דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מודרני הימך שניהן אסורין – נראה בעיניי דהיינו טעמא משום דמשמע: מודר אני ונכסיי ממך ומנכסיך. הילכך, כיוון דבכלל "אני" הוו נכסים, על כרחיך חבירו נמי אסור בו; דאי לא, נכסים לאו בני אתהנויי מחבירו נינהו.
תנן, הריני עליך חרם, המודר אסור אבל המדיר לא – ואמאי? נימא ד"עליך" נמי כולל חבירו ונכסיו, וכיוון שכן, אף המדיר ליתסר; דאי לא, נכסי חבירו לאו בני אתהנויי מיניה נינהו!
את עלי חרם, הנודר אסור אבל מודר לא – ואמאי? נימא ד"עלי" כולל נמי עצמו ונכסיו, וליתסר מודר; דאי לא, נכסי דידיה לאו בני אתהנויי מיניה נינהו!
אלא הכי איתמר: אמר רבי יוסי ברבי חנינא, "מודרני לך" – שניהם אסורין – ד"לך" משמע לך, כלומר נכסי אסורין לך, ומשמע משלך; מה שאין כן ב"הימך", דלא משמע הכי.
ונראה בעיני דהכי פירושא, דקא סלקא דעתך השתא דשמואל הכי דייק מתניתין: דכיוון דלא תנן אלא חד "אסור", ודאי חדא קתני; וכיון דחדא קתני, על כרחיך "הימך" דרישא לאו דווקא, דהוא הדין ב"לך"; דכיוון דמסיים מילתיה ואמר "שאני אוכל", אפילו אי אמר "לך" – לא משמע דשניהם אסורין, אלא דהוא אסור וחבירו מותר.
ומשום הכי קאמר שמואל: האי דקתני תנא דב"מודרני", בין דאמר "הימך" בין שאמר "לך" הוא אסור וחבירו מותר, דווקא כשאמר "שאני אוכל" ו"שאני טועם"; אבל אי לא אמר הכי, לא שוו "הימך" ו"לך"; דב"לך" שניהם אסורין.
והא מתניתין הימך קתני – כלומר דהתלמוד לא ניחא ליה בהכי, דהא מתניתין "הימך" תנן.
ואף על גב דוודאי קושטא קאמר שמואל, דלתנא דמתניתין לא שני ליה בין "הימך" ו"לך, כיוון דמסיים בה "שאני אוכל לך" – מכל מקום לא הוה ליה לשמואל לסתומי מילתיה, דמשמע דקאי אלישנא דתנא תנא בהדיא, דהיינו "הימך", ולומר דשניהם אסורין; כך נראה בעיני.
אלא מעיקרא דשמואל הכי אתמר וכו' – אבל "מודרני ממך", אסור אפילו בהנאה. כלומר, דידיים שאינן מוכיחות הויין ידיים, ומשום הכי אסור אפילו בהנאה.
הכי גרסינן: אי הכי לימא שמואל הכי, אם לא אמר שאני אוכל לך אסור אפילו בהנאה – כלומר, היכי קאמר שמואל "עד שיאמר", דמשמע דאי לא אמר הכי לא מיתסר? אדרבה, אי לא אמר הכי, מיתסר טפי; והוה ליה לפרושי ולמימר הכי.
ובדין הוא דלעיל נמי, כי קאמרינן דב"מודרני" לחודיה שניהם אסורים, דהוה ליה לאקשויי הכי; אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, לומר דעיקר דינא ליתיה.
ואיכא נוסחא אחרינא הכא, ולא מחוורא.
אלא הכי אתמר, טעמא דאמר וכו' – כלומר, לעולם כדאמרינן מעיקרא, דכי לא אמר "שאוכל לך" מותר. וטעמא, משום דלא משמע דאמר אסור, דהוו להו ידיים שאין מוכיחות ולא הויין ידיים; דדילמא מודרני הימך דלא משתעינא בהדך משמע וכו'.
ואפילו בדיבורא נמי לא מיתסר, דלא ידעינן אי להנאה איכוין אי לדבורא איכוין, ולכל חד וחד הוו להו ידיים שאין מוכיחות.
וכיוון דטעמיה דשמואל משום דקסבר ידיים שאין מוכיחות לא הויין ידיים, ליכא למפרך עלה מברייתא; דכיוון דפלוגתא דתנאי הוא אי הויין ידיים אי לא, איכא למימר דתנא דברייתא סבירא ליה דהויין ידיים, ושמואל דייק ממתניתין דלא הויין ידיים.
דלעיל כי פרכינן מברייתא, היינו משום דהוה סבירא לן דאפילו ידיים נמי לא הוי.
ואיכא מאן דאמר דב"מודרני הימך", אפילו לשמואל, אסור לאשתעויי בהדיה, וב"מופרשני" – למעבד משא ומתן בהדיה, וב"מרוחקני" – למיקם בארבע אמות דיליה, והיינו "אסור" דברייתא; ושמואל אאכילה קאי, לומר דלא מיתסר באכילה, עד שיאמר "שאני אוכל לך", "שאני טועם לך".
