ביאור:תוספתא/זבחים/ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת זבחים פרק חמישי

על מה חייבים משום פיגול

(א)
נסכי בהמה - חייבין עליהן משום פגול, מפני שדם הזבח מתירן, דברי ר' מאיר

ראו משנה ד, ג. כאן מוסבר הקשר בין נסכי בהמה ללוג השמן של המצורע: שניהם קשורים לקרבן, אבל ניתנים לדחיה ואף לביטול.

וחכ"א: אין חייבין עליהן משום פגול, מפני שאדם מביא זבחים היום, ונסכים לאחר עשרים יום
אמר להו רבי מאיר: אף אני, איני אומר אלא בזמן שקדשו בכלי עלול לפגל אותם רק לאחר שהכניסם לכלי הקודש
אמר לו: אע"פ שקדשן בכלי - יכול לשנותו לזבח אחר.
לוג שמן של מצורע - חייבין עליו משום פגול, מפני שדם האשם מתירו, דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: אין חייבין עליו משום פגול, מפני שאדם מביא אשמו היום, ולוגו לאחר עשרים יום
אמר להן רבי מאיר: אף אני לא אמרתי אלא בזמן שקדש בכלי
אמר לו: אע"פ שקדש בכלי, יכול לשנותו לאשם מצורע אחר.

(ב)
רבי שמעון אומר: הקטורת והלבונה אינם ראויין לאכילה

ר' שמעון טוען שמה שאינו ראוי לאכילה אין חייבים עליו משום הנ"ל. הקריטריון שלו פשוט יותר מזה של ר' מאיר, שתלה את העניין בדבר שיש לו מתירים.
בהמשך הוא מונה דוגמאות לדברים הנשרפים על המזבח לעומת אחרים הנאכלים, ומחלק את הנאכלים לכהנים או לישראל, כל זאת בניגוד לדוגמא של קרבן השלמים שיש בו חלקים נשרפים, נאכלים לכהן ונאכלים לישראל גם יחד.

ואין חייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא.
היה רבי שמעון אומר: יפה כח המזבח מכח הכהנים, וכח הכהנים מכח המזבח.
יפה כח המזבח - בקטרת ולבונה, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים
ובעולת העוף - שאין לכהנים בהן כלום.
יפה כח הכהנים בשתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות וחטאת - שאין למזבח בהן כלום.
ויפה כח כהנים מכח ישראל, וכח ישראל מכח כהנים.
יפה כח הכהנים - בקדשי קדשים ובבכור, שאין לישראל בהן כלום.
יפה כח ישראל - במעשר בהמה ובפסח, שאין לכהנים בהן כלום.

(ג)
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים

ראו משנה ד, ד. כאן מתבארת המחלוקת, ונוספת דעת ר' אלעזר; וראו ספרא צו פרק יג ה-ח.

כיון ששחטן וזרק דמן - מועלין בהן, וחייבין עליהן משום פיגול, דברי רבי מאיר
וחכמים אומרים: אין חייבין עליהן משום פגול
אלא על דבר שהוא כשלמים, ודמו ניתן על מזבח החיצון
אמר ר' שמעון הלכה זו אמר לי רבי עקיבה: אין חייבין משום פיגול
אלא על דבר שהוא כשלמים, ודמו ניתן על מזבח החיצון.
רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי: פיגל בנעשה מהן בחוץ - פיגל. בנעשה מהן בפנים - לא פיגל
כיצד? שחט וקבל על מנת לזרוק את הדם למחר - לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים.
הזורק את הדם על מנת להקטיר אימורין למחר - לא פיגל, שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ
אבל שחט, קבל, והילך, על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימורין למחר - פיגל
שהמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

פיגול נותר וטמא

(ד)
קדשי מקדש, קדשי עובדי כוכבים - אין חייבין עליהן משום נותר וטמא

ראו משנה ד, ה.
הברייתא מעירה שלא יתכן בזבח אחד שיהיה פיגול וגם נותר או טמא, כי הפיגול תלוי במחשבות שעד זריקת הדם, ואילו נותר וטמא עלול להיות רק לאחר מכן, ואינו חל על הפיגול.

ואין נהנין ואין מועלין בהן, ואין עושין תמורה, אבל טעונין נסכים, דברי ר"ש
אמר רבי יוסי: רואה אני בכולן להחמיר לחייב משום פיגול נותר וטמא
במה דברים אמורים? בקדשי מזבח.
אבל בקדשי בדק הבית - מודה רבי שמעון שמועלין בהן
ודברים שאין חייבין עליהן משום פגול - חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא.
א"א לומר בפיגול ובנותר ובטמא מזבח אחד
שאין חייבין עליהן משום נותר וטמא, אלא לאחר זריקת דמים.

(ה)

חומר בפיגול שאין בנותר ובטמא, ובנותר ובטמא שאין בפגול
שהפיגול נוהג במחשבה, ונוהג לפני זריקת דמים, ואם נתפגל מקצת הזבח נתפגל כולו

מה שאין כן בנותר וטמא.

על ההבדל בין פיגול לבין נותר וטמא ראו בהלכה ד. נותר וטמא חלים גם על המנחות ועל הדם. יכול להיות נותר שהוא גם טמא, אבל לא יכול להיות פיגול שהוא נותר.
לעניין הידיעות ראו שבועות ב, א.
אם אכל פיגול או נותר מביא חטאת קבועה, ואם אכל טומאה מביא קרבן עולה ויורד.
אם נטמא או התפגל חלק מהקרבן – נטמא או התפגל כולו.

חומר בנותר ובטמא, שהדברים שאין חייבין עליהן משום פיגול - חייב עליו משום נותר וטמא
נותר - חייבין עליו משום נותר ומשום טמא, מה שאין כן בפיגול.
חומר בפגול ובנותר שאין בטמא, ובטמא שאין בפגול ובנותר
שהפגול והנותר בידיעה אחת, והטמא בשתי ידיעות
פגול ונותר בקבועה, וטמא בעולה ויורד; פגול ונותר לא הותרו מכללן, והטמא הותר מכללו.
חומר בטמא, שהטמא נוהג בבהמה בתרומה, ונוהג לאחר זריקת דמים
ואם נטמא מקצת האבר - נטמא כולו, מה שאין כן בפגול ובנותר.

(ו)
חומר בטמא שאין ביוצא, וביוצא שאין בטמא

השוואה בין פסול הקרבן מחמת יציאה מהמקדש או מחמת טומאה של הכהן.
אם נטמא הבשר עצמו ואדם טהור אכל ממנו – האוכל פטור מקרבן וסופג ארבעים, כי החטאות והציץ מרצים עליו; וראו שבועות א, ד-ה.

שהטמא נוהג בקדשי קדשים ובקדשים קלים, ונוהג בקדשי הגבול - מה שאין כן ביוצא.
חומר ביוצא, שהיוצא לא הותר מכללו, ואין הציץ מרצה עליו - מה שאין כן בטמא.
באיזה טמא אמרו? בטמא שאכל בשר טהור ובשר טמא
אבל טהור שאכל בשר טמא, והאוכל מן הקדשים לפני זריקת דמן,
ומן העולה ומן האמורין, בין לפני זריקת דמן ובין לאחר זריקת דמן
הרי זה לוקה את הארבעים. כללו של דבר: אין חייבין קרבן אלא על פגול ונותר וטמא.

מחשבות טובות

(ז)
לשם ששה דברים הזבח נזבח: לשם זבח, לשם זובח,

ראו משנה ד, ו. הברייתא מסבירה מהו "אחר השוחט".

לשם השם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח. וחטאת ואשם - לשם חטא
אמר ר' יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחד בכל אלה - כשר
שהן תנאי בית דין, שאין מחשבה הולכת אלא לאחר העובד.
לעולם אין הכל הולך, אלא לאחר השוחט
שהשוחט מתכוין לשם חטאת והבעלים מתכוונין לשם עולה
השוחט מתכוין לשם עולה והבעלים מתכוונין לשם חטאת
לעולם אין הכל הולך, אלא לאחר השוחט.