ביאור:תוספתא/פסחים/י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק י

היין בליל הסדר

(א)
עֶרֶב פְּסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.

הרחבה של המשנה י א.

אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיֵּסֵב.
וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כוֹסוֹת שֶׁלַּיַּיִן שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כְּדֵי רְבִיעִית,
בֵּין חַי, בֵּין מָזוּג, בֵּין חָדָשׁ, בֵּין יָשָׁן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בוֹ טַעַם יַיִן וּמַרְאֶה.

(ב)
מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:

השוו משנה י, ב, וכן משנה ברכות ח, א.

מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן,
שֶׁהַיּוֹם גּוֹרֵם לַיַּיִן שֶׁיָּבֹא, וּכְבַר קָדַשׁ הַיּוֹם, וַעֲדַיִן יַיִן לֹא בָא.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם,
שֶׁהַיַּיִן גּוֹרֵם לִקְדֻשַּׁת הַיּוֹם שֶׁתֵּאָמַר.

(ג)

דָּבָר אַחֵר: בִּרְכַּת הַיַּיִן תְּדִירָה, וּבִרְכַּת הַיּוֹם אֵינָהּ תְּדִירָה.
וַהֲלָכָה כְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל.

(ד)

מִצְוָה עַל אָדָם לְשַׂמֵּחַ בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ ואשתו בָרֶגֶל.
בַּמֶּה מְשַׂמְּחָן? בְּיַיִן, דִּכְתִיב: (תהלים קד, טו) "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ."
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נָשִׁים בָּרָאוּי לָהֶם, בבגדים יפים וּקְטַנִּים בָּרָאוּי לָהֶם. קליות ואגוזים

(ה)

הַשַּׁמָּשׁ מְכַבֵּשׁ מטבל במי מלח בִּבְנֵי מֵעַיִם, וְנוֹתֵן לִפְנֵי הָאוֹרְחִין.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: (ירמיה ד, ג)

"זריעת" המזון היא לאחר המתאבנים, שאותם מגיש השמש.

"נִירוּ לָכֶם נִיר, וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קֹצִים."

ההלל בליל הסדר

(ו)

הַמַּקְרֵא אֶת הַהַלֵּל, הֵם שאינם יודעים לקרוא הוֹלְכִין אֶצְלוֹ וְקוֹרִין,
וְהוּא, אֵין הוֹלֵךְ אֶצְלָם.

(ז)
הַמַּקְרֵא אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו קְטַנִּים,

לקטנים צריך להשלים את הפסוק, ואילו הגדולים יכולים להשלימו בעצמם.
ההשלמה היא גם כדי לצאת ידי חובה, וגם מסיבות חינוכיות.

צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹנֶה עִמָּהֶן בְּמָקוֹם שֶׁעוֹנִין.
בְּאֵי זֶה מָקוֹם הוּא עוֹנֶה?
הִגִּיעַ לְ"בָּרוּךְ הַבָּא", אוֹמֵר עִמָּהֶן "בְּשֵׁם יי".
הִגִּיעַ לְ"בֵּרַכְנוּכֶם", אוֹמֵר עִמָּהֶן "מִבֵּית יי."

(ח)
בְּנֵי הָעִיר שֶׁאֵין לָהֶן מִי שֶׁיַּקְרֵא אֶת הַהַלֵּל,

ההלל היה ההגדה הקדומה.
היו מחלקים את אמירתו לשני שלבים, ובשעת הדחק איחדו את שניהם.

הוֹלְכִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְקוֹרִין פֶּרֶק רִאשׁוֹן, וְהוֹלְכִין וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין,
וְחוֹזְרִין וּבָאִין וְגוֹמְרִין אֶת כֻּלּוֹ.
וְאִם אֵי אֶפְשָׁר לָהֶן, גּוֹמְרִין אֶת כֻּלּוֹ.
הַהַלֵּל, אֵין פּוֹחֲתִין מִמֶּנּוּ, וְאֵין מוֹסִיפִין עָלָיו.

(ט)
רַבִּי לְעָזָר בֶּן פַּרְטָא הָיָה פּוֹשֵׁט בּוֹ לא היה כופל דְּבָרִים.

הכפלת פסוקים אינה נחשבת "הוספה" על ההלל, ראו בהלכה הקודמת.
את הסעודה היו משנים ע"י חטיפת המצה זה מזה ונתינתה לתינוקות, אפילו בתחילת הסעודה.
לדעת בית שמאי הפרק הראשון של ההלל הוא פרק קיג, המסתיים לפני "בצאת ישראל ממצרים". בית הלל קראו כבר לפני הסעודה גם את פרק קיד, הסבירו שכיוון שהתחילו – קוראים גם את הסיבה לשמחה, שהרי גם בית שמאי היו חותמים בברכת הגאולה.
"המצה החזרת" וכו' – ציטוט ממשנה י, ג.

רַבִּי הָיָה כּוֹפֵל בּוֹ דְּבָרִים.
רַבִּי לְעָזָר אָמַר: חוֹטְפִין מַצָּה לַתִּינוֹקוֹת, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ לֹא אָכַל אֶלָּא פַּרְפֶּרֶת אַחַת,
אֲפִלּוּ לֹא טָבַל אֶלָּא חֲזֶרֶת אַחַת,
חוֹטְפִין מַצָּה לַתִּינוֹקוֹת, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ.
עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר? בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: עַד "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה", (תהלים קיג, ט)
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם". (תהלים קיד, ח) וְחוֹתֵם בַּגְּאֻלָּה.
אָמְרוּ בֵית שַׁמַּי לְבֵית הִלֵּל: וְכִי כְּבַר יָצְאוּ, שֶׁמַּזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם?
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: אֲפִלּוּ הוּא מַמְתִּין עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר,
הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יָצְאוּ עַד שֵׁשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם, הֵיאָךְ אוֹמֵר אֶת הַגְּאֻלָּה, וַעֲדַיִן לֹא נִגְאָלוּ?
הַמַּצָּה וְהַחֲזֶרֶת וְהַחֲרֹסֶת,
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: מִצְוָה.
בַּמִּקְדָּשׁ, מְבִיאִין לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁלַּפֶּסַח.

(י)
מַעֲשֶׂה וְאָמַר לָהֶם רַבִּי לְעָזָר בֵּרַבִּי צָדוֹק לְתַגָּרֵי לוֹד:

לדעתו היתה החרוסת מצווה (הלכה ט), וכך כינה אותה בפני התגרים.

"בֹּאוּ וּטְלוּ לָכֶם תַּבְלֵי מִצְוָה!"
‎‎

עד הבוקר

(יא)
אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֶפִּיקוֹמוֹן. כְּגוֹן אֱגוֹזִין, תְּמָרִים, וְקָלִיּוֹת.

ראו משנה י, ח. אחר הפסח לא אוכלים אפיקומון, כדי לשמר את טעם הבשר.
התוספתא דורשת להמשיך גם אחרי הסעודה בלימוד הלכות הפסח ובקיומן, והשוו להגדה שלנו, הדורשת לעסוק ביציאת מצרים, המרוחקת יותר. יתכן שההגדה ראתה את העיסוק ביציאת מצרים כאקט פוליטי אנטי רומאי, ואולי לכן התוספתא התנגדה לו.

חַיָּב אָדָם לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כָּל הַלַּיְלָה,
אֲפִלּוּ בֵינוֹ לְבֵין בְּנוֹ, אֲפִלּוּ בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ בֵינוֹ לְבֵין תַּלְמִידוֹ.

(יב)
מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים, שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין בְּבֵית בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין בְּלוֹד,

זה המקור לסיפור על חמשת החכמים בהגדה שלנו. כאן יושבים רבן גמליאל וזקנים בלוד ועוסקים בהלכות הפסח ולא ביציאת מצרים, וראו גם מכילתא פסחא יח.

וְהָיוּ עֲסוּקִין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כָּל הַלַּיְלָה, עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר.
הִגְבִּיהוּ מִלִּפְנֵיהֶן וְנִעָרוּ, סילקו את השולחן, ניערו את השאריות והתעוררו, ועזבו
וְהָלְכוּ לָהֶן לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

(יג)
אֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַפֶּסַח? "בָּרוּךְ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו,

ראו משנה י, ט.

וְצִוָּנוּ לוֹכַל לאכול הַפֶּסַח."
אֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזֶּבַח? החגיגה
"בָּרוּךְ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְווֹתָיו, וְצִוָּנוּ לוֹכַל הַזֶּבַח."

סליקא מסכתא