בית שמואל על אבן העזר פח

►| בית שמואל • על שולחן ערוך אבן העזר פח |◄

סעיף א

(א) נוטלת כל נכסיה בלא שבועה:    במגיד פי"ח דין ט' פי' דברי הרמב"ם דאיירי דוקא כשהם בעין אבל אם נאבדו צריכה שבועה וכן אי' לקמן סי' צ"ו ולמ"ש תוספות ריש ב"ב ובפ' השולח דף ל"ד הטעם דאלמנה צריכה שבועה אף על גב דקי"ל חזקה אין אדם פורע תוך הזמן משום אלמנה דאי' לה כתובה מתקנות חז"ל חיישינן טפי לפ"ז נ"מ ונצ"ב א"צ שבועה אפי' ליתא בעין ועיין סי' צ"ז שם כתבתי באריכות:

(ב) ואם אבדו לגמרי:    אפי' אם פשע בהם כמ"ש בסי' פ"ה:

סעיף ב

(ג) בשומא הראשונה:    כ"כ הרמב"ם ס"פ כ"ב כשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל הריווח מיהו אם לא היו עושים מעין מלאכתן הראשונה ועכשיו הוקרו א"צ לשלם אלא כשומא הראשונה דוקא כשהכלי בעין והוקרו שייך הריווח לה ולא משכלו:

סעיף ג

(ד) שומעין לה:    משמע אפי' למנהג שלנו שאין כותבין שום כלי מ"מ שייך שב"א בכלים שהכניסה לו ויש לדמות לולד שפחה דאין פורטים בכתובה מ"מ שייך שב"א וכ"כ בט"ז גם מוכח לדעת הרא"ש והטור דס"ל וולד בהמה וולד שפחה שייך שב"א ובעת הגירושין צריך ליתן לה וכל זמן שהיא תחתיו רשאי למכור ש"מ אף על גב דרשאי להוציא ולמכור מ"מ שייך שב"א לכן אפי' בזה"ז אם עדיין אותן מטלטלין שהכניס' בנדוניא הן בעין יכולה לומר את כליי אני לוקח בעת גביות כתובת':

(ה) מעין מלאכתן:    אז שייך שב"א ונוטל' כשומא של עכשיו ואם אין עושי' מעין מלאכתן אפי' אם רוצה למחול על הפחת ורצונה ליקח כמות שהן יכול הוא לעכב וא"צ ליתן לה וכן משמע מריב"ש וכ"כ בח"מ:

(ו) וה"ה לולדות של שפחה ובהמות:    אף על גב דרשאי למכור ולאכול אותם מ"מ אם נשתייר שייך בהו שב"א מיהו מה דפסק כאן בולדות בהמה שייך שב"א כן הוא דעת הרא"ש והטור אבל רש"י והרמב"ם לא סבירא להו כן וכן הוא בתשובת ריב"ש סי' כ"א ובסי' פ"ה פסק כרש"י והרמב"ם, והרמ"ה סבירא ליה בולד בהמה שייך שב"א וס"ל אפילו בעודה תחתיו אינו רשאי למכור וב"ח הקשה עליו מש"ס דאוכל פירות ול"ד כי בפירות לא קאמר הרמ"ה אלא בולדות דשייך שב"א סבירא ליה דאינו רשאי למכור כמה דקי"ל דאינו רשאי למכור נצ"ב משו' שב"א מ"ש בסי' צ' והרא"ש סבירא ליה כיון הפירות שייכים לו ונ"מ הם רשאי למכור כמו שאר פירות אלא אם נשתייר שייך בהם שב"א:

סעיף ה

(ז) אם הקדישו היורשים:    אף על גב דצריכים ליתן לה הכלים מ"מ כיון דמחוסר גוביינא חל הקדש עליהם אף על גב אם היא אמרה קונם מ"י א"י לאסור מ"י מעכשיו אפי' אם אמרה יקדשו ידי משום דאלמוה חז"ל לשיעבוד דבעל כמ"ש בסוגיא פ' אף על פי ולעיל סי' פ"ב ובשיעבוד האשה קי"ל ג"כ דאלמוה חז"ל שיעבוד שלה ומ"מ חל הקדש על שיעבוד שלה אף על גב קונם אין חל שאני קונם דאינה אסורה על כל העולם אבל הקדש אסור ע"כ העולם חל טפי כ"כ תוספות פ' אף ע"פ מיהו בנ"י משמע הקדש ג"כ לא חל אלא כשהפרישו על המת משום צורך המת אז נאסר דאינו מצוי אבל הקדש לא חל עיין שם בפרק אלמנה לכ"ג והרא"ש בפרק המדיר תירץ בע"א וכתב אף על גב דאלמוה שיעבוד האשה מ"מ לענין כתובה לא אלמוה ואם הקדישה היא נ"מ שלה תלי' בתרוצים אלו לפי תירוץ של תוספות הנ"ל חל ההקדש ולמ"ש הרא"ש לא חל וכן לתירוץ בתרא של תו' א"י להקדיש נ"מ משום דידו עדיפא מידה ועיין חושן המשפט סי' רע"ב ועיין סי' צ':

סעיף ו

(ח) הכניסה לו קרקע וכו':    בדין זה פליגי ר"ש ורבנן ואיירי המתני' בנ"מ אז הפירות שייכים לה בחנם ובח"מ הבין דאיירי הדין כאן בנצ"ב וכ' ולא ידעתי למה כ' המחבר דין זה בנצ"ב ולא כ' הדין בנ"מ כמ"ש במתני' גם מסופק אם היא נוטלת הפירות בחנם או ששמין לה קרקע עם הפירות וראיה שלו דאיירי בנצ"ב משום דקאמר לשון להכניסה לו ומשמע ליה לשון הכניסה ל"ש בנ"מ ואין מוכרח כמ"ש בסי' צ"א דלשון הכניסה מצינו בש"ס בנ"מ ועיין ברמב"ם ר"פ ט"ז לכן מסתבר דאיירי כאן בנ"מ כדין דמתני' ואז שפיר דנוטל עם הפירות:

(ט) ואפי' הגיע זמנן לקצור:    אף על גב דקי"ל כל העומד לקצור כקציר דמי הכא תקנות חז"ל הוא דפירות שלח /שלא/ לקט שלה הם:

סעיף ז

(י) וגירשה:    ואם היא תבעה הגט ע"פ הדין שהדין נותן לכוף אותו הרי הוא כאלו גירשה הוא אותה מרצונו ש"ג:

(יא) ואכל:    ה"ה אם בנה פלטרין ודר בהם כי לא חלקו בין הוצאה הנכרת לבין הוצאה שאינה ניכרת כן כתב המרדכי וש"ג:

(יב) דינר:    בש"ס פליגי בזה ופסק כמ"ד בדינר ולא בפחות שלא להפסיד לבעל הוצאות שלו לכן לא פסק כהרא"ש דאמר כשאכל כשיעור פרוטה מפסיד הוצאות:

(יג) של זמורות:    כלו' שהאכיל לבהמתו וכתב בח"מ שצריך שיהיה כשיעור דינר כיון שאכילת בהמה לאו אכילת כבוד הוא:

(יד) ישבע:    והא דנשבע ונוטל משום דהיא ידע והיא א"י ומכאן נשמע כל היכ' דא' יודע והשני א"י ישבע ויוציא דהוצי' ברשות כ"כ הר"ן וכמ"ש בחושן המשפט סי' נ"א אף על גב דדינו כמוצי' שלא ברשות לענין דאינו נוטל אלא הוצאות מ"מ לדין זה דינו כמוציא ברשות:

(טו) אין לו מההוצאה וכו':    דדינו בזה כאלו הוצי' שלא ברשות וא"ל הא קי"ל היורד לשדה העשוי ליטע אפי' אם ירד שלא ברשות נוטל כשאר אריס והא דאינו נוטל הבעל כשאר אריס תירץ הר"ן כיון דהפירות שלו הם הוי כשדה שאינו עשוי ליטע:

(טז) הוצאות:    אף על גב דלא היה הוצאות לצורך הפירות רק להביא הקרן:

(יז) אבל מכחישתו לא:    אלא נשבעת היא ולא תשלם והיינו כשהוא לא תפיס או תפיס בעדים דאין לו מיגו אבל אם אית ליה מיגו גובה:

סעיף ט

(יח) מורדת:    נראה אם אכל יותר מהוצאות אמרי' מה שאכל אכל ומל' הרא"ש והטור והמחבר משמע דאין מנכין לו מה שאכל, וברמב"ם מבואר דמנכין לו מה שאכל גם משמע מדבריהם דנוטל כל הוצאות אפי' אם היה הוצאות יתר על השבח:

סעיף י

(יט) ומיאנה:    אבל אם יוצי' בגט דינה כשאר אשה, טור:

(כ) שהרי ברשות ירד:    משמע דדינו כיורד ברשות ממש ונוטל הוצאה אפי' כשהוצי' יותר משבח כנ"ל מרמב"ם פכ"ב ומהטור ומל' המחבר וכ"מ מהר"ן והרמב"ם פ"י ה"ג דין ז' משוה דין שותף לדין הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה נ"ל דס"ל שותף נוטל ג"כ כיורד ברשות אפי' אם הוצאה יותר משבח ולא כנ"י שכתב בפרק חזקת הבתים דשותף אינו נוטל שיעור הוצאה כשהוצאה יותר משבח ובחושן המשפט סי' קע"ח פסק בהג"ה כנ"י, ובסי' שע"ה הביא המחבר ל' הרמב"ם דמשוה דין שותף לדין בעל בנכסי אשתו קטנה ולכאורה נ"ל כמ"ש דהרמב"ם לא ס"ל כנ"י גם דברי הסמ"ע תמוהים שכתב שם בסי' שע"ה כן הדין במוצי' הוצאות על נכסי אשתו וכתבתי לשונו בסי' קע"ח עכ"ל וע"כ באשתו קטנה קאמר דהא באשתו גדולה דינו כיורד שלא ברשות אפי' אם השבח יותר מהוצאה אע"כ אשתו קטנה קאמר ולא הביא דכל הפוסקים הנ"ל ס"ל באשתו קטנה נוטל אפי' הוצאה יותר משבח:

סעיף יא

(כא) לא יטלו היתומים:    בחושן המשפט סי' פ"ט פסק יורשי השכיר אינם נשבעים ונוטלים ובסי' ק"ח שכתב יורשי השכיר אינן נשבעין ונוטלין משום אין אדם מוריש שבועה לבניו היינו אם א"י בודאי שלא פרע אלא רוצים לישבע שלא פקדתנו אינן נשבעין ונוטלין אבל אם טענו ברי שלא פרע נשבעים ונוטלים וכאן אפי' טוען טענות ברי לא מהני משום שכיר עדיף דשכר אותו גם משום כדי חייו וחיי בניו לכן בטענות ברי נשבעים ונוטלים אבל כאן אפי' בטענות ברי אין נשבעים ונוטלין וכתב ח"מ אם היורשים מוחזקים שלא בעדים ויכולים לטעון ברי נאמנים בשבועה:

סעיף יב

(כב) ושמין:    מבואר ברש"י והר"ן אם הבעל אכל קצת הפסידו הם ג"כ לגמרי וכ"כ תוס' וכ"מ מהרא"ש והטור ונראה גם הרמב"ם מודה לזה דהא הם ירדו לקרקע על דעת הבעל אלא הרמב"ם כתב דינו כשלא אכל ואז ידו על התחתונה כן הוא יד הפועלים מיהו מ"ש בח"מ אם הפועל אכל קצת הפסיד יש לספק כי י"ל דדוק' בבעל תקנו חז"ל אם אכל הפסיד אבל פועל שאכל אף על גב שירד על דעת הבעל י"ל שאין דינו ממש כבעל: