בן יהוידע/תענית/פרק ד

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים

דף כו עמוד א

אלְפִי שֶׁאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל הַגָּדוֹל אֶלָּא בְּנֶפֶשׁ שְׂבֵעָה, וְכֶרֶס מְלֵאָה. נראה לי בס"ד נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה מן בירור ניצוצי קדושה שנעשה על ידי ברכות האכילה ומן האכילה עצמה, וְכֶרֶס מְלֵאָה הנאה גשמית של אכילה שהיא הנאת הגוף. בהִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת וכו'.. בזה יובן וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיהו נד, יב) שיאירו לכם כ"ד וכ"ד, נמצא כ"ד מעמדות הם מתפללים בעד ישראל וְקוֹרִין בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית שהיא תהלתו יתברך. ובזה יובן (תהלים עד, כא) אַל יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם, הם כ"ד מעמדות אשר מתפללין בעד ישראל, וגם אלו שהם עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ בקריאת מעשה בראשית, שבהם יתגדל ויתהלל שמך בבריאת עולמך: גחֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה, בְּתִשְׁעָה בְּאָב. נראה לי הטעם שנזדמן כאן חמשה וכאן חמשה, מפני שעברו על עשרת הדברות הכתובים על הלוחות חמשה בלוח זה וחמשה בלוח זה או מפני שנפגמו בה־א ראשונה ובה־א אחרונה.

דף כז עמוד ב

אבְּרִאשׁוֹן בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי הַגּוֹיִים. פירש רש"י משום סכנה. והקשה מהרשא בחדושין, והלא זה נתקן בימי דוד ושלמה שיד ישראל תקיפה? עיין שם. ואין זו קושיא דצפו ברוח הקודש דגם בזמן שבית המקדש קיים יזדמן שיהיו מלכי אומות העולם שולטים בהם ולכן חשו בעבור זה ולא תקנו תענית ביום ראשון. ומלבד פירוש רש"י ז"ל יש לפרש הכונה מפני העכו"ם שעושים בו חג ואם ישראל יתענו בו אזלי ומודו בבית העכו"ם בשביל שרואין שיש צער בישראל באותו יום וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ב.) ביום אידם לא ימכור להם ולא יקנה מהם ולא יפרע להם ולא יפרע מהם וכל זה הוא משום דאזלו ומודו בבית עבודה זרה. ברֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשּׁוּם נְשָׁמָה יְתֵרָה. פירש רש"י משום צער פרידתה עיין שם, מיהו לפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות הוא משום דביום א' ישאר תוספת מכל הנר"ן [נפש, רוח, נשמה] ובשני ישאר מרוח ונפש ובשלישי מנפש בלבד ולכן משום דאיכא ביום א' תוספת גם מחלק הנשמה לכן לכבוד זה לא יתענו.

דף כח עמוד א

אכְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. הוצרך להביא דמיון לדבר זה ללמדך מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (ישעיהו מט, יז), כי לולי שקדם ירבעם שהיה מלך ישראל לעשות דבר רע כזה לא היו מלכי האומות יכולין לגזור גזירות בביטול המצות. על כן אל תתמה למה לא הגין זכות המצוה שלא יגזרו דבר על ביטולה?

דף כט עמוד א

אתְּרֵי הֲווּ, וְנָפַל חַד עַל חַבְרֵיהּ וְקַטְעֵיהּ לְיָדֵיהּ, וְאַשְׁכְּחוּ דִּכְתִיב עִילוּיֵהּ: אַנְתְּ צָבִית לְאַחְרוּבֵי בֵּיתָא, וְיָדָךְ אַשְׁלֵימַת לֵיהּ. נראה כתיבה שמצאו כתוב על הסמל היתה על ידי כוחות הסטרא אחרא להודיע לישראל שכוחות הסטרא אחרא נלחמו הם בהם על דרך מה שאמר הכתוב (ישעיהו יט, ב) וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם, ומחמת כן היה לישראל הצלה פורתא מן הכליה. ומה שנעשית הנקמה בסמל בקטיעת ידו ולא באבר אחר, נראה לי בס"ד על פי הסוד של תפילת מוסף שאומרים וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלות וְלֵרָאות וּלְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ בְּבֵית בְּחִירָתָךְ בִּנְוֵה הֲדָרָךְ בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשָׁךְ, וכתוב בכונות שבסידורים שצריך לכוין בתיבת הַיָּד שהוא החלון זהרא דסטרא אחרא שבו צורת יד ובעת החרבן שלט על בית המקדש להחריבו ושלח בו יד וזהו מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשָׁךְ, וכנזכר בזוהר הקדוש עיין שם. ולפי זה מובן הטעם מה שמצאו כתוב שאמר הסמל לחבירו אתה רצית להחריב ביתו של מקום שהטעית את ישראל אחריך אני עשיתי בך נקמה זו ביד שנקטעה מפני כי אחרי זה החרבן של בית המקדש שגרם הפסל יהיה על ידי שליטת החלון שבו צורת יד דעל כן אומרים מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשָׁךְ. והנה על ענין זה שנעשה בסמל שהיה עומד בהיכל ונקטעה ידו נראה לי בס"ד רמז הכתוב (משלי ל, כח) שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ, והיינו שְׂמָמִית קאי על הסמל וקרי ליה שֶׁמֵּמִית שם ממית, בְּיָדַיִם תתפש שתתקטע ידו וְהִיא בעונותינו הרבים בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ היכל מלכו של עולם שהוא היכל בית המקדש. ועוד נראה לי הטעם שנקטעה ידו של הסמל, בזכות דוד המלך ע"ה שמספר שמו י"ד [14] שבזכותו יהיה פליטה בכותל המערבי ולזה אמר לקמן יצאה כעין פסת יד וכו'. בבָּא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְאָמַר: 'בַּעַל הַחֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ' , 'בַּעַל הַחֹטֶם מִתְבַּקֵשׁ'. הא דקראו לרבן גמליאל בעל החוטם, רמז להם אף על פי שהגזרה נגזרה עתה על רבן גמליאל בלבד אין זו צרת יחיד אלא ודאי אחריו יכנסו להריגה עוד כמה וכמה מן חכמי ישראל ורבן גמליאל בשביל שהוא הגדול נכנס תחלה כדרך החוטם שנכנס או יוצא תחלה קודם שאר הגוף מפני שהוא בולט ויוצא מן הגוף. או יובן קראו בעל החוטם שבו יהיה ניכר צורת הגוף יותר וכן בנשיא ניכר כבודן של ישראל. או יובן כי בחוטם תלוי חיות האדם כמו שאמרו ביומא (יומא פה.) לענין פקוח נפש אפילו אבא שאול מודה דעיקר חיותא באפיה הוא דכתיב (בראשית ז, כב) כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, לכן הנשיא שהוא גדול הדור שחיות ישראל תלוי בו קראו בשם חוטם. או יובן קראו בעל החוטם דמזון האדם בעולם הזה באכילה שבפה ומזון האדם בגן עדן הוא בריח שבחוטם ורמז להם כי עתה בא קיצו שיפטר מן עולם הזה ויהיה ניזון בגן עדן בחוטם. ולפי פירוש רש"י שהוא רוצה לומר קצין בדורו לכך כפל דבריו לומר הוא קצין מצד כבוד עצמו וקצין מצד כבוד אבותיו. או בעל החוטם כחכמים בעלי תורה ובעל החוטם כצדיקים בעלי מצות. גאוֹתוֹ הֶגְמוֹן מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הדבר יפלא דלפי דברי רבינו האר"י ז"ל 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא' הוא גדול מ'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' ובמה זכה אותו הגמון כל כך בפעם אחת בלי הדרגות? ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי יבא בגלגול ויעשה מצות ומעשים טובים שיהיה ראוי על ידם להיות מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. או יובן הכונה שיהיה נתלה ברבן גמליאל בעליה שיעלה עמו כספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה והולכת כמוה עמה ביחד ממש. דכָּךְ מִשֶּׁנִּכְנָס אֲדָר מַרְבִּים בְּשִׂמְחָה. נראה לי בס"ד מספר אֲדָר [205] יתר על מספר אָב [3] כמנין רב [202] לרמוז באב ממעטין ובאדר מרבין. גם באב היה חמשת דברים של פרענות לכך ממעטין בשמחה הפך אתוון חמשה ובאדר נעשה נס בחמשה שגזר הריגה על אנשים ונשים ובנים ובנות הרי ארבע גזירות מיתה וגם שללם לבוז ועשה הקב"ה וניצולו כולם, לכן מרבין בשמחה שהיא אותיות חמשה ולכך תיקנו בברכה חמשה לשונות של גאולה.

דף כט עמוד ב

אאֵלּוּ דְּקָלִים וּכְלֵי פִּשְׁתָּן. יש להקשות מאי רבותייהו להני טפי מאחרים? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (פסחים פז:) לא גלו ישראל לבבל אלא כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה מפני שהתמרים שהם מתוקין פותחין הלב בתורה, גם עוד כתב בקהילת יעקב ז"ל בשם הרמ"ק ז"ל, תועלת גדולה בלבישת פשתן לחיים ולמתים לגדולים ולקטנים שמציל מכל קטרוגים עיין שם. בכְּרֵיחַ שָׂדֶה שֶׁל תַּפּוּחִים (בראשית כה, כז). נקיט תפוחים שהתפוח משולש במראה וריח וטעם, כן יעקב אבינו ע"ה הוא קו האמצעי שהוא משולש, ולכן זכה לשלשה שמות ישראל יעקב ישורון. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בזוהר הקדוש כל הפירות הם תחת שליטת המלכות שהוא סוד נוקבא קדישא והתפוח הוא תחת שליטת התפארת שהוא סוד דכורא, ויעקב אבינו ע"ה היה אחוז בתפארת, לכך הריח בו כריח שדה של תפוחים.

דף ל׳ עמוד ב

אלֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים. קשה הוה ליה למימר יום הכיפורים קודם ט"ו באב שזה בראשית השנה וזה בסוף? ונראה לי דאפשר מנהג זה התחיל בישראל בט"ו באב קודם יום הכיפורים שאחר כמה שנים נהגו בו גם ביום הכיפורים. אי נמי על הרוב יהיה התחלה בט"ו באב בראיה ראשונה שרואה הבחור את הבתולה ונוטה לבו אליה ובא הענין לידי גמר טוב בראיה השנית שרואה אותה ביום הכיפורים כי הימים שביניהם מועטים אך לא יזדמן שיהיה התחלת הענין ביום הכיפורים וגמר הדבר בט"ו באב דרב המרחק ביניהם ונשכח מהם. ונראה לי דכרמים אלו היו בתוך העיר דאין יוצאים ביום הכיפורים חוץ לחומת העיר ואף על גב דעל פי השכל אין ראוי לעשות עסק זה ביום הכיפורים, עם כל זה לא ביטלו חכמים מנהג זה ביום הכיפורים משום חבוב מצות הנישואין וגם להודיע כמה גדולה ויקרה היא דאפילו ביום קדוש כזה פונים לדבר זה להתעסק בו. בוּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. פירש עטרת ראשי הרב אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בספרו מדרש אליהו (דף צז) וזה לשונו: בנות הם המלכיות בנות של ישראל סבא יוצאות וחולות בכרמים 'כר־ם י־ם' והיינו כרם [260] גימטריא עשרה הויו־ת רמז לאבא ים רמז לבינה כלומר מושכין האורות ומוחין מן אחד ואחד ואומרים בחור הזעיר אנפין אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּ'נוֹי' [66] בגימטריא אדנ־י עם הכולל [66] שהיא המלכות, רוצה לומר אל תבט במלכות כשהיא בבחינת דינים וגבורות תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה הם מדרגות הקודמים לה שימשך לה מהם חסדים ואפיק לשם אדנ־י באותיות נוי לומר ששם אדנ־י הוא נוי לה, עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא], ודפח"ח [ודברי פי חכם חן]. ודע כי עטרת ראשי אדוני אבי ז"ל תפס גרסת הגמרא דגריס 'בנות ישראל' אך במשנה כתוב 'בנות ירושלים' וגם לפי זו הגרסא יבא נכון ביאור שכתבנו שהם גם כן נקראים 'בנות הבינה' שנקראת ירושלים של מעלה כנודע. גיוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. נראה לי בס"ד הטעם דחולות בכרמים שהם גפנים על דרך מה שנאמר (תהלים קכח, ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ, כגפן דלא מקבל נטיעה אחרת ולכך חולות בין הגפנים לרמוז לבחורים תנו עיניכם באשה כשרה שאינה מזנה כגפן שאינה מקבלת נטיעה אחרת ועל ידי כך הבנים יהיו דומין לפרי הגפן שיש בו אכילה ושתיה כן הם שלמים בתורה ויראת שמים. דשָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה. נראה לי בס"ד שָׂא עֵינֶיךָ הוא עין השכל לשמים כלומר תקח אשה לשם שמים, ולא בשביל עונג הגוף. או יובן שָׂא עֵינֶיךָ באבותיה ואמותיה ואחיה שיהיו כשרים. או יובן למעלה מאותיות עין בגודל המספר יש אותיות כסף ורמזו לו בעלי הממון שיביט בממון הוא הכסף שתביא לו בנדונייא, ודרך הלצה הוא זה. גם אומרים שָׂא נָא דייקי בתיבת נָא לומר אין לך רשות להסתכל בבתולות אלא רק נא בעודך בחור אבל אחר שתשא אשה אסור לך הדבר וכמו שנאמר (איוב לא, א) וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה. הוְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שיר השירים ג, יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ. דריש זה על יום הכיפורים על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת אמור בסוד הפסוק (בראשית כ, יב) וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה, דביום הכיפורים מבי אימא נטלא ולא מבי אבא, עיין שם ודוק. ו'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ', זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, 'וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ', זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. נראה לי בס"ד הסמך שיש לזה עם זה, על פי המדרש בפרשת תרומה, משל למלך שהשיא את בתו וכו' ואמר להם בבקשה מכם עשו לי קיטון אחד שאדור בו עמכם עיין שם, נמצא על ידי התורה זכינו לבית המקדש לכך סמכם זה בזה. זכָּל הָאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן בְּתִשְׁעָה בְּאָב, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם". נראה לי בס"ד הטעם שתלה העון בעצמות ולא אמר בבשרם, דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם בשר וניתן בעצמות, ולכן הלהוט אחר הבשר לאכול ביום החרבן עון זה נרשם על העצם שלו. גם אמרו רבותינו ז"ל בשם אבא שאול דהשותה יין יהיה בו סימן בעצמותיו אחר מותו, ולכן גם על עון זה דשותה יין ביום החרבן נאמר (יחזקאל לב, כז) וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם. חבִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים; יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה, יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת אַחֲרוֹנוֹת אֶלָּא חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב, מַאי הִיא?. הקשה הגאון גבורות ארי ז"ל, הא מתניתין תלי טעמא בלוחות ובנין בית המקדש ולאו משום מחילה וסליחה, דהא קאמר 'בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ' זוֹ מַתַּן תּוֹרָה דהיינו נתינת הלוחות אחרונות? עיין שם. ועוד יש להקשות אטו משום שהוא יום מחילה מי ניחא, דקשה מה טעם יש בזה? אדרבה יום מחילה שהוא יום צום אינו זמן לחול בכרמים, ולדבר בו על לב הבחורים בדברי טיול! ונראה לי בס"ד דהכי קאמר בִּשְׁלָמָא יוֹם הַכִּפּוּרִים יש בו טעם לדבר בו על ענין הנשואין, מפני שהוא נעשה יוֹם סְלִיחָה וּמְחִילָה יען כי הוא יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ בּוֹ לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת לישראל שבהם נגמרו הקדושין של ישראל ונשלמה מחילת עון העגל, ולכך נקבע אותו בכל שנה ושנה להיות יום סליחה ומחילה ובזה יש טעם לדבר בו בעסק הנישואין אשר בהם נמחלים עונות האדם דכל הנושא אשה נמחלים עונותיו כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית כח, ט) וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל, וזהו כונת המשנה שאמרה שהוא 'יוֹם מַתַּן תּוֹרָה' כלומר שנתנה בו לוחות האחרונות שבהם נגמרו הקידושין של ישראל ובהם נגמרה מחילת עון העגל, על כן יש טעם למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנשואין שבהם נמחלים העונות. אבל יום חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּאָב מה שייכות יש בו למנהג זה שנהגו לדבר בו בענין הנישואין ומאי רבותיה דהאי יומא משאר ימים לעורר בו הבחורים בשביל הנשואין? ומשני מפני שבו נתפשטה מצות הנשואין בקרב ישראל ביותר שבו הותרו השבטים לבא זה בזה שנפתחו כמה פתחים לפני כל אחד ואחד מישראל לקחת משם אשה ולכן ביום זה אומרים לבחור שא עיניך וראה בכל בתולה שתרצה דאין אתה מוכרח ליקח אשה מקרוביך דוקא אלא תקח מה שלבך חפץ! ובאמת זהו הטעם העקרי של יום זה לכולי עלמא ושאר אמוראי כל אחד בא להוסיף מעלה יתירה לאותו יום לומר ראוי יום זה לעורר בו שמחת הנשואין מפני שזכה למעלה זו ולמעלה זו גם כן אך כולהו מודו לטעם זה דאמר שמואל שהוא משום דהותרו בו שבטים לישא כל אחד ואחד מכל שבט שיבחר. תדע שהרי רב מתנה אמר משום הרוגי ביתר ובאמת הרוגי ביתר היו אחר חרבן בית שני דלא הוה מלך וכהן גדול וסגן אך ודאי גם הוא יודה דהטעם העיקרי כמו שאמר שמואל ורק בא למצוא מעלה יתירה לאותו היום ולומר כי הוא יום זכאי שגם אחר החרבן זכה למעלה של זכות זה שנעשה בו להרוגי ביתר [שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה] על כן ראוי הוא לעשות בו התעוררות השמחה דמגלגלין זכות ליום זכאי. טיוֹם שֶׁכָּלוּ בּוֹ מֵתֵי־מִדְבָּר. עיין פירוש רש"י כאן, ופירוש רשב"ם ז"ל בבתרא והקשה הרב גבורות ארי, איך יתכן דמשה רבינו ע"ה וכל ישראל יסתפקו בטעות גדול כזה שהוא משך ששה ימים יעוין שם. ונראה לי בס"ד, ודאי דמשה רבינו ע"ה וכל גדולי ישראל לא טעו ולא נסתפקו בשום ספק והיו יודעים האמת אך השי"ת רצה לבלבל דעת העם שיסתפקו בטעות גדול כזה ולא יתברר אצלם הדבר אלא עד יום ט"ו בחודש כדי שיזכה יום זה לקביעות יום טוב ושמחה כי ודאי יום זה היה יום זכאי מטעם הידוע לפניו יתברך, ולכך זכה להיות בו כמה דברים טובים שמנו חכמים פה והוא הדבר אשר דבר תנא דברייתא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וזה דחובה ליום חייב פירוש בברייתא אבל זכות ליום זכאי לא פירש מאי היא? אך הענין הוא זה שיום ט"ו באב הוא יום זכאי שזכה להיות בו כמה דברים טובים ולכן אל תתמה איך טעו העם בטעות כזה משך ששה ימים? כי אף על פי שמשה רבינו ע"ה וכל גדולי ישראל מגידים להם האמת לא היתה דעתם נוחה ועודם מסתפקים בלבבם וצר להם ולא נחה דעתם אלא עד יום ט"ו באב ועשאוהו יום טוב כי כל זה היה מאת ה' שֶׁאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד הֳ', מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל דכך גזר השי"ת שיתבלבל דעתם ולא יצא הספק מלבם אלא עד יום ט"ו כדי שיקבעוהו ליום טוב. ואפשר כי משה רבינו ע"ה מאחר שידע כי מאת ה' יצא הדבר לבלבל דעתם הניחם נבוכים בספק זה שנפל בדעתם ולא מנע את הכרוז שהיה המנהג להכריז בכל ערב תשעה באב. יעַד שֶׁלֹּא כָּלוּ מֵתֵי־מִדְבָּר, לֹא הָיָה דִבּוּר עִם מֹשֶׁה (דברים ב, טז). עיין פרוש רש"י כאן שפירש שהיה בחזיון לילה, ורשב"ם בבתרא (בבא בתרא קכא.) פירש שהיה על ידי מלאך או באורים ותומים עיין שם. ובאמת דברים אלו לא נתנו להאמר ודחויים הם מכמה מאמרים של רבותינו ז"ל, וגם מכמה מקראות בפרשת קרח ועוד ועוד. ועל כן ודאי דברים אלו לא יצאו מפי רש"י ורשב"ם ז"ל אלא תלמיד טועה הוסיף זה בדבריהם! אך פירוש שני של רשב"ם שכתב לא היה מדבר כי אם על ידי צורך מעשה הצריך להם זה ניתן ליאמר. ואנא עבדא נראה לי דאפשר דאותה המעלה שהיתה לו דשכינה מדברת מתוך גרונו נפסקה בזמן שהיו ישראל נזופים מפני שבזה נמצא ישראל שומעין הדברים מן אור השכינה כשהיה משה רבינו ע"ה מדבר עמהם ואומר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' ולכך נפסקה מעלה זו בזמן שהיו נזופים ואחר כך כשכלו מתי מדבר חזרה מעלה זו שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו, ולכן אמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' רוצה לומר דיבור השכינה יוצא מפי. ועוד נראה לי כי נודע דמשה רבינו ע"ה היה רואה באספקלריא המאירה ושאר נביאים באספקלריא שאינה מאירה וזו נסתלקה כשהיו נזופים וכשכלו מתי מדבר חזרה אליו מעלה זו ולכך אמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' רוצה לומר דבור הראוי אלי. או אפשר לפרש דקאי על שאר מעלות הגדולות שהיה לו במדריגת נבואתו כי היה מתלבש קול בקול ושניהם שלו וזה לא זכה לה שום נביא. או על שהיה מתנבא מתרין פרקין קדמאין של נצח והוד וגם לזו המעלה לא זכה שום נביא. ואפשר דקאי כאן על חדא מנייהו שנסתלקה וחזרה אליו ועל חזרתה אליו קאמר 'אֵלַי הָיָה הַדִּבּוּר' כלומר דבור הראוי אלי.

דף לא עמוד א

אמִכָּאן וָאֵילָךְ: דְּמוֹסִיף יוֹסִיף, וּדְלָא מוֹסִיף, [יֵאָסֵף] יָסִיף. תָּנִי רַב יוֹסֵף: מַאי 'יָסִיף'? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיה. פירוש רש"י ימות בלא עתו, ויש להקשות למה אמרה רב יוסף בהאי לישנא דתקבריה אמיה? ונראה לי בס"ד דהכתוב אמר בשבחי האשה בפסוקי אשת חיל (משלי לא, טו) וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ, נמצא זו היא מדת הנשים לקום בעוד לילה רוצה לומר באשמורת לעסוק בצרכי הבית, והנה זה שראה אמו קמה בעוד לילה לעשות צרכים המוטלים עליה ולא למד ממנה שגם הוא יש לו לקום לעסוק בצרכי הנפש המוטלים עליו שהוא עסק התורה, לכך לא יזכה שיחיה ויקבור את אמו אלא ימות בקוצר שהיא תקברנו. ועוד נראה לי באופן אחר דרב יוסף כונתו בלישנא דאמיה על התורה שנקראת אֵם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה' וידוע דהתורה נותנת חיים ללומדיה, וזה שלא קם להוסיף שעות מן הלילה על היום בלימוד התורה הנותנת חיים לכן התורה תענישנו למות קודם זמנו בר מינן. והא דשאל 'מַאי יָסִיף' קשא וכי אינו יודע משמעות יסיף מאי היא? ונראה לי הכונה ששאל למה נקיט לשון יסיף, הוה ליה למימר יֵאָסֵף? ומשני תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵּיהּ היא תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים וידוע שכל ישראל נקראו בשם יוסף דכתיב חון תָּחוֹן שְׁאֵרִית יוֹסֵף (עמוס ה, טו), ולכן זה שלא עסק בתורה שבעל פה שהיא ששה סדרים שזמן לימוד שלה בלילה דקורין תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב על כן יחסר וא"ו מן שם יוסף אצלו וישאר יסף לכך אמר האי לישנא יסיף, כי יס־ף הנשארים אם תקראנה בחיריק תחת סמ־ך תהיה קריאתה יָסִיף. בבַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל. הטעם דתקנו דהגדול ישאל מן הקטן, לרמוז להם מוסר שתהיה כל אחת מסתכלת בקטנה ממנה ובזה תשמח בחלקה ולא תסתכל בגדולים שאין לה כמותם שאז יהיה בלבה קנאה וחמדה. גמְכֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים. הדבר תמוה מה התנאי הזה של הזהובים דמתנים המכוערות? ואיך מלאם לבם לדבר כך? ומה שייכות יש בדברים אלו לענין המקח שיהיה לשם שמים? ורש"י נדחק לומר, מלתא בעלמא הוא דאמרן. ונראה לי בס"ד דודאי המכוערות אלו הם עניות ובעין יעקב הגרסא כאן בינוניות ועניות. גם גרס בברייתא עֲשִׁירוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, איך שיהיה נראה מכוערות אלו הם עניות ולכן רוצים שיעטרום בזהובים מפני שלא הביאו מבית אביהן כלום. והנה בודאי הלוקח עניה ומכוערת ניכר שהוא לוקח לשם שמים דעניה ויפה יאמרו לקח לשם יופי ועשירה ומכוערת יאמרו לקח לשם ממון אבל עניה ומכוערת ודאי לשם שמים. מיהו עדיין לא נפיק מחשדא כי יאמרו לא לקח לשם שמים אלא להנאת עצמו כי הוא קמצן הרבה ואם יקח אשה עשירה צריך לעשות לה הוצאות באכילה ושתיה ותכשיטין כפי כבוד עושרה ואם יקח עניה ויפה מחמת שהיא יפה יהיה לה הרמת ראש ותבקש תכשיטין ומלבושים ושאר הוצאות הבית כרצונה, לכך לקח עניה ומכוערת שאין לה הרמת ראש ופתחון פה כנגדו, לא מצד עשרות ולא מצד יופי ואם יביא לה לחם צר תשתוק ותקבל! כי כיון שהיא עניה ומכוערת תראה עצמה כמו משרתת אצלו ואין לה פתחון פה לבקש כלום ממנו! ואם כן במה יתברר שזה לקח לשם שמים? אך אם עשה יעשה הוצאות בשביל לעטרה בזהובים שיעשה לה תכשיטי זהב ומלבושים יקרים הנה זה ודאי לקח לשם שמים ויצא מאותו חשד על כן הם אומרות קחו מקחכם לשם שמים על ידי שתקחו אותנו ובלבד שתעטרונו בזהובים שבזה יתברר הדבר שלקחת אותנו לשם שמים! דעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים בְּגַן־עֵדֶן. נראה לי בס"ד טעם למחול על פי מה שכתוב בפסוק (תהלים קכו, א) בְּשׁוּב הֳ' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים, כי ישראל הצדיקים גמורים שבהם נרמזים בנקוד חול"ם שהוא עומד למעלה והבינונים נרמזים בנקוד השור"ק שעומד באמצע האות והגרועים נרמזים בנקוד חירק שעומד למטה, ולעתיד יהיו כולם צדיקים שנרמזים בחול"ם וזהו הָיִינוּ כְּחֹלְמִים ולכן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לַצַּדִּיקִים, מָחוֹל בהפוך אתוון חוֹלָם שבו נרמזים הצדיקים. ועוד נראה לי בס"ד הצדיק נקרא אִישׁ חַי ונקרא אִישׁ חַיִל כמו שנאמר (שמואל ב' כג, כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי, כתיב חַי וקרינן חַיִל והיינו בשביל שלימותו בעסק התורה שנקנית במ"ח מעלות נקרא אִישׁ חַיִל [10] שהוא מספר מ"ח ומצד שלימותו במצות נקרא אִישׁ חַי כי הרשע העובר על המצות נקרא מת וזה להפך הוא חי. אך במצות יש עשה ויש לא תעשה, לכך נקרא חי חי בכפל כנגד עשין ולא תעשה ולכן חזקיהו המלך ע"ה הלכו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף (בבא קמא יז.), לרמוז שהוא חי במצות עשה וחי במצות לא תעשה כמנין ל"ו [18×2=36] והמצות הסמתייחסים לכתף לכך היו חלוצי כתף. ובזה מובן מה שזוכים למחול שהוא מ"ח ל"ו כנגד מה שזכו לתורה הנקנית במ"ח מעלות וכנגד מה שזכו לתואר 'חי חי' על ידי המצות שהם מספר ל"ו הרי צירוף מָחוֹל. ועוד נראה לי בס"ד דהצדיקים יש להם עם הקב"ה דין אשה ובעלה וידוע מה שאמר הכתוב (ירמיהו לא, כא) נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר, ולכך האשה נקראת חומה ולכך יעשה דוגמה זו לצדיקים לעשות להם מחול לרמוז שהם דוגמת הנקבה אשר תסובב גבר, ולכך מראה להם לפי מראה הדמיון כאלו אור השכינה שהוא עומד באמצע ובזה יתקיים הכתוב כִּי בָרָא הֳ' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. הוְכָל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ. פירש רש"י שמראה ואומר (ישעיהו כה, ט) הִנֵּה אֱלֹקֵינוּ זֶה נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ. יש להקשות יאמרו פסוק זה בלתי היותם מורים באצבע ומה הוא ענין רמיזה באצבע דוקא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו כת הקדמונים הטעם שנהגו ליתן טבעת הקדושין באצבע שהיא הסמוכה לגודל מפני דאצבע זה הוא כנגד ששה הויו־ת של מזמור י"ט, דפסוק (תהלים יט, ח) 'תּוֹרַת הֳ' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ' הוא חמשה תיבות ומתחיל תיבת תּוֹרַת כנגד הגודל ואז יהיה השם כנגד אצבע וכן אחרי זה עֵדוּת הֳ' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי, וכן אחרי זה פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, וכן מִצְוַת הֳ' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם, וכן יִרְאַת הֳ' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, וכן מִשְׁפְּטֵי הֳ' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו, שכל חלוקות אלו הם חמשה תיבות, ושם הוי־ה הוא כנגד אצבע הסמוך לגודל. וידוע כי בגלות אין שמחה שלימה, משום דכתיב (שמות יז, טז) כִּי יָד עַל כֵּס יָ־הּ, וכיון דחסר ו־ה שהם לשון שמחה לכך אין שמחה שלימה. ובזה פירשנו אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל הֳ' דייקא שנעשה השם שלם ואנחנו אומרים כיון דְהִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ לכך הָיִינוּ שְׂמֵחִים שתהיה שמחה בעולם כיון דהגדיל ה' באותיות ו־ה. ובזה מובן הטעם דמורין באצבע לרמוז על שלימות שם הוי־ה שהוא כנגד האצבע שיהיה שלם ולכך אומרים (ישעיהו כה, ט) זֶה הֳ' קִוִּינוּ לוֹ שיהיה שלם, ולכך נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה דייקא שתהיה השמחה שלימה מבית ומחוץ וזהו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש כפל קִוִּינוּ לוֹ שני פעמים כנגד שלימות השם וכנגד שלימות הכסא או כנגד ציון וכנגד ישראל דכתיב (ישעיהו א, כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה, עד כאן דבריו נר"ו. ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למראה האצבע וכפל הפסוק, דאמרי ב' פעמים 'קִוִּינוּ' בהקדים מה שכתב הרב מהר"א פלאגי ז"ל בשם הגאון השל"ה ז"ל, דעשר אצבעות הם כנגד עשרת הדברות וכשמניחין אותם גודל אצל גודל יהיה זרת ימין כנגד אָנֹכִי וקמיצה דימין לֹא יִהְיֶה לְךָ ואמה דימין לֹא תִשָּׂא ואצבע דימין זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וגודל דימין כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וגודל שמאל לֹא תִּֿרְצָח ואצבע שמאל לֹא תִּֿנְאָף ואמה שמאל לֹא תִּֿגְנֹב וקמיצה שמאל לֹא תַעֲנֶה וזרת שמאל לֹא תַחְמֹד, עד כאן. נמצא לפי זה אצבע ימין נגד מצות שבת ואצבע שמאל נגד לא תנאף. וידוע מה שאמרו רז"ל שהגאולה תהיה בזכות שמירת שבת, גם אמרו רז"ל שהגאולה תהיה על ידי תיקון היסוד ולכן תהיה באלף השישי שבו תיקון היסוד ולכן אמרו רז"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, וכל זה תלוי בשמירת דבור לא תנאף. ובזה מובן הטעם שכל אחד מראה באצבעו שהוא אצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע בסתם של ימין ושל שמאל שהם כנגד דבור זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת ודבור לֹא תִּֿנְאָף אשר בעבור שמירת שתיהם היתה הגאולה וישועה, ולכן אומרים ב' פעמים קִוִּינוּ, האחת כנגד זכות מצות השבת והשניה כנגד זכות קיום מצות לא תנאף על כן בזכותם שתיהם נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה תרתי לישני. ועוד נראה לי בס"ד מה שמראים באצבע דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרושי הציצית דהגודל הוא חסד ואצבע הסמוכה לגודל היא גבורה וידוע דהצדיקים נשפעים טובה וברכה על פי מדת הגבורה גם כן וכמו שאמרו רז"ל על פסוק (ישעיהו מו, יב) הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה, שכל העולם נזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע כלומר במדת הגבורה ואומרים זֶה הֳ' שם הרחמים קִוִּינוּ לוֹ למתק בו מדת הגבורה הרמוזה באצבע ואנחנו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ, נגילה במדת הדין ונשמחה במדת רחמים למשוך שפע מאתו יתברך ברכה ושלום וטובה וחיים. וסְלִיק מַסֶּכֶת תַּעֲנִית