ביאור:נדרים כז א - מעומד
גמרא
[עריכה]- והיו בה בנות שוח, ואמר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר – הכלכלה אסורה, בנות שוח מותרות. עד שבא רבי עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
- מאי לאו דאמר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה, הייתי אומר: תאנים שחורות ולבנות אסורות, בנות שוח מותרות, ורבי עקיבא היא, ופליגי רבנן?
לא! באומר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה, הייתי אומר: כל הכלכלה אסורה, ובנות שוח מותרות.
- מאן תנא להא דתנו רבנן: נדר מחמישה בני אדם כאחד, הותר לאחד מהם – הותרו כולן. חוץ מאחד מהן, הוא מותר והן אסורין?
- אי לרבה, רישא רבי עקיבא, וסיפא דברי הכל; אי לרבא, סיפא רבנן, ורישא דברי הכל.
מתניתין
[עריכה]- נדרי אונסין: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו, או שעיכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין.
גמרא
[עריכה]- ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא, ואמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין – ליבטלון הני זכוותאי. איתניס ולא אתא. אמר רב הונא: בטיל זכוותיה.
- אמר ליה רבא: אנוס הוא, ואנוס רחמנא פטריה, דכתיב (דברים כב): "ולנערה לא תעשה דבר". וכי תימא קטלא שאני, והתנן: נדרי אונסין, הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו, או שעיכבו נהר, הרי אלו נדרי אונסין!
- ולרבא, מאי שנא מהא דתנן: הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש, ומת בתוך י"ב חודש, הרי זה גט. אמאי? והא מינס איתניס!
- אמרי: דילמא שאני התם,
ר"ן
[עריכה]מעמוד קודם
- רבי עקיבא היא ופליגי רבנן עליה – בתמיה.
- אי לרבה רישא לזה ולזה ורבי עקיבא – כלומר במשַנֶה, וסיפא דאמר כולכם ודברי הכל, כלומר במעמיד.
- לרבא – רישא לזה ולזה ודברי הכל, כלומר במשַנֶה, וסיפא כולכם ורבנן, כלומר במעמיד.
- ולענין הלכה קיימא לן כרבי עקיבא אליבא דבית הלל, דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובפלוגתא דרבה ורבא, כיוון דאיכא למימר דהלכתא כרבה, משום דהוה רביה דרבא, ואיכא למימר דהילכתא כרבא, משום דבתראה הוא, נקטינן כרבה לחומרא, דבמעמיד כולהון אסורין ואביו מותר, ובמשַנֶה – בין מפרט לכלל ובין מכלל לפרט – כולן מותרין. וכן פסק הרמב"ן ז"ל.
- מיהו איכא מאן דאמר דכי אמר דבמעמיד כולן אסורים, דווקא דומיא דמתניתין, שלא היה יודע שאביו ביניהם; הלכך, כיוון שהוא מעמיד, אין כאן נדר שהותר מקצתו, לפי שאביו לא היה לעולם בכלל הנדר. אבל בשכולן בכלל ונשאל על אחד מהן, וכמתניתין דפותחין, כיוון שהותר אחד מהן על ידי שאלה – הותרו כולן. ואין כן דעת הרמב"ן ז"ל[1] בהלכותיו, שהוא סובר דאפילו כהאי גוונא לא אמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשַנֶה, אבל במעמיד לא.
- וכדבריו נראה לי להכריע. דאם איתא דמתניתין דפותחין, כיוון דימים טובים מותרין על ידי שאלה – אפילו מעמיד הרי הוא כמשַנֶה, אם כן כי אמר רבא דהכל מודים דבמשַנֶה כולן מותרים, אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בלחוד קאי, ולאו אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן; דהא אמרינן במתניתין דפותחין, אפילו מעמיד כמשַנֶה הוא, ופליגי רבנן. ואי הכי, מאי קא מקשי ליה רבינא לרבא ממתניתין דכלכלה, דרבי עקיבא היא ופליגי רבנן? לימא ליה: אין הכי נמי, דהא לדידיה – ודאי רבנן דפותחין לית להו אפילו במשַנֶה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, דאי אית להו במשַנֶה, לגבי מתניתין דפותחין הוה להו למשרי אפילו במעמיד, דהא אמר דמעמיד דפותחין – כמשַנֶה במתניתין דתאנים!
- אלא ודאי רבא אפלוגתא דבית שמאי ובית הלל בלחודא קאי, ולאו אפלוגתא דפותחין, דרבי עקיבא אפילו אמשַנֶה פליג, ואי הכי מאי קא מקשה לרבא: רבי עקיבא היא ופליגי רבנן? לימא ליה: אין הכי נמי! אלא ודאי מתניתין דפותחין כמתניתין דתאנים, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ומשום הכי כי קאמר רבא דבמשַנֶה הכל מודים דכולן מותרין, אפלוגתא דרבנן ורבי עקיבא נמי קאי, ומשום הכי פריך ליה רבינא שפיר, כן נראה לי.
- וכתב עוד הרמב"ן ז"ל, דאפילו במשַנֶה, דווקא בנדר שהותר על ידי פתח, שדומה קצת לנדרי טעות; וכיוון שיש טעות בנדר, בטל כולו. אבל התירוהו בחרטה, אין כל הנדר ניתר, אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד. אבל בתוספות כתבו, דאפילו ניתר בחרטה, כיוון דחכם עוקר הנדר מעיקרו, מכיוון שהותר מקצתו הותר כולו.
- ודאמר הותר מקצתו הותר כולו, דווקא בשכללם כולם, כגון דאמר "כולכם", או "לזה ולזה" בוי"ו. אבל אם אמר "לזה, לזה", הותר אחד מהן – הוא מותר וכולן אסורים, דכמאן דאמר קונם לכל אחד ואחד דמי, וכדמוכח בפרק האיש מקדש (קידושין מו א) גבי "בזו ובזו", ובפרק שבועת הפקדון (שבועות לח א) גבי "שבועה לא לך לא לך".
- ודווקא בהתרת חכם הוא דאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו. אבל בהיתר חרם או נידוי, אם החרים או נידה עשרה בני אדם והותר אחד מהן, הוא מותר וכולן אסורים. וכן הדין בהפרת בעל, דקיימא לן בעל מיגז גייז.
מתניתין
[עריכה]- נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וכו' או שחלה בנו – כלומר, דאף על גב דלאו אונס גמור הוא.
- הרי אלו נדרי אונסין – לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבוא בלא אונס כלל ולא יבוא; אבל כל שנאנס קצת, כגון שחלה בנו וצריך לשומרו – מותר, דלאו אדעתא דהכי אדריה.
גמרא
[עריכה]- אם לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליבטלן זכוותאי – האי גברא ביקש מבית דין שיתנו לו זמן, וכדתנן בסנהדרין (דף לא.), שכל ראיות שיש לך להביא – הבא מכאן ועד ל' יום. ובית דין חששו שמא לא אמר כן אלא להישמט מהן, ועשו עמו שיתפיס שטר זכויותיו שיש לו על חבירו בידם, ואמר להם: אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני, זכויותי הללו יבטלו.
- וכי תימא קטלא שאני – כלומר, דבמקום קטלא איכא טענת אונס, אבל במידי אחריני לא. והתנן נדרי אונסין וכו' הרי אלו נדרי אונסין, לפי שלא עלה [על לב] מדיר להדירו אם יארע לו כך. הכא נמי גבי מתפיס זכוותיה, נימא דלא עלה על דעתו דליבטלן זכוותיה כל היכא דלא מצי למיתי. ורב הונא דלא שני ליה מידי, משמע דלא חש לפרכיה, משום דהתם לא הוה ליה למדיר לאתנויי, דמאי איכפת ליה; אבל הכא, כיוון דהוה ליה לאתנויי ולא אתני, איהו דאפסיד אנפשיה.
- דלמא שאני הכא דאי הוי ידע דמאית מן אלתר גמר ויהיב גיטא – שהרי לא נתן לה גט אלא משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם ,וכל שכן דאי ידע דמאית – גמר ומגרשה, כי היכי דלא תיפול קמי יבם.
הערות ושינויי נוסחאות:
[עריכה]- ^ עד כאן מעמוד קודם.