בית שמואל על אבן העזר קכו

►| בית שמואל • על שולחן ערוך אבן העזר קכו |◄

סעיף א

(א) כתב העכו"ם:    אף על גב דכתיב בתורה וכתב ש"מ כתב עכו"ם נמי כתב הוא ועיין ב"י ונ"מ לענין שבת דהוי מלאכה גמורה ולא שבות ואמירה לעכו"ם לכתוב אפילו בכתב שלהם לא הוי שבות דשבות אלא שבות הוא וכן משמע מרמב"ם וכן משמע בתו' גיטין בסוגיא אומר לכותי וכותב וכ"כ הברטנורה בפ' כלל גדול ולא כמ"ש באורח חיים בסי' ש"ה:

(ב) מקצת הגט:    אבל בחתימות העדים אין קפידא אם כ"א כותב בלשון אחר כמ"ש בסי' ק"ל דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו החתימה של אותו עד צ"ל בחד לשון ובלבוש כתב שני מיני כתבי' נמי יש קפידא וכן משמע בסימן ק"ל וברמב"ם פ"ד ובח"מ כתב שני כתבים אין קפידא:

(ג) מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת:    משמע הא"מ אינו תורף רק הוספה היא וכ"כ בתשובת רמ"א סי' קכ"ט ושם כת' גדול א' היה חולק עליו אבל בש"ס משמע הא"מ תורף הוא ועיין ס"ס:

(ד) בכתב אחר:    משום לכתחלה כותבין ככתב ס"ת ומכ"ש אם כתבו בלשון אחר אין להכשיר, ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם בדיעבד שכבר ניתן הגט ג"כ כשר כמו במקום עיגון ומ"ש כאן בד"מ דיש להחמיר צ"ל היינו דיעבד שנכתב ולא ניתן עדיין:

סעיף ב

(ה) בשלישי וכו':    והא דאין כותבין בגט בלשון זכרון עדות או בפנינו עדים משום לשון הגט אין העדים מגידים אלא הבעל בעצמו מספר דברים אלו כמ"ש לקמן, לבוש, גם בימי חדש כותבין בשלישי וכיוצא בזה בבי"ת כמ"ש בסדר גט רמ"א ובלבוש ולא כנ"ש:

(ו) מלאים יוד:    ובדיעבד כשר כמו שמנה אם כתב מלא אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב:

סעיף ג

(ז) בשבת ולא יכתוב לשבת:    כי אז יש למטעי כגון אם כותב ביום ג' יאמרו יום ב' הוא ועם שבת הוא יום ג' אף על גב ביום א' ליכא טעות מ"מ בשאר ימים איכא טעות אין כותבין לשבת אפילו ביום א' אבל לירח ליכא טעות ד"מ, ולשון ירח ע"ש גרש ירחים:

סעיף ד

(ח) ביום ראשן לירח:    לכ"א מדיעות הללו יש להם ראיה מקרא מיהו מ"ש ביום ראשון ט"ס הוא וצ"ל ביום אחד וכן הוא בתחלת ספר חגי ביום אחד לחדש וכ"כ בח"מ, ובעת הצורך נותנים גט בר"ח וכותבים ביום אחד לירח כ"כ ב"ח ובנ"ש דף ט"ו הכריע לכתו' באחד לירח:

(ט) לשון זכר בה"א:    וסימנך ימים ימימה פי' במקום ימים כותבים בה"א לבוש וט"ז ובשמנה אין חילוק בכתיבה אלא בקריאה לזכר הנו"ן בקמ"ץ ולנקבה בסג"ל כ"כ בלבוש ובח"מ ועיין בתי"ט בטהרות פ"ה כתב לנקבה בקמ"ץ כמו רועה היא ועיין בד"מ סוף סימן קכ"ט מכונה לזכר בסגו"ל ולנקבה בקמ"ץ:

(י) אחד עשר יום:    המנין מועט בלשון זכר אחד ולא אחת ומנין מרובה בלשון נקבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו בקרא עשתי עשר יום:

(יא) יום:    עד עשרים כגון י"ט יום אבל מעשרי' ואילך כתב הב"י שרא' גיטין שנכתב ימים ובתשובת מהרי"ו משמע דכותבי' יום וכ"פ בד"מ ובש"ג אצל המ' פ' המגרש:

(יב) כתב ימים לא מפסל בדיעבד:    וכן בשינוי יום במקום ימים ח"מ ומעשרים ואילך פשיטא אינו פוסל ל"ש אם כותב יום ול"ש אם כותב ימים כמ"ש בסמוך ב' דיעות:

(יג) כשר:    משמע אפילו אינו שעת דחק ולא ניתן הגט ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:

סעיף ה

(יד) וכן אחת עשרה בשנים:    להיפוך מימים דכותב מנין המועט בל' נקיבה ומנין מרובה בל' זכר מעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם:

(טו) מנין המועט קודם:    וכן הוא בספירת עומר ועיין בתשובת א"ש:

(טז) וכתב חמשה כשר:    משמע אפי' לא ניתן ואינו שעת הדחק כמ"ש בסמוך ואם כתב במקום אחת עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא, לבוש:

סעיף ו

(יז) שהוא ר"ח אייר:    ואם כתב רק ר"ח אייר או כתב ר"ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא"ש:

(יח) בא' לירח:    אף על גב בסעי' ד' פסק דכותבים ביום א' לירח כתב ב"ח אם ר"ח רק יום א' אז כותבים ביום א' שהוא מבורר טפי וכשר"ח שני ימים לא יכתוב ביום א' דהוה משמע יום הראשון של ר"ח אלא יכתוב בא' לחודש שלא בא להזכיר אלא מנין הימים שבחדש והרב רמ"א ע"כ לא ס"ל חילוק זה דאל"כ למה לא כותבין ביום השני דהא ליכא ספק כלל ולכ"ע לא כותבים יום והא דאין נותנים גט ביום א' דר"ח משום דכתבו המ' וכמה פוסקי' דאין ליתן גט ביום א' דר"ח והטעם הוא דצריך לכתוב שהוא יום ל' לחדש העבר ושמא יאמרו מוקדם הוא ולא כח"מ שכתב הטעם משום פלוגת' הר"ן והרשב"א דהא ס"ל דיכול ליתן גט ביום א' דר"ח וכתב בח"מ ביום א' דר"ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון וביום ב' אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א':

סעיף ז

(יט) אדר סתם כשר:    כן ס"ל לרוב הפוסקי' וכ"כ באורח חיים סימן תכ"ב, ובחושן המשפט סימן מ"ג ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע וביורה דעה סי' רכ"ב הביא המחבר דעת הרמב"ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע ועיין בש"ך שם הקשה למה לא חשש כן לדעת הרמב"ם וב"ח פסק ג"כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל, ולולי דבריה' היה נראה לומר דקי"ל כרוב הפוסקי' דס"ל סתם אדר הוא אדר ראשון ואין חילוק בין אם ידע ובין אם לא ידע אלא בנדרי' שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם אבל כאן ליכא א"ד דהא אף להרמב"ם אינו אלא מאוחר גם בגט מאוחר כשר לרוב הפוסקי' לכן לא חשש כאן להביא דעת הרמב"ם וכ"כ בט"ז:

(כ) אייר בשני יודין:    רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל:

(כא) ואם כתב בחד יו"ד:    כתב בת"ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח"כ א"צ ליתן גט אחר וכן כתב בלבוש אף על גב בשאר פסולי' אין חילוק בדבר מכ"מ בכה"ג דליכא פסול ממש שאני ויש מחמירי' ליתן שני גיטין באייר כמ"ש בד"מ בשם מהרי"ל ובש"ע השמיט דעתו משום דס"ל דאין ליתן ב' גיטין אלא מחמת הדחק ואז כשר לכתוב בשני יודין ועדיף טפי דהא אין כותבי' שני גיטין אלא בדוחק, מרחשון חד תיבה, כסלו כתב בת"ה מצינו בקרא חסר ובתרגום כתב מלא ויש לנו לילך אחר הקרא, אף על גב רוב הגט בלשון תרגום הוא מכל מקום זמן כותבים בל' עברי שני ימים ולא תרי יומין כותבים נמי הזמן בל' עברי שהיא ל' קרא ול"ד לימחא באלף דהולכים אחר ל' תרגום משום ימחא כותבי' אצל לשון תרגום משא"כ זמן ועיין מהרי"ק וצריך טעם למה באמת כותבים זמן בל' עברי וכל ל' הגט בל' הקודש /ארמי/ ועיין בנ"ש דף י"ד ואם כתב כסליו מלא כשר כמו שמנה וכן כולם:

סעיף ח

(כב) ואינו מכוון:    הטעם מבואר בהרא"ש מאחר שהוא ל' הבעל לא שייך לומר איך אלא הבעל אומר בזמן ההוא אני פלוני מגרש את אשתי אף על גב העדים חתומים על הגט מ"מ לאו ל' העדים הוא אלא ל' הבעל הוא והעדים מעידים שכך אמר בפניהם, ואם כתב ואיך כשר דהא בש"ס משמע דהיו כותבים ואיך וכן כתב בח"מ:

סעיף ט

(כג) לא יכתוב ודין:    משמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן שמגרש לא הוי גט ואיגרת ביו"ד לפרש"י ל' גג הוא לפ"ז הוי שינוי פירוש המלה ולרמב"ם משמע ל' זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא הוי גט א"כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בעת הדחק ומ"ש בסעיף כ"ב אם כתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתוב ה"ז גט פסול משמע כדעת הרמב"ם וכתבו תוספות דצריך לכתוב ואגרת ולא אגרת בלא וי"ו דמשמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין, ויקרא הדלי"ת של ודין בצירי, ויכתוב ודין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה האחרונה סדר מהר"מ פדוו':

סעיף י

(כד) דתיהוייין ג' יודין:    הטעם פירוש רש"י דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים בעלמא וכן דיתצביין אבל אם כתב ג' יודי"ן משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה ורמב"ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות אף על גב שהיא מטופס הגט מכל מקום שאני חסרון משינוי דאז מבטל הענין הגט כמו איגרת לכן מהאי טעמא יש פוסלין כתב די תהויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן ויקרא הוי"ו של הווייין והבית של בייין בשוא וחירק תחת יו"ד עם הנו"ן לבסוף, לבוש:

(כה) בחמשה יודין:    כ"כ תוספת ומזה מדייק מהרי"ל דהכל תיבה א' דאל"כ לא שייך לומר ה' יודין, ועיין תוספת שכתב די תרגום של אשר ודיתי הוייין שני תיבות הם לפ"ז דברי תוספות סותרים זא"ז ובהרא"ש משמע נמי דהם שתי תיבות וכן בטור ונ"ל אף על גב דהם שתי תיבות מ"מ כותבים בשטה א' דמשמעות סובל ג"כ תיבה א' אבל אם הי' כותבים בשני שיטות היה דוקא שתי תיבות וכ"כ בח"מ, ואפילו בשיטה א' לא ירחיק מלת די הרבה רק מעט לבוש, מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט גם אין מוכרחים דברי מהרי"ל דפוסל וכ"כ הט"ז:

סעיף יא

(כו) יאריך וי"ו דתירוכין:    הטעם משום דאי מחזי כיוד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו ולהרמב"ם הטעם דהוי כאלו היא גרש' אותו, וא"ו של פיטורין תליא בהא אם נותנים יוד אחר הפי"א אין חשש וא"צ להאריך הוא"ו אבל לא כתב היוד אז צריך להאריך ג"כ הוא"ו של פטורין כ"כ הרא"ש, ועיין בכתבי מהרא"י סי' רכ"א בענין שפ"ת פש"ת, ולמהך חסר יוד כי ביוד משמע לי תהיה מהך אפילו בשעת קריאה ימהר בקריאת המם אל הלמד נ"ש, בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבי"ת ככף ויכתוב בחד שיטה עיין תשובת בן ששון סי' ל', ברעות יקרא הרי"ש בפתח ועין בשו' והוי"ו בפת' לבוש, וא"ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו"ד דהיה משמע בלא כלו' בלא ספר הוא מגרש, והרמב"ם כתב הטעם דהיה משמע בתנאי זה אני מגרשך, ומ"ש דא"צ להאריך יתבאר לקמן בס"ד, ההי"א של מה"ך צריך שאל יראה כחי"ת דאז הוי ל' צחוק מצחק אני בך, לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא דאז משמע לא תנשא, ימחא יקרא היוד בשוא מם בפתח חית בצירי וכן הוא בדניאל נ"ש דף כ"ג:

סעיף יח

(כז) צריך שלא יהא וכו':    וכ"כ הרשב"א והטור אבל תוספות וסמ"ג כתבו ג"פ וא"ש יכול לכתוב בשיטה אחרונה דאינו אלא חזרת דברים כיון דכתב ספר תרוכין מיהו ס"ת לא יכתוב בש"א משום דאין למידים מש"א והוי כאלו לא נכתוב אף על גב בנוסח שלהם נכתב ג"כ קודם לזה פטרי"ת ושבקי"ת והרי את מותרת מ"מ לא נכתב דגט זה פוטר לכן ס"ת מעכב' וש"מ מזה ס"ת הוי תורף אף על גב דכתב קודם לזה פרטי"ת ושפ"ת ופש"ת, ונ"מ אם נחסר פסול מיהו דוקא אם נחסר נמי ג"פ וא"ש דאל"כ מה לי ס"ת ומה לי ג"פ וא"ש וע"כ לא כתבה סמ"ג דלא יכתוב בשיטה אחרונה אלא משום אם יכתוב בשיטה אחרונה ס"ת אז ממילא ג"ש וא"ש ג"פ בשיטה אחרונה מיהו לדעת הרשב"א בתשובה סי' תקצ"ח אף ס"ת כשר בשיטה אחרונה אפי' למ"ד דבעינן ודן וכו' וע"ש והנה בש"ס פליגו ר"י ורבנן לרבנן די אם כותב הרי את מותרת וכ"פ הרמב"ם פ"א א"כ לרמב"ם גם ס"ת אין מעכב דהכל הוא טופס ולר"י צריך לכתוב ודן דיהוי וכו' ומבעיי' בש"ס אם בעינן ודן ולא אפשט ופסקו שאר פוסקים דבעינן ודן ואם לא כתב הוי ספק מגורשת גם משמע והרי את מותרת לכ"ע בעינן והוא תורף וע' ר"ס:

(כח) דאיכא למיחש וכו':    ואז אין למידין משיטה שלימה שלפניה שהיא סמוכה לעדים, ואם חתמו תחת הכתב של חצי השיטה יש לחוש שיזייף תוך חצי השיטה שחולק ובתוך השיטה שבין העדים ולכתב:

(כט) לא נפסל בכך:    משום מ"ש כדת משה וישראל הוי כשריר וקיים שכותבים בשאר שטרות ואז למידים מש"א כ"כ הרא"ש בתשו' אף על גב ר"ת חשש שמא כדת מש"ו אין חשיב כשריר וקיים מ"מ בדיעבד כשר וע' ב"י שכ' אם נכתב בשיטה אחרונה ס"ת וג"פ וא"ש אם ע"מ בפנינו ומעידים דלא זיוף מהני כמה דקי"ל אם נכתב ע"ג דבר שיכול לזייף כמ"ש בסי' קכ"ד לפ"ז צריכים הע"מ לבוא לפנינו דוקא כמ"ש שם אף על גב בחושן המשפט סי' מ"ד כ' הב"י בשם תשובת הרשב"א אם לא החזיר בשטה אחרונה אפי' אם אמרו העדים אנחנו כתבנו אין נאמנים להכשיר צ"ל שם איירי דעידי חתימה מעידים כן אבל ע"מ מהני כמ"ש בסימן קכ"ד:

סעיף כ

(ל) בשביל דילוג אות א':    ע' סוף סימן בטופס אפילו נחסר יותר כשר וע' ב"י מ"ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט"ס כגון שנחסר השי"ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים וע' ברש"י מנחות דף ל"ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא:

סעיף כא

(לא) ולא כ' בשבת:    הטעם מבואר בתשוב' ברביעי אין סובל פי' אחר אלא ברביעי בשבת דהא זמן החדש כתב אח"כ ומ"ש בעשרים אין חשש משום מוקדם משום דמוכח שהוא ט"ס ורביעי א"א להיות אלא בכ"א וע' בחושן המשפט סימן מ"ב סתם ופסק כדיעה זו וכאן לענין חשש גט הביא בהג"ה דעת החולקים ה"ה ר"ת והריב"ש כמ"ש בכתבי מהרא"י סוף סימן י"א:

סעיף כב

(לב) אם לא האריך ווי"ן:    היינו שלא כתב תואר וי"ו אלא כתואר יו"ד מ"ה פסול אבל אם כתב ווי"ן אלא שלא האריך אותם יותר משאר ווי"ן כשר כמ"ש בתוספות ובתשובת ריב"ש סימן שי"ד וכן משמע דהרא"ש ס"ל כן דהא בפסקיו לא כתב כלל דצריך להאריך אותה יותר משאר ווי"ן, אלא הב"י והב"י והב"ח מפרשים דברי תשובות הרא"ש שהביא הטור דס"ל להרא"ש אם לא האריך אותה יותר משאר ווי"ן לא ינתן לה אלא א"כ מחמת עיגון אז יתקנו הב"ד ויתנו לה או אם כבר ניתן והבעל רחוק מכאן כשר אבל פירושם אנ"ל וכן משמע בטור כמ"ש דהא כתב לעיל דאין צריך להאריך הווי"ן יותר משאר ווי"ן ואיך ס"ד דהבי' אח"כ בשם תשובת הרא"ש לפסול אם לא האריך אלא ע"כ הרא"ש איירי דהווי"ן הם כיודין ומ"מ הכשיר בכה"ג וכ"פ הט"ז אפי' בלא דחק כשר אם לא האריך ושלשה דעות שהבי' כאן היינו לדעת הרמב"ם אם לא האריך הווי"ן של תרוכין ש"פ או שכתב היו"ד של למהך או של פטורין וכן אם לא כת' ג' יודין של דיתי הוייין או דיתי צבייין פסול אפילו לא ערער הבעל ואפילו לא כתב בעצמו ואם נשאת לא תצא כמ"ש המגיד פ"ד והעיטור שהביא הרא"ש והטור והמגיד ס"ל דוקא אם ערער הבעל שכתב כן בכוון אז הגט פסול וזהו הי"א שהביא ונראה מדבריו הדין מתחלק לג' אופנים, אם הבעל כתב או הסופר כת' מפיו ובעל מערער שכוונתו היה לקלקל תצא מבעלה, ואם הסופר לא כתב מפיו ובעל גם כן אינו מערער כשר הגט ותנשא, ואם הבעל כתב או הסופר כתב מפיו ואין הבעל מערער אז לכתחילה לא תנשא וכן אם הסופר כתב מעצמו ובעל מערער, לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ולמ"ש בסמוך בשם הרא"ש נשמע אם הגט בא ממקום אחר וא"י מי כת' לכתחלה לא ינתן לה אלא אם כן במקום עיגון או אם כבר ניתן לה, ועיין ב"ח שכת' גם כן כמ"ש לדעת העיטור גם המגיד והר"ן כתבו בשם הר"ן הגאון היכא שכתב הבעל ומערער תצא לפי זה מחולק עם הרמב"ם בשני דינים, חדא דתליא בערעור הבעל, שנית אם ערער תצא ולרמב"ם לעולם פסול ולא תצא והמחבר קיצר מאד שכתב ויש אומרים שאם לא ערער הבעל כשר משמע בזה הם מחולקי' ותו לא ולית' ומבואר שם אם לא הרחיק רגל ההי"א של למהך נמי הדין כן ויש מי שאומר שהביא לאו על בעל העיטור התכוון כמ' דמציין בשלחן ערוך קטני' ד"א כי לראב"ד ועיטור מבואר דמועיל ערעור אפילו לא כתב הבעל אלא הריב"ש בתשובתו כתב כן, וכן יש לדקדק מדברי הר"ן הגאון דס"ל כן בכת' הסופר לא מהני ערעור הבעל ואפשר הבית יוסף מפרש דברי העיטור בע"א וס"ל לעולם לא תצא וה"פ אם הבעל כותב או הסופר כתב מפיו ומערער אז הגט פסול ולא תצא, ומ"ש בסיפא אם אמר וכו' והבעל אינו מערער האי וא"ו הוי כמו או הבעל אינו מערער היינו אם הבעל כתב ולא מערער או הסופ' כתב ובעל מערער כשר ותנשא ויש מי שאומר הוא העיטור אבל נראה כמ"ש וכן מבואר בתשו' רשב"א סי' אלף קס"ג שכת' בפי' בשם ר"ה והגאונים כשכתב הבעל אפי' אינו מערער או שכתב הסופר סתם והבעל מערער הגט פסול, ועיין מ"ש הרב רמ"א בסי' קנ"ה ברגלי ההי"ן שנוגעים דס"ל אפילו אם ניתן הגט פסול אא"כ במקום דחק ולהפוסקים הנ"ל אפי' בה"א של למהך אם לא ערער הבעל ולא כתב בעצמו הגט כשר אפי' בלא דחק ומנין עם וי"ו י"ל דתליא נמי בפלוגת' זו אם הבעל מערער וכת' בעצמו תצא מיהו נרא' עיקר דוקא במה דמפורש בש"ס פליגי אבל מונין לכ"ע לא תצא גם בכמ' מקומות כותבין מונין בוא"ו ועיין תשו' ריב"ש סי' שי"ד יש מקומות דכותבים כדלא אניסנא בכף לפ"ז נראה דדינו כמו מונין בוי"ו ואם עדיין לא ניתן הגט ורוצים לתקן נראה דהוי כמו בדבקות ההי"ן סי' קכ"ה וכ"כ בפריש' בשם מהרש"ל וב"ח ובמקום עיגון יכול הסופר לתקן אפילו אחר חתימות העדים כיון דליכא תיקון ממש:

סעיף כו

(לג) בלא וי"ו:    שאם הוא בוי"ו יש במשמעותו לשון אונאה, ופירוש של שאנו מונין משום דבזמניהם לא היו מונין כולם לבריאת עולם אלא לשאר מנין לכך כותבין שאנו מונין ולא כזמני' הראשונים לבוש:

(לד) שאנו מנין בו:    כצ"ל וכן הוא בד"מ ומ"ש בנוסחא שלנו בוי"ו הוא ט"ס וכן מגי' ב"ה:

סעיף לז

(לה) כשר:    כי לדעת כמה פוסקים כותבים לכתחלה בלא יו"ד כי ביו"ד משמע שיש לאדם ב' נפשות:

סעיף מא

(לו) צריך לכתוב והרי את מותרת לכל אדם:    אף על גב דכותבים פש"ת ג"פ מ"מ והרי את מל"א עיקר התורף וכתב הרמב"ן אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא ועיין ריש סימן כן משמע מרמב"ם דס"ל דהוא תורף הגט ומ"ש בד"מ על דברי הרמב"ם אין מוכרח וצריך לכתוב והרי בוי"ו מותרת בוי"ו ואם כתב בלא ואו אפשר שפסול אפי' בדיעבד דמשמע שהיא מתרת לאדם אחר לבוש:

(לז) טוב ליזהר וכו':    כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסוק דאם יפסוק י"ל השומע סבר דלא התירה לכל אדם לבוש, ש"מ הקורא לא יפסיק בקריאה:

סעיף מד

(לח) מנאי בלא יו"ד:    כי ביו"ד משמע דרך מינות ויקרא המ"ם בחירק ונו"ן בקמץ ואל"ף בחירק דהוי' הוי"ו בצירי, לבוש:

סעיף מו

(לט) וי"א דה"ה להיפוך:    הב"י כת' דין זה בדרך אפשר ובד"מ הניח בצ"ע ובלבוש חולק על הב"י ולכאורה נרא' הראיה שהבי' הב"י מתוס' היא ראיה גדולה, ובט"ז כתב די"ל דשאני התם בעת שכת' ארוס' בכשרות כתב דהיתה באותו זמן ארוסה ועיין בד"מ סי' קמ"א שם הביא בהרשא' כותבים לארוס בעל:

סעיף מז

(מ) במקום עיגון:    בסי' הקודם כתבתי לדעת רמ"א בדיעבד שניתן הגט ומקום עיגון כשר באותיות שאינ' נוגעים שפיר או בההי"ן וקופי"ן שנוגעי' לגגין וכן הוא בב"י ודוחק לומר מ"ש הב"י בדיעבד היינו שנכתב ולא ניתן ואם חסר ה"א של ושלטאה וכת' ושלטא כשר ט"ז וכתב הב"י אם אירע כן בטופס כשר דלא גרע מחסר, ולכאורה קשה דהא אם נוגע ההי"א לגג הוי חית ונשתנה המלה והוי כמו שינוי עלמא ואפשר כל שאינו שינוי הגט אלא שינוי המלה ס"ל דכשר ועלמא הטעם משום דהוי כאלו אין זמן בגט וכן לדברי הרב רמ"א כל שלא נשתנה הגט אף על גב דנשתנה פירוש המלה כשר ועיין בד"מ סוף סימן קכ"ז מ"ש בשם תשו' רד"ך:

סעיף מט

(מא) דעלמה לשון נערה:    והגט פסול אפילו אם הבעל אינו מערער וגרע טפי ממונין בוא"ו דכשר בעת הדחק משום עלמ' בה"א סובל יותר ל' נערה מלשון עולם אבל בוא"ו יותר משמע לשון מנין אבל עלמא באלף כשר כת' בנ"ש אפי' לכתחלה כשר ועיין פי' הגט בש"ג אצל המרדכי: