בית שמואל על אבן העזר עח
סעיף א
[עריכה](א) ואפי' אם יאמר איני פודך וכו': כלומר אפי' אם אמר קודם הנישואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו לזה ל"מ כי היכא דלא לטמע בין העכו"ם כמ"ש בתוס' ושאר פוסקים:
סעיף ב
[עריכה](ב) אין מחייבי': היינו דעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כרשב"ג דאין פודין את השבוי' יותר מכדי דמיהם לפ"ז אסור לפדותה יותר מכדי דמיהם והא דכתב בלשון אין מחייבים משום דאתי לאשמעי' בכדי דמיה חייב לפדות וכן מ"ש בהג"ה אשתו כגופו יכול לפדות היינו חייב לפדות כי מאחר דאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ועיין ביורה דעה סי' רנ"ב שם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם אף על גב יותר מכדי דמיה אין היתר לפדות אלא הואיל היא כגופו והוא גם כן בשביה מ"מ הואיל שמוטל עליו לפדות' חייב אפי' יותר מכדי דמיה:
סעיף ג
[עריכה](ג) אפי' היו דמיה עד י' בכתובתה: כן הוא לכל הפוסקים אלא בש"ג פסק כרשב"ג וכדי דמיה היינו כפי שראוי' למכור בשוק לשפחה:
(ד) אבל בלאו הכי: כ"כ הב"י לדעת הרמב"ם ויותר מסתבר לרמב"ם אם אינו רוצה לגרש חייב לפדותה אפי' בפעם השני וכ"כ בדרישה וב"ח, מיהו הפסק של הרב בהג"ה שפיר משום רש"י והרא"ש ס"ל דאינו חייב לפדותה בפעם שני:
סעיף ה
[עריכה](ה) המדיר את אשתו וכו': אפי' אשת כהן דיכול לקיים התנאי ואהדרינן למדינתך מ"מ אינו חייב לפדותה כיון דאסורה לו מחמת דבר אחר ולא מחמת השבי' כמ"ש בסמוך ודוקא דנשבית אחר שהדירה אבל אם היה מדיר אותה אחר שנשבית חייב לפדותה דאתי לאערומי ש"ס וכן אם נדרה היא בעת שהיתה בשביה וקיים הוא לה חייב לפדות' דקי"ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיניה כמ"ש בסי' ע"ד לכן חייב לפדותה כן נראה פשוט וכ"כ ב"ח ולא כש"ג:
(ו) שהוא חייב בגללו לגרשה: יש לדייק מלשון הרמב"ם דוקא אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה:
סעיף ו
[עריכה](ז) כדרך שנתבאר בסי' ז': הנה בסוגיא זו דף נ"א מבואר לרש"י כשנשבית ביד השר דהיא סבורה שישא אותה לאשה אז היא אסורה לבעלה כי נבעלת לו ברצון אז אינו חייב לפדותה וכ' ב"ח היינו דוקא כשידוע דנבעלה לו אבל אם א"י אמרי' דלא בא עליה אלא אמרינן דשבה אותה כדי למוכרה או כדי לפדותה דרובן הכי עבדי, מיהו אף על גב דהוא כתב דין זה בפשיטות צ"ע למעשה אם תלינן לקולא דהא בסי' זה מבואר דחיישינן שמא נבעלה והר"ן ס"ל כל שאין לה מציל אפילו אם נשבית להשר מותר' לבעלה דאפילו אם בא עליה היא נבעלה באונס אלא היכא דאפשר לה לצווח ולא צוחה אז רגלים לדבר דהיא מרוצה אבל במקום דאין לה מציל מה היה לה לצווח ורי"ו הביא שני דיעות הללו ולא הכריע ביניהם וב"ח פסק כהר"ן וצ"ע וכ' ב"ח היכא דאיכא שני עדים דשבאי לקח אותה לאשה והבינו מדברי האש' שאינ' חפיצה שיפדו אות' אז בודאי נבעלת לו ברצון ואסורה לבעלה ואין חייב לפדות' ומותר לישא אשה אחרת וא"צ לזכות לה גט וא"צ ליחד לה הכתובה מיהו במקום דנוהגים ליבם צריך לזכות לה גט מטעם שכתב בד"מ סימן א' וכ' בח"מ אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסור' לו מיד כשנשבית ויכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפי' אם זנתה ברצון חייב לפדותה, ולא משמע כן מהסוגי' דהא רבי נתן מבעיא ליה במדיר אותה אחר שנשבית אי הוה לרבי יהושע כאיסור ד"א ואין חייב לפדותה וסומכוס השיב לו אם מדיר אותה חייב לפדותה משום דחיישי' לערמה א"כ אם זנתה אחר שהיתה בשביה עדיין הספק במקומו אי הוי כאיסור דבר אחר כיון שנולד אחר השביה כי זנות ברצון לא אתיא משביה ולאו השבי' גורם זאת כמ"ש הר"ן אלא איסור דבר אחר הוא ורש"י פי' בבעיא דרב נתן בנשבית וסוף הדירה אי הוי כאיסור ד"א אף על גב דא"ל דלא הדירה אלא כדי שלא לפדותה וכו' מכלל שאר איסור הבא אחר השבי' הוי איסור ד"א אלא במדיר הספק משום חשש ערמה וסמכוס השיב לו ג"כ הטעם משום ערמה ומעיקרא ס"ד דפליגו באשת כהן דיכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך ומ"מ אי לאו משום ערמה הוי איסור ד"א כשמדיר אחר השביה:
סעיף ז
[עריכה](ח) על בעלה מחייבי לאוין: אפי' אלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט דיכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך אפ"ה אינו חייב לפדותה כיון שאיסור ד"א גרם ש"ס:
(ט) ומשלם לה הפירות: היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם כ"כ תוס' ביבמות דף פ"ה ובכתובות ועיין סי' קי"ו וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא כשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציא' כיון שהיא אסורה לו ט"ז:
סעיף ח
[עריכה](י) אין היורשים חייבים לפדות': כ' בח"מ מ"מ היורשים אינם חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם כדין אכל דהיה חייב לפדותה:
(יא) ואפי' היתה זקוקה ליבם: ויבם אוכל פירות מנכסי' שנפלו תחת הבעל ואינו חייב לפדותה דלא קרינן ביה ואותבינך לאנתו כ"כ הרא"ש, ונראה מדלא מצינו חלוק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל ש"מ התנאי לא תקנו ביבם לכן אפי' באשת כהן דיכול לקיים התנאי פטור לפדותה: