איתיביה רב אדא בר אהבה לרבא: [2]"קונם בצל שאני טועם, שהבצל רע ללב". אמרו לו: "והלא הכופרי יפה ללב!" הותר בכופרי; ולא בכופרי בלבד הותר, אלא בכל הבצלים. מעשה היה והתירו רבי מאיר בכל הבצלים.
מאי לאו דאמר: אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב, הייתי אומר: "כל הבצלים אסורין וכופרי מותר"? לא, באומר: אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב, הייתי אומר: "בצל פלוני ופלוני אסורין וכופרי מותר", ורבי מאיר אליבא דרבי עקיבא ואליבא דרבנן.
איתיביה רבינא לרבא: [3]רבי נתן אומר: יש נדר שמקצתו מותר ומקצתו אסור. כיצד? נדר מן הכלכלה,
אלא סיפא – כלומר מציעתא. אי דאמר לזה ולזה, כלומר שבתחילה אמר "לכולכם" ועכשיו אומר "לזה ולזה", וכי קתני בברייתא "לזה ולזה" – אדבריו אחרונים קאי. רבי עקיבא היא בתמיה, הא במשנה אפילו רבנן מודו.
וליכא למימר דכי היכי דלרבה תרי בבי קמאי במשַנֶה, לרבא נמי תרי בבי קמאי במעמיד, אלא דרישא כשאומר בתחילה ולבסוף "כולכם", ומציעתא כשאמר בתחילה ולבסוף "לזה ולזה"; דליכא למימר הכי. דבשלמא לרבה, תרווייהו צריכי לאשמועינן, דבין מכלל לפרט או מפרט לכלל – שינוי הוי. אלא לרבא, דלית ליה אוקימתא אלא במעמיד, תרתי במעמיד למה לי? אלא ודאי רישא במעמיד ומציעתא במשנה, וכיוון שכן, קשיא מציעתא, דהיכי קאמר דרבי עקיבא היא ולא רבנן, דקתני: "כיצד אמר רבי עקיבא"? הא במשַנֶה אפילו רבנן מודו.
והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מסיפא, דקתני "האחרון מותר וכולן אסורין", והיכי משכחת לה לרבי עקיבא? הא אמרת דאפילו מעמיד שרי! אלא דכיוון דמציעתא קשיא ליה, לא נטר ליה עד סיפא.
ונראה בעיניי דהיינו טעמא דכי אמרינן "בשלמא לרבה" – קרינא למציעתא "רישא", וכי אמרינן "אלא לדידך" – קרינא למציעתא "סיפא", משום דלרבה מציעתא ורישא בחד גוונא, דהיינו במשַנֶה, ומשום הכי קרינן להו לתרוייהו "רישא", דלדידיה ליכא אלא תרי בבי בברייתא, דהיינו תרי גווני קמאי במשַנֶה וסיפא במעמיד. אבל לרבא, דלא אפשר לאוקומי מציעתא דומיא דרישא במעמיד, דאם כן תקשי לן: תרתי במעמיד למה לי, קרינא למציעתא סיפא.
אמר (לך) [צ"ל ליה] רבא, ולרבה מי ניחא, סיפא במאי מוקים לה דאמר לכולכם – כלומר במעמיד וכדפרישית. אי הכי הי דין הוא ראשון והי דין הוא אחרון, כלומר: היכי שייך למיתני ראשון ואחרון, ואמאי קרי ליה במציעתא "ראשון" ובסיפא "אחרון"? הוה ליה למימר בתרוייהו "הותר אחד מהם".
אלא רישא דאמר לכולכם – כלומר, בין לדידי בין לרבה, רישא דאמר "לכולכם".
וסיפא – כלומר מציעתא ובתרייתא, בשתלאן זה בזה וכו', אלא דלדידי רישא במעמיד, ולרבה במשַנֶה.
איתיביה רב אדא לרבא וכו' – כלומר, וקשיא לרבא דאמר במעמיד פליגי, ומוקי בית שמאי כרבי מאיר, ומדאינהו כרבי מאיר, משמע דרבי מאיר נמי סבירא ליה כותייהו דאביו מותר וכולן אסורין, וכאן התיר רבי מאיר כל הבצלים. וכל שכן דקשיא לרבה דאמר דבמעמיד דברי הכל כולהון אסורין ואביו מותר, דאם כן, רבי מאיר שהתיר כל הבצלים דאמר כמאן? אלא דמשום דהך מתניתין תני רבי מאיר בהדיא, ורבא הוא דאדכריה לרבי מאיר, אקשי ליה לרבא.
ובדין הוא דהוה מצי לשנויי דנהי דבית שמאי סברי לה כרבי מאיר, [אבל רבי מאיר] לא סבירא ליה כותייהו אלא כבית הלל, ואפילו במעמיד שרי. דנהי דאמר רבי מאיר תפוס לשון ראשון, הני מילי כשסותר זה את זה, כעולה ושלמים; אבל בשאינו סותר, באומר "חוץ מן אבא", סבירא ליה דבגמר דבריו אדם נתפס. אלא דלפום טעמיה דמקשה, דמוקי רבי מאיר כבית שמאי, מתרץ לה דלאו במעמיד היא אלא במשַנֶה. לרבה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא, דהא רבה לא סבירא ליה דבית שמאי כרבי מאיר, הלכך מצינן לאוקמי לרבי מאיר אליבא דרבי עקיבא; ולרבא דאמר דבמהפך דבריו דברי הכל מותר, קאי רבי מאיר כדברי הכל.
יש נדר שמקצתו מותר ומקצתו אסור – נראה לי דבמקצתו מותר בלא שאלה קאמר, כיוון שיש טעות בעיקר הנדר, שזה לא נתכוון לבנות שוח לעולם.
