לדלג לתוכן

ביאור:תוספתא/פרה/ו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תוספתא מסכת פרה פרק ששי

[עריכה]

מלאכות מותרות ואסורות במהלך הקידוש

[עריכה]
(א)

ההולך לקדש - ה"ז נוטל מפתח ופותח, וקרדום וחופר, וסולם ומוליך ממקום למקום - כשר

מפני שהוא עוסק עם הקידוש.


ראו משנה ו, א-ב. מותר לו לעשות מלאכה הנחוצה כדי להגיע אל האפר, אבל לא שום מלאכה אחרת.
יכול להשתמש בעלה זית כדי להוציא אפר מהשפופרת, אבל לא כדי להקטין את כמות האפר.
אם לאחר שהשתמש באפר הניח את השפופרת בלי לשמרה – פסל את האפר.
אם יש בשפופרת יותר מדי אפר – יכול להחזיר את העודף או להשתמש בו לקידוש נוסף.



ואם משהוציא את האפר הגיף את הדלת אחריו - פסול, מפני שעושה עמו מלאכה.
קרסם עלי זית, אם בשביל שיכניס בשפופרת - כשר
אם בשביל שמחזיקה אפר הרבה - פסול
זקפה בארץ או שנתנה לעומדין בצדו, אם יש שם שומרים – כשר; אם אין שם שומרים - פסול.
נטל את האפר, וראהו שהוא מרובה והחזירו - כשר.
נתן את האפר, וראהו שהוא מרובה - נוטל הימנו והולך לקדש במקום אחר.
נשבה הרוח את האפר, ונתנו על גבי המים - מנגב ומקדש בו, וכשר.
נתנו לקדש, ר"מ ור"ש אומרים: מנגב ומקדש
וחכמים אומרים: כל שנגע במים - אין מקדשין בו.

(ב)
זילף בידו וברגלו ובחרסין, שלא שוקת – פסול, מפני שלא נתמלאו בכלי


אם מילא את הצלוחית ישירות מהמעיין בעזרת ידו ורגליו – פסול, אבל אם מילא לחבית והיא נשברה וממנה מילא לצלוחית – כשר. וראו משנה ו, ג.
לשיטת ר' שמעון ראו ספרי במדבר קכח.



אבל חבית שנשברה, וזילפה בידיו וברגליו ובחרסין שלשוקת - כשר, מפני שנתמלאו בכלי
נתן את האפר ואח"כ נתן את המים – פסול, ור"ש מכשיר
מודה ר"ש שאם נתן את האפר ואח"כ נתן את המים
וראה שהוא מרובה והוסיף עליו מים אחרים - צריך קדוש שני
שאין מי חטאת עושין מי חטאת, אלא מתן אפר.

(ג)

היה עומד ומקדש והרתיח, הרתיע, הזיז את היד בלי כוונה ונפל אפר למים או שעף, שעייף והפיל את האפר או שדחאו חבירו, או שדחתו הרוח

ובא אחר וקדש - הרי זה פסול, שנא' (במדבר יט, יז) ולקחו לטמא


ראו חולין ב, ג.
לעניין מילא ועשה מלאכה באותו הזמן – השוו משנה ז, א-ב. כאן מוסיפים שגם אם מילא מים לשתיה ("לעצמו") והחליט לקדש אותם – פסול.



עד שיהא מתכוין למלוי לקדוש ולהזאה.

מילוי וקידוש בשתי ידיו

[עריכה]

מלא לעצמו באחת ידו, וקדש לעצמו באחת ידו, ועשה מלאכה באחת ידו.
מלא לעצמו, לשתיה וקדש, קידש ומלא לעצמו בשתי ידיו כאחת - כולן פסולין
מלא לאחר באחת ידו ועשה מלאכה באחת ידו, קדש לאחד באחת ידו ועשה מלאכה באחת ידו
מלא וקדש, מילא לעצמו וקידש לאחר לפני שקידש לעצמו קדש ומלא לאחר בשתי ידיו כאחת, אם לו – כשר, אם לאחר - פסול.
אמר ר' שמעון: אימתי? בזמן שיש שם שומרים

אין שם שומרים - קדוש לאחרים כקדוש לעצמו


מילוי המים לאחר נחשב מלאכה. אם האדם שעבורו מילא הוא היחיד שם מלבד הממלא – המילוי הוא כמלוי לעצמו וכשר, כי הרי ממילא מישהו צריך לשמור עבורו על המים. ועדיין קשה לי להבין.
קידוש מיותר נחשב גם הוא מלאכה, כאמור שם במשנה א.



מילא לעצמו בשתי ידיו כאחת בקדוש אחד - פסול. בשני קדושין - כשר.
קדש לעצמו בשתי ידיו כאחת, בקדוש אחד – כשר, ובשני קדושין - פסול.
מלא וקדש, קדש ומלא בשתי ידיו כאחת - שניהן פסולין
מלא לאחר בשתי ידיו כאחת, בקדוש אחד – כשר, בשני קדושין - פסול
קדש לאחר בשתי ידיו כאחת, בין בקדוש אחד בין בשני קדושים - כשר.
מלא וקדש, קדש ומלא בשתי ידיו כאחת, הקדוש – כשר, והמלוי - פסול.
זה הכלל: כל מלאכה שיש בה מלוי, בין לו ובין לאחר - פסול
ושאין בה מלוי, מלאכה שלו – פסול, ושל אחר - כשר.

(ד)

כל דבר שבידו, ועשה מלאכה, בין שיש שם שומרין ובין שאין שם שומרין - פסול.

כל דבר שבידו ולא עשה מלאכה, אם יש שומרין - פסול


אם מחזיק דבר מה בידו - ההחזקה נחשבת מלאכה אם היה יכול להפקיד את החפץ בידי שומרים.
אין למלא ליותר מחבית אחת, השייכות לאנשים שונים, אלא יש למלא ולקדש מיד לכל משתמש.



מלא לו ולאחר בשתי ידיו כאחת - כולן פסולין.
קדש לו ולאחר בשתי ידיו כאחת, שלו – פסול, ושל אחר - כשר.
מלא, לו וקדש לאחר בשתי ידיו כאחת, שלו – פסול, ושל אחר - כשר.
קדש לו ומלא לו לאחר בשתי ידיו כאחת - שניהן פסולין.
מלא לעצמו בשתי ידיו זה אחר זה, הראשון – פסול, והשני - כשר.
קדש לעצמו בשתי ידיו זה אחר זה, הראשון – כשר, והשני - פסול.
מלא וקדש לעצמו בשתי ידיו זה אחר זה - שניהן פסולין
קידש ומילא לעצמו בשתי ידיו זה אחר זה - שניהם כשרים.
מילא לאחר בשתי ידיו זה אחר זה, קידש לאחר בשתי ידיו זה אחר זה
מילא וקידש, קידש ומילא לאחר בשתי ידיו זה אחר זה - כולן כשרים.
מילא לו ולאחר בשתי ידיו זה אחר זה, שלו – פסול, ושל חבירו - כשר
קידש לו ולאחר בשתי ידיו זה אח"ז, שלו – כשר, ושל חברו - פסול.
מילא לו ולאחר בשתי ידיו זה אחר זה - שניהן פסולין.
קידש לו ומילא לאחר בשתי ידיו זה אחר זה - שניהן כשרין.

(ה)
מלא לי ומלא לך, קדש לי וקדש לך - כולן כשרים.


השוו משנה ז, ד. התוכן כאן לא מובן וכנראה הנוסח שגוי.



מלאם לי וקדשם לי, אמלאם לך ואקדשם לך - כולן פסולין.
מלא לי ואמלא לך, קדש לי ואקדש לך, הראשון והאחרון – פסול, והאמצעי - כשר
מלא לי ואמלא לך, קדש לי ואקדש לך, הראשון והאחרון – כשר, והאמצעי - פסול.
ואם יש שומרין - כולן כשרים.