ביאור:מ"ג בראשית ו ג
הקדמה[עריכה]
הנה רוחי נידון בקרבי אם להשחית ואם לרחם, לא יהיה מדון זה ברוחי לעולם, כלומר לאורך ימים: (...) יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו:
ונ"ל דה"פ דקרא, לא ידון רוחי באדם, עד שיבא משה, שיהי' לו יצר טוב, דהיינו לב בשר, כדכתיב ונתתי לכם לב בשר, וזהו בשגם הוא בשר:
והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר, כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו, כי הוא גופני לא אלהי, אבל יאריך להם אם ישובו. והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט):
בשגם הם פחותים וגרועים ובשר ואף על פי כן הם גוזלים וחומסים, לכן בודאי אמחה:
ויאמר ה' לא ידון רוחי וגו'. מקרא זה צריך מגיד ורז"ל דרשו בו (ב"ר פכ"ו) הרבה דרשות אבל פשט הכתוב לא נודע. ונראה שיכוין לומר להיות שהיה ה' מתנהג עם ברואיו להוכיח ולהתדיין עמהם בנגלה ויאמר ה' אל הנחש (ג' י"ד), אל האשה אמר וגו' (שם ט"ז), ולאדם אמר וגו', ויאמר ה' אל קין למה וגו' (ד' י'), ויאמר ה' אי הבל וגו' (שם ט'), וכאשר הגדילו להתעיב אמר ה' לא ידון עוד לעולם רוחי באדם פנים בפנים להשפט עמו יחד, ופירוש רוחי הוא שכינתו יתברך שלא יהיה עוד נחשב האדם להדרגה זו.
לא ידון רוחי באדם לעולם. מלת ידון נגזרה מן נדנה הוא שכתוב (דניאל ז) אתכריית רוחי אנא דניאל בגו נדנה, ופירש נדנה תיק. ונרתיק החרב נקרא נדנה ויקרא תיק. וכן הגוף תיק וכלי לנפש. וע"כ יאמר הכתוב רוחי שהיא הנפש השכלית שנתתי מרוחי לא יעשה תיק באדם לעולם, כלומר לא יתקיים בו לעולם לפי שאינו ראוי לאותו הרוח. ובאר הטעם בשגם הוא בשר שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ כעוף וכבהמה וכחיה, כי רוחי שנתתי בו הוא השכל והם נמשכים אחר הבשר והתאוות לא אחר השכל:
לא ידון רוחי באדם לעלם, בשגם הוא בשר. אינו ראוי ש"לעולם" יהיה מדון לפני ופתחון פה לחלק ולומר שאף על פי שה"אדם" ראוי לענש רב במריו, בשביל היותו בצלם ובדמות (לעיל א, כו; ה, א), מכל מקום ראוי גם כן לרחם עליו בשביל שגם כן "הוא בשר" משיא לחטא, לא צלם ודמות בלבד.
ויאמר ה'. זה המאמר אינו לעונש כי להלן כתיב העונש אמחה את האדם וגו' וכאן אינו אלא הודעה טבע בני האדם ומאמר נבואי כמו מאמר וקם העם הזה וזנה וגו' דכתיב בישראל. וכ"כ בס' מלאכת מחשבת לפי דרכו:לא ידון רוחי באדם לעולם. רוח האדם הוא אשר שם ה' ביחוד וזה באדם שכל אנוש. ולמעלה מזה מי שזכה רוח ודעת תורה. ויש לדעת דמי שמגביר תאותו על השכל אשר הוא רוח האדם. ה"ז התאוה המורגלת נעשה טבע עד שאובד את השכל ורוח האדם ומתהפך שכלו ג"כ לתאוה נמבזה. ויבואר עוד לפנינו. וזהו דבר ה' לא ידון היינו כלשון חז"ל ברכות ס"א ב' צדיק יצ"ט שופטו רשע יצה"ר שופטו. פי' שופטו היינו מנהיגו וחוקר דרכיו מה לעשות. ובלשון הקב"ה הוא לא ידון פי' לא ינהיג רוחי באדם הרוח שנתתי באדם והוא השכל ודעת אנושי. לעולם בשגם הוא בשר. הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר שהוא כנוי על התאוה כמש"כ בס' במדבר ט"ז כ"ג וכ"ז ט"ז. ובמדרש פי' בשגם מלשון משגמתו והכונה שהרוח והוא הדעת מתקלקל מעט עד שנעשה בשר ממש. וכ"ז הוא ידיעה בטבע. וגם הודיע הקב"ה בנבואה:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] הנפלים. לשון רש"י, על שם שנפלו והפילו את העולם. והוא בבראשית רבה (כו ז). ובעלי הלשון אמרו (הראב"ע, והרד"ק) שנקראו כן בעבור שיפול לב אדם עליו מפחדם, וכן האימים (להלן יד ה): בימים ההם. לשון רש"י, בימי דור אנוש, וגם אחרי כן, שראו באבדן דור אנוש שעלה אוקינוס והציף שלישו של עולם ולא נכנעו ללמוד מהם. ורבי אברהם פירש גם אחרי המבול, כי בני ענק היו ממשפחת בני האלהים. ואם כן, או תהיינה נשי בני נח מזרעם וידמו להם, או שיודה במאמר (נדה סא.) הדורש בעוג שפלט מן המבול, ויוסיף הוא שנמלטו גם אחרים עמו: והנכון בעיני, כי אדם ואשתו יקראו בני האלהים בעבור שהיו מעשה ידיו והוא אביהם, אין להם אב זולתו, והוא הוליד בנים רבים, ככתוב (לעיל ה ד) ויולד בנים ובנות. והיו האנשים האלה הנולדים ראשונים מאב ואם בשלמות גדולה מן הגובה והחוזק, כי נולדו בדמות אביהם, ככתוב בשת (לעיל ה ג) ויולד בדמותו כצלמו. ויתכן שהיו כל בני הקדמונים אדם שת אנוש נקראים בני האלהים, כי היו ג' האנשים האלה בדמות אלהים ואז הוחל לעבוד עבודה זרה, והוחל לבא באנשים חולשה ורפיון. וכך אמרו בבראשית רבה (כד ו) זה ספר תולדות אדם, ואין הראשונים תולדות, ומה הן אלוהות, בעון קומי אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש, ושתק. אמר לון, עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך קינן קנטרנין: וכאשר החל האדם לרוב ונולדו להם הבנות, היו אלה בני הראשונים בחזקם, ולרוב תאותם היו בוחרים הנשים הטובות בעלות הקומה והבריאות. וספר בתחלה (בפסוק ב) כי יקחו אותם לנשים דרך חמס, ואחר כך ספר כי יבאו דרך זנות אל בנות האדם שאינן באותה המעלה, ולא יודע הדבר עד שיולידו להם בנים ויכירו כי אינם מבני שאר האנשים, רק לבני האלהים האלה נולדו, שהם גדולים מאד, אבל הם נופלים מאבותם בגובה וכח, כלשון לא נופל אנכי מכם (איוב יב ג), והמה גבורים כנגד שאר בני האדם. ואמר שהיה זה בדורות הראשונים אשר היו נקראים "בני האלהים" בהיותם בתכלית השלימות שיולידו מבנות האדם נפילים, וגם אחרי כן, כי הנפילים עצמם יולידו נפילים מהם: ופירוש "אשר מעולם", כי האנשים אחרי המבול כאשר יראו גבורים, יזכירו אלה ויאמרו כבר היו גבורים מאלה לעולמים אשר היו לפנינו, והיו "אנשי השם" בכל הדורות אחרי כן. וזה פשט הגון בפרשה הזאת. אבל המדרש אשר לרבי אליעזר הגדול בפרקיו על המלאכים שנפלו ממקום קדושתן מן השמים, והוזכר בגמרא במסכת יומא (סז:), הוא הנאות בלשון הכתוב יותר מן הכל, אלא שיש צורך להאריך בסוד הענין ההוא:
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם[עריכה]
לא ידון רוחי באדם. לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם:
לא ידון רוחי. יש אומר שהוא כמו וישב חרבו אל נדנה כי הגוף לרוח כנדן. והעד איתכרית רוחי. רק יהיה ידון שורש אחר כמו אם יעלה לשמים שיאו שהוא מנחי העין. וכמוהו נשא ורבים אחרים. ויש אומרים שמשקלו כמו וישב העפר והיא מגזרת דין כי הרוח דיין בגוף:
לא ידון וגו'. לשאת ולתת בדינם אם אמחה או לא אמחה,
לא ידון רוחי באדם. כשיעלה נשמתן למעלה, איני אחזירה להם. ד"א איני בורא עוד נפש לאדם:
והקמחי פי' בשם אביו לא ידון מגזרת מדון יאמר לא יהיה רוחי השכלי במריבה עם האדם עוד לעולם, כי רוחי אין עסקו בתאוות והגוף נמשך אחריהם זהו שאמר בשגם הוא בשר:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל הפסוק"]
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל הפסוק"]
[מובא בפירושו לבמדבר פרק י"ב פסוק ב'] ומה שאמר במשה גם בנו, לפי שהנביא הוא כלי לרוה"ק לכך נופל על הלשון לשון בי"ת. וזהו (בראשית ו) לא ידון רוחי באדם לעולם, באר כי גוף האדם הוא כלי לרוחו יתעלה, כי מלת ידון הוא מלשון נדנה, הוא שכתוב (דניאל ז) אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה, וענינו תיק:
לְעֹלָם[עריכה]
לעולם. לאורך ימים.
עוד ירצה על דרך אומרם (הר"י עראמה ז"ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לא ידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז"ל (סנהדרין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא: עוד ירצה על דרך אומרם (הר"י עראמה ז"ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לא ידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז"ל (סנהדרין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא: עוד ירצה, להיות, שה' קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ד' כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר פירוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגס הוא עולם הזה השפל, ותלה להם ק"ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז"ל (זהר ח"א כו.) בפסוק (נח ז') כל אשר נשמת רוח וגו' מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כולם מתו קודם ביאת המבול ע"כ: עוד ירמוז שנתכוון ה' לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם והוא אומרו ויאמר ה' שהוא שם הרחמים לא ידון רוחי פירוש רצון שם המיוחד הזה שהוא מרוצה לרחם וכו' לא ידון לעולם פירוש לנבראים שבעולם כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות על דרך אומרו (הושע ב) וזהב הרביתי להם וגו' וסלק ה' הרחמים לעולם העליון. ותמצא שגם הצדיקים אפי' כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעולם הזה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל' יום (ערכין טז:) בשלוה מפחד על עצמו שאינו מרוצה לעולם העליון, והטעם הוא כי כן גזר ה' שלא יתנהג במדת רחמים גמורה בעולם הזה ואפילו עם הצדיקים. והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש מאותן שיש להם לב בשר על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העבירות ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו, וגם הצדיקים להנחילם ש"י עולמות:
בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר[עריכה]
כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואעפ"כ אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה. כיוצא בו עד שקמתי דבורה (שופטים ה, ז) כמו שקמתי, וכן שאתה מדבר עמי (שם ו, יז) כמו שאתה. אף בשגם כמו בשגם:
בשגם. ויהיה טעמו לא יעמד רוחי שמאתו היתה וכן קהלת אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה רק רוח האדם לבדו בעבור זה החמס ועוד בעבור שהאדם בשר והוא יגיע עד עת. ויחסר כאשר ינצח העשוי לעושה:
בשגם הוא בשר. כמו בשגם בסגול. ופירש רש"י בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן איננו נכנע מלפני. ומה אם יהיה אש או דבר קשה. ואין בפירוש הזה טעם או ריח. ורבי אברהם פירש כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם בעבור החמס הזה, ועוד בעבור שהאדם בשר ויגיע עד עת ויחסר. והנה הוא כמו גם בשהוא בשר. ומה צורך לטענה הזאת. וידוע כי בשר המה ונגזר עליהם המיתה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (לעיל ג יט): והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר, כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו, כי הוא גופני לא אלהי, אבל יאריך להם אם ישובו. והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט):
עוד ירצה על זה הדרך ויאמר ה' לא ידון עוד מדת רחמים הרמוזה בתיבת רוחי לעולם הכונה היא שלא יחזור בו מגזרתו עליהם לרעה כמנהגו הטוב אשר ינחם ה' על הרעה בטענת כי הם מחומר קורצו, והוא אומרו (תהלים עח) ויזכור כי בשר המה, והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש עם היות הוא בשר טענה זו וסניגוריא זו לא תועיל להם לחזור לדון אותם לרחמים:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל הפסוק"]
והנכון בעיני, כי יאמר לא יעמוד רוחי באדם לעולם, בעבור שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה, ואיננו ראוי להיות רוח אלהים בקרבו. והענין לומר, כי האלהים עשה את האדם ישר להיותו כמלאכי השרת בנפש שנתן בו, והנה נמשך אחרי הבשר ובתאוות הגופניות נמשל כבהמות נדמו, ולכן לא ידון עוד רוח אלהים בקרבו, כי הוא גופני לא אלהי, אבל יאריך להם אם ישובו. והנה זה כטעם ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט):
ותמצא כי כפי מעשיו מרחיק הדרגתו מטה מטה, שבתחילה הי' ה' מוכיח לאדם על פניו ונמצאים הנבראים כולם במדרגת נביאים, ויהי כי החל האדם פירוש נתחלל או נעשה חולין הובדל מהדרגת נביא, ובהמשך הזמן הנצנים נראו בארץ הם הצדיקים שהחזירו העטרה ליושנה, ומשחרב המעון נסתם חזון ונשארה בחינת רוח הקודש, וכשנסתתמו עיני ישראל אין אתנו משיג ריח הקודש ואין צריך לומר רוח הקודש, וזו היא צרת בית ישראל שאין למעלה ממנה הצמאים להריח ריח אבינו שבשמים ותחי רוחינו. ותחילת קללה זו התחילה מדור המבול. ונתן ה' טעם לדבר זה בשגם הוא בשר פירוש בשביל שהוסיף להתעיב בתיעוב מוסרח בעון הניאוף הוא בשר כאמור בענין וה' שונא זימה ומאס מדבר אליו: עוד ירצה על דרך אומרם (הר"י עראמה ז"ל) כי הצדיקים מהפכים החומר לעשותו צורה והרשעים מהפכים הצורה לחומר וזה הוא איבודן לעולם. והוא אומרו לא ידון רוחי פירוש לא יהיה לי רצון מהם לעולם פירוש מעתה ועד עולם ואפילו עולם הנצחי, והטעם הוא בשגם פירוש בשביל שגם הוא רוחניות שבו הפכו ועשאו בשר וזה הוא איבוד הנפש, והוא אומרם ז"ל (סנהדרין קז) דור המבול אין להם חלק לעולם הבא: עוד ירצה, להיות, שה' קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ד' כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר פירוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגס הוא עולם הזה השפל, ותלה להם ק"ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז"ל (זהר ח"א כו.) בפסוק (נח ז') כל אשר נשמת רוח וגו' מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כולם מתו קודם ביאת המבול ע"כ: עוד ירמוז שנתכוון ה' לומר כי לא ינהיג רחמים גמורים לעולם והוא אומרו ויאמר ה' שהוא שם הרחמים לא ידון רוחי פירוש רצון שם המיוחד הזה שהוא מרוצה לרחם וכו' לא ידון לעולם פירוש לנבראים שבעולם כי באמצעות ריבוי הרחמים הנבראים מפליאות להתגאות ולבקש תאוות נכריות על דרך אומרו (הושע ב) וזהב הרביתי להם וגו' וסלק ה' הרחמים לעולם העליון. ותמצא שגם הצדיקים אפי' כיעקב אבינו לא השיג הרצון להתישב בשלוה בעולם הזה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, וכן כל צדיק וצדיק כשרואה עצמו עברו עליו ל' יום (ערכין טז:) בשלוה מפחד על עצמו שאינו מרוצה לעולם העליון, והטעם הוא כי כן גזר ה' שלא יתנהג במדת רחמים גמורה בעולם הזה ואפילו עם הצדיקים. והוא אומרו בשגם הוא בשר פירוש מאותן שיש להם לב בשר על כל פנים תרדפם מדת הדין לשלם דקדוקי העבירות ובזה יתרבה המורא בלב הנבראים כשיעשה דין בצדיקים ויראוהו, וגם הצדיקים להנחילם ש"י עולמות:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש לכל הפסוק"]
בשגם הוא בשר. כמו בשגם בסגו"ל
בשגם. השי"ן כמו שככה
בשגם הוא בשר. נוטריקון הוא משה, חושבניה דדין כחושבניה דדין: והיו ימיו וכו'. ימי משה.
בשגם הוא בשר נרמז כאן משה וכן מנין שנותיו. ואמרו במדרש שלא היה נח ראוי להנצל שהרי כתיב (בראשית ו) כי נחמתי כי עשיתים, אלא שנצול בזכות משה שעתיד לצאת ממנו וזהו רמז בשגם:
וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:[עריכה]
והיו ימיו וגו'. עד ק"ך שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו אביא עליהם מבול.
והיו ימיו. יש אומרים שזה קצב כל האדם ואם מצאנו יותר כן מצאנו מעט. רק על הרוב ידבר. ואין זה אמת כי הנה שם חיה שש מאות וכל הדורות אחריו חיו שנים רבות ובימי פלג חסרו השנים ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה והאמת מה שאמר המתרגם ארמית שנתן קץ לאדם. כטעם ועוד ארבעים יום ואם ישובו ימלטו ואם לא ישובו וימותו.
עוד ירצה, להיות, שה' קבע השכר והעונש הכל לעולם העליון ישובו רשעים לשאולה, עתה אמר ד' כי לא ידון דין הרשעים לעולם הבא, בשגם הוא בשר פירוש בשביל שגם הוא בשר שהוא חומר והחומר יתייסר בעולם העכור והגס הוא עולם הזה השפל, ותלה להם ק"ך שנה אולי יחזרו, גם שבמשך זה ישלימו שנותיהם הצדיקים שהיו בדור ההוא כמתושלח וכדומה. ותמצא שדרשו ז"ל (זהר ח"א כו.) בפסוק (נח ז') כל אשר נשמת רוח וגו' מכל אשר בחרבה מתו שהם הצדיקים שיש להם בחינת הנשמה כולם מתו קודם ביאת המבול ע"כ:
והיו ימיו מאה ועשרים שנה. כלומר ומפני זה אאריך להם אפי ואקבע להם מאה ועשרים שנה שישובו בתשובה ואם אינם חוזרים בתשובה יאבדו במבול. ונראה לי בטעם המספר הזה, כי מפני שהעולם הזה נברא בה"א והוא רוצה בקיומו של עולם לכך המתין להם מאה ועשרים שנה שמאה הוא חמישית השנים של מהלך עץ החיים כדי שיתבוננו וישובו. וכן עשרים חמשית ק' ואין הקב"ה מעניש עד עשרים. וכן לעתיד שכתוב (ישעיה סה) כי כימי העץ ימי עמי. אינו מעניש עד ק', והוא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות וגו'. וזה לשון והיו ימיו כלומר כאלו היום נולדים ורוטפש בשרם מנוער.
והיו ימיו. יהיה לו זמן לתשובה. מאה ועשרים שנה. שבין כך היה נח עושה התבה ומוכיח אותם ומתרה בם, כדברי רבותינו זכרונם לברכה.
[מובא בפירושו לדברים פרק י"א פסוק י"ז] מהרה. (שם) איני נותן לכם ארכא ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול שנאמר (בראשית ו) והיו ימיו מאה ועשרים שנה דור המבול לא היה להם ממי ללמוד ואתם יש לכם ממי ללמוד:
והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ימי האדם שידון עוד רוח האדם בו לא יהיה יותר ממאה ועשרים שנה. ואח"כ יתקלקל עוד למדרגה היותר פחותה עד שיאבד רוח האדם לגמרי. והיו לחיות מזיקות בלי שום דעת אנושי וד"א. ומשכש"כ שיהי בלי דעת יראת ה':
ואם תאמר, משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה. כבר היתה הגזרה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם.
ואל תשים לבך אל מספר ויהי נח בן חמש מאות שנה כי אין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה כתוב וימת תרח בחרן ואחריו ויאמר יי' אל אברם לך לך מארצך ואנחנו נדע כי לא מת תרח עד שהיה יצחק בן חמש ושלשים שנה ורבים כמוהו: