ביאור:מ"ג דברים כח מז
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:
[עריכה]תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה, וכן אמרו במדרש רות אלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז) וישמע ראובן ויצלהו מידם, בכתפו היה מוליכו לאביו, ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד) וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב) ותאכל ותשבע ותותר, עגלים פטומים היה מאכילה:
[מובא בפירושו לשמות פרק י"א פסוק א'] ישלח אתכם מזה כשלחו. באותו האופן שכבר שלח מרצונו אותך ואת אהרן בשבט עברתו, כאמרו "ויגרש אתם מאת פני פרעה" (לעיל י, יא), באותו האופן ישלח אתכם עתה מכרח בצרתו. כלה גרש יגרש אתכם מזה. אבל אז גרש את שניכם בלבד ומפניו בלבד, אמנם עתה יגרש את כלכם מכל זה המקום. כי אמנם זו מדת צדקו של הקדוש ברוך הוא, כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו, יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון, ולא לרצון יהיה לו, כאמרו "תחת אשר לא עבדת.. ועבדת את איביך" (דברים כח, מז מח), "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם" (במדבר יד, כח), כאמרם זכרונם לברכה "המבטל את התורה מעשר, סופו לבטלה מעני", (אבות ד, י).
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ד' פסוק כ"ב] והנה שלמה ע"ה כוון בזה להודיענו שיתחייב האדם להיותו שמח במצות כשיעשה אותן או יראה אחרים עושין וזהו שאמר עשות משפט ולא אמר עשותו משפט. וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה, וכשם שהמצוה עבודה לשי"ת כך השמחה על המצוה נקראת עבודה, וכן כתיב (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, והוא שכתוב (תהלים ק) עבדו את ה' בשמחה, באר כי השמחה שלמות העבודה, ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה, ומכאן אמר הכתוב בלוים לעבוד עבודת עבודה, ודרשו רז"ל אי זו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר, כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה.
מרוב כל. בעוד שהיה לך כל טוב:
מרב כל. אשר תתאוה או כל צורך:
תחת אשר לא עבדת וגו'. עונש זה והבא אחריו עד אומרו אם לא תשמור הוא כנגד ביטול מצות עשה שרשם בפסוק (נח) אם לא תשמור לעשות וגו', ואמר תחת אשר לא עבדת את ה' פירוש לעשות מצות אשר צוך לעשות בשמחה לזה ועבדת את אויביך ברעב ובצמא וגו', אתה פרקת עול המצוה מעליך יתן אויביך עול ברזל על צוארך, ועונשים אלי הם מכוונים כנגד פריקת עול מצות עשה, אתה שלא רצית לטרוח להבין ולהשכיל סדר מעשה המצות ישא ה' עליך גוי אשר לא תשמע לשונו וגו' וכן כולן: וגמר אומר אם לא תשמור לעשות להודיע כי על קיום מצות עשה הוא מעניש, וכלל כל מצות עשה במצות היראה כי היא מצות עשה כמו שכתב רמב"ם בתחלת ספר המדע (הל' יסודי התורה פ"ב) וז"ל השם הנכבד וכו' מצוה ליראה וכו', וטעם שלא אמר אם לא תעשו, כתבתי למעלה (כ"ז כ"ו) טעם שלא יחייב לעשות בדרך כלל אלא לשמור לעשות כשיבא לידו וכשישיג לעשות: או אפשר שפסוק זה בא לומר על דרך אומרו (ויקרא כ"ו כ"ג) ואם באלה לא תוסרו לי פירוש שאם אחר כל האמור לא ישמור לעשות וגו' ליראה ה' הנכבד והנורא, שאחר שהביא עליו כל הקללות יהיה בעיניו נורא מאוד כי ראה אשר יסרו, ודקדק לומר תשמור לעשות כנגד מצות לא תעשה ומצות עשה, והודיע שיפליא ה' עוד בו מכות גדולות וכל האמור בענין, וגמר אומר ונשארתם במתי מעט וגו' תחת אשר וגו' כי לא שמעת בקול ה' אלהיך זה כנגד מה שלא עשה תשובה על ביטול תלמוד תורה, והיה כאשר שש וגו' לבל יאמר אדם אחר שידענו כי ה' אלהינו מדותיו כלן מדות החסד והרחמים מדותיו ימנעוהו מהאריך עוד בצרות וירף ידו, לזה הודיע כי שמחה היא לו כאשר שש וגו' וכפי זה אין הטבע קץ מהשמחות, וכיוצא בזה אמר הכתוב (משלי י"א) באבוד רשעים רנה, וכן דרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין ל"ט:) בפסוק (מ"א כ"ג) ותעבור הרינה שהיה באבוד אחאב בן עמרי רינה לפני ה', ויונתן תרגם ישיש ה' יחדי מימרא דה' עליכון עממין נוכראין וכו' ודקדק ישיש פועל יוצא לאחרים, אף על פי כן פשט הכתוב אינה נעקרת ממקומה וכמו שתרגם אונקלוס, אלא שיונתן בן עוזיאל דרש הכתוב:
וראיתי להעיר למה לא נאמרו נחמות בקללות האלו כסדר האמור בקללות שבפרשת בחקותי, גם יש להעיר למה כפל הקללות ולא הספיק קללות שאמר בפרשת בחקתי: ונראה כי הוצרך לכפול הקללות לפי שקללות שבפרשת בחקתי נאמרו לכללות ישראל שכן נאמרו כולם בלשון רבים מתחלתם ועד סופם, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל יטיבו מעשיהם אין ה' מקפיד על חלק המרשיע, לזה באו קללות האמורים בפרשה זו ונאמרו כולן בל' יחיד, ונתכוון לדבר בין בערך יחיד ממש בין בערך חלק מישראל הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתיחס להם יחיד, ולזה תמצא שאמר והיו שמיך אשר על ראשך וגו' ישא ה' עליך גוי מרחוק, זה כנגד חלק מישראל הגם שהם רבים יאמר להם לשון יחיד מטעם שכתבנו, ואמר גם כן אשה תארש וגו' בית תבנה וגו' סתמו ביחיד ממש: ומעתה הרוחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל כי לא יעזבם לכלותם ושיזכור להם ברית אבותם גם יזכור הארץ, משא"כ היחידים מהם כי ירשיעו אש תאכלם עד עולם, והלא תמצא שצוה ה' לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת, ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אובדו, וכן תמצא בפרשת נצבים כשהזכיר ה' רשעת משפחה אחת ושבט אמר (כ"ט י"ט) ומחה ה' את שמו וגו' ולא הזכיר נחמתו, וכמו כן בקללות האמורים בפרשה זו להיותם ליחידים מישראל. ואל יקשה בעיניך מה שדיבר הכתוב ב' או ג' תיבות בפרשה זו בלשון רבים כאומרו ונשארתם מתי מספר, להאביד אתכם, והתמכרתם, כי אחר שקדם לדבר בלשון יחיד לא הקפיד לגמור אומר בלשון רבים, כי הדברים מובנים שעל רבים שביחידים הוא אומר, והעד לאויביך לשון יחיד: ואם תאמר היה לו לומר קללות שבבחקותי בלשון יחיד ולא היה צריך לכפול קללות אלו, שהייתי אומר שלא יעניש הכתוב כל העונש החמור אלא ליחידים אבל לכללות ישראל לא, או הגם שנאמר שחטאם גדול ונלמד מעונש היחידים אין לנו הבטחת הנחמה שיזכור ה' את ברית האבות, תלמוד לומר קללות שבבחקותי לומר שגם הכללות יענשו כזה, וכי יש להם נחמה לבל יפר ה' ברית אבותינו ושב את שבותינו: נמצינו אומרים שיענש ה' על ביטול תלמוד תורה, ועל העובר על מצות לא תעשה ועל המבטל מצות עשה, והגם שאמרו בגמרא (מנחות מ"א.) שאין מענישים על עשה אלא בעידן ריתחא, יש מצות עשה שחייבין עליהם כגון מילה ופסח, גם המסכים בדעתו לכפור במצות עשה לבל עשות אותם את זה יקלל ה' ויכינהו לפורענות ככל הכתוב:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] והיה אם לא תשמע וגו'. כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד ואותן שבפר' בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים ואם לא תשמעו וגו'. כי גם באלו יש הרבה מכות אל הכלל כמו והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכן יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. והרבה זולתם, ומאי טעמא היו אותן שבתורת כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל וע"כ באו במספר מ"ט, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' (נדרים לח) מזה אתה למד שהדבר אפשרי למין האנושי להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו והם שערי צדק אשר לפני ה' צדיקים יבואו בו להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא אשר נכנסה בו רוח שטות ולבו טח מהבין וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו והוא לא נכנס בשום אחת מהם ע"כ ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו אז הם ראוין לאותן מכות כוללות אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו, ונאמר והיה אם לא תשמע. בלשון יחיד והמכות כלליות לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל, כמ"ש (דברים כט יז,כא) פן יש בכם איש או אשה וכו', וכתיב וראו את מכות הארץ. ש"מ שרבים ישאו עון היחיד כמו שהיה במעשה של עכן (יהושע ז) לכך נאמר ואם לא תשמע. שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה. ד"א לפי שנאמר ולא נתן לכם אלהים לב לדעת וגו' עד היום הזה. וכתיב (משלי ב ג,ד) כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ודרשו בזה מ"ט מונים שני פעמים דהיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא (כמנין ודגלו ירושלמי סנהדרין פרק ד' הל ב) ולא יכול האדם לבא לידי חקירה זו כי אם מתוך בינת הלב המשכיל במ"ט שערי בינה, שהרי הקדים לומר כי אם לבינה תקרא. כי הבינה כפל מן החכמה כי הנבון מבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר שלא היה להם לב לדעת דהיינו הבינה עד היום לפיכך דווקא ביום הזה נתיעדו צ"ח קללות על שלא דרשו התורה בשני פעמים מ"ט, אבל אותן שבתורת כהנים נאמרו קודם שנעשו בני בינה להבין דבר מתוך דבר דהיינו מ"ט מתוך מ"ט, על כן לא באו כי אם במספר מ"ט כי היה להם להבין לפחות המושכלות ראשונות הבאים במספר מ"ט לכל הפחות.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ג] והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו. וכן נאמר (ויקרא כו) ואם לא תשמעו לי ואם תלכו עמי קרי וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך ידבק ה' בך יככה ה' הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד