ביאור:מ"ג בראשית נ ב
וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו
[עריכה]לחנט את אביו. ענין מרקחת בשמים הוא:
לחנוט. פתרונו לפי עניינו ומנחם פירשו מגזרת חנטה פגיה:
ויחנטו. כדמות אבק ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה:
ויחנטו. המתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים כדי להוציא טנף שבמעיו וכדי שלא יסרח השליכו בתוכו אחרי כן סמנים מתוקים להריח ריח טוב ודומה לו התאנה חנטה פגיה המתיקה פירותיה:
ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כענין שכתוב באסא המלך (דה"ב טז) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה, וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמר ויחנטו שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו:
ויחנטו הרופאים. עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות, או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב"י כאמור בש"ס (ב"מ פד:): או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.) ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כנוס כי ירבו לו הימים יתעפש ויסריח ולזה חש יוסף וצוה לחנוט: או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וצוה לחנוט:
וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל:
[עריכה]ויחנטו. כדמות אבק ויתכן רק על דרך רחוקה מעט להיות כמוה התאנה חנטה פגיה:
ויחנטו הרופאים. ענין החנטה היה שהיו מרקחים אותו בבשמים וזנים כענין שכתוב באסא המלך (דה"ב טז) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במרקחת מעשה, וזה היה אחר הרחיצה, ומה שאמר ויחנטו שצוו לעשות כן כי היו בקיאים בחכמת הטבע לא שיגעו הרופאים בגופו:
ויחנטו הרפאים את ישראל.. ויבכו אתו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו, אבל מצד מה שהוא "ישראל", ראוי לשררה ולכבוד מלכות.
[מובא בפירושו לפרק מ"ז פסוק כ"ט] וע"ד הפשט מה שהזכיר ישראל ולא אמר ימי יעקב למות כמו שאמר בתחלה ויחי יעקב ויהי ימי יעקב. מעת שקראו הקב"ה בשם ישראל ואמר לו (בראשית לב) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, הפרשיות נוהגות כמנהג הזה לקרותו פעם ישראל פעם יעקב. כי מה שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, אין זה מניעה אלא שיהיה שם ישראל עיקר ושם יעקב טפל לו. גם זו הפרשה נוהגת המנהג הזה, ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף ויתחזק ישראל. ואמר עוד ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, וירא ישראל את בני יוסף. וכתיב עוד בסוף הפרשה ויכל יעקב לצוות את בניו ויחנטו הרופאים את ישראל: וע"ד השכל מה שהזכירו הכתובים בפרשה זו פעם יעקב פעם ישראל הכל בהשגחה ובכונה ידועה. כי שם יעקב נאמר על מדות הגוף בעניני הגוף בעוה"ז, כי מה שנקרא יעקב על שם (בראשית כה) וידו אחזת בעקב עשו, ושם ישראל נאמר על מדות הנפש הוא שכתוב (בראשית לב) כי שרית עם אלהים: וידוע כי עיקר הכונה במדות הנפש ולא במדות הגוף. מ"מ א"א לו לאדם לעקור לגמרי מדות הגוף ושלא ישתמש בהם כי לא יוכל לחיות זולתם, אבל הכונה להיות הנפש עיקר ומדות הגוף טפל. וזהו שאמרו ז"ל לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא שיהא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. וכל מי שעושה מדות הגוף עיקר ומדות הנפש טפל שהיא עבודת ה' יתברך הנה הוא ממית את נפשו. ומזה אמר דוד (תהלים כב) אכלו וישתחוו כל דשני ארץ לפניו יכרעו כל יורדי עפר ונפשו לא חיה. קרא דשני ארץ הנמשכים אחר התאות כי הם המחזיקים במדת הגוף ועושים אותם עיקר ועושים עבודת הש"י טפל. ומזה הזכיר תחלה אכלו ואחר כך וישתחוו, לפניו יכרעו כל יורדי עפר אין כריעה זו לשון השתחויה אלא לשון השפלה מלשון (תהלים כ ט) כרעו ונפלו, כלומר יענשו וירדו לעפר לפי שאין אחד מהם משתדל להחיות את נפשו. וכן דרך הכתובים להזכיר יעקב אצל הענינים החומרים, הדברים המורכבים הגופניים, וישראל אצל הדברים הפשוטים הדקים הזכים והרוחניים. וזהו לשון הנביא שאמר (ישעיה מג) בוראך יעקב ויוצרך ישראל. הזכיר אצל יעקב בריאה ואצל ישראל יצירה. וכן הכתובים מיחסים הבריאה לחשך והיצירה לאור, הוא שכתוב (ישעיה מה) יוצר אור ובורא חשך. וכן מיחסים האנשים לישראל והנשים ליעקב, הוא שכתוב (שמות יט) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. וזהו מאמר הנביא (ישעיה מג) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה יעקב ונמשך אחר החומר ועסקי הגוף לא אותי קראת, אבל כי יגעת בי והשתדלת בעסקי הנפש אתה נקרא ישראל. ועל כן התחילה הפרשה ויחי יעקב ואמר ויהי ימי יעקב כי אצל חיי הגוף בעולם הזה הוצרך שם יעקב בהכרח, והזכיר שם ישראל אצל המיתה כי מיתת הגוף בעוה"ז הוא חיי הנפש לעוה"ב. וכן ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת וכן וישתחו ישראל ויתחזק ישראל כשיזכיר המטה שמת בה יזכירנו בשם ישראל. וכן בסוף הפרשה התחיל לענינו הראשון והזכיר יעקב הוא שאמר ויכל יעקב לצוות את בניו, ואחר שהזכיר ויאסוף רגליו אל המטה הזכירו בשם ישראל ויחנטו הרופאים את ישראל. ומה שכתוב ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף, כי תולדות יעקב יוסף וכשנולד יוסף יעקב היה שמו ולא נקרא עדיין בשם ישראל. וכן ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי וגו' כי בתחלת המראה הזאת שהיה בלוז יעקב היה שמו כי כן כתוב (בראשית לה) ויבא יעקב לוזה. ומשם ואילך מזכיר ישראל בכל פעם. ומה שהזכיר ויקרא יעקב אל בניו ולא אמר ויקרא ישראל אל בניו מפני שנסתלקה ממנו שכינה. כי השררה העצומה במעלת הנפש היא ראית פני השכינה: