ביאור:מ"ג דברים כח טו
וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
[עריכה]והיה אם לא תשמע וגו'. התנה הכתוב על ג' דברים תלמוד תורה, ושמירת מצות לא תעשה, וקיום מצות עשה, שצריך שיהיו שלשתם יחד, הכוונה שהגם שלמד תורה אם לא ישמור, או אם ישמור ולא יעשה, או אם יעשה שניהם ויבטל מתלמוד תורה, יבואו עליו הקללות רח"ל כאשר יבאר מה שנוגע לכל אחת מהנה עונש כל אחד בפני עצמו, והתחיל בעונש ביטול תלמוד תורה ואמר ארור אתה בעיר וגו' עד מאמר ועד אבדך מהר, וגמר אומר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני, הרי שהקללות החמורות עד עתה הם כנגד עזיבת התורה כי העוזב תורה כעוזב ה', וכן תמצא שהקפיד ה' כל כך על עזיבת התורה ואמר (ירמי' ט') על מה אבדה הארץ ויאמר ה' על עזבם את תורתי, והוא אומרו כאן ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני:
אמנם התוכחות עד "יולך ה' אתך ואת-מלכך" (להלן פסוק לו) היו בבית שני בימי יונים וזולתם, עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, וגלה אחד מהם במצות פומפאו לרומא. ומשם והלאה עד "ונסחתם" (פסוק סג) היו עד חרבן הבית על ידי רומים. ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו. והתחיל בתוכחות באמרו אם-לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את-כל-מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום. וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם, והסג אחור משפט, וכן אחר שאמר "יולך ה' אתך ואת מלכך" (פסוק לו) שהוא החלק השני, חזר ואמר "כי לא שמעת בקול ה' אלהיך לשמר לעשות מצותיו וחקתיו אשר צוך" (פסוק מה). כלומר, אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרים זולתו אשר לא כתורתו. כמו שספרו ז"ל שלא היו תורמין ולא מעשרין, והוצרכו לתקון יוחנן כהן גדול ולגזור על הדמאי. והיו נועלים דלת בפני לווין מפני השמטה, והוצרך הלל לתקן פרוסבול. ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה, וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני, באופן שבטל כל משפט, כמו שספרו ז"ל שגברו בעלי זרוע. כמו שהוא הענין היום עם כל גלותנו ושפלותנו, שרב הממון בפרט החייב בדין מואס את תורת האל יתברך ומשפטי פיהו (ע"פ דברי הימים-א טז, יב), ומתאמץ על ידי גוים וערכאותיהם לעוות אדם בריבו (ע"פ איכה ג, לו), ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם. ובאלה התבארה סיבת חרבן בית שני, והתמדת גלותו בהתמדת סבתו.
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ"ו פסוק ט"ז] ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת, הגלות והגאולה ממנו. (...)אבל הברית שבמשנה תורה ירמז לגלותנו זה ולגאולה שנגאל ממנו. כי הסתכלנו תחילה שלא נרמז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה, רק תלה אותה בתשובה. ולא הזכיר בעבירות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודת כוכבים כלל, אבל אמר, (דברים כח טו) והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו. אמר, כי מפני שיעברו על קצת מצותיו שלא ישמרו ויעשו את כולן יענשו, שכך היה בבית שני, כמו שאמרו (יומא ט:) שבית ראשון מפני מה חרב, מפני עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, בית שני שאנו בקיאים בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח ניחוח כאשר הזכיר כאן, שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני, כמו שהעידו במסכת יומא שם (כא:): ואמר בקללות (דברים כח מט) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, שבאו עליהם עם רומי הרחוקים מהם מאד, ואמר שם אל גוי אשר לא ידעת (שם פסוק לו), גוי אשר לא תשמע לשונו (שם פסוק מט), מפני רוב רחוקם מארצנו. ולא כן בדברי הברית הזאת, כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד, ויחוס ישראל משם היה ויודעים לשונם, כענין שנאמר (מ"ב יח כו) דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו: וכן והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (דברים כח סד), הוא גלותנו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ואמר (שם פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות, ובגלותנו זה היה, שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר הרומיים: וכן מה שאומר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות (פסוק לב), בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך כי ילכו בשבי (שם פסוק מא), איננו הגלות שגלו אבות ובנים רק השבי ההוא לבנים לבדם, והאבות נשארים בארץ, ולא נאמר כן בברית הראשון מפני שגלו גלות שלמה, אבל בברית השני הזכיר כן שהיו הרומיים מושלים בארצנו ולוקחים הבנים והבנות כרצונם: וכן ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא (שם פסוק מח), היא עבדותנו שעבדנו הרומיים בארצנו, ושריהם מושלים בארץ ומכבידים עלינו עול כבד, ולוקחים גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע בספרים: ועוד ראיה, שאמר (שם כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני לרומי, ועל הליכתו שם נחרב הבית, ולא אמר הכתוב "המלך אשר ימלוך עליך", אבל אמר "מלכך אשר תקים", רמז לנו יתברך שלא היה ראוי למלוך, ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה, אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו שלא כדת, כמו שהוזכר זה במסכת סוטה (מא.). וכל אלה רמזים כאלו יזכירו בפירוש ענין גלותנו זה: והגאולה בברית ההיא השנית, גאולה שלמה מעולה על כלם. אמר (דברים ל א) והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והבטיח (שם פסוק ה) והטיבך והרבך מאבותיך, שהיא הבטחה לכל שבטי ישראל, לא לששית העם. ושם הבטיח שיכרת ויכלה המגלים אותנו, שנאמר (שם פסוק ז) ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, והנה אויביך ושונאיך רמז לשתי האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו. ואלה דברים יבטיחו בגאולה העתידה הבטחה שלמה יותר מכל חזיונות דניאל: וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם: והנה הברית הראשונה אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה, כי כן היה שמו הגדול עמנו בבית הראשון, והברית השנית שבפרשה והיה כי תבא מפי משה, רמז לסילוק שכינתו לגמרי, שלא היה בבית שני רק כבוד שמו, שנאמר (חגי א ח) וארצה בו ואכבדה, ותוספת הה"א רמז לשניה שבשם הגדול. וכבר דרשו בו (יומא כא:) מדרש אחר גם כן, רמז לחמשה דברים שהיה הבית השני חסר וכו':
[מובא בפירושו לפרק כ"ט פסוק ו'] ודע כי התוכחות שבפרשה זו נאמרו בלשון משה לא שאמר משה מפי עצמו, שהרי קבלה בידינו שכל התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל הכל כתב משה מפי הגבורה, ומה שדרשו רז"ל קללות שבתורת כהנים הקב"ה אמרן ושבמשנה תורה מפי עצמו אמרן, הכונה לומר באלו מפי עצמו שהסכימה דעתו לדעתו של הקב"ה. וטעם הדבר שהיו קללות שבתורת כהנים נאמרות בלשון הקב"ה ואלו שבמשנה תורה בלשון משה, לפי שאותן קללות שבתורת כהנים נתקיימו בבית ראשון שהיו שם עובדי עכו"ם, וכן הזכיר בהן (ויקרא כו) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם, שהרי בבית ראשון שרתה שכינה, אבל אלו נתקיימו כלן בבית שני, ובבית שני נסתלקה שכינה, ולכך בא הלשון בכאן בלשון משה ולא בלשון שכינה, וכבר הזכרתי זה בסדר אם בחקותי: וצריך אתה לדעת כי מפני ששרתה שכינה בבית ראשון לכך הזכיר דוד ע"ה על בית ראשון (תהלים כד) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד, כלומר מלך של הכבוד, אבל בבית שני לא שרתה שכינה כל כך תדיר אלא חופף, שכן התנבא חגי הנביא על בית שני (חגי א) וארצה בו ואכדה אמר ה', כלומר כבוד השכינה שהיא הה"א היה שם חופף, ואמר גם כן (שם ב) ומלאתי את הבית הזה כבוד. ולעתיד לבא יחזור הכל לקדמותו כמו שהיה בבית ראשון, וביתרון מעלה והשגה יותר ממה שהיה, וישוב התפארת והכבוד בירושלים, והוא שאמר ישעיה ע"ה על הבית השלישי (ישעיה ס) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה:
והיה אם לא תשמע וגו'. כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד ואותן שבפר' בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים ואם לא תשמעו וגו'. כי גם באלו יש הרבה מכות אל הכלל כמו והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכן יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. והרבה זולתם, ומאי טעמא היו אותן שבתורת כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל וע"כ באו במספר מ"ט, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' (נדרים לח) מזה אתה למד שהדבר אפשרי למין האנושי להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו והם שערי צדק אשר לפני ה' צדיקים יבואו בו להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא אשר נכנסה בו רוח שטות ולבו טח מהבין וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו והוא לא נכנס בשום אחת מהם ע"כ ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו אז הם ראוין לאותן מכות כוללות אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו, ונאמר והיה אם לא תשמע. בלשון יחיד והמכות כלליות לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל, כמ"ש (דברים כט יז,כא) פן יש בכם איש או אשה וכו', וכתיב וראו את מכות הארץ. ש"מ שרבים ישאו עון היחיד כמו שהיה במעשה של עכן (יהושע ז) לכך נאמר ואם לא תשמע. שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה. ד"א לפי שנאמר ולא נתן לכם אלהים לב לדעת וגו' עד היום הזה. וכתיב (משלי ב ג,ד) כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ודרשו בזה מ"ט מונים שני פעמים דהיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא (כמנין ודגלו ירושלמי סנהדרין פרק ד' הל ב) ולא יכול האדם לבא לידי חקירה זו כי אם מתוך בינת הלב המשכיל במ"ט שערי בינה, שהרי הקדים לומר כי אם לבינה תקרא. כי הבינה כפל מן החכמה כי הנבון מבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר שלא היה להם לב לדעת דהיינו הבינה עד היום לפיכך דווקא ביום הזה נתיעדו צ"ח קללות על שלא דרשו התורה בשני פעמים מ"ט, אבל אותן שבתורת כהנים נאמרו קודם שנעשו בני בינה להבין דבר מתוך דבר דהיינו מ"ט מתוך מ"ט, על כן לא באו כי אם במספר מ"ט כי היה להם להבין לפחות המושכלות ראשונות הבאים במספר מ"ט לכל הפחות.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ג] והיו שמיך אשר על ראשך נחשת. קללות הללו משה מפי עצמו אמרן ושבהר סיני מפי הקב"ה אמרן כמשמעו. וכן נאמר (ויקרא כו) ואם לא תשמעו לי ואם תלכו עמי קרי וכאן הוא אומר לקול ה' אלהיך ידבק ה' בך יככה ה' הקל משה בקללותיו לאמרן בלשון יחיד
[מובא בפירושו לפסוק מ"ז] וראיתי להעיר למה לא נאמרו נחמות בקללות האלו כסדר האמור בקללות שבפרשת בחקותי, גם יש להעיר למה כפל הקללות ולא הספיק קללות שאמר בפרשת בחקתי: ונראה כי הוצרך לכפול הקללות לפי שקללות שבפרשת בחקתי נאמרו לכללות ישראל שכן נאמרו כולם בלשון רבים מתחלתם ועד סופם, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל יטיבו מעשיהם אין ה' מקפיד על חלק המרשיע, לזה באו קללות האמורים בפרשה זו ונאמרו כולן בל' יחיד, ונתכוון לדבר בין בערך יחיד ממש בין בערך חלק מישראל הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתיחס להם יחיד, ולזה תמצא שאמר והיו שמיך אשר על ראשך וגו' ישא ה' עליך גוי מרחוק, זה כנגד חלק מישראל הגם שהם רבים יאמר להם לשון יחיד מטעם שכתבנו, ואמר גם כן אשה תארש וגו' בית תבנה וגו' סתמו ביחיד ממש: ומעתה הרוחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל כי לא יעזבם לכלותם ושיזכור להם ברית אבותם גם יזכור הארץ, משא"כ היחידים מהם כי ירשיעו אש תאכלם עד עולם, והלא תמצא שצוה ה' לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת, ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אובדו, וכן תמצא בפרשת נצבים כשהזכיר ה' רשעת משפחה אחת ושבט אמר (כ"ט י"ט) ומחה ה' את שמו וגו' ולא הזכיר נחמתו, וכמו כן בקללות האמורים בפרשה זו להיותם ליחידים מישראל. ואל יקשה בעיניך מה שדיבר הכתוב ב' או ג' תיבות בפרשה זו בלשון רבים כאומרו ונשארתם מתי מספר, להאביד אתכם, והתמכרתם, כי אחר שקדם לדבר בלשון יחיד לא הקפיד לגמור אומר בלשון רבים, כי הדברים מובנים שעל רבים שביחידים הוא אומר, והעד לאויביך לשון יחיד: ואם תאמר היה לו לומר קללות שבבחקותי בלשון יחיד ולא היה צריך לכפול קללות אלו, שהייתי אומר שלא יעניש הכתוב כל העונש החמור אלא ליחידים אבל לכללות ישראל לא, או הגם שנאמר שחטאם גדול ונלמד מעונש היחידים אין לנו הבטחת הנחמה שיזכור ה' את ברית האבות, תלמוד לומר קללות שבבחקותי לומר שגם הכללות יענשו כזה, וכי יש להם נחמה לבל יפר ה' ברית אבותינו ושב את שבותינו: נמצינו אומרים שיענש ה' על ביטול תלמוד תורה, ועל העובר על מצות לא תעשה ועל המבטל מצות עשה, והגם שאמרו בגמרא (מנחות מ"א.) שאין מענישים על עשה אלא בעידן ריתחא, יש מצות עשה שחייבין עליהם כגון מילה ופסח, גם המסכים בדעתו לכפור במצות עשה לבל עשות אותם את זה יקלל ה' ויכינהו לפורענות ככל הכתוב:
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ:
[עריכה][מובא בפירושו לבמדבר פרק כ"ג פסוק ז'] ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל. הזכירם בשני שמותיהם. אמר באיזה שם אקללם, הקב"ה ברכו כשהיה שמו יעקב ושוב ברכו בשם ישראל, אם כן באיזה שם אקללם. והקב"ה לא רצה לייחד שמו על קללתם שבקללות כתיב (דברים כח, טו) ובאו עליך כל הקללות. ובברכות כתיב (שם שם, ח) יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך, והאיך אקללם:
והשיגוך. מלא בוא"ו ולא נכתב בברכות מלא, ומה שנכתב כאן מלא על שם שנאמר (תהלים צא) עמו אנכי בצרה, וכן הוא רשום בפסוק זה באחרית התיבות. ומפני שהתורה מפחידתם בקללות, באה לרמוז שלא יאבדו בהם, כי השם הנעלם שוכן בקרבו הווה בצרתם ושומר אותם: