ביאור:מ"ג בראשית ו יט
וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר[עריכה]
ומכל החי. אפי' שדים (חגיגה טז):
ומכל החי. פרש"י לרבות שדים ונמצא בב"ר שרצה שיקרא להכנס לתבה אמר לו נח לך ובקש בן זוגך לפי שכל הנכנסין הן איש ואשתו הלך ומצא פחתא שהוא הממונה על בני אדם להפחיתם ולחסר ממונם אמר לו מנסבת לי אמר לו מה תתן לי אי מנסיבנא לך אמר לו כל מה דמרוחנא אינסיבא ליה מיד נכנסו לתבה. והיינו דאמרי אינשי מה דמסגל שיקרא פחתא נסבא מסגל לשון סגולה:
ומכל החי. דרשו רז"ל לרבות השדים, וצוהו יתברך שיכניסם אל התיבה. ויתכן לפרש כי אי אפשר להם שישארו במקומם שהוא האויר בגלגלי היסודות, לפי שהגזרה היתה לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, וזה כולל כל בעלי נפש התנועה שעל הארץ, והוסיף לומר עוד מתחת השמים שגזרת המבול היתה אף על הבריות שהן מתחת גלגלי היסודות והם השדים, על כן הוצרך להכניס אל התיבה פן ימחו באויר אשר מתחת השמים: (...) והנה זה היה בצווי, אבל במעשה היכן מצינו שבאו השדים לתוך התיבה בכלל שאר המינין, הוא שכתוב וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף. וכל העוף למינהו אלו עופות טמאים. כל צפור אלו עופות טהורים, כל כנף אלו השדים שהם טסין באויר, וסמך לו מיד ויבאו אל נח אל התיבה:
ומכל החי מכל בשר. יתור דברים בא ללמדנו דמשמעות החי אין הפי' שלא מת אלא שכולו חי ואינו חסר שום אבר. וזהו דאיתא במס' עבודת כוכבים ה' ב'. דאר"א מנין מחוסר אבר שאסור לב"נ להקריב שנא' ומכל החי מכל בשר בהמה שחיין ראשי אברים שלה. וע"ש בתוס':
מכל בשר וגו'. ידוע כי החיות רבות מאד, ומהן גדולות מאד כפילים וכראמים וזולתם, והרמש הרומש על הארץ רב מאד. גם מעוף השמים מינים רבים אין להם מספר, וכמו שאמרו רבותינו (חולין סג:) מאה ועשרים מיני עופות טמאים יש במזרח וכלם מין איה הם, ולעופות טהורים אין מספר. והנה יצטרך להביא מכלם שיולידו כמותם. וכאשר תאסוף לכלם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה, לא תכיל אותם התיבה הזאת, ולא עשר כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה: ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמך על הנס הזה. ראה השם יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה ויספרו עליה וידברו בענין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה. ועוד עשו אותה גדולה, למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים. ואל תתפתה לאמר (ראה ראב"ע פסוק טז) כי היו שלש מאות אמות באמות איש נח, והיה גדול, שאם כן היו גם האנשים גדולים, גם החיה והעופות בדורות ההם גדולים עד שלקה העולם במבול. ועוד כי האמות אמות התורה הנה:
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] וזה אשר תעשה אותה. צוה ה' לעשותה כשעור הזה, ולרבוי המינין שיצטרך להביא בתוכה היתה קטנה עד מאד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים, וחיות קטנות עם גדולות, שנים מכל, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמשים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם, אבל היה הענין נס גדול בלי ספק ומחזיק מועט את המרובה: ואולי תשאל בכאן כיון שהיה הדבר נס למה יצוה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמדות ידועות באורך ורוחב וקומה, ולעשות ג' מדורים תחתיים שניים ושלישים, והקב"ה יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באויר, כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה. והתשובה בזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. וע"ד זה תמצא בכל הנסים בתורה אם תסתכל בהם, כי אע"פ שהם נסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת, וזהו כענין שתצוה התורה באנשי המלחמה שיצאו חלוצים לצבא. גם הכתוב שאמר (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה. ומאחר שכל עניני מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נסים גדולים מה יצטרכו למארב כמנהג האומות שמלחמותיהם נמשכות אחר הטבע, אלא בודאי היו ראוים להתנהג בדרך הטבע וה' ישלים מה שיחסר, ועל כן באה המצוה בתורה בתקון המערכות ודברים רבים כיוצא באלה. ועוד יש בזה טעם אחר הזכירו רז"ל כי מתוך מעשה התיבה שיטרח בה תמיד כל היום בארכה וברחבה יראו הבריות וידברו בזה ויחזרו ויתעוררו לחזור בתשובה מדרכם הרע, ואם לא ישובו הנה הם רשעים קטני אמנה ראוים שתחול עליהם מדת הדין:
[מובא בפירושו לפסוק ט"ו] שלש מאות אמה אורך התיבה. פרט לנו הכתוב מדת ארכה ורחבה וקומתה מחמת שני דברים. האחת להודיע לנו גודל הנס שהחזיק המועט את המרובה כי היו שם בריות גדולות פילים וראמים.
[מובא בפירושו לפסוק כ"א] קח לך מכל מאכל וגו'. לך משמע משלך לא משל אחרים, כדרך משלכם הנאמר בד' מינים. כדי שלא יחשוב נח הרי היום או מחר ימותו כולם וממונם כלה סד"א שמותר ליקח משלהם ת"ל קח לך משלך דווקא, להגדיל הנס אע"פ שכפי הטבע לא יספיק כי אם לך לבד שהרי ודאי לא היה לנח מותרות, מ"מ על צד הנס ישלח ה' את הברכה באסמיך והיה לך ולהם לאכלה, וכן עשה לך תיבה וגו'. שבדרך הטבע תכיל אותך לבד ועל צד הנס תחזיק כל הבעלי חיים כמו פילים וראמים.
שְׁנַיִם מִכֹּל[עריכה]
שנים מכל. כשילכו שנים יחד אזי תביא וגו'. ואותם השנים. זכר ונקבה יהיו. דוקא כשיהיו זו"נ ולא פירש אלהים עדיין כמה זוגות יהיו עד מאמר ה' להלן:
שנים מכל. מן הפחות שבהם לא פחתו משנים אחד זכר ואחד נקבה:
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק ט'] שנים שנים. כלם הושוו במנין זה מן הפחות היו שנים:
ואחר שאמר שנים. ביאר שיהיו זכר ונקבה. ואחר שאמר כלל מכל החי מכל בשר. פרט אחר כן מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה ומכל רמש שהוא על האדמה. זה כלל לחיות השדה וכן קטן וגדול שהוא נולד מזכר ונקבה ויצאו כל הנולדים בלי התחברות שנים. וכן חיות המים שגם הדג יקרא בשר. והעד שאמר משה ואתה אמרת בשר אתן להם הצאן ובקר וגו' אם את כל דגי הים וגו':
תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ[עריכה]
ומלת תביא אל התיבה מצוה על נח שלא יעזבם רק יביאם עמו להחיות זרע כל מין:
תביא אל התיבה להחיות אתך. צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה, וישתדל בהם שיחיו, כאשר ישתדל בנפשו:
ומה שאמר תביא אל התיבה אין להבין שהוא יביאם ממש שהרי כתוב אחריו יבאו אליך להחיות באר כי מעצמם יבאו, אבל הכונה כשאמר תביא אל התיבה שיעזור אותן בכניסתן וישתדל בהן שיחיו.
[מובא בפירושו לפרק ז' פסוק ט'] ומ"ש הרמב"ן כי מה שלצורך קרבן הביא נח ולא בא מעצמן אינו ברור ומחלוקת הוא בגמ' זבחים קי"ו מנא הוי ידע ומפרש ר"ח דסימן בקליטת התבה. ר' אבהו א' והבאים מאיליהן הרי א"א לדלא כהרמב"ן:
זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ:[עריכה]
להחיות אתך זכר ונקבה. מהעוף למינהו. רמז לו שהעוף ישכון אצלו. וזהו שנאמר (להלן ח, ח) וישלח את היונה מאתו, מלמד שהיתה שכונה אצלו.