ביאור:תוספתא/בבא בתרא/י

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת בבא בתרא פרק עשירי

לשון עבר במתנה

(א)

האומר "נתתי שדה פלונית לפלוני", והוא אומר "לא נתן לי כלום"

לא אמר המקבל כלום, שמא זכה לו על ידי אחר

כאן "שמא" מוכיח שאין המקבל יכול לדעת, ולכן כאילו לא אמר כלום, והודאת הנותן כמאה עדים.
אבל אם הנותן טוען שנתן לו ישירות, והוא כופר בכך – המקבל נאמן. כך גם לגבי שחרור עבדים.
לגבי הדמיון בין קרקעות לבין עבדים ראו קידושין א, ג-ה.

ואם אמר "כתבתי שטר ונטלתי מעות, ונתתי לו" והוא אומר "לא נטלתי"
הודאת בעל דין כמאה עדים.
האומר "עשיתי פלוני עבדי בן חורין", והוא אומר "לא עשאני"
לא אמר כלום, שמא זיכה לו ע"י אחר
ואם אמר "כתבתי שטר ונתתי לו" והוא אומר "לא נטלתי" - הודאת בעל דין כמאה עדים.

נכסים באמצע

(ב)

האשה שהיתה יורשת, ועמדה והשביחה את הנכסים והביאתם לידי הריבוי

לא תאמר "תנו לי מה שהשבחתי את הנכסים"

ראו משנה ט, ג-ד. "יורשת" – לאו דווקא, אבל זה מסביר את המניע שלה.
יתכן אפילו מצב שאין נכסים שיש להם אחריות, והאשה אינה מקבלת כלום.
הברייתא מדגישה שכל זמן שלא חילקו את הנכסים - הרווחים וההפסדים משותפים, אפילו אם הנכסים מועטים מאד.
אם אחד מהם יוצא כחבר השותפות לעבודת המלכות הוא עדיין חבר השותפות. אבל אם מחמת כשרונותיו יצא – עזב אותה.
יש מחלוקת בין רשב"ג לת"ק האם הבריאות מופרטת, במיוחד אם ההוצאות רבות. גם רשב"ג מודה שאם החליטו לחלק את הנכסים - הריפוי על החולה.
אם נשאו נשים לפני שחילקו את הירושה, והנשים הביאו לבעליהן נכסים – נוצר ערבוב של רכוש פרטי ושל רכוש האמצע, ועל האחים להבחין ביניהם. הם עצמם חברי השותפות, אבל הנשים והבנים שלהם לא.

ולא עוד, אלא אם יש שם נכסים שיש להן אחריות - גובה כתובתה
ואם לאו - אין גובה כתובתה, אלא לפי חשבון
האחין שהניח להן אביהן נכסים, ולאחד מהן יש לו בנים והוא צורך יותר מאחיו העריריים
ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים, והביאום לבית הריבוי
לא יאמר לו "תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסים"
וכן הן לא יאמרו לו "תן לנו מה שאכלו בניך"
אלא מה שאכלו - אכלו מן האמצע, ומה שהשביחו - השביחו לאמצע.
האחים שהניח להן אביהן נכסים, ועמדו והשביחו - השביחו לאמצע
ולא עוד אלא אפילו הניח להן אביהן פסל קולב או קרדום והשביחו, מה שהשביחו - לאמצע.
האחין שנטל אחד מהן מאתים זוז והלך ללמד תורה, או ללמד אומנות
לא יאמר אילו הייתי כאן הייתי נזון מן האמצע
אלא אומרים לו "אילו היית כאן היית נזון מן האמצע, עכשיו שנזונת נזונות משל עצמך"
האחין שנעשה אחד מהן גבאי או אפולמוטוס, מנהל הארנונה
אם מחמת נכסים נפל שהיו ממנים לתפקידים אלו את העשירים - נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו נפל - נפל לעצמו
חלה ונתרפא - נתרפא משל עצמו
אמר רבן שמעון בן גמליאל: בד"א? ברפואה שיש לה קצבה
אבל רפואה שאין לה קצבה - נתרפא מן האמצע.
נשאו נשים והכניסו להם שדות, זה נוטל את שהוא שלו וזה נוטל את שהוא שלו
ואם היתה הוצאה מן האמצע - מביאין לאמצע וחולקין
הכניסו להן כלים - זה נוטל את שהוא מכיר וזה נוטל את שהוא מכיר
והשאר מביאין לאמצע וחולקין
עשו כלים לנשיהם ולבניהם - הרי הן של עצמן
עשו כלים לעצמן - מביאין לאמצע וחולקין.

(ג)

שלח האב שושבינות, כשהיא חוזרת - חוזרת בעיניה מחזירים אותו סכום שנשלח

נשתלחה לאב שושבינות, כשהיא נגבית - נגבית מן האמצע

ראו משנה ט, ד.
ניתן להוסיף לחמשת הדברים, לפי המשנה, שהשושבינות נגבית בבית דין. זו הלוואה אבל אין בה ריבית.
המשך הברייתא מדגיש את "חוזרת בעיניה".

השושבינות אין בה משום רבית.

שושבינות וסבלונות

חמשה דברים נאמרו בשושבינות: אין בה משום רבית, וחוזרת בעיניה
ונגבית מן האמצע, ואין השביעית משמטתה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים.
עשה עמו שושבינות בפומבי, ומבקש שיעשה עמו בצנעא
יכול לומר לו: כדרך שעשית עמי בפומבי אף אני אעשה עמך בפומבי
עשה עמו בבתולה, ומבקש שיעשה עמו באלמנה
יכול לומר לו: כדרך שעשית עמי בבתולה כך אני עושה עמך בבתולה
עשה עמו שושבינות באשה אחת, ומבקש שיעשה עמו בשתי נשים
יכול לומר לו: לכשתשא אשה אחרת אביא לך בשניה.

(ד)

השולח סבלונות לבית חמיו, ואכל שם שבועי בנים או דברים אחרים

מה שאכלו אכלו, והסבלונות קיימות במקומן.

ראו משנה ט, ה. המסיבות בבית חמיו אינן על חשבון הסבלונות.
בהמשך הברייתא היא אינה דנה דווקא על ביטול האירוסין אלא על השאלה מה מהסבלונות נשאר בבית אביה ומה ממשיך אתה.

השולח סבלונות לבית חמיו, דברים שדרכן להשתמש בהן בבית חמיה - אין צריכה להחזיר בידה
ושאין דרכן להשתמש בהן בבית חמיה - צריכה להחזיר בידה
מתה, דברים שדרכן להשתמש בהן בחייה אין האב צריך להחזיר
ושאין דרכן להשתמש בהן בחייה האב צריך להחזיר.

דברי המת יעשו

(ה)

בריא שכתב נכסיו מתנה, אע"פ שלא שייר קרקע כל שהוא - מתנתו קיימת

שכיב מרע מוציא מיד.

ראו משנה ט, ו. ר' יעקב דורש את המילה "מיד" כאילו היה כתוב "מידי המקבלים", ולא מייד משכתב את הצוואה.

מיד מי הוא מוציא? מידן, והן אין מוציאין מידו, דברי רבי יעקב
רבי נתן אומר: אם היה שכיב מרע ונפטר לאחר מכן - הן צריכין להביא ראיה שהיה בריא בזמן כתיבת השטר
ואם היה בריא הבריא, ומתחרט על השטר - צריך הוא להביא ראיה שהיה שכיב מרע. שחשב שהוא עומד למות

(ו)

המסוכן שחלק נכסיו על פיו, בין בחול בין בשבת - דברי המת יעשו

אבל בריא - עד שיקנה בכסף ובשטר ובחזקה

ר' אליעזר אינו מכיר בייחוד של המסוכן, אלא פוסק גם כאן כמו בקידושין א, ה, וראו משנה ט, ז.
כאן מביא ר' אליעזר סיפור משלו, ואילו במשנה הביאו חכמים סיפור. לדעת ר' אליעזר המדוני היה חולה מסוכן. מתברר שגם ר' אליעזר מתיר למסוכן לחלק את הנדל"ן שלו בע"פ (ועימו את המטלטלין), בניגוד לבריא שחייב לכתוב בשטר.
ר' אליעזר מורה, לדעת ר' מאיר, שבשבת אין למסוכן רשות לכתחילה לחלק את נכסיו אפילו אגב קרקע.
ר' יהודה טוען שר' אליעזר אסר לחלק את נכסיו בחול אלא דווקא בשטר. במשנה נשנתה דעה זו בשם חכמים.

רבי אליעזר אומר: נכסים שיש להן אחריות נקנין אפילו מהמסוכן בכסף בשטר ובחזקה
ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה.
אמר רבי אליעזר: מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים
והיו לו מטלטלין הרבה, והיה מבקש ליתנם במתנה
אמרו: אי אתה יכול מפני שאין לך קרקע
עמד וקנה סלע אחת סמוך לירושלים. אמר: צפונו של זה, ועמו מאה חביות של יין נתונות לפלוני
דרומו של זה, ועמו מאה חביות של יין נתונות לפלוני
וקיימו את דבריו
במה דברים אמורים? בחול. אבל בשבת - לא יעשה. ואם עשה – עשוי
רבי יהושע אומר: בחול אמרו, קל וחומר בשבת, דברי רבי מאיר
רבי יהודה אומר: רבי אליעזר אומר: בד"א? בשבת, אבל בחול לא יעשה
רבי יהושע אומר: בשבת אמרו, קל וחומר בחול.

(ז)
נפל הבית עליו ועל אמו, הואיל אלו ואלו באין מכח ירושה - אלו ואלו מודים שיחלוקו

ראו משנה ט, י. המלה "מודה" בדברי ר' עקיבא אינה במקומה, וכנראה נגררה מלשון "מודים" שברישא.

א"ר עקיבה: מודה אני בזה כדברי בית הלל, שהנכסים בחזקתן.