ורבא אמר: דכולי עלמא, כל היכא דאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר: "פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר" – כולם מותרין. לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם, הייתי אומר: "כולכם אסורין חוץ מאבא". בית שמאי סברי לה כרבי מאיר דאמר: תפוס לשון ראשון, ובית הלל סברי לה כרבי יוסי דאמר: בגמר דבריו אדם נתפס.
איתיביה רב פפא לרבא: כיצד אמר רבי עקיבא, נדר שהותר מקצתו הותר כולו? "קונם שאיני נהנה לכולכם", הותר אחד מהן – הותרו כולם. "שאיני נהנה לא[1] לזה ולזה", הותר הראשון, הותרו כולם; הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין.
בשלמא לרבה, מוקים לה לרישא דאמר "לזה ולזה", וסיפא דאמר "לכולכם". אלא לדידך, בשלמא רישא מוקים לה דאמר "לכולכם";
לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מן אבא, בית שמאי סברי לה כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון – דסבירא ליה לרבא, פלוגתייהו במעמיד לשונו הראשון. וטעמייהו דבית שמאי, משום דסברי לה כרבי מאיר דאמר (תמורה כה ב) גבי "הרי זו תמורת עולה", וחזר ואמר "הרי זו תמורת שלמים": תפוס לשון ראשון, והרי היא תמורת עולה, ואין בה שלמים כלל. ורי יוסי סבירא ליה דהרי זו תמורת שלמים, שבגמר דבריו אדם נתפס.
ובית שמאי סברי לה כרבי מאיר, דאמר: תפוס לשון ראשון. הלכך, כיוון דבתחילת דבריו, דהיינו "כולכם אסורים", הרי הן כמו שאמרן בתחילה, אף על פי שבגמר דבריו – שאומר "חוץ מן אבא" – משוי טעות בדבריו הראשונים, לא קפדינן בהכי, דעיקר דיבורו של אדם הוא תחילת דבריו. דכי היכי דהתם, כשדברו הראשון סותר דברו האחרון, אין חוששין למה דאמר בסוף כלל, דהיינו תמורת שלמים – הכא נמי, שאף שדברו האחרון – דהיינו "חוץ מן אבא" – קיים, לפי שאינו סותר דברו הראשון אלא מבאר, מכל מקום, כיוון דסבירא לן דבסותרין זה את זה – תופסין לשון ראשון, בשאין סותרין גם כן עושים עיקר מתחילת דיבורו; וכיוון שתחילת דיבורו מסכים עם מה שאמר בתחילת הנדר, מתקיים לגבי האחרים וליכא הכא הותר מקצתו כלל, דאביו לעולם לא היה בכלל הנדר.
ובית הלל סברי לה כרבי יוסי, דאמר דכשסותרין דבריו זה את זה – הולכין אחר גמר דבריו. והכא נמי כשאין סותרין, שיש לעשות עיקר מגמר דבריו, דהיינו מה שאמר "חוץ מן אבא", ונמצא שיש בנדר טעות, וכיוון שבטל מקצתו בטל כולו.
איתיביה רב פפא לרבא וכו' – בשלמא לרבה, מוקי לה לרישא דאמר "לזה ולזה", וסיפא דאמר "לכולכם". כלומר, רישא קרי תרי בבי קמאי, וסיפא קרינן בבא בתרייתא. והכי פירושו: בשלמא לרבה, מוקי להו לתרי בבי קמאי במשַנֶה דבריו הראשונים. ומשום דבבא קמייתא נקט שאמר בתחילה "שאני נהנה לכולכם", קאמר דמוקי לה שאמר "לזה ולזה", כלומר, דהשתא שיודע שאביו ביניהם – אומר שאילו היה יודע כן מתחילה, היה אומר "לזה ולזה". ומשום הכי לרבי עקיבא, הותר אחד מהן – הותרו כולן, כיוון דאיכא תרתי: טעות לגבי האב, וטעות בלשון לגבי האחרים.
ומציעתא נמי ד"שאיני נהנה לזה ולזה" – במשַנֶה הוא, אלא שהשינוי הוא הפך מן הראשון. דברישא אמר בתחילה "לכולכם", ועכשיו הוא משנה לומר שאילו היה יודע היה אומר "לזה ולזה"; ובמציעתא מיירי דאמר בתחילה "לזה ולזה", ועכשיו משנה לומר שאילו היה יודע שאבא ביניכם היה אומר "כולכם חוץ מן אבא". וקמשמע לן דכי האי גוונא נמי קפידא הוי ושינוי מיקרי, דאיכא אינשי דקפדי כשיודעין שאביו ביניהם לומר "לזה ולזה", כדי שלא יהא אביהם נכלל בכלל הנדר אפילו רגע. ואיכא אינשי דקפדי איפכא, לומר "כולכם" כשאביו ביניהם ולא לומר "לזה ולזה", לפי שמי שאומר "לזה ולזה" – מאחר הרבה לבאר שלא יפרוט את אביו, שמי ששומע שהוא מתחיל ואומר "לזה ולזה" – אפשר שיהא סבור שלבסוף יזכיר את אביו גם כן. ולפיכך הוא בוחר לכבוד אביו שידיר האחרים בלשון "כולכם", כדי שיבאר לאלתר שאין אביו נכלל. הלכך בבא קמא דברייתא קמשמע לן דבמשַנֶה מכלל לפרט הוי שינוי, וכשהותר מקצתו הותר כולו; [ו]מציעתא קמשמע לן דבמשַנֶה מפרט לכלל, דהיינו שאמר בתחילה "לזה ולזה" ועכשיו אמר "לכולכם", דכי האי גוונא נמי שינוי הוי, והותר הראשון – כלומר אחד מהן – הותרו כולן.
וסיפא דקתני "הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין", דאמר "לכולכם" בין בתחילה בין בסוף, אי נמי דאמר בתחילה ולבסוף "לזה ולזה", דכיוון שהוא מעמיד דבריו, הכל אחד. ומשום הכי קתני דהותר האחרון, כלומר: האחד מהן, האחרון מותר וכולן אסורין. והשתא קא סלקא דעתך דראשון ואחרון לאו דווקא, אלא אחד מהן קאמר.
אלא לדידך בשלמא רישא דאמר לכולכם – דפליגי רבנן. כלומר במעמיד, ומשום הכי דווקא לרבי עקיבא הותר אחד מהן הותרו כולן. אבל לרבנן, כיוון [2] שהוא מעמיד דבריו, הוא בלבד מותר וכולן אסורים.
