדאיתא התם, והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש. וכ"ש בכבש של מזבח דגלי קרא הצריך אימה יתירה מן העזרה, דכתיב (שמות כ, כג) לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו. הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות ע"ג הכבש מפני שהעולה ע"ג מעלות צריך להרחיק רגליו זה מזה ונראה כגילוי ערוה, ואע"פ שאין זה גילוי עררה ממש דהא היו מלובשים במכנסים, אפ"ה קפיר קרא מפני שנראה כגילוי ערוה מה שלא קפיר כן על כל העזרה ואיך התירו להן לרוץ והיה להם לתקן בזמן שהן מרובין לתרום ע"י פייס. ושמא י"ל כיון דריצה זו לצורך עבודה היתה לזכות הקודם בד' אמות בתרומת הדשן, לא נפקא ליה מכלל מורא ושרי, אבל לרוץ בעזרה לדבר הרשות ודאי אסור ובכלל ממקדשי תיראו הוא, ועדיין אין דעתי נח לי בזה: [השמטות]
* [הג"ה ממעתיק הראשון, כן מצאתי שבראש הגליון ניכר שחסר שיטה שלימה וגם בשיטות שלמטה חסר כפי שמסומן כזה-[, ונ"ל דעיקר קושית הגאון מהא דאיתא ברמב"ם (פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ה) וכל הנכנס לעזרה יהלך בנחת. ושקיל וטרי בלישנא דאביי בברכות, אבל בדעייל מצוה למרהט אי בדרך הילוכו לבהכ"ג, דהיינו חוץ לבהכ"ג מצוה למרהט אבל בבהכ"ג עצמה אסור, וכדעת מגן אברהם בשו"ע (או"ח סי' צ' ס"ק כ"ד), או דלמא אפי' בבהכ"נ עצמה מצוה למרהט, ומסיק דאפילו תימא בבהכ"נ שרי בכבש אסור]:
הממונה אומר להם הצביעו: פירש"י אם היו שניהם שדן אין אחד מהם זוכה לתרום, אבל מעתה כולם באים להטיל גורל, ומהו הגורל, הממונה אומר להם הצביעו. ואיני יודע מנא ליה לרש"י דמטיל גורל בין כולם, דילמא אינו מטיל גורל אלא בין אלו ב' שהיו שווין לבד, אבל כולם כבר אבדו זכותן בשעה שקדמו אלו בד' אמות:
והרי אברים ופדרים דעבודת לילה היא: נראה לי דה"ה דהוי מצי למיפרך והרי מנחות ונסכים דעבודת לילה הוא דאמר מר ומנחתם מסכיהם אפילו בלילה כדאיתא רפ"ב דתמורה ד"ד ע"א), ותנן לקמן (דף כה.) גבי פייסות הסולת והחביתין והיין. אלא דהכי נמי י"ל סוף עבודה דיממא הוא ואע"ג שאינו מגוף הקרבן כמו אברים ופדרים שהן מגוף הקרבן שנשחטו ונזרקו ביום, מ"מ מתכסיסי קרבן של יום הן, שהרי באין בגלל זבח והוה ליה סוף עבודה דיממא.
מיהו קשה לי, דלקמן (דף כו:) משמע הניסוך המים דחג היה ע"י פייס כדתני רבי חייא פייס פעמים י"ד, וחשיב בחג ביד א' צלוחית של מים. והאי פייס הוא שזוכין ע"י פייס וכמש"ב שם בשם התוספות [ד"ה ההיא], אלמא תקנו פייס לניסוך המים אע"ג דעבודת לילה היא, כדאיתא רפ"ק דתענית (דף ב:) גבי [הא] דאמר ר"א שואלין את הגשמים מיו"ט ראשון של חג, אי גמר לה מניסוך המים, מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם מסכיהם ואפילו מאורתא, אף שאלה נמי מאורתא. ומדרצה ללמוד לשאלה דמאורתא דהיינו ליל יו"ט ראשון של חג, מניסוך המים, ש"מ ניסוך המים נמי דקאמר היינו ליל יו"ט ראשון. א"כ הא וודאי ניסוך המים אין בא בגלל זבחי החג כיון דמנסכיה בליל יו"ט ראשון שעדיין לא קרב שום קרבן מקרבנות החג. ולא דמי לניסוך היין דכל השנה דודאי בא בשביל הזבח. דשאני התם דהא דאמרינן מסכיהם אפילו בלילה, היינו שאחר יום הקרבת הקרבן וכדאמרינן בפ"ג דמכילתין (דף לג.) ואברים קודמין למנחה זבח ונסכים וה"נ אמרינן פ"ד דמנחות (דף מד:). אבל ניסוך המים כיון הבאים בלילה שקודם הקרבת קרבן אינן באים בגלל זבח ואמאי בעו פייס. ואע"ג דרש"י ל"ג התם בפ"ק דתענית [שם] להא דאמר מר ומנחתם מסכיהם אפילו בלילה, ולדידיה אין ניסוך המים בלילה, מ"מ התוספות והרמב"ם גרסי לה וכמו שכתבתי בחידושי שם [ד"ה מה ניסוך].
ושמא י"ל כיון דאין ניסוך המים אלא בזמן קבוע בשנה, ועוד שהוא בחג ואמר מר רפ"ה דסוכה (דף נ:) שהיא מצוה חשובה ובא מששת ימי בראשית, חשיבא לחו לכהנים מש"ה תיקנו לה פייס:
סוף עבודה דיממא היא: קשה לי הא אמרינן בסמוך מי שזכה בתרומת הדשן הוא יזכה בסידור המערכה ובסידור ב' גזרי עצים, והא סידור ב' גזרי עצים עבודת יום הוא ואינו כשרה בלילה כדאמרינן בסוף פרקין [כ"ז ע"ש זר שסידר ב' גזרי עצים חייב הואיל ועבודת יום היא, ואמאי לא תקנו לה מעיקרא פייסא. ואע"ג דאתקיף עלה רבא התם אלא מעתה תבעי פייס, ואמרינן אישתמוטתיה הא דתניא מי שזכה בתרומת הדשן הוא יזכה בסידור המערכה ובסידור ב' גזרי עצים, מ"מ תקשה התמה לאחר התקנה שתקנו פייס לתרומת הדשן, קודם התקנה מאי איכא למימר.
ושמא י"ל דקודם התקנה היה פייס הראשון לב' גזרי עצים, ולאחר שתיקנו פייס לתרומת הדשן תיקנו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בה מטעמא דמפרש רב אשי בסמוך * *. תדע דאי לא תימא הכי קודם התקנה בצרי להו פייסות. [וכה"ג] אמרינן לקמן (דף כו.) לא רבי יהודה אית ליה דרבי אליעזר בן יעקב דא"כ בצרי ליה פייסות:
אימא שכבר קידש מתחלה לעבודה: קשה לי הא בפ"ב דזבחים (דף כ.) פריך אהא דרבי יוחנן למאן אי לרבי האמר פסלי לינה פי' לקידוש, ולינה בעמוד השחר הוי, אי לרבי אלעזר ברבי שמעון הא אפילו מכאן עד עשרה ימים אין צריך לקדש. ושני אביי לעולם רבי ולינה דרבנן, ומודה רבי דמקרות הגבר ועד צפרא לא פסלי לינה. רבא אמר לעולם ראב"ש וראה רבי יוחנן דבריו בתחילת עבודה ולא בסוף עבודה. הרי לרבא תרומת הדשן תחילת עבודת היום הוי לר' יוחנן ומש"ה לא פסלה לינה לקידוש שלו. וצ"ל דהאי שינויי אזלא אליבא דאביי והלא כרבא ורבא ס"ל כאיכא דאמרי האונס שינה. וה"נ צ"ל למאי דקאמר לקמן בסוף פירקין (דף כז:) גבי הא דקאמר וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר, ופריך והרי תרומת הדשן, ומשני תחילת עבודה דיממא היא ומייתי להא דרבי יוחנן, וזה סותר לסוגיא שלנו דלא חשיב לה לתחילת עבודה דיממא אלא שכבר קידש מתחילה לעבודה קאר"י, וסוגיין אליבא דאביי ודסוף פירקין אליבא דרבא. ולמסקנא דהתם אתי שפיר לאביי, דהוא נמי ס"ל דתרומת הדשן תחילת עבודה דיממא, אלא דלא ניחא ליה לומר ראה רבי יוחנן דבריו של רבי אלעזר ברבי שמעון בהא ולא בהא.
מ"מ קשה לי אהא דמסיק בסוגין אימא שכבר קידש מתחילה לעבודה, מה טעם הוא זה דלמחר אין צריך לקדש, הא כל קידוש לצורך עבודה היא ואפ"ה בשארי קידושים פסלה לינה, ומאי שנא האי קידוש דתרומת הדשן משאר קידושים דכל עבודות כולן *:
ותקנתא להך גיסא הוא: פירש"י וכי מפני התקלה שאירע (לה) נתקן פייס, והא להאי גיסא הוא בשביל סידור המערכה וב' גזרי עצים שהתורם הוא [ה]מסדר, וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעו פייס. וקשה לי לפי"ז לא שייך לומר להאי גיסא הואי הא להאי גיסא, והוה ליה להקשות בפשיטות כיון דכל כך עבודות בכהן אחד, מעיקרא מאי שנא לא תקנו פייסא כדפריך בריש שמעתין.
ובתוס' ישנים הקשו לפירש"י מאי פריך, הא מ"מ היתה לשם תרומת הדשן ג"כ. ופירשו בשם ר"ח דהכי פירושו ותקנתא להך גיסא הואי, וכי תקנו פייס בשביל שהיו מרובין לבא יחד ודוחפין זה את זה, תקנתא להאי גיסא הואי שלא היו באים עד שתקנו מי שזכה וכר:
שתי תקנות היו: הקשו התוספות מנא ליה דילמא חד תקנה היא, אלא כיון שתקנו פייס חשו שלא ימנעו מלבא דאמרי מי יימר דאיתרמי תקנו מי שזכה וכו'. ותירצו דאין ה"נ דחדא תקנה היתה, כיון דתקנו פייס חשו לדילמא לא אתו, תיקנו נמי באותו פעם מי שזכה. ואע"ג דלישנא כיון דתקנו פייסא לא אתו, משמע הבתר הכי תקינו לה, לא דק כולי האי בלישניה, דמפרש הענין כאילו היה בתרי דמני וממילא נוקמא נמי בחד זימנא. וזה נ"ל דוחק דלאו דוקא ב' תקנות קאמר. עוד תירצו מדתני מי שזכה בתרומת הדשן יזכה ולא קאמר מי שיזכה בתרומת הדשן יזכה, שמע מינה דלאו בחד זימנא ניתקן אלא הכי הוי מעשה כיון דחזו [וכר'], שמע מינה שעל פי מעשה ניתקן הכי, שפעם אחת לאחר שהרים הדשן מי שזכה בו לא היו שם כהנים לסידור מערכה, אז אמרו מי שזכה. (אינו) [ואיני] יודע מאי קאמרי דהא סידור מערכה בכהן אחד סגי, ואפילו תימא שלא היה שם שום כהן אלא [זה] שזכה בתרומת הדשן לחוד, בדידיה לחוד סגי והוה ליה לסדר הוא באותו הפעם, וכיון דאין כאן תקלה ביטול עבודה למה לן לעשות תקנה קבוע[ה] מי שזכה בתרומת הדשן יזכה באינך לאי יתרמי עוד פעם, כל הזוכה בתרומת הדשן הוא ממילא בלתי התקנה יסדר לאינך כיון דליכא אחר. אלא ע"כ צ"ל דהכי היה המעשה שלא בא שום אדם [לתרומת הדשן מחמת דקאמרי מי יימר] דמיתרמי. מהשתא י"ל דחדא תקנה הוי וכמו שהקשו התוספות. ועוד שתיר[ו]ץ זה חולק על הגמרא דקאמר בהדיא אתרומת הדשן [כיון דתקינו פייסות לא אתי] דאמר[י] מי יימר דאיתרמי ליה, אלמא תקנתא משום דלא אתו לתרומת הדשן.
מ"מ קשה לי למאי דפירשתי לעיל [ד"ה סוף עבודה דיממא], דמעיקרא קודם שתיקנו פייס [לתרומת הדשן היה פייס בפני עצמו] לגזירי עצים הואיל ועבודת יום הוא, וא"כ לאחר תקנה א' שתקנו פייס לתרומת הדשן ולא תקנו השנית [היה לתרומת הדשן פייס בפני עצמו לבד הפייס של] שני גזרי עצים, א"כ היו ב' פייסות בין תקנה לתקנה א' לתרומת הדשן וא' לב' גזרי עצים, לבד מג' פייסות דלקמן בפירקין, [ולפי"ז היו ה' פייסות בין תקנה] לתקנה, א"כ משנתינו דתנן התקינו שלא יהיו תורמין אלא בפייס ומסיים ד' פייסות היו שם וזה פייס הראשון, [משמע דגם לאחר] שתיקנו פייס לתרומת הדשן לא היו אלא ד' פייסות לחוד, הא בין תקנה לתקנה היו ה'.
מיהו לתי' א' של התוס' [שפיר איכא למימר שלא] היו אלא ד', שהרי לא היה זמן בין תקנה לתקנה. אבל לתירוץ ב' של התוס' (שהיו) [שהיה] זמן בין תקנה דפייס [לתרומת הדשן ובין תקנה דמי שזכה], תקשי הא הוה ליה ה', ואיך תנן בתר תקנה א' ד' פייסות היו שם. וי"ל דהכי קאמר ד' פעמים נכנסו לפייס, מ"מ [בכניסה א' היו ב' פייסות א' לתרומת הדשן] וא' לב' גזרי עצים. וכה"ג אמרינן בפירקין לקמן (דף כה.) אם תימצא לומר לכל עבודה ועבודה היו מפיסים [הוה ליה טובא פייסות, אלא ד' פעמים נכנסו] להפיס ובכל חרא וחרא היו טובא פייסות, ולקמן סוף פירקין יתבאר עוד:
דכתיב ויפקדם בבזק: (נמצא כאן רק איזה תיבות ושורה אחת שלימה, וז"ל) וגלי קרא (ויפקדם בטלאים) בזק, לישניה דמבזיק, דאי שמיה דמתא היא, בקרא קמא במאי מנאם, אלא ודאי בזק לישניה דמבזיק, עכ"ל. (וכתב ע"ז המעתיק הראשון, דכוונת רבעו דגם ר"י דמביא פסוק דויפקדם בבזק, מקרא השני דויפקדם בטלאים הוכיח. כיון דמוכח מיניה דאסור למנות ישראל ואי אמרת בזק שמיה דמתא, הו"ל לאשמועינן במה מנאם, אז שהוא מוקדם למנין שמנאם בטלאים. אלא ע"כ לישנא דמבזיק הוא. ומה דאשמועינן בקרא תרתי זימני, משום דרנב"א אמר שמואל דלקמיה עכ"ל המעתיק): [השמטות]
כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרא סייעיה: המאמר הזה מבהיל להניא לב חסר האמונה לומר ח"ו לית דין ולית דיין אלא במזלא תליא. וחלילה חלילה לחשוב כן, והחושב כן אין לו חלק באלקי ישראל ובתורתו. וכוונת המאמר דמריה סייעיה מחמת רוב מע"ט ודוד היה מדוכה במעש"ט ביותר, ושירותיו וזמירותיו יוכיחו, ובכל צרותיו היה מזמר ומשבח כמבואר בספר תהילים, והיה דבוק בה' ומקבל הרעה באהבה ומברך עליה כדרך שמברך על הטובה, כדכתיב חסד ומשפט אשירה לך, אם חסד אשירה ואם משפט אשירה (ברכות ס, ב). וכתיב בה' אהלל דבר באלהים, אמר דוד בין במרת רחמים בין במרת הדין אשירה כדדרשינן ריש פ"ט הברכות [שם], ונקרא נעים זמירות ישראל. וכתיב חצות לילה אקום להודות לך [שם ג' ע"ב], וכתיב שמרה נפשי כי חסיד אני וכדדרשינן רפ"ק הברכות (דף ד.), ומצינו שהיה מבזה את עצמו לכבוד המקום בעלותו את הארון עד שאמרה לו מיכל בת שאול:
מאי היא מעשה דאגגס: הקשו בתוספות [ישנים ד"ה שאול] הא קודם מעשה דאגג כשהקריב את העולה קודם שבא שמואל ניחם הקב"ה שהמליכו, ואמר ליה שמואל ביקש ה' איש כלבבו, והא הוה ליה לאתויי. ותירצו דאז לא הפסיד המלוכה לגמרי שלא היה בדעת הקב"ה להעבירו אלא ממנו אבל לא מבניו, ובמעשה דאגג ניחם אפילו מבניו. וקשה לי דמ"מ הוה ליה לאתויי האי דהקרבת עולה, דמכל מקום באחת העביר הקב"ה ממנו המלוכה, ובדוד בשתים ואפילו הכי אפילו ממנו לא העביר המלוכה.
ולי נראה דבמעשה דהקרבת העולה לא העביר הקב"ה המלוכה עדיין ממנו והא דכתיב ביקש ה' איש כלבבו היינו לאחר מותו דס"ל לר"ה דאין זה הסרה אפילו מזרעו, שמתחילה לא פסק המקום המלוכה אלא לשאול לחוד ולא לזרעו אחריו, וכמו שאמר בסמוך, אלא שאע"פ שלא פסק גדולה לזרעו אחריו, מ"מ גם זרעו היה בכלל כל ישראל שראויים למלוכה מסתמא, אלא שמפני העון הקרבת העולה יצא זרעו מכלל סתם ישראל שראויים למלוכה. אבל במעשה דאגג נפסק המלוכה ממנו לגמרי, ומיד נמשח דוד עפ"י הדיבור למלך כדכתיב בקרא.
ואפשר שממשיחת דוד ואילך לא היה לשאול דין מלך כדאמרינן בפ"א דמגילה (דף יד:) דאמר דוד על נבל מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה. ואפילו אביגיל שהשיבה לדוד, [אמרה] עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, לאו למימרא דלא היה לדוד דין מלך בעוד שאול קיים, אלא מילתא בעלמא קאמר[ה] ליה הביון דלא יצא טבעך בעולם ועדיין אין הכל יודעין שאתה נמשח כבר למלך שהרי משחו בהסתר כדכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תיקח בידך לאמר לזבוח לה' באתי שלא למשוח מלך מפני אימת שאול, ואם תהרוג את נבל יאמרו עליך שאתה רוצח כמו שאמרתי שם בחידושי.
ואפילו תימא דמ"מ שאול נמי אכתי דין מלך עליו ואפילו אחר משיחת דוד, מ"מ אין בה מלכות שלימה כיון דכבר יש צרתה בצידה:
דוד בשתים מאי נינהו מעשה דאוריה: וליכא להקשות הא דדרשינן בספ"ה דשבת (דף נו.) ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עלי' אף אוריה החיתי אי אתה נענש עליו, מ"ט מורד במלכות חוה דא"ל ואדוני יואב וכו'. והא דתניא בפ"ב דקדושין (דף מג.) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחיו פטור, שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב שנאמר אותו הרגת בחרב בני עמון. ומפרש הגמרא בלישנא בתרא דלשמאי נמי איכא למימר דאין שליח לדבר עבירה, ושאני התם דגלי רחמנא ואותו הרגת. ואידך הרי לך כחרב בני עמון וכו' וכדדרשינן לה בפ"ה דשבת [שם]. א"כ רב הונא דלית ליה הא דרשא דמה חרב בני עמון כר, כשמאי ס"ל דשולחיו חייב, וזה תימה דשביק רבנן ועביד כשמאי. ולא קשיא מידי דהא בתחילה רצה לומר הגמרא דפליגי ביש שליח לדבר עבירה, ואח"ב קאמר דכולי עלמא אין שליח לדבר עבירה, ומאי חייב דקאמר שמאי חייב בדיני שמים, ולת"ק נמי חייב בדיני שמים אלא דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו. והשתא איכא למימר דלרב הונא נמי בדיני שמים פליגי, ואפילו ת"ק דפטר מ"מ מודה דינא זוטא חייב בדיני שמים. וכי תימא א"כ מאי קאמר דוד בשתים ולא עלתה לו, הא ב' אלה רדוד ע"י שליח היה דאוריה וכן דהסתה היה ע"י שליח ששלח את יואב למנות את ישראל כדכתיב בסוף ספר שמואל, ולא דמי לשל שאול שהוא בעצמו עבר על ציווי המקום במעשה דאגג. י"ל דמשמע להגמרא דמ"מ אלו ב' של דוד ביחד אע"פ שהיו ע"י שליח, שקולין וחמורין מאחד של שאול אע"פ שהיה על ידי עצמו:
הא איכא נמי מעשה דבת-שבע: קשה לי דלמא סבירא ליה לרב הונא כי הא דדריש התם ספ"ה השבת [נ"ו ע"א] ואת אשתו לקחת לך לאשה לקוחין יש לך בה דכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו . וי"ל דהא דמפרש דוד בשתים דאוריה ודהסתה לאו רב הונא קאמר לה, אלא סתמא דגמרא מפרש להני שתים דרב הונא בהכי, והשתא פריך שפיר הא איכא מעשה דבת שבע ומנא ליה דאחד משתי אלה דרב הונא הוא דאוריה, דילמא בדאוריה ס"ל לרב הונא כדמ"ד התם דלא חטא הכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון שאין אתה נענש עליו, ומעשה דבת שבע חד מהן, ומשני אפילו אם תימצא לומר דחטא התם איפרעו מיניה.
עוד י"ל דמאי נינהו דאוריה ודהסתה, רב הונא גופיה קאמר ליה, ומ"מ לא קשיא מידי דכיון דבחד קרא נאמר אותו הרגת בחרב בני עמון ואת אשתו לקחת לך לאשה, אי אפשר למדרש הני תרתי חרא לזכות וחרא לחובה, אלא או שניהם לזכות או שניהם לחובה, וכיון דהא דאוריה דחשבת לה בשתים רדוד דרשת לה לחובה, ע"כ סיפא דקרא רואת אשתו לקחת לך לאשה בע"כ אי אפשר למידרשיה לזכות אלא לחובה. והשתא פריך שפיר והאיכא נמי מעשה דבת שבע.
ותירוץ זה נראה לי עיקר, דאילו לתירוץ א' דההיא דאוריה ודהסתה הגמרא מפרש לה ולא רב הונא קאמר לה, מאי משני התם איפרעו מיניה, הא למ"ד לא חטא ברבת שבע אע"ג הכתיב בה הכבשה ישלם ארבעה, אפילו הכי בע"כ ההוא דילד ואינך דחשיב על ד"א היה, אכתי תקשה מנא ליה להגמרא דשל אוריה הוא א' משתי אלה דרב הונא, הא בסמוך פריך והא אמר רב קיבל דוד לשה"ר ומשני כשמואל דאמר לא קיבל, ומנא ליה הא, דילמא רב הונא ס"ל כרב ואפיק הא דאוריה ועייל הא דרב. אלא ודאי מאי נינהו דאוריה ודהסתה רב הונא עצמו הוא דקאמר לה:
ילד אמנון תמר: פי' שעינה אמנון את תמר. ונראה לי דלא דק לחשבן כסדרן, דהא ההיא מעשה העינוי דתמר היה קודם הריגת אמנון דהא מפני שעינה הרגו אבשלום אח"כ כדכתיב בקרא. מ"מ קשה לי הא אמרינן בפרק כה"ג (דף כא.) תמר בת יפת תואר היתה, שנאמר דבר נא אל המלך וכר, ואי סלקא דעתך בת נישואין אחתיה מי הוי שריא ליה. והקשו התוספות מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כב.) והבאתה אל תוך ביתך שלא ילחצנה במלחמה, ופי' רש"י האפילו ביאה ראשונה אסור במלחמה עד לאחר כל המעשים כולן, א"כ ולד יפת תואר אין זה ולד נכרית דולדה כמוה אלא ולד גיורת, ואכתי תקשי אחתיה מי הוי שריא ליה. ותירצו, דתמר לא היתה בת דוד, דאמה כבר היתה מעוברת ממנה כשבאתה למלחמה, והא דכתיב כי כן תלבשנה בנות מלך מעילים, מתוך שגדלה בביתו של דוד קרי לה בת מלך.
והשתא תקשה מאי קאמר הכא ואת הכבשה ישלם ארבעה נתקיים בהא דתמר שהי' א' מן הד', הא כיון דלא היתה בתו אין זה תשלומין כלל. וצ"ל אע"ג שלא היתה בתו ממש אפילו הכי כיון דהיה מחבבה כל כך עד שהכתוב קראה בת מלך, לענין פירעון נמי כבת חשיב לה תצטער בצערה כל כך כאילו היתה בתו ממש:
איזו נטירה אמר לו השאיליני קרדומך: משום דסליק מהשאיליני קרדומך נקט לה ולא נקט השאיליני מגלך דברישא פתח בה גבי נקימה. אי נמי האי השאיליני קרדומך דנקט גבי נטירה ארישא קאי דאמר ליה ראובן לשמעון השאיליני מגלך א"ל לאו, ואח"ב אמר ליה שמעון לראובן השאיליני קרדומך א"ל [איני] משאילך כדרך שלא השאלתני, ועבר ראובן על לא תקום, ואם אחר זה למחר בא ראובן עוד הפעם לשמעון וא"ל השאיליני חלוקך, אם א"ל שמעון איני כמותך עובר על לא תטור, ורבותא קמ"ל אע"ג דראובן עבר על לא תקום כבר נגדו, אפ"ה אסור לשמעון לנטור איבה בלבבו, והא דנקט גבי נטירה א"ל השאיליני קרדומך א"ל (ל)לאו, ולא מסיים איני משאילך כדרך שלא השאלתני, ארישא הסליק מיניה קא סמיך דנקט בהדיא הכי, וכדי לקצר נקט סתמא.
וכי תימא מנא ליה הא דאע"ג העבר השואל על לא תקום נגד המשאיל, אפ"ה הוא עובר על לא תטור. י"ל דקרא הכי דייק, דמאי טעמא אקדמיה קרא לאו דלא תקום קודם ללא תטור הא א"א לנקימה אא"ב נטר לו האיבה בלבו קודם, דהא גורם לו שאינו משאילו קרדומו מפני שלא השאיל לו מגלו. דע"ב הא דנקט גבי נקימה אמר ליה איני משאילך כדרך שלא השאלתני, וגבי נטירה [אמר ליה] הילך איני כמותך, לאו דוקא דאמר ליה להדיא הכי, אלא אפילו לא אמר ליה בהדיא הכי אלא שנמנע להשאיל מפני שלא השאילו ונקט ליה בלביה נמי עובר על לא תקום. דאי לא תימא הכי אלא בנקט בלבי' ולא אמר בהדיא אינו עובר אלא א"כ פירש להדיא הכי, (ד)א"כ הא דפריך אהא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח מהא הכתיב לא תקום ולא תטור ומשני ההוא בממון הוא הכתיב, והדר פריך וצערא דגופא לא והתניא הנעלבים וכר, ומשני לעולם דנקט ליה בלביה. ומדלא קאמר אלא לעולם דנקט ליה בלביה, משמע דלא הדר ביה משנויא קמא דלא תקום ולא תטור בממון כתיב ואפילו לת"ח אסור, דקרא לא מפליג בין ת"ח לע"ה, וההיא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש בצערא דגופיה מיירי. ואי ס"ד דבנקט ליה בליביה בממון נמי לית לן בה, הא השתא דאתית להבי דבנקט ליה בליביה מיירי הוה ליה לאוקמא מילתא דכל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אפילו בממון. אלא ודאי דבממון בכל גוונא אסור. וכיון שכן הרי נקימה בכלל נטירה והיא הגורמת לה. ועוד שהיא קודמת לה דהא בשעת נקימה כבר נטר האיבה בלבו דמחמת זה לא השאילו כדרך שלא השאיל לו, א"כ הו"ל לקרא לאקדומי לא תטור מקמא לא תקום כיון דקודמת לה וגורמת לה. ועוד לא תקום דכתב רחמנא למה לי כלל, דהא אי אפשר לנקימה בלא נטירה, והואיל וא"א לה בלתי נטירה תיפוק ליה משום נטירה. ועוד מק"ו אתי, השתא נטירה אסורה אע"ג דמ"מ משאיל לו ואפ"ה אסור, נקימה שאינו משאילו כל עיקר כ"ש האסור, נקימה דכתב רחמנא למה לי תיפוק ליה מנטירה. אלא ודאי להבי כתב רחמנא לנקימה ואקדמיה לנטירה, דקמ"ל קרא האפילו נטירה אחר הנקימה העבר השואל כבר לנקימה נגד המשאיל אפ"ה עובר המשאיל אח"ב בלא תטור והאי לא תקום ולא תטור בתרי גברי איירי קרא וכדפירשתי.
אלא דאכתי אפשר לומר נהי דנקימה אפילו כנ"ל אסור וכמו שהוכחתי, בנטירה אפשר לומר דלא אסרה תורה בדנקט ליה בלביה אלא דוקא בהאי גוונא דמפרש בברייתא בדאמר ליה בהדיא הילך איני כמותך, ובהכי אתי שפיר הא דנקט בברייתא גבי נטירה בדאמר ליה איני כמותך דבלא פירש להדיא לית לן בה, ואגב דנקט ליה בסיפא גבי נטירה בדפירש הא לאו הכי שרי, נקט נמי גבי נקימה א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, אע"ג דבדלא פירש אלא דנקט לי' בלביה לחוד נמי אסור. ולפי"ז אין ראיה מהא דכתב רחמנא לנקימה ועוד דאקדמיה לנטירה, דש"מ דנטירה אחר נקימה נמי אסור, דאפילו אם תימצא לומר השרי אפילו הכי כתב רחמנא לנקימה אע"ג דבכלל נטירה היא, בנקט ליה בלביה דמשום נקימה איכא ומשום נטירה ליכא, ומהשתא צריך למיכתב לנקימה, דאי מק"ו הנטירה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה נטירה בדנקט ליה בלביה שרי אף נקימה כן, מ"מ כיון דאיכא למידרש דנקימה ונטירה שניהם אסורים אפילו בנקט ליה בלביה והא דכתב רחמנא לנקימה ואקדמיה לנטירה לאסור נמי אפילו נטירה בתר נקימה, ואיכא למידרש להקל הנטירה בנקט ליה בליביה שרי, משמע ליה לתנא דברייתא דמינקט לחומרא עדיף, חרא דכל קולא וחומרא לחומרא עדיף למינקט, כדאמרינן בכמה דוכתי בהיקש דלחומרא מקשינן. ועוד דפשטיה דקרא משמע הבין נקימה בין נטירה אפי' בדנקיט ליה בלביה ולא פירש נמי אסור.
ומהשתא הא דתני בברייתא גבי נקימה וגבי נטירה בדפירש, לאו דוקא בנקימה, אלא אגב נטירה נקט בנקימה בדפירש, ולאו משום דבנטירה דוקא בדפירש אסור דה"ה בדלא פירש נמי אסור. אלא משום רבעי לאשמועינן דנטירה אחר נקימה נמי אסור, והא מנא ידע המשאיל גבי חלוק שזה שלא השאיל לו השואל קרדום הוא מפני שלא השאיל לו מתחילה מגל ולנקימה הוא דעביד מה שלא השאיל לו, דילמא איזה מניעה אחרת היה. ואפילו רואה קרדומו פנוי ומונח בביתו אפילו הכי אפשר לדונו לכף זכות, דשמא הבטיח להשאיל לאחר או בענין אחר. וכעובדא דההוא שכיר שנשכר אצל בעה"ב אחד בדרום דריש פרק י"ח דשבת (דף קכז:) וכיון שאפשר לדונו לכף זכות ולא לנקימה עבד הכי לא הוה ס"ד למישרי ליה נטירה בכה"ג, ובע"ב בדפירש בהדיא איני משאילך כדרך שלא השאלתני, נקט נמי ברישא גבי נקימה גרידא ובסיפא גבי נטירה אחר נקימה בדפירש, ולאו דוקא הוא, אלא משום מציעתא דנקימה דאיכא נטירה אבתרה וכדפירשתי.
ותדע לך דהכי הוא כדפירשתי, דהא דתני בנטירה א"ל השאילני קרדומך ארישא קאי לבתר דקאמר ליה השאילני מגלך ואמר ליה לא שוב אמר ליה אידך הכי וקמ"ל דנטירה אחר נקימה נמי אסור וכדפירשתי. דאי לא תימא הכי אלא מילתא באפי נפשה היא והתחלת הדברים שביניהם הוא, אמאי נקט גבי נקימה שא"ל השאיליני מגלך בתחילה ולמחר א"ל אידך השאיליני קרדומך, וגבי נטירה נקט ברישא השאיליני קרדומך, אמאי מדלג ממגל לקרדום הוה ליה למינקט גבי נטירה נמי תחילת הדברים שביניהם בשאלת מגל כדנקט גבי נקימה, ואפילו אם תימצא לומר משום דסליק גבי נקימה מקרדום נקט גבי נטירה השאלת קרדום בתחילת הדברים, אפילו הכי קשה סיפא דמילתא דגבי נטירה אמאי נקט בדאמר ליה אידך למחר השאלת חלוק, חלוק מאן דכר שמיה הא ברישא גבי נקימה לא נקט לה, והו"ל להפך בסיפא קרדום ברישא משום דסליק מיניה גבי נקימה, ובלמחר הוה ליה למיתני מגל, ששני כלים הללו נזכרו נמי ברישא גבי נקימה, ואילו חלוק לא נזכר.
אלא ודאי סיפא ארישא קאי ונטירה בתר נקימה אתא לאשמועינן דאסור וכולה חדא מילתא גבי נטירה, דברישא אמר ליה ראובן לשמעון השאיליני מגלך אמר ליה לאו, ולמחר אמר ליה שמעון השאילני קרדומך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, והיינו הא דנקט גבי נטירה א"ל השאיליני קרדומך, וא"ל היינו לבתר דאמר ליה אידך כבר השאיליני מגלך ואמר ליה לא, אמר ליה איהו לבתר הכי השאילני קרדומך, והא דאמר ליה היינו בדאמר ליה בפירוש כדרך שלא השאלתני, ומשום דסליק מיניה לא חש להאריך ולמיתני בהדיא דבדפירש מיירי וממילא ש"מ דהכי הוא, ולמחר אמר ליה ראובן לשמעון עוד להשאיל לו וקמ"ל דאסור לשמעון אע"ג שמשאילו החפץ לומר לו הילך ואיני כמותך דנטירה אחר נקימה אסור, ומהאי טעמא נקט בפעם הג' בהשאיליני חלוקך שהוא כלי חדש ולא במגל, דכיון דארישא קאי שכבר ביקש מאתו להשאיל לו מגל וסירב ולא רצה, אין דרך לבקש פעם שני השאלת כלי זו מאתו כיון דכבר ביקש ולא מצא, ואורחא דמלתא נקט דדרך לבקש פעם ב' כלי אחר דשמא על כלי זו מקפיד מלהשאיל וע"ז אינו מקפיד, והשתא קרא ומתניתן רבותא קמ"ל לא מיבעי נקימה אחר נקימה או נטירה אחר נטירה וכ"ש נקימה אחר נטירה דאסור, אלא אפילו נטירה דקילי בתר נקימה דאידך דחמירי נמי אסור, ובזה ניחא הכל קרא ומתניתין בס"ד:
והיחידים מוציאין ב': קשה לי, אמאי שני לישנא דבסמוך קרי ליה חולה והשתא קרי ליה יחידים. ונ"ל דקמ"ל דאפילו החולין שבהכרח מוציאין ב' לא יתערבו עם שאר הבריאים שאין רשאים להוציא שתים כדי שיחי' ניכרין ומבוררין לעצמן שחולין הן, ולא אתי לאחלופי בבריאים להוציא נמי ב,:
ואין מונין לו אלא א' והתניא: קשה לי מאי סלקא דעתך דאטו מפני שהוציא ב' שלא כדין ממין לו ב/ וכי חוטא נשכר:
ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן ה"א וגם דם נקי שפך מנשה: קשה לי מה ענין מנשה דבמקדש ראשון, לההוא עובדא שהיה במקדש שני סמוך לחורבנו. דבימי ר' צדוק נחרב הבית כדאיתא בפ"ה דגיטין (דף נו.), ואי הא למד משם, דקשה אפילו על חשודים על שפיכת דמים טהרת כלי קודש, הא זה אי אפשר ללמוד מקרא דמייתי. ועוד אדרבה הא מנשה לא חש על העבודה כל עיקר דהרס את המזבח והכניס צלם בהיכל כדאמרינן באגדת חלק (סנהדרין קג, ב). וי"ל דלהכי מייתי לה להאי קרא, דלקמן פשיט מיניה דשפיכת דמים הוא דזל אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, כדמסיק מדקא נסיב לה תלמודא וגם דם נקי וכר:
והתניא עשר דברים וכו' אין מביאין עגלה ערופה: בפ"ב דב"ב (דף כג:) אמר רבי חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב, ואע"ג דרובא דאורייתא וקורבא דאורייתא, אפ"ה רובא עדיף. מתיב ר' זירא והיה העיר הקרובה אל החלל אע"ג דאיכא אחרינא דנפיש מינה. ומשני בדליכא. ופריך וליזיל בתר רובא דעלמא. ומשני ביושבת בין ההרים. וכתבו התוספות [בד"ה מיושבת] וא"ת ואמאי איצטריך קרא בס"פ מרובה (דף פב:) דאין ירושלים מביא עגלה ערופה ואע"ג דכתיב ירושלים הרים סביב לה מ"מ כל ישראל היו באים ברגל וגם בשאר ימות השנה להביא נדרים ונדבות וגם אומות העולם היו באים שם לסחורה שקרויה רוכלת עמים. וי"ל שהיו מקומות שלא היו רגילין לבא רק בני ירושלים. אי נמי בימי יחזקיהו (דה"ב, כט) שכל ישראל היו שם ולא היו באים לסחורה.
וא"כ לתי' [הב'] הכי הוה ליה למיפרך דעדיפא דהוה ליה למיזל בתר רובא דעלמא, דהא בימי ר' צדוק היו ישראל מפוזרים בכל ארץ ישראל, ולמה ליה להקשות מהא דיו"ד דברים נאמרו בירושלים דס"פ מרובה [שם] דהוי טעמא משום דכתיב לרשתה וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים כדמפרש הגמרא התם, והא ודאי עדיפא דכ"ע אית להו הא דרבי חנינא, ואי משום לרשתה הא איכא למ"ד בפ"ק [ף"ב ע"א] ירושלים נתחלקה לשבטים. מיהו לתירוץ ראשון של התוספות ניחא:
מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט: מפירש"י משמע מדכתיב בגדיו בגדים תרי דמני דריש ליה, דהוי ליה למיכתב ופשט את בגדיו ולבש אחרים, בגדים דכתב רחמנא למה לי, ש"מ להקישא אתי להקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט.
וקשה לי אדרבה מדכתב רחמנא בגדים לגבי לבישה ולא סמך אבגדים רגבי פשיטה, שמע מינה דלא לכל מילי איתקוש בגדי לבישה לשל פשיטה ושיהי' בגדי קודש כמותן אלא שיהי' עליו בגדים בשעת הוצאת הדשן, ואפשר שילבש כתונת ומכנסים ואפשר שצריך שיהיה נמי של בד כמו של תרומת הדשן כדכתיב בקרא, אבל שיהיה של קודש כמותן לא ש"מ, דא"כ דלכל מילי איתקוש, בגדים דכתב רחמנא פעם ב' גבי הוצאת הדשן למה לי, אלא ודאי לבגדים כמותן איתקוש ולא לדבר אחר שיהיה קודש כמותן. וכה"ג אמרינן בפ"ב דזבחים (דף כב.) גבי כיור וכנו דתניא ר"י אמר יכול יהא כנו מקדש כדרך שהכיור מקדש, ת"ל ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לנחושת הקשתיו ולא לדבר אחר, כלומר מדכתב רחמנא נחושת גבי כנו פעם ב' ש"מ דלא איתקוש כנו לכיור לכל דבר, דאי איתקוש לכל דבר נחושת נמי ניתי בהקישא, אלא ש"מ למאי דדמי פירש בהדיא ולמאי דלא פירש לא דמי. וה"נ מדכתב רחמנא בגדים פעם ב' גבי הוצאה שמע מינה דלא איתקוש הוצאה להרמה לכל דבר, דאי איתקוש, בגדים נמי ניתי בהקישא. אלא שמע מינה למאי דדמי פירש בהדיא ולמאי דלא פירש לא דמי, וכיון דלא פירש גבי (הרמה) [הוצאה] שיהיה של קודש אפילו של חול נמי למגי בה:
אחרים והוציא לימד על כהנים בעלי מומים שבשירים להוציא הדשן: קשה לי מכדי קרא אחרים סתמא כתיב, ממאי דמרבי לבעל מום דלמא לא מרבי אלא חלל, כיון דמיתורא דאחרים נפקא ליה הא די לך לרבות הקל ולא החמור, וחלל קיל מבעל מום כדאמרינן בפ"ג דקדושין (דף סו:) היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא חלל עבודתו כשירה נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה ונפקא ליה התם מקראי. ואע"ג דלענין אכילת קדשים בעל מום קיל מחלל דאוכל אבל חלל אינו אוכל, מ"מ הכא גבי עבודה קיימינן ולא לענין אכילה ובעבודה חלל קיל מבעל מום. וכהאי גוונא אמרינן בפ"ה דבכורות (דף לג.) דלב"ה בכור בעל מום נאכל לזרים מק"ו, מה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור כדכתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו, זר שאוכל בק"ק אינו דין שיאכל בבכור. ופריך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת ציבור. וב"ה אטו בעבודה קאמרינן באכילה קאמרינן אכילת זר עדיף, וה"נ נימא איפכא אטו באכילה קיימינן בעבודה קיימינן, ולענין עבודה חלל עדיף מבעל מום. וה"נ איתא כהאי גוונא בפרק הערל (יבמות עב, ב) אמר ר"א ערל שהיזה הזאתו כשירה מידי דהוי אטבול יום שאע"פ שפסול בתרומה כשר בפרה, מה לטבול יום שכן מותר במעשר, אטו אנן לאכילה קאמרינן לנגיעה קאמרינן מה טבול יום שאסור בנגיעה דתרומה מותר בפרה ערל שמותר בנגיעה דתרומה אינו דין שמותר בפרה.
וי"ל דהני מילי דחלל עבודתו כשירה בדיעבד, היכא שבשעת עבודה עדיין לא נודע שהוא חלל, כדתניא היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא חלל, פי' שאחר שעבד נודע, אבל בשעה שעבד עדיין לא נודע והיה בחזקת כשרות. אבל אם נודע שהוא חלל ואח"ב עבד, עבודתו פסולה. וא"כ הכא דבא להכשיר מכאן ואילך לכהנים אחרים להוצאה ולכתחילה, בכהאי גוונא לא מצינו שום קולא אצל חלל יותר מאצל בעל מום. ואדרבה במכאן ואילך חלל לענין אכילה מיהת המיר מבעל מום. ואפילו למאי דפירש הרמב"ם (פ"ו מהל' ביאת מקדש ה"י) דאפילו מכאן ולהבא לאחר שנודע שהוא חלל נמי בדיעבד עבודתו כשירה משא"כ בבעל מום וכמו שכתבתי בחידושי בספ"ב דתענית, מ"מ הכא דמיירי מעבודה דלכתחילה בכהאי גוונא לא מצינו שום קולא אצלו יותר מאצל בעל מום ולענין אכילה חלל המיר וכדפרישית. מ"מ אכתי אין זה מספיק, דמ"מ מאי חזית לרבות בעל מום יותר מחלל, אי משום דחלל המיר לענין אכילה מבעל מום, הא מ"מ אשכחן ביה נמי קילותא מבעל מום לענין עבודה כמו שכתבתי. מיהו י"ל דבכל מקום ממעטינן חללים מדין קדושת כהונה יותר מבעל מום כמו לענין טומאת מת, וכן לענין ברכת כהנים הבעל מום בקדושתיה ולא חללים, ולא ראיתי להאריך כאן בזה ועיקר טעמו של דבר יתבאר [במקום אחר]:
יש לך עבודה שכשירה בשני כלים: והקשו התוס' כיון דלריש לקיש לאו עבודה היא למה לי קרא לר' אליעזר להכשיר בעלי מומים ומאי טעמא דרבנן דפסלי. ותירצו משום דבעל מום חשיב כמו זר וה"א וכי תעלה על דעתך שזר ובעל מום קריבין לגבי מזבח ומשום הכי צריך קרא לר' אליעזר והיינו טעמא דת"ק הפוסל.
וקשה לי לריש לקיש א"כ כיון דתרומת הדשן לכ"ע לאו עבודה היא ואפילו לת"ק אין בעל מום פסול אלא משום דהוה ליה כזר ואין זר קרב לגבי מזבח, א"כ לא יהא טעון קידוש ידים ורגלים, אלמא תנן בפ"א דמסכת תמיד (דף כח.) מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום והם אומרים הוי זהיר שלא תיגע בכלי עד שתקדש ידים ורגלים מן הכיור וכר, וקתני סיפא לא היו רואין אותו ולא שומעין את קולו עד שהיו שומעים קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והם אומרים הגיע עת קידוש ידים ורגלים, אלמא לתרומת הדשן צריך קידוש. ושמא ההיא קידוש אינו אלא מדרבנן.
מ"מ קשה לי הא לקמן (דף כד.) פליגי רב ולוי ורב פוטר זר ממיתה אי עביר תרומת הדשן, ונפקא ליה מועבדתם עבודת מתנה ולא עבודת סילוק, ולוי מחייב משום דרבי רחמנא לכל דבר המזבח, והשתא ריש לקיש דלא כרב דלמה לי קרא לפטור זר כיון דלאו עבודה היא מהיכי תיתי לחייבו, וגם כלוי לא אתי דא"א לרבות לחיובא מלכל דבר הכמזבח כיון דלאו עבודה היא, וקרא כתיב ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת, דמשמע דאין זר חייב מיתה אלא על דבר שהוא עבודה.
וי"ל דריש לקיש דריש להאי עבודת מתנה כלוי, דאמבית לפרוכת קאי [וממעט] עבודת סילוק שבפנים. מיהו לא דריש לקרא לגמרי כלוי דאמר הא בחוץ אפילו עבודת סילוק ומרבה לתרומת הדשן מכל דבר המזבח, אלא כל דבר המזבח כרב דריש לה לאתויי ז' הזאות שבפנים ושבמצורע, ודבר וכל דבר לא דריש נמי כרב, וכדאיתא בסוגיא דלקמן:
מנין שלא יהיה דבר קודם למכנסים: פירשו התוס' אע"ג רגבי כהן גדול נמי כתיב ילבש על בשרו בפרשת אחרי מות, איצטריך למהדר ולמיכתב גבי כהן הדיוט, דלא הוי ילפינן להו מהדדי כיון דחלוקין הן לכמה ענינים. משמע האפילו כהן גדול מכהן הדיוט נמי לא גמרינן. וקשה לי א"כ מדו בד דלא הדר כתב רחמנא גבי כהן גדול וכי נימא דאין צריך שיהא כתונת כהן גדול ביוה"כ כמדתו, וזה תימא שיהא עבודת יוה"כ קל מכל ימות השנה בזה. ועוד האם איתא לא אשתמיט הגמרא לאשמועינן חידוש גדול כזה בשום דוכתא.
ונראה לי דודאי בהא מילתא ילפינן להו מהדדי, לא מיבעי דכהן גדול מכהן הדיוט, אלא אפילו הכהן הדיוט מכהן גדול נמי. ומ"מ איצטריך תרי קראי לעכב דאי לבש בגד אחד קודם למכנסים לא עשה כלום, ואי לא כתב רחמנא אלא חד קרא ה"א למצוה, לפיכך שנה עליו הכתוב לעכב. וכה"ג אמרינן בפ"ב דזבחים (דף כג:) לעמוד לשרת מצוה, כשהוא אומר העומדים שם שנה עליו הכתוב לעכב. והיינו דנקט לישנא דלא יהא דבר קודם למכנסים ולא נקט מנין שיהא מכנסים קודמים, משום דההוא לישנא שלא יהא דבר קודם למכנסים עיכובא משמע.
וראיה לדבר הסדר לבישה דמכנסים קודם מעכב אפילו בדיעבד, מריש פרק ד' מיתות (דף מט:) דאמר רב הונא כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ מז' סממנים, רב הונא בדיה דרבי יהושע אומר אף סדר תמיד דקתני עלה זהו סדר תמיד, ואידך, פי' רב הונא דלא חשיב סדר תמיד, ההוא למצוה בעלמא אבל אינו מעכב סידרו בדיעבד ורב הונא דאמר אין מוקדם ומאוחר אדיעבד קאי שאין מעכב הסדר בדיעבד, חוץ מד סממנים דאפילו בדיעבד מעכב סדרן כדתני סיפא דד סממנין העבירן שלא כסדרן או שהעבירן שבעתן כאחד לא עשה ולא כלום, וקאמר במסקנא ולאפוקי מהא דתנן כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בד' בכתונת מכנסים מצנפת ואבנט מוסיף עליהם כהן גדול חושן ואפוד מעיל וציץ, ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת"ל ומכנסי בד יהיה על בשרו, פי' ר"ה דאמר אין מוקדם ומאוחר אהא קאי, ואי הא דמכנסים קודם לכל דבר אינו אלא למצוה ולא לעכב מאי לאפוקי דקאמר, הא כמו הא דאמר חוץ מד סממנים דכסידרן הוא אפילו בדיעבד מעכב קאמר האלו בלכתחילה [חסר כאן וחבל על דאבדין]:
מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין: הקשו התוספות אמאי לא מיבעי ליה אי נמי מתרומה גדולה ילפינן לה. ונראה לי דלא קשה מידי, דהכי איתא בפרק התודה (דף עז:) גבי תרומת לחמי תודה, דכתיב א' מכל קרבן לה' איני יודע מכמה היא, הריני דן נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מה להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. או כלך לדרך זו נאמר כאן תרומה ונאמר בביכורים תרומה מה להלן אין לו שיעור אף כאן אין לו שיעור. נראה למי דומה דנין תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה, ואל יוכיח ביכורים שיש אחריה תרומה. או כלך לדרך זו דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש, ואל יוכיח תרומת מעשר שנאכלת בכל מקום, ת"ל ממנו תרומה לה' וכתיב בתרומת מעשר ממנו תרומה לגז"ש. וה"נ היינו טעמא דלא מיבעי ליה אי מתרומה גדולה ילפינן לתרומת הדשן משום דדנין תרומת הדשן שהיא תרומה שאין אחריה תרומה מתרומת מעשר או של מדין שאין אחריה תרומה, לאפוקי תרומה גדולה שיש אחריה תרומה שהיא תרומת מעשר. (וה"ג) [וה"נ] פירשו התוספות שם גבי תרומת תודה דמהאי טעמא נמי ליכא למילף מתרומה גדולה.
ומהאי טעמא דאמרן נמי לא מבעי ליה לר' אבין הכא אי תרומת הדשן גמרינן לה מביכורים, דהא יש אחריה תרומה. ואע"ג דביכורים מקדשי מקדש הוא ליכא למימר דדנין תרומת הדשן מינה, שהוא נמי דבר שבמקדש, דהא לאו מילתא היא, דהא התם כשרצה לומר נילף מביכורים לא תלה טעמא בהכי אלא משום שנאכלת במקום קדוש, והאי טעמא בתרומת הדשן ליתא דלא שייך בה אכילה כלל. והיינו טעמא דלא תלה לה בהא דאמרן, דהא ביכורים אע"ג דקדשי מקדש הוא לא דמי לתרומת הדשן שנעשית תרומה במקדש דהא הרמתה מעל גבי המזבח, משא"ב בביכורים דנעשים תרומה ע"י קריאת שם עליהן בחוץ, וכדתנן אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה רימון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי זה ביכורים, ואפילו לר"ש דאמר אעפ"ב חוזר וקורא שם בתלוש כדתנן בפ"ג דמסכת ביכורים (משנה, בכורים ג, א), אפילו הכי קריאת שם זה הוא בחוץ, משא"ב תרומת לחמי תודה קריאת שם שלה הוא בקודש, ואפילו אי מפריש בלישה כדאמרינן בפ"ק תדרים ף"ב ע"ב) והנדה נד ע"ב]:
עוד הקשו התוס' אמאי לא מבעי ליה אי ילפינן מחלה. ותירצו דילפינן תרומה קמייתא מתרומה קמייתא, תהי דתרומת מעשר יש תרומה גדולה קודם לה, מ"מ בלוים דמשתעי קרא זו היא תרומה קמייתא דחייבינהו קרא לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודמת לה. ונראה לי שנעלם מהם הא הפרק התודה הפריך התם ונילף מתרומת חלה, ומשני דנין דבר שנאמר בו תרומת ה' מדבר שנאמר בו תרומת ה' לאפוקי תרומת חלה שלא נאמר בו תרומת ה', ולא קאמר היינו טעמא דנין תרומת תודה שהיא תרומה קמייתא [מתרומת מעשר שהוא תרומה קמייתא] לאפוקי חלה שיש תרומה גדולה קודם לה, אלא ודאי תרומת מעשר נמי לאו תרומה קמייתא היא כיון דמכל מקום תרומה גדולה קודמת לה. ועוד רגבי [הא] דרצה לומר [שם בפרק התודה] נילף מביכורים, קאמר דנין תרומה שאין אחריה תרומה וכר, והדר קאמר או כלך לדרך זו דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש ולא קאמר דנין תרומת תודה שהיא תרומה קמייתא מביכורים שהיא תרומה קמייתא לאפוקי תרומת מעשר שתרומה גדולה וביכורים קודמים לה. אלא ודאי האי סברא דתרומה קמייתא לאו מלתא היא לגמרי.
מיהו הא יש לדחות דה"ט, דתרומה קמייתא חשיבתא היא וכיון שכן כ"ש דתרומה קמייתא יהא לה שיעור משום הכי לא הוי מצי למימר אין דנין תרומת לחמי תודה שהיא תרומה קמייתא מתרומת מעשר שאינה תרומה קמייתא לפיכך דנין אותה מביכורים דאין לה שיעור, דא"ב הו"ל כלפי לייא דאדרבה כ"ש דנילף מתרומת מעשר, מה תרומת מעשר שאינה תרומה קמייתא אפ"ה יש לה שיעור, תרומת לחמי תודה שהיא תרומה קמייתא אינו דין שיהא לה שיעור, מש"ה קאמר אל יוכיח תרומת מעשר שנאכל בכל מקום וזה אפשר שעדיפותא היא הא תאכל בכל מקום. מ"מ זה דוחק שיהא הא עדיפותא, אלא ודאי אע"ג דגריעותא היא, אפילו הכי כיון דלא דמי לה לא גמרינן מינה אפילו להחמיר כמותה בהא ענינא, כן מוכרח לפרש לפי שיטה זו. מ"מ מהא דפריך התם ונילף מתרומת חלה הא ודאי קשיא לפירוש התוספות, דהו"ל למימר דנין תרומה קמייתא תרומת לחמי תודה דחשיבא להחמיר ויהא לה שיעור מתרומת מעשר שהיא תרומה קמייתא, ולא להקל מחלה דאין לה שיעור שכן גריע דאינה תרומה קמייתא כדאמרינן גבי תרומת הדשן דדיינינן לה מה"ט מתרומת מעשר ולא מתרומת חלה:
עוד תירצו התוס' כיון דתרומה גדולה וחלה אין להם שיעור מפורש, ילמוד סתום מן המפורש דהיינו מתרומת מעשר או מתרומת מדין. ואני אומר שגרם להתוספות לתרץ כן מפני שנעלם מהם ההוא סוגיא דפרק התודה ואילו ראו אותה לא פירשו כן, דא"ב גז"ש דתרומת ה' למה לי למילף תרומת לחמי תודה מתרומת מעשר ולא מביכורים דאין לו שיעור, תיפוק ליה בלאו הכי מתרומת מעשר גמרינן לתרומת לחמי תודה משום האי טעמא דילמוד סתום מהמפורש וגז"ש למה לי. וגם מאי פריך ונילף מחלה ולמה ליה לשנויי עלה דנין דבר שנאמר בו תרומת ה', תיפוק ליה מהאי טעמא דילמוד סתום מהמפורש. אלא ודאי ליתא להאי סברא כלל:
או מתרומת מדין ילפינן לה: פירש"י מתרומת מדין דכתיב והרמות מכס לה' א' מחמש מאות. וקשה לי דידיה אדידיה, דשם בפרק התודה (מנחות ע"ז ע"ב) גבי תרומת לחמי תודה פריך הגמרא ונילף מתרומת מדין, פירש"י דהוי א' מחמשים, ואמאי לא פירש שניהם בחדא שיטה או א' מת"ק או א' מנ'. מ"מ לפי מה שפי' התוס' ניחא הא דהכא שפירש אע"ג דהוי נמי התם א' מג' נראה לרש"י דמה' מאות ילפינן משום דכתיב אצל והרמות, משא"ב גבי תרומת לחמי תודה דלא כתיב והרמות איכא למימר דהא דפריך ונילף מתרומת מדין אאותו תרומה דהוי א' מג' קאי. מ"מ נ"ל דבחנם דחק התם לפרש דאתרומה דא' מג' פריך לה, אדרבה אתרומה דא' מה' מאות קאי, דהא אי לאו דנפקא ליה מקרא דמתרומת מעשר נילף דהוי א' מעשרה, ה"א דנילף לקולא מביכורים או מחלה דאין לו שיעור, ואמאי הוי אזלינן לקולא, אלא ודאי משום דתפשת מרובה לא תפשת, ה"נ אם תימצא לומר דיליף מתרומת מדין, מהתרומה המועטת שהיה שם נילף שהיא א' מת"ק, ולא מהמרובה דהתם שהיא א' מנ'.
והתוס' פירשו דאי מתרומת מדין ילפינן הוי א' מנ', כדדרשינן בירושלמי גבי תרומה בינונית א' מנ' מהכתיב א' אחוז מן החמישים כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה. וקשה לי על פירושם הא האי קרא אסמכתא בעלמא היא, דהאמר שמואל מן התורה חטה אחת פוטרת את הכרי בסם"ב דקדושין(נ"ח ע"ב) ובכל מקום. הלכך המחוור כדפירשתי דאי מתרומת מדין ילפינן הוי א' מת"ק דתפשת מרובה לא תפשת. מיהו התוס' הקשו מאי מיבעי ליה הא ודאי מתרומת מעשר עדיף למילף דהו"ל דורות מדורות, ולא משל מדין דהו"ל דורות משעה, ומסיימי למאי דפי' דמא' אחוז מנ' גמרינן ניחא, דמשמע כל שאתה אוחז ממקום אחר יהא כזה. מיהו כבר פירשתי דהא לאו דרשה גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא [וא"כ] תי' זה ליתא כלל.
עוד תירצו, תרומת הדשן שהיתה מצות עבודת ציבור מתרומת מדין דשייכא בכל ישראל גמרינן, אבל תרומת מעשר בלוים נאמר. וגם על תירוץ זה אני תמה, דא"ב הא בעיא דר"א תליה בפלוגתא דב"ש וב"ה בפ"ק דחגיגה [ב' ע"א], דתנן ב"ש אומרים הראיה ב' כסף והחגיגה מעה כסף וב"ה אומרים הראיה מעה כסף והחגיגה ב' כסף, ואמרינן בגמרא דהיינו טעמא דב"ש יליף לה מעצרת שריבה הכתוב בעולות יותר מבשלמים ולא יליף מנשיאים שריבה בשלמים יותר דדורות מדורות עדיף למילף, וב"ה ילפי מנשיאים אע"ג דהוי לשעה ולא מעצרת, דעדיף למילף קרבן יחיד חגיגה וראיה מקרבן יחיד דנשיאים ולא מעצרת, אע"ג דשל דורות הוא הואיל והוי קרבן צבור ואין דנין קרבן יחיד מקרבן ציבור, והשתא ה"נ לב"ש דורות שהוא תרומת הדשן מדורות שהוא תרומת מעשר עדיף למילף אע"ג דהו"ל של צבור משל יחיד, ולא מתרומת מדין אע"ג דהו"ל של צבור משל צבור דדורות מדורות עדיף כדס"ל התם גבי ראיה וחגיגה, ולב"ה מתרומת מדין עדיף למילף אע"ג דהוי של דורות משל שעה אפ"ה הא עדיף מלמילף מתרומת מעשה דהו"ל של ציבור משל יחיד אע"ג דהו"ל של דורות משל דורות, וכיון דקיי"ל בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, הא ודאי מתרומת מדין ילפינן ומאי מיבעי ליה לר' אבין. אבל עוד תירצו התוספות דוהרים שהוא לשון יחיד מוהרמות שהוא ג"כ לשון יחיד גמרינן, אבל מוהרמותם שמא לא ניחא ליה למילף, וזה יתכן:
מה להלן בקומצו: א"כ בקומצו פירושו כשיעור מלא קומצו. ומשמע ודאי דבתר קומץ התורם אזלינן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, דאל"ב באיזה מלא קומץ משערינן. ועוד כיון דיליף לה בגזירה שוה מקומץ דמנחה דומיא דהתם בעינן. וקשה לי דא"ב הוה ליה למחשב הא דתרומת הדשן גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם בפרק י"ז דבלים דחשיב הקומץ את המנחה והחופן את הקטרת. ובהאי גוונא פריך בפ"ד דעירובין !מ"ח ע"א] גבי ד' אמות שנתנו חכמים ליוצא חוץ לתחום, דאי אמרת באמה דידיה יהבינן ליה הוה ליה למיתני גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם.
וכי תימא שאני האי דמשום הכי לא חשבו התם משום דלא הוי דומיא דהני, דהתם דקמיצה וחפינה שהן הכל לפי מה שהוא אדם דווקא, שלא לפחות ושלא להוסיף על זה השיעור, אבל גבי תרומת הדשן נהי דאין פחות ממלא קומץ מ"מ אם רצה להוסיף מוסיף וכדפירש"י נד"ה תא שמען, דליכא למימר דווקא קאמר דהא א"א לפשוט ברמץ גחלים רותחות ידיו לקמוץ. הא ליתא, דהא חשיב התם פרק י"ז דבלים [מי"א] וכמזון ב' סעודות לעירוב, והתם ודאי היינו שלא לפחות מהא שיעורא, אבל ודאי אם רצה להוסיף מוסיף ואפ"ה חשיב ליה בהדי הני, וא"ב הוה ליה למחשב נמי הא דתרומת הדשן בהדייהו:
[ו]ניסוך המים וניסוך היין: בס"פ (דף כ"ס אפרש לה להא הניסוך היין:
וניסוך המים וניסוך היין: קשה לי בשלמא ניסוך היין זר חייב עליו מיתה. אע"ג דדרשינן ברפ"ב דתמורה (י"ד ע"א) ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אלמא ניסוך היין כשר בלילה, והא לקמן בפרקין (כ"ז ע"ב) אמר רבי יוחנן זר שסידר את המערכה חייב, ואקשה ר' זירא עלה, וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר, פי' שיחייב עליה זר מיתה, ולא דמי לאברים ופדרים דסוף עבודה דיממא הוא ולתרומת הדשן דתחילת עבודה דיממא הוא כדאמר התם, ומשום קושיא זו משבש להא דר' יוחנן ומסיק והכי איתמר זר שסידר ב' גזרי עצים חייב הואיל ועבודת יום הוא, וש"מ דעבודת לילה אין זר חייב עליה מיתה. הא מסיק התם [בתמורה] תסכים הבאים בפני עצמן כגון שהקריב הזבח היום והנסכים לאחר זמן דאמרינן ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר כשירים אפי' בלילה, אבל נסכים הבאים עם הזבח אינם כשרים אלא ביום, דנפקא ליה התם מדכתב רחמנא ולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמים ביום אף נסכים ביום. והשתא הא דזר חייב מיתה על ניסוך היין משכחת לה בבאים עם הזבח דאינן כשירים אלא ביום אבל לא בבאים בפני עצמן, דהא ליכא למימר דאפילו באים בפני עצמן נמי אע"ג דכשרים בלילה מ"מ חשיב ליה סוף עבודה דיממא הואיל ובאים בגלל הזבח ולא בגלל עצמן, ודמי לאיברים ופדרים דאע"ג דכשירים בלילה חשיב ליה סוף עבודה דיממא. דודאי לא דמי, דאיברים ופדרים מגוף הזבח הן וזריקת דם הזבח מכשירן להקטרה, והא בלא הא א"א. אבל ניסוך היין אינו מגוף הזבח, ואפשר לחו בלא זריקת הקרבן דהא אפשר להביאן לאחר זמן אע"ג דלא קדשי בשעת זריקה. הילכך ודאי נסכים הבאים בפני עצמן לאו עבודת יום חשיבא ואין זר חייב עליה. מכל מקום משכחת לה לניסוך היין דחוה ליה עבודת יום לחייב עליה זר מיתה בבאים עם הזבח דפסולין בלילה הואיל ונתקדשו בשחיטת הזבח.
אבל הא ודאי קשה, אמאי חייב זר מיתה אניסוך המים הא עבודת לילה לגמרי היא ולא שייך לזבח כלל. כדמוכח להדיא רפ"ק דתענית (ב' ע"ב) גבי הא דאמר ר' אליעזר מזכירין גבורות גשמים ביו"ט ראשון של חג, ורצה לומר בגמרא דמניסוך המים גמר לה ומזכיר מאורתא ליל יו"ט ראשון דמה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו מאורתא, אלמא ניסוך המים כשר בלילה. וגם לא שייך כלל לזבח דהא ניסוך המים חובת החג ועדיין לא הקריבו בליל יו"ט ראשון שום קרבן מחובת החג, ש"מ דאינו בא בגלל זבח כיון דקרים לכל הקרבת קרבנות החג. וכ"ש למאי דפירשתי [ד]ניסוך היין הבא בפני עצמו לאו עבודת (ה)יום חשיב ליה מטעמא דפירשתי בסמוך, דודאי ניסוך המים לא חשיב עבודת היום מהאי טעמא . ואע"ג דאמר לקמן בפירקין [כ"ו ע"ב] אין מנסכים מים בחג אלא בתמיד של שחר, הא ודאי לא דמי לניסוך היין הבאים עם הזבח דשחיטת הזבח מקדשן, אבל ניסוך המים לא קידשן שחיטת התמיד אפילו אם נסכן בשעת התמיד, כדמוכח בספ"ד דסוכה (מ"ח ע"ב) אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת.
מיהו מפירש"י משמע שם רפ"ק דתענית דלא גרסינן להא דאמר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה, דפי' מה ניסוך המים מאורתא, כדאשכחן במסכת סוכה שממלאים הכלי מים לניסוך המים בלילה, ויש ספרים דגרסי בהו דאמר מר ומנחתם ונסכיהם בלילה כו'. ולספרים דלא גרסי לה ניחא, די"ל דאין ניסוך המים אלא ביום דוקא, ושם בחידושי יתבאר עוד יותר: [מלואים]
עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה. קצת קשה לי אמאי מהפך לקרא ודריש ליה הא ועבדתם כתיב קודם לעבודת מתנה, והוא דריש לעבודת מתנה קודם:
מבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק: קשה לי הא מבית לפרוכת בלאו הכי במיתה הנכנס לה ואפילו כהן, חוץ מכהן גדול ביוה"כ להזאת דם פר ושעיר ולהקטרת קטורת ולהוצאת כף ומחתה כדתנן ספ"ק דכלים [מ"ט], ותניא בפ"ג דמנחות (כ"ז ע"ב) וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים, מבית לפרוכת דהיינו לפני ולפנים אל פני הכפורת היינו שהלך עד לפני הארון במיתה. וא"כ האי עבודת סילוק דמיעט רחמנא זר ממיתה היכי משכחת לה מבית לפרוכת, תיפוק ליה דחייב מיתה על הכניסה להתם. ועוד למה לי קרא לחייבו מיתה על עבודת מתנה התם, תיפוק ליה דחייב מיתה בלאו הכי משום כניסה לשם. ואפילו לד' יהודה דאמר התם דכל ההיכל ולמבית לפרוכת בארבעים, ואל פני הכפורת לחוד במיתה, אפילו הכי קשה הא בין עבודת מתנה בין עבודת סילוק שמבית לפרוכת אל פני הכפורת דווקא הן, כדתנן לקמן בפ"ה (נ"ב ע"ב) הגיע לארון נתן את המחתה בין ב' הבדים צבר את הקטורת על גבי גחלים. ותנן נמי נטל את הדם ממי שהיה ממרס בו נכנס למקום שנכנס ועמד במקום שעמד והזה ממנו א' למעלה ח' למטה, ובהוצאת כף ומחתה נמי נכנס עד אל פני הכפורת, שהרי [שם] הניחם ומשם צריך להוציאם.
ולקמן בפ"ה (נ"ג ע"א) תניא, לא נתן בה מעלה עשן או שחיסר א' מכל סממניה, חייב מיתה. ופריך, תיפוק ליה דקא מעייל ביאה ריקנית. ושני רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה והזיר בהקטרה. רב אשי אמר אפילו תימא דהזיד בזה ובזה, כגון דעייל ב' הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה, אביאה לא מחייב, דהא עייל שלימה, אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטורת חסירה. והשתא הניחא לרב ששת הכי נמי איכא למימר הכי, דנ"מ דשגג בביאה והדד בעבודה, שידע שזר חייב מיתה בעבד עבודה מבית לפרוכת. אבל לרב אשי דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי, וכן ר' זירא דפריך בפ"ב דשבועות (י"ז ע"א) אלא הא דקיי"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, כלומר תיפוק ליה דחייב כרת משום ביאת מקדש בטומאה, ושקלי וטרי אמוראי התם בהא, ולא משני בשגג בביאה והדד בעבודה, אלמא לא ניחא ליה לאוקמא קרא בהכי, א"כ קשה הא, דהכא דמחייב קרא מיתה לזר שעבד מבית לפרוכת עבודת מתנה וממעט ליה בעבודת סילוק, הא בלא"ה איכא מיתה משום ביאתו להתם.
וי"ל דהתם בפ"ג דמנחות [שם] דריש מאל פני למעוטי דרך משופש, ופירש"י שלא נכנס בפתח שבמזרח אלא עשה פתח בצפון או בדרום ונכנס, א"נ נכנס בפתח שבמזרח וצידד פניו באלכסון והלך לצדדין, וכדתני רבי אליעזר בן יעקב אל פני הכפורת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא פני קדים. והשתא מצי לאוקמי הא דשמעתין דמרבה לזר ששימש אל פני הכפורת דבמיתה בעבודת מתנה ופטור בעבודת סילוק, בנכנס דרך משופש דמשום ביאה בלא עבודה ליכא מיתה.
והא דלא משני התם בפרק ה' [נ"ג ע"א] דמה"ט מחייב ליה משום דמעייל קטורת הסירה ולא משום ביאה, בדמעייל בדרך משופש. משום דאמרינן בסם"ח דזבחים (פ"ב ע"ב) גבי כל חטאת אשר יובא מדמה אל הקודש פנימה, דדרשינן אין לי אלא פנימה היכל מנין ת"ל אל הקודש. ופריך כיון דאפסיל לה בהיכל לפני ולפנים מאי בעי. ושני אביי, לא נצרכא אלא לדרך משופש. א"ל רבא והא הבאה כתיב ביה. כלומר דמשמע דאינו פסול בהכנסת פנים אלא א"כ הביא דרך הבאה ולא דרך משופש, אלמא כל היכא דכתב רחמנא הבאה אין דרך משופש בכלל, והא גבי קטורת דיוה"כ והזאה דלפני ולפנים כתיב הבאה, והביא אל מבית לפרוכת, הלכך צריך להביאם דרך הבאה ואם לא הביאם דרך הבאה אלא דרך משופש, פסול, אפילו בהקטיר והיזה כדינו, דהא לכ"ע דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים מעכב דחוקה עליה כתיב, וצורך פנים כפנים דמי. לפיכך קטורת שחפנה קודם שחיטת פר לא עשה כלום כדאמרינן לקמן ספ"ה (ס' ע"א), וכיון שכן, הא דתניא אם לא נתן מעלה עשן או שחיסר א' מסממניה חייב מיתה, בעל כרחך דמעייל לה דרך ביאה, דאי דרך משופש, מאי איריא לא נתן מעלה עשן או שחיסר א' מסממניה, אפילו נתן מעלה עשן ולא חיסר נמי לאו כלום עבד. וכיון שכן אפילו עייל שלימה הוה ליה כחיסר מעלה עשן או א' מסממניה, דהא עייל קטורת שלא כתיקונה. אלא ע"כ בדעייל דרך ביאה איירי וטעמא דחיסר הא לא חיסר לא, והשתא פריך שפיר בדחיסר תיפוק ליה דמעייל ביאה ריקנית.
ותדע לך דבדעייל דרך משופש לאו הבאה הוי לענין הזאה וקטורת, דהא תנן בם"ח דזבחים (פ"א ע"ב) הניתנין בפנים שנתערבו בניתנין בחוץ ישפכו לאמה. ואמרינן בגמרא, וליפלוג נמי רבי אליעזר בהא, ומשני היכי ליעביד ניתיב בחוץ והדר ניתיב בפנים, כשם שמצוה להקדים עליונים לתחתונים כך מצוה להקדים פנים לחוץ. וניתיב לפנים והדר ניתיב בחוץ, כיון דאיכא חטאת ואשם דכי נכנס דמן פסולין, לא פסיקא ליה. והשתא תיקשי אפילו בנתערבו פנימי' בחיצו' (וא') אכתי ניתיב בפנים והדר ניתיב בחוץ, ואי משום דבכניסת פנים נפסלו דמי חטאת ואשם, לעייל לפנים להני תערובת דמים דרך משופש דאינן נפסלין דמי חטאת ואשם מחמת כניסת דרך משופש כדמסיק בההיא דפ"ג דמנחות. אלא ודאי דכל כהאי גוונא לאו הבאה נמי לענין דמים הפנימים גופייהו, דבפר כהן משיח ופר העדה גבי הזאת דמים שלהם נאמר הבאה בפרשת ויקרא, וכן שעירי ע"ז נמי כל עצמן שדמן טעונין הזיה בפנים מפר העדה יליף לה בפ"ד דזבחים (ל"ט ע"ב).
וניחא נמי הא דפ"ב דשבועות ף"ז ע"א] דפריך טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה, אי דלא שהה, פירוש בע"כ שנטמא בעזרה הוא, (דס"ל) [וס"ל] דאינו חייב אלא בשהה שיעור השתחואה דאי בנטמא בחוץ ונכנס חייב כרת מיד בכניסתו, היכי עביר עבודה, פי' בזמן קצר כזה פחות מכדי השתחואה, ואי דשהה, בר כרת הוא. דהא דלא מצי לאוקמה בנכנס דרך משופש, דהא אינו חייב משום ביאה. וה"נ תניא התם (י"ז ע"ב) וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה אסרה תורה. ולפי זה הוה מצי למימר בנכנס דרך משופש או דרך גגין דאינו דרך ביאה דאינו חייב משום ביאה וחייב משום טמא ששימש.
לא קשה מידי, דהא אמרינן התם הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור, הכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה, ופריך אי הכי כולו נמי, אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית. פירוש שהיו בבית קודם שנטמא ולא קרינן בהו והבא אל הבית, ואפ"ה טמאים, דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. ומוכיח ליה דהא תכנס דרך אחוריו טהור מהא דטמא שנכנס דרך גגין להיכל דפטור, אלמא כל היכא הכתיב ביאה דרך ביאה בעינן. א"כ בע"כ הא דטמא שנכנס למקדש שלא כדרך ביאה, כגון דרך משופש או גגין [הפטור, אינו] אלא בדלא שהה שיעור השתחואה, אבל בדשהה חייב, דלא גרע מטהור שנכנס ונטמא בעזרה דחייב בשהה כדי השתחואה. ודמי להא דאמרינן [שם] אי הכי אפילו כולו נמי, לא גרע מכלים שבבית שבשעת כניסתן היה הבית טהור ואפ"ה [טמאים]. ה"ה נמי בנכנס כולו שלא כדרך ביאה נמי טמא. אלמא מדמי כניסה שלא כדרך ביאה לכניסה (הקדימה) [הקודמת] לטומאה, וכיון דכניסה הקודמת לטומאה גבי בית המנוגע טמא הנכנס כולו, ה"ה כניסה שלא כדרך לא גרע ממנה וטמא בנכנס כולו. וה"נ גבי בא אל המקדש טמא ע"כ לא אמרינן בנכנס שלא כדרך ביאה דפטור אלא בדלא שהה שיעור השתחואה, אבל בדשהה אפילו בא שלא כדרך ביאה, חייב, דלא גרע מטהור שנכנס ונטמא בעזרה. והשתא פריך שפיר טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה כו'. ואי דשהה בר כרת הוא אפילו נכנס שלא כדרך ביאה.
ואי קשיא לך, הא מספקא ליה לרבא התם [בשבועות סוף דף ט"ז ע"ב] צריך שהייה למלקות, פירוש בנטמא בעזרה, או א"צ שהייה למלקות אלא לקרבן ובשוגג, והשתא תקשה בע"כ למזיד ולמלקות צריך שהייה, דאי אין צריך טמא הבא למקדש שלא כדרך ביאה היכי משכחת לה דפטור הא לא גרע מנטמא בעזרה. י"ל הא דפטור מיירי בשוגג דבעי שהייה, א"נ במזיד ובנכנס כולו חוץ מחוטמו כדאמרינן [שם י"ז ע"ב] גבי הנכנס לבית המנוגע, ולפי"ז כ"ש דניחא הא דפריך טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה:
רב ששת אמר בבגדי קודש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותיה וכו': ואותן שלא זכו לפייס היו מפשיטין אח"כ את בגדי קודש שהפיסו בהן כדאמרינן לקמן בסמוך גבי מסרן לחזנין והיו מפשיטין אותן, דאבגדי קודש קאי שהפיסו בהן. ומדנקט בבגדי כהונה סתמא משמע כל ד' הבגדים שכהן הדיוט משתמש בהן היו לובשין בשעת הפייס.
וקשה לי למ"ד לעיל בפ"ק ד"ב ע"ב) דאבנט של כהן הדיוט הוה של כלאים, האיך לובשין אותו הכהנים בשעת פייס שלא בשעת עבודה, והא אמרינן בפ"ק דערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים, פשיטא, כהנים איצטריך ליה, סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחוייב במצות ציצית, והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא לחייבו, קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרי, וכיון דלא אישתרי כלאים בלא עידן עבודה האיך לובשין המפיסין כולן אבנט של כלאים, והלא לא יעבוד (אף) [רק] א' מהם וכולן יצאו ריקן מן הפייס. ו[לא] עוד אלא אפילו הזוכה לעבודה אין ראוי לו ללבוש כלאים אלא סמוך לעבודה ותיכף ללבישה עבודה, ולא יהא לבוש אבנט של כלאים ויהא שוהא בינתיים בין לבישה לעבודה, כמו הכא שמפייס בין לבישה לעבודה כיון דשלא בשעת עבודה לא אישתרי כלאים לגבייהו, והוה ליה לובש כלאים שלא במקום מצוה . ויתבאר לקמן רפ"ז (דף סט.):
דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותיה מיקרי ועביד: קשה לי אם איתא להאי טעמא דחיישינן לה, א"כ כל המפייסין היו צריכין לקדש ידים ורגלים מן הכיור קודם לפייס, דילמא אגב חביבותיה מיקרי ועביד בלי קדוש ידים ורגלים, כדחיישינן לה דילמא עביד בבגדי חול. והא במסכת תמיד (דף כח.) לא משמע הכי, דתנן התם גבי פייס של תרומת הדשן, הפיסו, מי שזכה זכה בו נטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה כו'. מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום, והן אומרים הוי זהיר שלא תיגע בכלי עד שתקדש ידים ורגלים מן הכיור כר, לא היו רואין אותו ולא שומעים את קולו עד שהיו שומעים את קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, והם אומרים הגיע עת קידוש ידים ורגלים מן הכיור. אלמא היו מפיסין לתרומת הדשן, ומי שזכה זכה בו קודם לקידוש ידים ורגלים מן הכיור ולא היה מקדש אח"כ אלא הזוכה בו בלבד, ולא חיישינן דילמא אגב חביבותיה מיקרי ועביה בלא קידוש, כדחיישינן לה דילמא מיקרי ועביד בבגדי חול ומשום הכי מצטרכת לחו לכל המפיסים ללבוש בגדי קודש. וכי תימא שאני הכא משום שהיו מזהירין אותו ואמרו ליה הוי זהיר שלא תיגע בכלי עד שתקדש, א"כ למה לי להפיס בבגדי קודש הוה ליה להפיס בבגדי חול ולהזהירו שלא יעבוד עד שילבש בגדי קודש, אלא ודאי לר"ש הא לא[ו] מילתא היא.
וי"ל כיון דפייס דתרומת הדשן לא היה עדיין בעזרה כמו שאר פייסות שהיו בלשכת הגזית כדאמרינן לקמן, אלא היה בבית המוקד שהיו זקני בית אב ישינים שם, כדקתני [שם] שלאחר הפייס נטל הזוכה את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס מבית המוקד לעזרה, וכיון שהיה רחוק ממקום המזבח לא חיישינן דילמא אגב חביבותיה מיקרי ועביד בלא קידוש, דאדהכי והכי ממקום שזכה בפייס לתרומת הדשן עד שיגיע למזבח מדכר דכיר ולא יתרום בלא קידוש. אבל שאר פייסות שהיו בלשכת הגזית סמוך למזבח, חיישינן לדילמא מיקרי ועביד בבגדי חול ומפייס בבגדי קודש לרב ששת, וה"ה נמי שטעונים קידוש כל המפיסין מהאי טעמא דילמא מיקרי ועביד בלא קידוש אגב חביבותיה, הואיל ומקום הפייס אינו רחוק מן המזבח ולא מדכר. אבל בפייס דתרומת הדשן כיון שהיה רחוק ולא חיישינן לדילמא מקרי ועביד וא"צ קידוש, ה"נ דאין מפיסין בבגדי קודש אלא בבגדי חול ואפילו לרב ששת .
ותדע לך דהכי הוא כדפירשתי דבפייס הא' דתרומת הדשן אפילו רב ששת מודה שהיה בבגדי חול מה"ט דפירשתי. שהרי פייס זה היה בבית המוקד שהיו ישינים שם, וזה היה בית המוקד הגדול שהיה כולו בחול כמו שפירש הר' שמעיה בפ"ק דמסכת מדות [מ"ה]. והתם אי אפשר לפייס בבגדי קודש דהא מסקינן לקמן רפ"ז (דף סט.) בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר. משמע דווקא במקדש הוא דמותר הואיל ומקום עבודה הוא, אבל בהר הבית לא, אלא ודאי שמע מינה כדפירשתי. ובחי' למסכת תמיד פ"ק אפרש עוד:
והאמר מר אין ישיבה בעזרה: פירש"י שנאמר לעמוד ולשרת העומדים שם לפני ה'. מפירושו משמע דמן התורה אין ישיבה בעזרה ומהני קראי נפקא ליה. וקשה לי הא הני קראי בשעת עבודה מיירי, ומהכא נפקא ליה בפ"ב דזבחים (דף כג:) דיושב מחלל עבודה, דאמרינן יושב מנלן אמר ר"נ אמר רב אמר קרא לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה. ואמרינן עוד שם, ת"ר לעמוד לשרת מצוה, כשהוא אומר העומדים [בבית ה'] שנה עליו הכתוב לעכב, פירוש שאם עבד חילל. ואדרבה מהתם משמע דישיבה מן התורה שרי בעזרה, דאי אסור, האיך קאמר לעמוד לשרת מצוה, פירוש אי לא כתיב קרא ב' העומדים שם ה"א דיושב אם עבד [לא] חילל בדיעבד ואי משום דכתיב לעמוד ולשרת דמשמע דשירות הוא בעמידה אינו אלא לכתחילה ולמצוה, ואי ישיבה בלא עבודה נמי אסורה מן התורה בעזרה בע"ב לעמוד ולשרת דתלה רחמנא העמידה מחמת שירות הוא לעכב דאי למצוה הא בלא שירות נמי אסור.
וכי תימא דמכל מקום הוה אמינא לעמוד לשרת אינו אלא למצוה, וכ"ת למצוה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור אפילו בלא עבודה דהא אין ישיבה בעזרה, נ"מ דיושב ועובד אפילו בבמה נמי אסור דבעינן דווקא לעמוד ולשרת. הא ליתא, דהא אמרינן רפ"ב דזבחים (דף טז.) דיושב כשר בבמה דאמר קרא לעמוד לפני ה' לשרתו, לפני ה' ולא לפני במה. ובפ"ז דסוטה (דף מ:) ברש"י ואין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להם שם ישיבה, דכתיב עומדים ממעל לו על חד מן קמיא. ומכל מקום אם נאמר הא דאין ישיבה בעזרה הוי מן התורה ובעי דווקא עמידה, אכתי תקשה הא דאמרן.
וגם אם נימא דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן נמי אי אפשר, משום הקשה לי הא אמרינן בפ"ד דקדושין (דף עח:) דכתיב נר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה', והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לבד. אלא נר אלקים טרם יכבה בהיכל ה', ושמואל שוכב במקומו, והשתא סכינא חריפא מפסקי לקרא משום האי קושיא דאין ישיבה בעזרה, ואי אינו אלא מדרבנן מאי קושיא דילמא בימי עלי ושמואל אכתי לא גזרו עלה. ועוד אפילו תימא דקים להו להגמרא דכבר גזרו אהא דאין ישיבה בעזרה, מ"מ למה ליה להקשות מהא דאין ישיבה דאינו אלא מדרבנן, עדיפא מיניה הוה ליה להקשות אי ס"ד קרא כדכתיב ושמואל שוכב בהיכל ה' הא עביר איסור של תורה [ד]הא שמואל זר היה ואין זר נכנס להיכל, וזה הו"ל איסור של תורה. ועוד אפילו כהן הנכנס בהיכל שלא לצורך עבודה בארבעים כדכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש כדאמרינן בפ"ג דמנחות (דף כז:), וכ"ש שינה בהיכל דאי אפשר. והשתא אי אמרת בשלמא דהא דאין ישיבה בעזרה נמי מה"ת אסור אע"ג דהוה מצי להקשות הא דאמרן, י"ל חרא מתרי ותלת נקט וכיון דאקשי חרא לא חש לאקשויי טפי וכן דרך הגמרא בכל מקום. אבל אי אמרת דהא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן שביק איסורא רבא של תורה ומותיב מאיסורא זוטא דרבנן הא ודאי אי אפשר לומר כן, וכ"ש דאי אמרת הא דאין ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן אין כאן קושיא כלל דמנא ליה דכבר גזרו רבנן עלה, אלא ודאי מן התורה הוא. ובפרק חלק (סנהדרין קא, ב) אר"נ גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם, שנאמר אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים כו' ושבו אל רחבעם, אמר גמירי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד, וכיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא, סברי הא מלכא והא עבדא, ואי יתיבנא מורד במלכות הואי וקטלין לי ואזלין אבתריה. מיד ויועץ המלך ויעש ב' עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלים. ומדקאמר גמירי, משמע דהלכה למשה מסיני הוא, דרובא דגמירי בכולה גמרא היינו הלכה למשה מסיני. וכן פירש"י גופיה התם גמירי דאין ישיבה בעזרה הלכה למשה מסיני ולא מקרא, זהו הנכון. והא דקאמר ואי יתיבנא ואע"ג דאסור מן התורה, לא היה חושש לזה אי לאו שירא דלמא קטלין ליה, דהא גסות רוחא הביאו לגדולה מזה לעשות עגלי זהב וחטא והחטיא את הרבים.
וכי תימא אי הא דאין ישיבה בעזרה אסור מן התורה והלכה למשה מסיני היא, אכתי תקשה העומדים שם דשנה הכתוב לעכב היושב מחלל למה לי, תיפוק ליה מלעמוד ולשרת. וכי תימא הוה אמינא למצוה, תיפוק ליה [ד]הא בלא עבודה נמי ישיבה אסורה מן התורה. לא קשיא מידי, דכה"ג אמרינן בפ"ד הנזיר (דף כה.) דמייתי לה התם מקרא דרק קדשיך אשר יהיה לך, דוולדי קדשים ותמורתם קריבין. וקאמר יכול אף וולד חטאת ותמורת אשם כן, ת"ל רק. ופריך למה לי קרא הילכתא גמירי לה דולד חטאת למיתה אזיל, ומסיק אי מהילכתא הרה אמינא אי אקריב לא ליחייב עליה כלום קמ"ל קרא דאי מקריב ליה קאים עליה בעשה, וה"נ אי לאו דשנה העומדים, הוה אמינא דלעמוד ולשרת אינו אלא למצוה. ואי משום דבלא שירות נמי הלכתא גמירי לה דאין ישיבה בעזרה, מכל מקום אי עבר וישב שלא בשעת עבודה אינו עובר בעשה. קמ"ל קרא דלעמוד ולשרת דאי עבר ועביד בישיבה קאים עלה בעשה ולעולם אפ"ה אינו מחלל עבודה, להבי כתב רחמנא העומדים שם שנה עליו הכתוב לעכב ולומר שמחלל.
עוד אני אומר דבלא"ה נמי אתי שפיר, דאע"ג דהלכתא גמירי ליה דאין ישיבה בעזרה, אפילו הכי צריך ליה לעמוד ולשרת למצוה, דקמ"ל קרא דבשעת עבודה בעי עמידה דווקא ולמעוטי סמיכה תפיק מכלל עמידה ולכלל ישיבה לא הגיעו, דמשום אין ישיבה בעזרה בסמיכה לית לן בה דלאו יושב מיקרי, וקמ"ל קרא לעמוד ולשרת דבשעת עבודה בעי עמידה דוקא ולא סגי בסמיכה, תהי תפיק מכלל ישיבה מ"מ לכלל עמידה לא הגיעו, ועבודה בעי עמידה דווקא.
והא דפירשתי דסמיכה אינו בכלל עמידה, הוא מהא דאמרינן בפ"ב דזבחים ף"ט ע"ב) כיצד מקדש, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש. רבי יוסי ברבי יהודה אומר מניח שתי ידיו זו ע"ג זו וע"ג ב' רגליו זו ע"ג זו. אמר ליה הפלגתה א"א לעשות כן. ואמרינן אמר רב יוסף וחבירו מסייעו ועמידה מן הצד איכא בינייהו, פי' ע"י סמיכה שחבירו סומכו, לר' יוסף הוי עמידה, ולרבנן לא הוי עמידה. וקידוש בעי מעומד דאמר קרא לשרת ושירות מעומד הוא כדאמרינן התם, אלמא לרבנן סמיכה לאו בכלל עמידה הוא, ומ"מ בכלל ישיבה נמי ליתא. הלכך משום אין ישיבה בעזרה לית לן בה דהא לאו ישיבה היא, ומכל מקום משום עמידה דעבודה לא סגי דסמיכה לאו עמידה היא.
ותדע לך דלרבנן אע"ג דסמיכה אינה בכלל עמידה אפ"ה בכלל ישיבה נמי ליתא, דהא פריך התם וליתב מיתיב ולקדש. ופירשו התוס' לאו ישיבה ממש דאין ישיבה בעזרה, אלא סמיכה. והשתא אליבא דמאן פריך לה, אי אדר' יוסף הא לדידיה קידוש הוי ע"י סמיכה, דהא בענין אחר אי אפשר למאי דס"ל מניח ב' ידיו זו ע"ג זו בע"ב חבירו מסייעו. ואי אליבא דרבנן פריך לה דס"ל עמידה ע"י סמיכה לאו עמידה היא, א"כ אכתי מאי קשיא ליה וליתב מיתיב ולקדש, הא אין ישיבה בעזרה. אלא ודאי סמיכה לרבנן אע"ג תפיק מכלל עמידה דלאו עמידה היא, מ"מ לכלל ישיבה לא באה, ומשום אין ישיבה בעזרה בסמיכה לית לן בה כיון דלאו ישיבה מיקרי. והשתא פריך שפיר וליתב מיתיב, ולאו דוקא ליתב קאמר אלא סמיכה. ומשני אמר קרא לעמוד וסמיכה נהי דלאו בכלל ישיבה היא לב"ע מ"מ לאו בכלל עמידה היא לרבנן, ושירות מעומד הוא דוקא. מיהו תירוץ זה אינו אלא לרבנן. אבל לר' יוסף אינו, דהא ס"ל דסמיכה עמידה מיקרי.
מי מדשן מזבח הפנימי: אע"ג דדישון קדים לשחיטת התמיד וזריקתו כדאמרינן לקמן בפ"ג (דף לג.), כיון דתמיד עיקר עבודת היום, קדים בפייס, תוס' ישנים. וצ"ל דמה"ט לא הקדימו לפייס התמיד אלא שחיטתו וזריקתו שהן עיקר ומעכבין כפרה, אבל לא הולכת איברין והקטרתן דלא מעכב דהוא עצמו שלא הוקטרו איבריו כשר, מש"ה לא הקדימן בפייס לדישון דעבודתו קדים להו. ובשם ר"ש פירשו שקודם דישון היו מכינים לתמיד ורואין אם יש בו מום, כדמפרש במסכת תמיד (דף ל:) שהיו רואין אותו לאור האבוקות לכן מפיסין לו קודם. ולהאי טעמא צ"ל נמי כדפרישית דדוקא שחיטת התמיד וזריקתו היו מקדימין לדישון משום הכי, אבל לא הקטרת איברים והולכתן, הואיל ולא מעכבי.
ולי אפשר עוד להוסיף טעם, כיון דאמרינן לקמן (דף כו.) אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזוכה בו שחרית זוכה בו ערבית. והא בערבית היה תמיד קודם לקטורת וקטורת לנרות, והא לא מצינו בערבית שיהא דישון מזבח הפנימי והקטרת קטורת נחלק לב' זמנים כמו בשחרית, שיהא הדישון קודם לעבודת התמיד והקטרת הקטורת לאחריו, דאפילו תימא דצריך נמי דישון בערבית קודם הקטרת קטורת כמו בשחרית מן הדשן של הקטרת שחרית, אפילו הכי בשעת הקטרה מדשן, והוא מאוחר לתמיד. ואפשר עוד לומר דלא צריך כלל [דישון] בערבית קודם הקטרתו, דדישון הפנימי דמי לדישון החיצון דאין צריך אלא בבוקר ולא בין הערבים, וכיון שכן שחיטת התמיד וזריקתו עדיף טפי דהזוכה זוכה בו נמי בערבית. אבל בדישון (לערבית אפילו אם תימצא לומר דאיכא * *, הוא נעשה ע"י כהן המקטיר קטורת בין הערבים, והא פייס לקטורת של בין הערבים לא היה בשחרית כדאמרינן לקמן [שם] דפייס לקטורת בערבית היה בפני עצמו, משום הכי הקדימו לשוחט וזורק של תמיד למדשן דעדיפי שזוכין בהם נמי בערבית, משא"ב במדשן .
ומיהו המעלה איברי תמיד והמקטירם לא קדמו למדשן, אע"ג דבהני נמי הזוכה בשחרית זוכה בין הערבים, הואיל ואינן עיקר דלא מעכב כפרה. ומ"מ מדשן את המנורה הזוכה בו שחרית זוכה בהדלקת הנרות בערבית שהיה כנגד הטבה זו דשחרית, דבשחרית היה הטבה ולא הדלקה ובערבית היה הדלקה ולא הטבה, לא סגי בהאי טעמא, דאמאי הקדימו לשוחט וזורק דתמיד קודם למטיב כיון תוכה נמי בהדלקה של ערבית עם הטבה זו דשחרית. מיהו י"ל דשאני הכא דהטבה והדלקה תרי מילי נינהו ותרי ענינא הן, אבל שחיטת התמיד וזריקתו חד ענינא הוא והזוכה בשחיטת התמיד בשחרית זוכה נמי בערבית בשחיטה עצמה, וכן בזריקה אותה עבודה גופה שזוכה בשחרית זוכה בערבית, ולא דמי לנרות דבשחרית זוכה בהטבה ובערבית בהדלקה שהוא דבר אחר עדיפי טפי לפיכך קדמו.
ואע"ג דאמרינן לקמן [שם] בשבת היה פייס בערבית בפני עצמו הואיל ומשמרות מתחדשות והזוכה בשחיטת התמיד וזריקתו שחרית אינו זוכה בו ערבית, מ"מ לא רצה לשנות סדר הגרלה דשבת מבחול להקדים דישון והטבה לשחיטת התמיד וזריקתו. והא דדייק בפ"ק (דף יד:) דדישון המנורה קדמה מעשיה לשל קטורת מרקדים בפייס, ולא אמר ה"ט דהקדימוה משום דהזוכה שחרית בהטבה זוכה נמי ערבית בהדלקה, משא"ב בקטורת שהיה בערבית פייס חדש, י"ל כיון דזכיה זה דדישון המנורה שחרית וערבית תרי ענינא נינהו, אם איתא שקדמה הקטרת קטורת אין טעם זה מספיק להקדימו בהגרלה:
מי מדשן את המנורה. בפ"ק ף"ד ע"ב, ט"ו ע"א] פי' דלאביי הטבה זו היא של ה' נרות, וסבירא ליה לתנא דידן דבקטורת מפסיק. והיינו דקתני אח"כ (דף כו.), הפייס השלישי חדשים לקטורת. ולפי"ז היה הפייס דדישון המנורה נקראת על שם דישון ה' נרות, וזוכה המדשן בפייס בסדר עשייתן שהן נגד הטבה אחרונה של ב' נרות מפני שבהן נעשה רוב ההטבה ועוד שהן תחילת עשייתן. ולר"פ הטבה זו משל ב' נרות מיירי, וס"ל לתנא דידן דבדם התמיד מפסיק להו, ומרקדים שוחט וזורק דם התמיד להטבה, אלמא דהטבה נקראת על שם ב' נרות שהן גמר מצוה דהטבה, מש"ה מפייס לזוכה בהטבה במקום סדר עשייתן אחר שחיטת התמיד וזריקתו:
הראש והרגל כו': למאי דחשיב הכא היו מנתחים שה התמיד לעשרה נתחים, דהא ה' כהנים זכו בו חוץ מקרביים, וביד כל אחד שתי נתחים, הא' בראש ורגל וכן כולם כדפירש"י. ונ"ל משום רגבי עולה כתיב ונתח אותה לנתחיה ודרשינן אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה כדאיתא בם"ק דחולין (דף יא.), וקים לחו לרבנן דכה"ג הוי לנתחיה, ואי מנתח לה לחלקים יותר, הו"ל נתחיה לנתחיה, נ"ל:
לא היה פייס למחתה: משמע דת"ק פליג עליה וס"ל דהיה לו פייס בפני עצמו. והיינו רבי אליעזר בן יעקב דאמר לקמן נכ"ו ע"א], המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותם ע"ג המזבח, ובציר ליה פייסות, ונותן פייס למחתה תחת פייס למן הכבש ולמזבח כדי להשלים מנין ד' פייסות, והיינו דאמרינן לקמן [שם] לא ראב"י אית ליה דרבי יהודה ולא רבי יהודה אית ליה דראב"י, דא"כ בצרי לחו פייסות. והשתא דייק שפיר מדר"י, רעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא שסבירא לחו דהיה פייס למחתה בפני עצמו כדי להשלים מנין הפייסות, אבל בעלמא מורו. ולמאי דפרישית אין צריך לכל מה שהאריכו התוספות בזה משום דקשיא להו מאי מייתי מדר"י, לייתי מת"ק איפכא. ולא קשיא מידי כדפירשתי. ולקמן כ"ו ע"א ד"ה ההיא אפרש עוד, נ"ל:
איבעיא להו מי מקבל, שוחט מקבל כו': קשה לי אמאי לא מבעי ליה נמי מי מוליך, דהא קבלה והולכה היה בין שחיטה לזריקה, ובמתני' לא חשיב אלא שוחט וזורק לחוד, ואילו קבלה והולכה שבין שחיטה לזריקה שייר ולא חשיב להו כלל, והא איכא למיבעי נמי דילמא שוחט מקבל ומוליך נמי. אע"ג דהשתא נתת לשוחט ג' עבודות ולזורק אינו אלא א', הא השתא נמי אי אמרת זורק מקבל נתת לזורק ג' עבודות, כיון הקבלה הקדים להולכה נתת לו כ"ש שהולכה שאחריה נעשית על ידו, נמצא לו ג' ולשוחט אינו אלא א'. ולא עוד אלא שג' שלו חשובין שכולן בעו כהונה ופסולות בזר, ולשוחט לא נתת אלא א' לחוד וגריע, דהא שחיטה בזר כשירה ואפ"ה לית לן בה, כ"ש דאיכא למימר דשוחט מקבל ומוליך ואידך אינו אלא זורק לחוד אע"ג דלזה ג' ולזה א' דלית לן בה.
וי"ל דודאי מן הסתם היכא דליכא טעמא ראוי לחלק ד' עבודות שבדם שהן שחיטה וקבלה הולכה וזריקה לחצאין בשוה, ליתן לזה ב' שהן שחיטה וקבלה, ולזה ב' שהן הולכה וזריקה, ואין להרבות לא' ולמעט להשני. הלכך א"א לומר שהשוחט מקבל ומוליך והשני אינו אלא זורק לבד, דאין לזה טעם ליתן לזה ג' ולזה אינו אלא א', אלא ודאי זורק הוא המוליך. מיהו הא מבעי ליה דילמא הוא נמי מקבל אע"ג דהשתא נתת לו ג' ולשוחט ליכא אלא א', מ"מ א"א בענין אחר, כדמפרש טעמא דאי אמרת שוחט מקבל, זמנין דשחיט זר. וכיון דאיכא טעמא ליכא להקשות אמאי זה עביר ג' ולזה אינו אלא א'.
והא נמי ליכא למימר, דלבתר דמקבל הזורק יחזור השוחט ויוליך, דהא אכתי אית ליה להאי טעמא זמנין דשחיט זר. ועוד בלא"ה נמי אין זה סברא שד' עבודות הדם יהיה נעשים ע"י ב' כהנים בסירוגין שזה ישחט וזה יקבל, ויחזור השוחט ויוליך והמקבל יחזור ויזרוק. אלא ודאי כיון דזורק מקבל, הולכה דאחריו נמי נעשה על ידו מהאי טעמא דפרישית, ואע"ג דלזה יש ג' ולזה א', הא איכא טעמא דאי אפשר בענין אחר. אבל אי שוחט מקבל אין טעם ליתן לו נמי הולכה, נמצא לו ג' ולזורק אינו אלא א', וזה לא יתכן, אלא ודאי זורק הוא דמוליך והא אין לספק כלל.
וכי תימא אם איתא להאי טעמא דפירשתי דאין מן הראוי ליתן לזה ג' ולזה א', אלא מן הסתם ראוי לחלק ד' עבוד[ו]ת הדם שביניהם בשוה ליתן לזה ב' ולזה ב', א"כ למה לי למימר האי טעמא דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל לכולה דם, תיפוק ליה בלאו הכי מן הראוי לשוחט לקבל ולא לזורק כדי לחלק ד' עבודות הדם ביניהם בשוה. לא קשה מידי דהא בעל האיבעיא ידע להאי טעמא דבסמוך תורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זמנין דשחיט זר, דהא בצד השני איהו גופיה מסיק ליה להאי טעמא, הילכך אי לאו דאיכא נמי טעמא להאי גיסא דשוחט ראוי לקבל אע"ג דזימנין דשחיט זר דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה וכו' היה ראוי לזורק לקבל ולית לן בה, אע"ג דנתת לו ג' ולאידך א', כיון דאיכא טעמא זימנין דשחיט זר. אבל השתא דאיכא טעמא שלא יקבל הזורק משום אגב חביבותיה אלא השוחט יקבל, לא חייש להאי טעמא זימנין דשחיט זר. ומ"מ [הולכה] ודאי בזורק הוי, כיון דליכא טעמא לדחיי' לזורק מהולכה אי אפשר ליתן לשוחט ג' בלי טעמא ולזורק אינו אלא א', משא"ב אם אתה נותן קבלה לזורק מהאי טעמא דזימנין דשחיט זר, האי טעמא שייך בהולכה נמי כמו בקבלה, ובע"ב אי אפשר אלא א"כ אתה נותן לזורק ג' ולשוחט אינו אלא א':
נותן פדר על בית השחיטה ומעלהו: הקשו התוספות [נדפס לעיל כ"ה ע"ב ד"ה נותן פדר] תיפוק ליה מהא דפדר קודם לכל הנתחים, כיון דראש קודם, פדר שעליו נמי קודם. ותירצו, אי לא כתיב הך קרא לא הוי דרשינן ליה אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים.
וקשה לי דברפ"ב דחולין (דף כז.) נפקא ליה מהאי קרא דאת הראש ואת הפדר השחיטה מן הצואר, דקאמר אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט מנין לרבות את הראש שכבר הותז פירוש בשחיטה, ת"ל את הראש ואת הפדר. והשתא מנא ליה דשחיטה מן הצואר מדאיצטריך לרבות את הראש מכלל משום שכבר הותז בשחיטה הוא, וש"מ דשחיטה מן הצואר, דילמא שחיטה אינה מן הצואר ואפ"ה איצטריך למיכתב את הראש בפסוק אחר לרבות לראש שקודם לכל הנתחים. כמו דדרשת לפדר דבהאי קרא דלהכי אתי ללמד דפדר קודם לכל, מה"ט נמי כתב רחמנא נמי לראש להקדימו לכל, ולא משום שכבר הותז דאין שחיטה מן הצואר. ואידך ראש ופדר אתי ללמד שנותן לפדר על הראש ומעלהו, ואי לא הוי כתיב באידך קרא אלא את הפדר לחוד ולא את הראש לא הוי ידעינן לה על איזה מן הנתחים הוא נותן את הפדר, מש"ה כתב את הראש עם את הפדר על הראש ללמד שנותן את הפדר על הראש, ולאו מטעמא דקאמר וזהו דרך כבוד של מעלה משום שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש, דאין כאן לכלוך בראש יותר מבשאר נתחים כיון דאין שחיטה מן הצואר, אלא גזה"ב הוא ליתן את הפדר על הראש:
אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא: קשה לי הא אמרינן בפרק חלק (דף צג:) גבי דוד, וה' עמו דהלכה כמותו בכל מקום, אע"ג רדוד מיהודה קאתי. וי"ל רדוד ממרים הנביאה קאתי כדאמרינן בפ"ק דסוטה (דף יא:) גבי ויעש להם בתים ואע"ג רזה מן הנקבות לית לן בה. תדע דהא כל עצמו רבני בנים הרי הן כבנים ואפילו בן בתו נפקא ליה מהאי קרא יהודה מחוקקי, וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים בפ"ו דיבמות (דף סב:).
מיהו אכתי קשיא לי, דהא התם בפרק חלק קאמר גבי וה' עמו דהלכה כמותו בכל מקום, דמש"ה חלש דעתיה דשאול ואקני ביה בדוד, דבשאול כתיב אל כל אשר יפנה ירשיע, ובדוד כתיב כל אשר יפנה יצליח. והא ברפ"ה דעירובין (דף נג.) אמרינן דוד דגלי מסכת כתיב ביה יראיך יראוני וישמחו, שאול דלא גלי מסכת כתיב ביה אל כל אשר יפנה ירשיע. והרי האי אל כל אשר יפנה ירשיע מייתי לה בהא דפרק חלק דאין הלכה כמותו, והשתא ממאי דמשום דלא גלי מסכת הוא, דילמא משום דלא אתי מלוי ויששכר דמסקי שמעתתא אליבא דהילכתא דהא מבנימין קאתי. ושמא קים ליה להגמרא ששאול נמי אתי מאיזה צד שבו מהני שני שבטים דמסקי שמעתתא אליבא דהילכתא.
ועי"ל לאו למימרא דאי אפשר לאסוקי הילכתא אלא הני ב' שבטים, דמשאר שבטים נמי לפעמים איכא דמסקי, וגם הני נמי לא מסקי בכל מקום, אלא רוב פעמים קאמר. מיהו גבי שאול דכתיב אל כל אשר יפנה ירשיע, משמע דלא אסיק בשום פעם, גרם לו על דלא גלי מסכת. ודוד אע"ג דמלוי אתי דהא אתי ממרים, אי לאו משום דגלי נמי מסכת לא היה זוכה כל כך דהלכה כמותו בכל מקום, כדכתיב כל אשר יעשה יצליח וכתיב נמי וה' עמו:
ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא נפישי להו פייסות. קשה לי, למה ליה להקשות למאי דס"ד, הא אפילו למאי דמסיק נמי קשה דאכתי נפישי להו פייסות דהא מפיסין אפילו בכל יום מימות החול לפייס הקטורת של ערבית בפני עצמו:
כיצד עצמו בט/: פירש"י והא כרבי אליעזר בן יעקב היא דלית ליה חד להעלות מכבש למזבח. והתוספות הקשו לעיל (בע"א ד"ה דתנן) על פירוש זה, דא"ב הו"ל להגמרא להקשות רישא רבנן וסיפא רבי אליעזר בן יעקב. ופירשו התוספות דהיינו טעמא דלא קאמר הוא עצמו בעשרה, משום דקאמר לא פחות ולא יותר, ובפחות מט' לא משכחת לה כלל. אבל עשרה לא הוי כל שעתא, דזימנין דבהעלאת איברים מכבש למזבח זכה א' מהנך שזכו להוליכו לכבש, אבל בציר מט' לא הוי, ובחג בציר מי' לא הוי וכן כולן.
ואני תמה על פירוש זה, דאין זה סברא לומר דמי שזכה כבר באיזה עבודה ע"י פייס שיהיה מן המפיסין עוד הפעם בעבודה של אחרים, הא ודאי כיון שזכה כבר באיזה עבודה מן עבודת היום, שוב אין מכניסין אותו בתוך המפיסין לעבודה של אחרים, וה"נ אותו שזכה בהולכת איברים לכבש, שוב אינו נכנס בתוך המפיסין דהעלאת[ם] מכבש למזבח, ואכתי בציר מעשרה לת"ק דראב"י לעולם ליתא.
עוד פירשו התוספות דלא חשיב אלא התחלת הולכת איברים שהוא לכבש, אבל גמר הולכה שהוא מן הכבש ולמזבח לא חשיב, וזה יתכן. מכל מקום צריך טעם אמאי לא חשיב נמי לגמר הולכה שמן הכבש למזבח.
ונראה לי דלא חשיב אלא מנין הכהנים ששוין בב' התמירים של שחרית ושל הערבים, ובין הערבים מסתברא דלא היה נחלק לב' הולכות תחלה לכבש ואח"ב למזבח, דהיינו טעמא דבשל שחר נחלק לב' כדתנן ספ"ד דמסכת תמיד הלכו תתנום מחצי כבש ולמטה במערבו, ומלחום וירדו ובאו להן ללשכת הגזית לקרות את שמע. ותנן ברפ"ה אמר להם הממונה ברכו ברכה א' והם ברכו, קראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר, ברכו את העם ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים, ואח"ב קתני פייס דקטורת ואח"ב פייס דהעלאת איברים מכבש למזבח. והיינו טעמא שהיו קורץ את שמע ומברכין קודם הקטרת איברים כדי שיקובל הקרבן ברצון. ובדין הוא שיהיה קורץ ומברכין כל זה קודם זריקת התמיד, כי הזריקה עיקר. אלא שאיחרו לאחר העלאת איברים לכבש ששם מולחין הקרבן כדתניא בפ"ג דמנחות (דף כא:) ע"ג הכבש ששם מולחים את האיברים, כדי שבתוך כך שירדו ללשכת הגזית ויקראו ויברכו ישהא האבר במלח ויוציא את הדם יפה. ואע"פ שבכל הקרבנות אין צריך שהייה במלח כלל, מ"מ הכא כיון דבלא"ה היה להם לקרות ק"ש, היו שוהץ מלקרות עד אחר מליחה כדי לעשות מצוה מן המובחר שבתוך כך יצא כל הדם, כמ"ש בחי' למס' תמיד בשם הראב"ד. וכמו שכתבנו (לעיל) [לקמן ל"ז ע"ב סוף ד"ה הקורא את שמען.
וכיון שכן בתמיד של בין הערבים אין צריך לחלק העלאת איברים לחצאין להניח על הכבש תחלה, ואח"ב להעלות מן הכבש למזבח, כיון דאין להם להפסיק בנתיים בק"ש דהא אינו זמן ק"ש וברכותיה. וגם לא מצינו שאמרו לשאר ברכות אלא בתמיד של שחרית, אבל בתמיד של בין הערבים לא מצינו. וכיון דאין להם במה להפסיק בינתיים למה לי ליתנם על גבי הכבש ולחזור ולהעלותם לאחר זמן, אלא ודאי כל ההולכה היתה נעשית בפעם אחת, וכשהגיע על גבי [הכבש] מלחום ע"י המוליך, ומעלן להקטירן על גבי המזבח מיד כשאר כל הקרבנות. וכיון דבתמיד של בין הערבים לא היה נחלק העלאת איברים לשתים, מש"ה לא חשיב תנא דידן להעלאה דשל שחר נמי, אלא של התחלת הולכה:
ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים: פי' בתוס' ישנים האי תנא סבר בזיכין קודמין למוספין, דאי מוספין קדמי משמר היוצא מקריב תמיד של שחר ומוספין, ומשמר הנכנס מקריב בזיכין כדמוכח סוף החליל (סוכה נו, ב), א"כ אין ענינם לתמיד של שחר כלום, ואינו יכול להיות בפייס הב' כלל.
וקשה לי דא"כ קשה סתמא אסתמא דהכא סתם לן תנא כמ"ד בזיכין קודמין למוספין, וברפ"ה דפסחים (דף נח:) תנן תמיד בערב פסח נשחט בז' ומחצה וקרב בח' ומחצה בין בחול בין בשבת. ומאן דס"ל תמיד בערב פסח שחל בשבת נשחט בז' ומחצה, ס"ל מוספין קודמין לבזיכין, עבד למוספים בו' ובזיכים בז' ועביד לתמיד בו' ומחצה, דאילו למ"ד בזיכין קודמין, בזיכין בה' ומוספים בו' ועביד לתמיד בו' ומחצה. אלמא סתם לן תנא כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין, ואע"ג דתנאי היא אי מוספין קודמים לבזיכין אי בזיכין קודמין למוספין כדאיתא לקמן בפ"ג (דף לד.), מ"מ הו"ל להגמרא למרמי סתמא אהדדי ולשנויי הכי כדרך הגמרא בכל מקום, ושם בפ"ג יתבאר עוד:
אם אינו ענין לתמיד של שחר: הקשו בתוס' [ישנים] הא האי קרא לאו בתמיד של שחר כתיב, אלא גבי עולת נדבה בפרשת ויקרא ובבן בקר. ותירצו, דלקמן (דף כז.) מוקי לה רבי אלעזר בעולת תמיד. קשה לי הא הכי אמרינן לקמן וערכו ב', בני אהרן ב', הכהנים ב', למדנו לטלה שטעון ו', ופריך האי בבן בקר כתיב שטעון כ"ד, ומשני על העצים אשר על האש אשר על המזבח, איזה דבר שנאמר בו עצים אש ומזבח הוי אומר זה טלה. ופירש"י על העצים קרא יתירא הוא דהא כתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים, למה לי תו על העצים אשר על האש, למידרש ביה דהני ו' כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח, והיינו טלה של תמיד שצריך למערכה חדשה. הרי הא לא אתיא לן דוערכו איירי בתמיד, אלא משום דסיפא דקרא דאשר על האש מיותר, דהא כבר כתיב ונתנו אש וערכו עצים. ומ"מ האי וערכו עצים לגופיה אתי ואבן בקר דכתיב גביה קאי, ולקמן אפרש.
ההיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה: הכי גריס תוס' ישנים וגם תוספות אחרונים. והתוס' ישנים מפרשים דהא ברייתא די"ז מיירי מפייס שני. והא דתניא י"ז דלא כרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה, אלא היה פייס לה ונכלל בתוך הפייס הב' ולא עם קטורת בפייס הג', דבשלמא קטורת לא היו מפיסין לה אלא חדשים מפני שמעשרת כדאמרינן לעיל [בע"א], אבל מחתה ס"ל להאי תנא שאינה מעשרת וצריך להפיס עליה חדשים וישנים וצריך לקובעה בפייס שכולן היו שווין בו, ולכן היה בפייס שני, ודלא כרבי אליעזר בן יעקב דס"ל דלא היה פייס למי מעלה אברים מן הכבש למזבח, ולדידיה להשלים ד' פייסות בע"ב צריך פייס בפני עצמו למחתה ואינו נכלל בתוך הפייס הב'.
ותמיה לי על פירוש זה, דא"ב פייס פעמים י"ג דתני רב חייא היכי משכחת לה, דהא לעולם היה י"ד בפייס זה השני, י"ג דקחשיב במשנתינו ופייס דמחתה דמוסיף ר' חייא, ולעולם לא משכחת לה פחות מי"ד, וי"ג דר' חייא היכי משכחת לה. ועוד קשה לי, דא"ב הוה ליה תלתא תנאי במחתה, לראב"י היה לה פייס בפני עצמו להשלים ד' פייסות, ולברייתא נכללה בתוך הפייס הב' של תמיד, ולרבי יהודה לא היה לה פייס כלל אפילו נכללה לה אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. אלא ודאי לכ"ע אינו נכללה בתוך הפייס הב' של תמיד, ואין כאן אלא ב' מחלוקת לראב"י נותן פייס בפני עצמו למחתה להשלים ד' פייסות, ולרבי יהודה דאית ליה פייס מן הכבש ולמזבח לא היה פייס למחתה, אלא מי שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה.
והתוס' שלנו פירשו הא דתניא י"ז, לכל הפחות קאמר, וקחשיב לכל הזוכין בכל הד' פייסות, בפייס הראשון א' דתרומת הדשן, ובשני י"ג כהנים זוכין בו, ובשלישי ב' אחת דמחתה ואחת הקטורת, הרי י"ו זוכין, וברביעי א' דמן הכבש ולמזבח. ודלא כראב"י דלית ליה כהן [בפני עצמו] דמן הכבש למזבח, ודלא כרבי יהודה דלית ליה דזוכה במחתה מחמת פייס, אלא ברצון הזוכה בקטורת תליא אם רצה אומר לזה של ימינו זכה עמי במחתה, ואם רצה אומר כן לאחר או מניחה לעצמו. והא דאמרינן לעיל [בע"א] אי משכחת תנא דאית ליה ה', והא תנא די"ז אית ליה ה' פייסות, י"ל דלעיל לא ידע מהא ברייתא. וזה תמוה לי לומר דלא ידע. ועוד קשה סתמא דגמרא דידע להא אמאי לא מייתי לה לעיל. ולדידי א"צ לדחוק בזה נהי דס"ל להאי תנא די"ז כהנים זוכין בכל הפייסות, מ"מ לא היו אלא ד' פייסות בלבד, בראשון ובאחרון זוכין בכל אחד חד כהן, ובשני י"ג כהנים זוכין בו, ובשל שלישי ב' א' למחתה וא' לקטורת. ומ"מ פייסות אינן אלא ד' לחוד.
ומ"מ קשה לי גם על פירוש זה, דא"ב הוה ליה תלתא תנאי במחתה, לראב"י הוה ליה פייס בפני עצמו להשלים ד' פייסות כדאמרינן לעיל, ולרבי יהודה אין כהן אחר זוכה בה מחמת פייס אלא ברצון הזוכה בקטורת לחוד תליא, ולהאי תנא די"ז הזוכה במחתה זוכה בה מחמת פייס. ועל תוס' הישנים אנו מצטערין שמוסיפין לנו ע"י במחלוקת אלא שבאו חדשים להוסיף ג"כ. ועוד אם איתא להא, הא ודאי לא הוי שתיק הגמרא לומר כן בהדיא ולא ע"י רמז על פי פי', וכ"ש במקום שיש לטעות לפרש הכי או הכי האי י"ז דקא מוסיף האי תנא אי אפיים ב' לחוד קאי כפי' תוס' ישנים ופייס למחתה להאי תנא היה בפייס ב', ואי היה בפייס ג', והא כל אפושי מחלוקת לא מפשינן.
ומה שדחק לתוס' שלנו לפרש דלרבי יהודה דמחתה ברצון הזוכה בקטורת תליא, הוא מדקשיא ליה לעיל [כ"ה ע"ב ד"ה ת"ש] דרוצה לפשוט דכשהן מפיסין לעבודה א' מפיסין מדרבי יהודה דאמר לא היה פייס למחתה ולירק מת"ק איפכא. ותי' דעל כרחך לא פליגי אלא דלרבי יהודה ברצון הזוכה בקטורת תליא ולת"ק לא. ליתא, דלרבי יהודה לא ברצונו תליא, וכבר פי' התם [ד"ה לא היק הא דמייתי מדרבי יהודה בענין אחר וגם התוספות עצמם בחד פי' פי' בענין אחר.
ול"נ לפרש גירסא זו ההיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב ודלא כרבי יהודה, כפי שהעידו התוספות שכן הגירסא בכל הספרים, והת"י כתבו שכן גורס ר"ח. מ"מ אפרש לה על דרך פירש"י לפי גרסתו דלא כראב"י אלא כר"י, ואין כאן מחלוקת חדשה. והכי פירושו, דראב"י ס"ל לא מיבעי דלא היה פייס בפני עצמו מי מעלה מכבש למזבח, אלא אפילו כהן בפני עצמו לא היה לזה, והני תרתי משום חד טעמא הוי, דמקום שכינה לאו אורח ארעא ואפילו כהן בפני עצמו א"א, משו"ה כ"ש שאין כאן מקום לפייס לגמרי והני תרתי אי אפשר לא' בלא חברתה, מיהו לת"ק דידיה דלית ליה האי טעמא מקום שכינה לאו אורח ארעא אלא אדרבא ס"ל ברוב עם הדרת מלך ומהאי טעמא אית לן לאפושי בכהנים, וצריך כהן חדש דווקא להעלות מכבש למזבח. מ"מ אין טעם זה גורם לאפושי בפייסות ולהיות פייס בפני עצמו למעלה מן הכבש למזבח, האפילו אם המעלה יהיה נכלל עם א' משאר פייסות, הא איכא משום ברוב עם, אלא משום דס"ל לת"ק דלא היה פייס למחתה בפני עצמו כרבי יהודה, וא"ב בצרי לה פייסות והא לא אמרינן כדאמר רבא לעיל [בע"א], לפיכך מכניס פייס דהמעלה תחת פייס דמחתה להשלים מנין ד' פייסות דא"א לפחות מהן. הרי דהא דת"ק דראב"י חדא בלא חברתה אפשר, האפשר שיהיה כהן חדש בהעלאה משום ברוב עם, מיהו פייס בפני עצמו לא צריך. ואי משום השלמת ד' פייסות, הא אפשר להכניס פייס דמחתה תחת פייס דהמעלה. ומיהו ת"ק דרבי יהודה בע"ב הכי ס"ל, דכיון דאמר רבי יהודה לא היה פייס למחתה מכלל דת"ק דידיה ס"ל דהיה.
והשתא הכי קאמר, והתניא י"ז ההיא דלא כרבי אליעזר בן יעקב, פירוש דס"ל שהיה כהן חדש להעלאה משום ברוב עם, ודלא כראב"י דלית ליה לאו אורח ארעא, אלא כת"ק דידיה דחייש בהעלאה להאי טעמא דברוב עם. מיהו בהא לא סבירא ליה כת"ק דראב"י שהיה פייס בפני עצמו להעלאה, משום דהאי ת"ק ס"ל דלא היה פייס למחתה, ובע"ב צריך להכניס פייס דהעלאה תחתיה להשלים מנין ד' פייסות. והאי תנא דברייתא זו די"ז, ס"ל דהיה פייס למחתה ויש כאן ד' פייסות כבר, והאי דהמעלה היה נכלל בתוך פייס ב'.
והשתא האי תנא די"ז לאו מחלוקת ג' הוא בסברא חדשה כמו לפירוש תוס' ישנים ושלנו, אלא הכל מיוסד על טעם אחד, דאי אפשר לפחות מד' פייסות, אלא דת"ק דראב"י ס"ל לא היה פייס למחתה בפני עצמו, ומשלימים לד' פייסות בע"ב בפייס דהעלאה, והאי תנא כת"ק דרבי יהודה דהיה פייס למחתה בפני עצמו מפני שהוא מעשרת, וכיון הכבר נשלם לו מנין ד' פייסות ע"י פייס דמחתה, מעתה פייס דהעלאה ליתא, דהא כל הני תנאי לית להו אלא ד' פייסות לחוד. מיהו בהא ס"ל כת"ק דראב"י דחייש לברוב עם, לפיכך מצריך כהן חדש להעלאה, וכוללו בתוך פייס ב' ששם מקומו בהדי פייסות דעבודת קרבן תמיד, ועוד דא"א לכלול בהדי ב' פייסות אחרונים דמחתה ודקטורת, הביון דס"ל דהיה פייס למחתה בפני עצמו מפני חשיבותה שמעשרת, ממילא אין מפיסין לה אלא חדשים כמו לקטורת עצמה, אי אפשר לכלול האי דהעלאה עמם, וצריך לקובעה להעלאה בפייס כמותה שכולן שווין חדשים עם ישנים, לכן הויא בפייס ב'. והשתא האי תנא בהא סבירא ליה כמר ובהא כמר ואין אומרים סברא חדשה דלא ידע:
איל קרב בי"א נוכו': קשה לי מנלן הא, בשלמא רישא דתמיד הוא עצמו קרב בט' נפקא ליה בגמרא מוערכו שנים וכו' למדנו לטלה שטעון ששה, אבל הא דפר ואיל מנלן. (מיהו הא דחביתין וסולת ויין דבאחד אחד נמי איני יודע מנין).
וראיתי בירושלמי [יומא פ"ב ה"דן שאמר ולמה איל קרב בי"א ופר בכ"ד, כדי לעשות פומבי לדבר. פירוש פרהסיא והרגש לדבר, על שם בבית אלהים נהלך ברגש. מיהו בגמרא שלנו פ"ה דסוכה (דף נב:) משמע דהיינו טעמא משום דברוב עם הדרת מלך, דאמרינן התם אמרו על בנה של מרתא בת בייתום שהיה נוטל שתי יריבות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד אגודל, ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן משום ברוב עם הדרת מלך:
אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב מקריב: פירש"י אם רצה כהן יחידי להקריב את הכל ובלא פייס. וקשה לי הא בע"כ אפילו בקרבן יחיד צריך מנין הכהנים בהקרבה כמנין דתנינן במשנתינו למעלה, דהא איתא באגדה במדרש איכה [פרק א' ס"נש על פסוק העיר רבתי עם, מבקש את לידע כמה אוכלסין הוו בירושלים, מכהניא את ידע, הדא הוא דכתיב ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר כ"ב אלף וצאן ק"כ אלף, ותנינן פר קרב בכ"ד ואיל בי"א. והא התם קרבנות יחיד היו ולא של חובת ציבור, ואפ"ה אין איל קרב בפחות מי"א ופר בפחות מכ"ך.
ועוד קשה לי מההיא עובדא דפ"ה דסוכה [נ"ב ע"ב] דבנה של מרתא בת בייתום שהיה נוטל ב' יריכות של שור הגדול ולא הניחוהו לעשות כן משום ברוב עם, ואי בקרבן יחיד אם רצה אחד להקריב מקריב, א"כ ההיא עובדא בע"כ בקרבן ציבור הוא, מדלא הניחוהו. והאיך אפשר לומר [כן, הא] היה ע"י פייס, וכ"ד כהנים זכו בהולכה זו דפר ע"י פייס, והאיך אפשר לומר שהיה נוטל ב' יריכות לחוד מה שזכו בו ג"כ שאר כהנים, והא לא מצינו. ועוד, מאי איריא לא הניחוהו משום ברוב עם, תיפוק ליה דא"א לו לגזול את שאר הכהנים שזכו עמו בפייס ג"כ בהולכת איברים הללו. [ואין] לומר ששאר כהנים שזכו עמו מחלו לו חלקם, דחלילה לומר כן, דה"ל כמבזין קדשי שמים ח"ו. הלכך נראה לי דהא דקאמר אם רצה להקריב מקריב היינו בלא פייס קאמר, והיינו לישנא דאם רצה כלומר דברצה הדבר תלוי ולא בפייס, אבל מ"מ פר קרב בכ"ד, וכן כולן אפילו בקרבן יחיד. ואע"ג דלא תנינן פייסות גבי פר ואיל דקרבן ציבור דמוספי ראשי חדשים ושל מועדים, מ"מ ארישא דפייס דתנינן גבי טלה תמיד קאי, והכי קאמר איל של קרבן ציבור קרב בי"א וע"י פייס, וכן פר בכ"ד נמי ע"י פייס, ועלה קאמר במה דברים אמורים דצריך פייס בקרבן ציבור, אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב בלא פייס מקריב.
ומ"מ אגדה זו קשה לי דהא פר קרב בכ"ד וכן איל בי"א היינו בעולה שכולה כליל ומקטיר את הכל, אבל הא דויזבח שלמה משלמים מיירי שאין מקריב מהם אלא חלבים ופדרים בלבד ובחד כהן סגי להו. וי"ל מ"מ הא קתני סיפא דפר קרב בכ"ד הסולת והיין בג' ג' נמצא אפילו פר של שלמים צריך עכ"פ ז' כהנים, וגבי איל תני הסולת והיין בב' ב', נמצא איל של שלמים אינו קרב בפחות מה' כהנים דהא שלמים טעונין נסכים דהיינו סולת ויין, והא דקאמר ותנינן פר קרב בכ"ד איל בי"א, לאו דוקא לומר דכל כך כהנים היו צריכים לכל פר ואיל דשלמים דשלמה, אלא אסיפא סמיך דהסולת והיינו דפר בג' ג' והאיל בב' ב':
הפשטן וניתוחן של אלו ואלו שוין: בגמרא מפרש שוין בזר. וקשה לי מאי קמ"ל דהפשט וניתוח של קרבן ציבור שוה לקרבן יחיד להכשיר בזר, פשיטא מהיכי תיתי לחלק בין של צבור לשל יחיד לענין הכשר זר, והא (סנפקא ליה בגמרא ד[שחיטה] כשירה בזר, ואפ"ה לא איצטריך תנא לאשמעינן דאין לחלק בה בין קרבן יחיד לשל ציבור, והא ודאי דאפילו בקרבן צבור נמי כשירה בזר כדאמרינן לעיל (דף כה:) גבי תמיד דקרבן ציבור הוי, או דילמא זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זימנין דשחיט זר, ואע"ג השחיטה חשובה דחייבין עליה משום שחוטי חוץ וגם היא מד' עבודות שמפגלין בהן ופוסלין במחשבת פסול כדאיתא בפ"ק דזבחים [י"ג ע"א], כ"ש הפשט וניתוח הקלין דפשיטא כיון דרבי רחמנא שבשירים בזר דאין לחלק בין קרבן יחיד לקרבן ציבור.
ונ"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל, דניתוח דקרבן יחיד שוה לשל ציבור לכל דבר, ומשום דתני לעיל [כ"ה ע"א] טלה של תמיד איבריו קרב בה', ואיל בה', ופר בט"ו, וכולן בקרבן ציבור דבעי פייס מיירי, רגבי פייסות תני להו, חוץ מהקרביים והיין והסולת שלהן. וטעמא דמילתא משום דרחמנא אמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה כדאמרינן בפ"ק דחולין (דף יא.), לפיכך טלה ואיל שהן מן הצאן ובהמה דקה, אי מנתחים לה יותר מלה' נתחים כאלו דתנינן, הוה ליה נתחיה לנתחיה. ופר שהוא מן בהמה גסה וגדול במינו, אי מחלק ליה עד ט"ו נתחים כפי המפורש במשנתינו הוה ליה לנתחיה, אבל לא יותר דהוה ליה נתחיה לנתחיה. וקמ"ל דקרבן יחיד שוה לקרבן ציבור בהא דלא נתחיה לנתחיה, ולא תימה דטלה או איל או פר עולה של יחיד קרב אפילו במנין כהנים יותר ממנין המפורש לעיל ולית לן בה משום נתחיה לנתחיה בקרבן יחיד, קמ"ל דניתוח של יחיד ושל ציבור שווין בהא. ומיהו מדתני נמי להפשט בהדי ניתוח, בע"כ שדן בזר נמי קאמר, וקמ"ל תרתי דהפשט וניתוח כשירים בזר. ומיהו מש"ה לא צריך למיתנא דשוין בזר קרבן ציבור לשל יחיד, דפשיטא, אלא משום ניתוח ששוין של יחיד לשל ציבור קמ"ל, דאע"ג הכבר תנינן לה גבי פייס, אפ"ה של יחיד שדן להו. וקמ"ל עוד, מדתני הפשט דכשירין בזר וה"ה לניתוח דתני לה עם ההפשט, דקמ"ל [ ] כשירה בזר.
וזה שלא כדברי הרמב"ם שכתב (פ"ו מהל' מעה"ק הי"ט) אחר שכתב שמנתחין האברים של טלה ואיל ופר על דרך ששנינו, כתב ולמה לא יחלקו אבר הגדול של שור לחלקים שנאמר ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה, בד"א בעולת הציבור אבל עולת היחיד אם רצו להוליך נתחים בפחות מאלו או ביותר מוליכין:
מנין להפשט וניתוח ששוין בזר: ואע"ג דלא כתיב בהו כהן ומהיכא תיתי דבעו כהונה. י"ל משום הכתיב לעיל מיניה (ויקרא א, ה) גבי עולת בן בקר והקריבו בני אהרן הכהנים וזרקו את הדם והפשיט את העולה ונתח, ה"א דוהפשיט ונתח אכהנים דכתב רחמנא גבי והקריבו קאי. תדע דהא גבי זריקה לא כתיב כהן אע"ג דודאי בעי כהונה וזר חייב עליה מיתה כדאמר לעיל (דף כד.), אלא ע"כ וזרקו אכהנים הכתיב לעיל מיניה גבי והקריבו קאי. הכי נמי אפשר לומר והפשיט ונתח נמי אכהנים דוהקריבו קאי, ויליף לה מונתנו בני אהרן הכהנים אש דכתיב אחר והפשיט ונתח, ואי ס"ד דכל העבודות הכתובים אחר והקריבו אכהנים הכתיב גבי והקריבו קאי ועליה סמיך, למה לן הכתב כהונה גבי נתינת אש נימא נמי דקאי אכהנים דוהקריבו, אלא ע"כ דהפשט וניתוח לא בעו כהונה, ואי לא כתב רחמנא כהונה גבי נתינת אש דכתיב בתר הפשט וניתוח ה"א דונתנו אש קאי אהני דהפשט וניתוח הסמיך ליה ומינייהו קסליק הכשרים אפילו בזר, ה"נ נתינת אש תהא כשרה בזר, קמ"ל קרא רבעו כהונה. והשתא וזרקו ודאי אכהנים דלעיל רגבי והקריבו (סמוך) [סמיך], למד מהא דבעו כהונה. ובדין הוא דהול"ל דוהפשיט ונתח נמי אההוא כהנים סמיך, אלא מדכתיב בתריה גבי נתינת אש, כהונה, גלי קרא דכהונה דוהקריבו לא קאי אוהפשיט ונתח ואילך הנאמר קודם נתינת אש. מיהו זריקה דכתיבא לפני פניו דנתינת אש, אין לך להוציאו מכלל כהונה דוהקריבו, דכיון דאיכא למימר הכהונה רגבי נתינת אש לא אתי אלא לאפוקי להפשט וניתוח לחוד דלפניו די לך ואין להוציא לזריקה הלפני פניו מכהונה דוהקריבו. ועוד דבזריקה גלי רחמנא בהדיא במקום אחר דבעו כהונה, דכתיב גבי עולת צאן [שם שם, י"א] וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו, ובע"ב ילפינן להו מהדדי שהרי והקריבו זו קבלת דם גבי עולת צאן לא כתיב ואפילו הכי בעי קבלה, ש"מ דמעולת בן בקר יליף לה. ה"ה דילפינן עולת בן בקר דזריקה בעי כהונה מעולת צאן. ופירוש זה עיקר, דאילו לפירוש א' דמכהונה דנתינת אש א"א למעט דלא קאי עליה כהונה דוהקריבו אלא לפניו ולא זריקה הלפני פניו, תקשה לך מנא ליה למעט מכהונה דנתינת אש לב' מילי הפשט עם ניתוח, די לך למעט ניתוח לחוד דלפניו ולא להפשט הלפני פניו. אלא ע"כ כהונה דנתינת אש גלי על כל הכתוב לפניו ולפני פניו בתר והקריבו דלא בעי כהונה, וזריקה רבן בקר דבעי כהונה מבן צאן נפקא ליה הכתיב ביה כהונה בהדיא.
א"נ י"ל דהא הצריך מיעוטא להפשט וניתוח דלא בעי כהונה, משום דהוה ליה בכלל דבר המזבח ומשום לתא דתשמרו את כהונתכם, דמהאי טעמא ר"ל בברייתא בסמוך (דף כז:) דשחיטה בזר פסולה אי לא דגלי קרא הכשירה כדאמר בסמוך. והא הפריך האי מיבעי ליה לגופיה, והא למאי דפי' לגופיה ל"צ דנתינת אש בעי כהונה, אי משום דהוי בכלל דבר המזבח ואי משום דהוי בכלל כהונה דוהקריבו, ובע"ב נתינת אש דכתב רחמנא גביה כהונה למעוטי הפשט וניתוח אתי. י"ל דהכי פירושו מנלן דהא כהונה דכתב רחמנא גבי נתינת האש לא צריך כלל לגופיה, אלא למעוטי מידי אחרינא לחוד אתא להפשט וניתוח דלא בעי כהונה, דילמא לנתינת אש גופיה דלא בעי כהונה: [מלואים]
והקריבו בני אהרן הנהנים מקבלה ואילך מצות כהונה וסמך ידו ושחט לימד על השחיטה שכשירה בזר: קשה לי למה לי תרתי, הא מוהקריבו בני אהרן לחוד כבר נפקא ליה שחיטה בזר כשירה מהכתיב כהן בקבלה ולא בשחיטה, תו וסמך ידו ושחט דמשמע דמי שסומך דהיינו בעלים [שוחט] ולא בעי כהן למה לי, הא כבר נפקא ליה מוהקריבו השחיטה לא בעי כהונה. ורש"י נראה שהרגיש בזה וארכביה אתרי ריכשי, שפירש ת"ל ושחט והקריבו הכהנים, ומדכתיב כהן בקבלה ובשחיטה לא כתיב, מכלל דושחט אבעלים קאי וסמך ידו ושחט. פירוש לפירושו, דהואיל ולא כתיב כהן בשחיטה כמו בקבלה דרשינן להאי ושחט אוסמך דלפניו לומר שהסומך רשאי לשחוט.
אבל איני יודע תרתי למה לי הא בהא לחוד סגי מהכתיב כהן גבי קבלה הנאמר אחר ושחט ולא כתיב בשחיטה שנאמר תחילה שמע מינה דלא בעי כהונה, והכי אמרינן להדיא בפרק ה' הברכות (דף לא:) דאמר ליה שמואל לעלי שחיטה בזר כשירה, א"ל מנא ליה הא, אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר. ועוד קשה לי הבריש פ"ג דזבחים (דף לב.) תניא, ושחט שחיטה בזר כשירה שהשחיטה כשירה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים אפילו בקדשי קדשים, או אינו אלא בכהנים, אמרת וכי מאין באתה מכלל שנאמר ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף בשחיטה, ת"ל ושחט והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שבשירה בכל אדם, ולא מייתי להא דוסמך ושחט אלמא דמהא לחוד סגי למיתי דשחיטה כשירה בזרים מהכתיב כהונה גבי קבלה ולא גבי שחיטה.
ונראה לי דהני שמעתתא מפ' מההיא דפ"ג דמנחות (דף יח:), דאמר התם יציקה ובלילה דמנחה לר"ש פסולה בזר, ולרבנן כשירה משום שנאמר ויצק עליה שמן והביאה אל בני אהרן הכהן וקמץ, מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר. ור"ש והביאה וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ופריך לר"ש מושחט והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר, אמאי, ה"נ נימא וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ומשני שאני הכא דאמר קרא וסמך ושחט מה סמיכה בזרים אף שחיטה בזרים. והשתא ההיא דפ"ה דברכות ודפ"ג דזבחים כרבנן דלית להו וי"ו מוסיף על ענין ראשון ונפקא להו מהא לחוד מדכתיב כהונה גבי קבלה ולא כתיב גבי שחיטה, דשחיטה בזר כשירה. וההיא דשמעתין כר"ש דאית ליה וי"ו מוסיף על ענין ראשון, איכא למימר דילפינן מוי"ו דוהקריבו לפסול שחיטה בזרים כקבלה, ולדידיה נפקא ליה מוסמך ושחט דאיתקיש שחיטה לסמיכה דשחיטה כשרה בזר: [מלואים]
- סליק פרק בראשונה - פרק שני