ביאור:מ"ג בראשית ו יז
וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ
[עריכה]ואני הנני מביא. הנני מוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר (תהלים ח) מה אנוש כי תזכרנו:
ואני הנני מביא את המבול. הנני מסכים עם אותן שאמרו לפני מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח ה), לשון רש"י מבראשית רבה (לא יב). ואני תמה והאיך מסכים עמהם והוא משאיר להם שארית לפליטה גדולה בנח ובניו וכל חי להרבות זרעם כחול. אולי היא הסכמה לדעתם כשלא יחמול עליהם: [ומפרש ע"ד הסוד]
ואני הנני מביא וגו'. תיבת ואני רחוקה משמוע. ורש"י פירש הנני מוכן להסכים עם אותם וכו' מה אנוש וגו' ע"כ. ולפי מה שפירשתי למעלה (פסוק יא) כי המשחיתים מלאו הארץ והוכנו להשחית, הודיע ה' כי הוא מסכים להרשותם לגמור הדבר. והגם שאין כאן אלא המטרת הגשם, צא ולמד מה שאמרו בזוהר הקדוש על הפלגת המשחיתים אשר שם היו ונמצאו:
ואני הנני מביא את המבול. אתה תשלים התבה, ואני תכף אביא את המבול, והוא לשון מפלה והפסד, כענין כל נבלה. אמר: אני אביא את המפלה וההפסד שאמרתי "והנני משחיתם את הארץ" (פסוק יג).
[מובא בפירושו לויקרא פרק כ' פסוק ג'] ואני אתן את פני באיש ההוא. כתב הרמב"ן ז"ל ולא תמצא בכל התורה כולה בשום כרת שיזכיר מלת אני רק בכרת המולך שאמר ואני אתן את פני, ושמתי אני את פני, והכונה בזה כי שמו הגדול יכרית אותו כי הוא מחלל את שם קדשו ומטמא כנסת ישראל המקודשת לשמו, וכבר אמרו זה רז"ל במדרש כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר (משלי כח) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל, וזהו (ישעיה נ) ובפשעיכם שלחה אמכם. חבר הוא לאיש משחית, חבר הוא לירבעם שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. על אחת כמה וכמה המקריב למולך פרי בטנו שהוא גורם שתסתלק שכינה מישראל. ואמר למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי, כי הוא מטמא כנסת ישראל המקודשת לשמו והוא מחלל שמו הגדול, עד כאן לשון הרב. ובאר לנו מתוך דבריו כי מלת אני ברוב מקומות התורה הוא מדת הדין, ובמקום הזה הוא מדת רחמים לפי שהזכיר פני, ובענין המבול גם כן (בראשית ו) ואני הנני מביא את המבול, ובתחלת וארא (שמות ו) וגם אני שמעתי, וכל אחד מבואר ולמד מענינו:
מבול. שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך וזהו לשון אונקלוס שתרגם טופנא שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול (ס"א מימי וכן הגיה מהרש"ל בח"ש במס' שבת):
ואני. מלת מבול. יש אומרים שהדגש תחת הנו"ן מובלע כמו מבוע. והוא מגזרת אבלה נבלה הארץ. ויש אומרים שהוא מגזרת בלולה בשמן והיה ראוי להיות על משקל מסלול. וכמוהו המשור והחולם והשורק מתחלפים:
את המבול. שם המבול הוא מלשון יובל או תובל קין שהוביל העולם להשחתה. ובאיזה אופן שהי' השחתת העולם אם במים אם באש הי' נקרא מבול. ואמר אלהים שהמבול שאמרתי להשחית הארץ וישביה יהי' מים למען. לשחת כל בשר וגו' כל אשר בארץ יגוע. שתי פעולות. הא' לשחת היינו שימותו. שנית להמחות הבשר אשר יהיה בשעת המבול על הארץ. לאפוקי אשר יהי מונח בתוך הארץ. כמו שיבואר להלן ז' כ"ג.
וטעם המבול מים. דרך קצרה וכן הוא המבול מבול מים וכן למן היום הוסדה שטעמו ולמן היום יום הוסדה:
ואני הנני מביא את המבול מים. טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע"ג וזנות וגזל, כי בע"ג כתיב (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון ג"ע, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז"ל (כתובות ל) אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד"מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו', נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ"ש (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז"ל זו אשה וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה מאחר שאינו ניצול מעבירה יגיעו אליו שטף מים רבים. בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב"ב טז) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין. ועל זה מסיק במס' (תענית ז), א"ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר (איוב לו לב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה כמו שפי' רש"י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ ואח"כ נאמר ויהי המבול אלא כשהורידן הורידן ברחמים אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה. ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה כי מטעם זה נאמר מפני מי המבול אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה שאין טיפה נכנס בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר וראייתו תוכיח כי יש לדקדק בפסוק על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה שנאמר כי בם ידין עמים. ש"מ שבדור המבול הוא מדבר שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא (כתובות ז) ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו על כן נדונו במבול כי אז כסו העננים אור השמש שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד.
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק ו'] והמבול היה. יש לשאול מאי שנא שהביא הקב"ה מבול יותר משאר מכות, רז"ל אמרו ברותחין קלקלו וברותחין נדונו. אמנם יש להמשיל הדבר למלך שבנה דירה נאה לחבורה של עורים וצוה לכלכלם בריוח וכל זמן שהי' המלך עובר דרך שם היו עומדים ומשתחוים כנגד המלך ומשבחים לו בקול גדול פעם אחת שמע המלך קולם. אמר מה הקול הזה באזני אמרו לו הם הסומין שצוית לכלכלם שם וכן עושין בכל עת ששומעין קול סוסים שלך אמר אלו היו רואין אותי על אחת כמה וכמה היו משבחין לי מיד צוה להחזירם לאחור ולתת במקומן בני אדם שרואין ולכלכלם כמו הסומים ואותן בני אדם כשראו עצמן בהנאה גבה לבם וכשרואים המלך עובר היו מקללין אותו ואמרו אוי לו לזה שכבש אותנו בזה פעם אחרת שמע קולם ושאל מה הן אומרים אמרו לו מקללין אותך ואינן עושין כמו העורים שהחזרת לאחור צוה המלך עליהם שיהרגום כך העולם מתחלה היה כלו מים שאינן רואין ולא שומעין ואפ"ה היו מקלסין להקב"ה שנאמר נשאו נהרות ה' וגו' אמר הקב"ה אלו הייתי בורא אדם ששומע ורואה כמה קילוסין וכמה שבחות היו נותנין לי מיד צוה יתברך יקוו המים ותראה היבשה ובה ברא אדם במקום המים והשפיע להם טובה שהיו זורעין הארץ ומעלה להם לארבעים שנה ומרוב טובה מרדו בהקב"ה שמע הקב"ה במרדן וצוה למים שיבואו עליהם וישטפו אותן מ"ר ששמע מפי הרב נתן אפניאל:
לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם
[עריכה][מובא בפירושו לפסוק י"ט] ומכל החי. דרשו רז"ל לרבות השדים, וצוהו יתברך שיכניסם אל התיבה. ויתכן לפרש כי אי אפשר להם שישארו במקומם שהוא האויר בגלגלי היסודות, לפי שהגזרה היתה לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, וזה כולל כל בעלי נפש התנועה שעל הארץ, והוסיף לומר עוד מתחת השמים שגזרת המבול היתה אף על הבריות שהן מתחת גלגלי היסודות והם השדים, על כן הוצרך להכניס אל התיבה פן ימחו באויר אשר מתחת השמים:
כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע:
[עריכה]את המבול. שם המבול הוא מלשון יובל או תובל קין שהוביל העולם להשחתה. ובאיזה אופן שהי' השחתת העולם אם במים אם באש הי' נקרא מבול. ואמר אלהים שהמבול שאמרתי להשחית הארץ וישביה יהי' מים למען. לשחת כל בשר וגו' כל אשר בארץ יגוע. שתי פעולות. הא' לשחת היינו שימותו. שנית להמחות הבשר אשר יהיה בשעת המבול על הארץ. לאפוקי אשר יהי מונח בתוך הארץ. כמו שיבואר להלן ז' כ"ג. ושורש גוע. פעם משמעו מיתה קלה שלא ע"י חולי ויסורין ומש"ה כתיב הכי במיתת צדיקים. והיא גויעת הרוח החיוני. ופעם משמעו הוא מחיית בשר הגוף למים. וע"כ היה המבול מים ומש"ה כתיב כפל לשחת כל וגו' וגם כל אשר בארץ יגוע. להודיענו דכאן הפי' כמשמעות השני דעל המיתה כבר כתיב לשחת. וע' ס' במדבר י"ז כ"ח שני משמעות אלו במ"א: