ביאור:תוספתא/בכורות/ו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת בְּכוֹרוֹת פֶּרֶק ו

בכור אדם ופדיונו

(א)
הַבָּא אַחַר נְפָלִים, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא בֶּן שְׁמוֹנָה,

אם הבכור מת אין במשפחה בכור לנחלה, וראו גם ספרי דברים רטז. אם נולד בחודש התשיעי הוא נחשב כאילו נולד חי ומת אחר כך.

וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת,
בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כא טז) "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר."
זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בַּחַיִּים,
פּוֹטֵר אֶת הַבָּא אַחֲרָיו מִן הַבְּכוֹרָה, אֲבָל לֹא חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁלַּבֵּן.

(ב)

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים בְמַחֲבָא, במערת מסתור, ואין יודעים מי ילדה את מי

מֵת אֶחָד מֵהֶן - שֵׁנִי בְּכוֹר לַנַּחֲלָה, וְאֵין בְּכוֹר לַכֹּהֵן.

במקרה הראשון אין לדעת מי מהאבות חייב לשלם, ולכן שניהם פטורים. אבל הבן בכור לנחלה (אמנם לא ברור של מי).
במקרה השני חייב לשלם לכהן, אבל לא ברור מיהו בנו, ולכן אינו בכור לנחלה.
המקרה השלישי אינו בכור לשום עניין, כי יתכן שהבכור שלו מת, וזה שנותר אינו בנו.
וראו משנה ח, א דוגמא אחרת לבכור לנחלה שאינו בכור לכהן.

יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְהָאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה - שְׁנֵי זְכָרִים,
בְּכוֹר לַכֹּהֵן, וְאֵין בְּכוֹר לַנַּחֲלָה.
מֵת אֶחָד מֵהֶן, אוֹ שֶׁהָיָה זָכָר וּנְקֵבָה,
אֵינוֹ בְּכוֹר, לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן.

(ג)

יֵשׁ שֶׁנּוֹתֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ, יֵשׁ שֶׁאָבִיו נוֹתֵן עַל יָדָיו,

יֵשׁ שֶׁהוּא וְאָבִיו נוֹתְנִין, לֹא הוּא וְלֹא אָבִיו נוֹתְנִין.

טטראדרמה בשאלה מי נותן חמישה שקלים.
ראו משנה ח, א. האב פטור מספק, אבל הבן חייב בפדיון עצמו.

אֵי זֶה הוּא שֶׁנּוֹתֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ?
הוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִקְדֻשָּׁה וְלֵידָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה כגון גויה שהתגיירה מעוברת או שפחה שהשתחררה מעוברת. ההלכה אינה מכירה בוודאות באבהות עליו. - נוֹתֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
סָפֵק בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן וּבֶן שִׁבְעָה לְאַחֲרוֹן - נוֹתֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים בְּמַחֲבָא,
וָמֵת אֶחָד מֵהֶן - הַשֵּׁנִי נוֹתֵן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

(ד)
אֵי זֶה הוּא שֶׁאָבִיו נוֹתֵן עַל יָדָיו?

הבנים אינם חייבים לשלם, כי הם בספק שמא שילמו עליהם.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים בְּמַחֲבָא,
זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
נָתַן הָאָב חָמֵשׁ סְלָעִים, וּמֵת הָאָב - הַשֵּׁנִי חַיָּב, וְהַבָּנִים פְּטוּרִין.

(ה)
יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְהָאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה - שְׁנֵי זְכָרִים,

האב חייב לשלם אבל הבנים בספק. וראו הלכה ב.

אָבִיו נוֹתֵן עַל יָדָיו.
מֵת אֶחָד מֵהֶן, אוֹ שֶׁהָיָה זָכָר וּנְקֵבָה - לֹא הוּא וְלֹא אָבִיו נוֹתְנִין.

(ו)
אֵי זֶה הוּא שֶׁהוּא וְאָבִיו נוֹתְנִין?

4 שורות ראשונות – ראו הלכה ד.
שורה חמישית – ראו הלכה ג.
במקרה האחרון – ספק שמא שילמו עליו, ולכן כולם פטורים.

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים בְמַחֲבָא,
זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
נָתַן הָאָב חָמֵשׁ סְלָעִים וָמֵת הָאָב - הַשֵּׁנִי חַיָּב, וְהַבָּנִים פְּטוּרִין.
מֵת אֶחָד מִן הַבָּנִים - הַבֵּן הַשֵּׁנִי חַיָּב, וְהָאָבוֹת פְּטוּרִין.
נָתַן הָאָב חָמֵשׁ סְלָעִים, וָמֵת אֶחָד מִן הַבָּנִים - הֲרֵי כֻלָּן פְּטוּרִין.

(ז)
אַחַת בִּכֵּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכֵּרָה שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים,

ראו הלכה ה.

וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, מֵת אֶחָד תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם,
הֲרֵי כֻלָּן פְּטוּרִין.

(ח)

שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים בְמַחֲבָא,

זֶה נָתַן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.

הבנים לא חייבים, כאמור לעיל הלכה ד; אבל אם נתנו לפני שחלקו את הירושה – נתנו. והשוו משנה ח, ג.

נָתַן הָאָב חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וּמֵת, וְהַבָּנִים קַיָּמִים,
עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ בְנִכְסֵי אֲבִיהֶן - חַיָּבִין; מִשֶּׁחָלְקוּ בְּנִכְסֵי אֲבִיהֶן - פְּטוּרִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִשֶּׁחָלְקוּ בְנִכְסֵי אֲבִיהֶן,
אִם יֵשׁ לָזֶה בַעֲשָׂרָה דֵּינָרִין מִשֶּׁלַּאֲבִיהֶן,
וְלָזֶה בַעֲשָׂרָה דֵּינָרִין מִשֶּׁלַּאֲבִיהֶן - חַיָּבִין, וְאִם לָאו, פְּטוּרִין.

(ט)

שְׁתֵּי נָשִׁים של אותו בעל שֶׁלֹּא בִכֵּרוּ, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים בְמַחֲבָא -

נוֹתְנוֹת עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן.

ראו משנה ח, ד.

מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם - מוֹצִיאוֹת מִיָּדָן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ - מוֹצִיאוֹת מִיָּדוֹ;
אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ - אֵין יְכֹלוֹת לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ,
שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ, עָלָיו הָרְאָיָה.

(י)

לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ, וְלַעֲלוֹת לָרֶגֶל - פּוֹדֶה אֶת עַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ עוֹלֶה לָרֶגֶל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹלֶה לָרֶגֶל, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת עַצְמוֹ,

הרחבה למשנה ח, ו.
ר' יהודה מיקל במצוות פדיון עצמו, גם במשנה – אבל מטעם שונה.
בעניין לימוד תורה ר' יהודה נוקט גישה פונקציונלית: מי שלומד יותר טוב – קודם.

שֶׁזּוֹ מִצְוָה עוֹבֶרֶת.
לִלְמֹד תּוֹרָה, וְלִשָּׂא אִשָּׁה - לוֹמֵד תּוֹרָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹשֵׂא אִשָּׁה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵין יָכוֹל לֵישֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה,
נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה.
הוּא לִלְמֹד תּוֹרָה, וּבְנוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה,
הוּא לִשָּׂא אִשָּׁה, וּבְנוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה,
הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה בְנוֹ זָרִיז, וְתוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת בְּיָדוֹ,
בְּנוֹ קוֹדְמוֹ.

(יא)
מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִרְצָה אֶת בְּנוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה.

מילוי המים והדלקת הנר הן מלאכות נחוצות גם ללומדי תורה.

הִדִּירוֹ מִלַּעֲשׂוֹת מְלָאכָה - וְהִתִּיר לוֹ יוֹסֵי בְּרַבִּי
לְמַלּאוֹת לוֹ חָבִית מַיִם וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר.

(יב)
חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁלַּבֵּן, שְׁלֹשִׁים שֶׁלָּעֶבֶד,

ראו משנה ח, ז.

חֲמִשִּׁים שֶׁלָּאוֹנֵס וְשֶׁלַּמְּפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁלַּמּוֹצִיא שֵׁם רַע,
כֻּלָּן בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וּבְמָנֶה צוֹרִי,
וְכֻלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף וּבִשְׁוֵה כֶסֶף,
חוּץ מִמּוֹתַר שְׁקָלִים, הָרֵאָיוֹן, וּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
שֶׁאֵין בָּאִין אֶלָּא מִן הַמַּטְבֵּעַ.
  

(יג)
"עֵגֶל זֶה לְפִדְיוֹן בְּנִי!" - אֵין בְּנוֹ פָּדוּי.

לפדיון חייבים להזכיר 5 סלעים. אין פדיון בעבדים, קרקעות ושטרות, וראו משנה ח, ח.

אֲבָל אִם אָמַר: "עֵגֶל זֶה בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי!"
וְ"טַלֵּית זֶה בְּחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי!" - בְּנוֹ פָּדוּי.
אֲבָל אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בַקַּרְקָעוֹת.
וַאֲפִלּוּ אָמַר: "עֶבֶד זֶה בְחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי!"
וְ"קַרְקַע זוֹ בְחָמֵשׁ סְלָעִים לְפִדְיוֹן בְּנִי!" - אֵין בְּנוֹ פָּדוּי.

(יד)
נָתַן הָאָב חָמֵשׁ סְלָעִים לַחֲמִשָּׁה כֹּהֲנִים - בְּנוֹ פָדוּי.

מדובר בטקס, ולכן הוא מתקיים גם אם הכהן נתן לו מראש את הסכום, כמו שמקובל היום.

נְתָנָן לוֹ זוֹ אַחַר זוֹ, זוֹ אַחַר זוֹ בסך הכל 5 סלעים - בְּנוֹ פָדוּי.
נְתָנָן לוֹ, חָזַר וּנְטָלָן הֵימֶנּוּ - בְּנוֹ פָדוּי.
כָּךְ הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן עוֹשֶׂה: נוֹטְלָן הֵימֶנּוּ, וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לוֹ.

בכור לירושה

(טו)

אֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח

רבי חולק על המשנה, ראו משנה ח, ט, "בשבח".

שֶׁהִשְׁבִּיחוּ נְכָסִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם,
שֶׁאַף שֶׁלּוֹ הִשְׁבִּיחוּ בְּשֶׁלָּהֶן.

(טז)
כֵּיצַד? הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻחְכֶרֶת וּמֻשְׂכֶּרֶת אֵצֶל אֲחֵרִים,

הדגמת גישתו של רבי: השבח מגיע עם הזמן. במקרה של הנטיעה גם חכמים מודים שהבכור נוטל פי שנים גם בעץ שגדל.

וּפָרָה רוֹעָה בָּאֲפָר - בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם,
וְנוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה. אם הבכור כהן
רַבִּי אוֹמֵר: כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא פִלְפְּלוּ בוֹ יְתוֹמִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם,
בְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם, אֶלָּא "בְכָל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ."
אֲבָל בָּנָה בָתִּים וְנָטַע נְטִיעָה - הַכֹּל שָׁוִים שֶׁנּוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם.

(יז)
כֵּיצַד נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם? יָרְשׁוּ שְׁטָרֵי חוֹב - נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם.

לפעמים לא כדאי לקבל כפל. במקרים כאלה יכול הבכור לוותר על החובות.

יָצְאוּ עָלָיו שְׁטָרֵי חוֹב - נוֹתֵן פִּי שְׁנַיִם.
אִם אָמַר: "אֵי אֶפְשִׁי איני רוצה שֶׁלֹּא לִטּוֹל וְשֶׁלּא לִתֵּן" - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

(יח)
כֵּיצַד "אֵין נוֹטֵל בָּרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק"?

הסבר למשנה ח, ט.

מֵת אָבִיו הסבא בְּחַיֵּי אָבִיו - נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם מִנִּכְסֵי אָבִיו,
וְאֵין נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם מִנִּכְסֵי אֲבִי אָבִיו.
וְאִם הָיָה אָבִיו בְּכוֹר - נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם אַף מִנִּכְסֵי אֲבִי אָבִיו.

(יט)
הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְּיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו,

ראו משנה ח, י.

וְהַמַּתְנֶה נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, וְתַשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה,
כֻּלָּן אֵין נוֹטְלִין בָּרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק,
אֲבָל נוֹתֵן לָהֶן מִשָּׂדֶה הַחוֹזֶרֶת בַּיּוֹבֵל.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ,
בְּנֵי מִשְׁפָּחָה נוֹתְנִין לוֹ מָעוֹת וּמוֹצִיאִין מִיָּדוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לו ט) "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר,
כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."