ביאור:מ"ג בראשית ו יב
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ
[עריכה][מובא בפירושו לפסוק י"א] וטעם הודעת כל הכתובים הוא לומר כי זולת זה היה ה' מאריך אפו זמן מה, והגם שאמר בפרשה הקודמת (פסוק ז') ויאמר ה' אמחה את האדם וגו' עם כל זה ינחם ה' על הרעה והיה מאריך אפו, אלא לצד הפלגת המשחית, והוא אומרו וירא אלהים וגו' והנה נשחתה בהפלגה, לטעם זה מיהר ה' לומר לנח עשה לך וגו', וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלהים הראה כי גם מדת רחמים נתהפכה למדת הדין לצד מעשה הרשעים:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלהים הראה כי גם מדת רחמים נתהפכה למדת הדין לצד מעשה הרשעים:
וירא אלהים את הארץ. יזכיר עתה אלהים להזכיר בהם מדת הדין כי היא מתוחה כנגדם לחטאם הגדול.
ודע כי ענין המבול ראיה ברורה על ענין חדוש העולם ועל ההשגחה, בראותנו שהקב"ה מעניש ומכלה את הרשעים מן העולם ומשאיר שארית מן הצדיקים כגון נח ובניו, זה לאות כי העולם מחודש וכי ההשגחה שופעת בשפלים, כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול,
כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול, וכשם שהיו לאדם הראשון שלשה בנים, קין הבל שת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, כן תמצא בנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, וכשם שתמצא בבני אדם הראשון השלישי שת שממנו נשתכלל העולם והוא היה עקר הבנים, כן בבני נח תמצא השלישי עקר הבנים, והוא שם, שאין שום אומה זוכה לתחית המתים כי אם בני שם:
וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה
[עריכה]ואמר והנה נשחתה, ומה היא ההשחתה כי השחית כל בשר את דרכו, קרא לכולם בשם בשר כי כלם היו משחיתים את הזרע, וכענין שכתוב (ישעיה כז) שוחטי הילדים ודרשו רז"ל אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. ולפי שהן קלקלו זרע האדם שהוא נוצר למ' יום, לפיכך היה ענשם מדה כנגד מדה להשחת במי המבול שירדו עליהם ארבעים יום. ארבע עברות אלו היו בהן, ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים וחמס. וטעם הארבעים כל אחד ואחד כנגד שהיו עובדין השמש ל' יום וכח השמש פועל בו חמשה ימים קודם בואו בטלה, וחמשה ימים אחר שנתרחק מטלה, והרי מ' יום שהשמש וכחותיו עומדים בטלה מ' יום, וכן בכל מזל ומזל מ' יום, זהו כנגד ע"ז ג"ע ושפיכות דמים. והחמס לפי שבעליו עוברין על משפטי התורה שנתנה למ' יום. ולא היה חטא ההשחתה הזאת בבני האדם בלבד כי אם בכל שאר ב"ח. וכן דרשו רז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי היו מי המבול רותחין. כתיב הכא וישכו המים וכתיב התם (אסתר ז) וחמת המלך שככה. ומה שהזכיר ותשחת הארץ לפני האלהים זו השחתת עבודה זרה, ורמז לך הכתוב כי היו רעים וחטאים בעברות שבין אדם למקום כגון השחתת עבודה זרה והשחתת הזרע, ובעברות שבין אדם לחברו ג"כ כגון גזל, שכ"א ואחד היו גוזלין וחומסין זה מזה, שנאמר ותמלא הארץ חמס. וממה שהזכיר פעם שנית כי מלאה הארץ חמס מפניהם והזכיר על זה קץ כל בשר בא לפני, באר לך הכתוב שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה נד) רחקי מעושק כי לא תיראי וממחת כי לא תקרב אליך. והזכיר למעלה (שם) כי מי נח זאת לי, כי יזהיר על עון הגדול אשר עליו נתקרבה מחתת דור המבול. והטעם לפי שהגזל מן המצות המושכלות שאלולי לא נתנה תורה היה אדם מוציא אותם בשכלו, ומושכל ראשון הוא שאין לו לאדם כלום בממונו של חברו:
והנה נשחתה. מעצמה. כי בזולת ענש היתה בדרך השחתה, בהשחתת דרכם המקלקלת התולדה, ובגזל המקלקל המדינות, כענין "וטחני קמח" (ישעיה מז, ב).
וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה. זה ע"ג שאין רואה בלתי ה' לבדו כי הכפירה עיקרה בלב ומטעם זה נאמר בע"ג (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. כי עיקר האמונה בלב. כי השחית כל בשר את דרכו, זה ג"ע שנקרא דרכו כדרך גבר בעלמה ולדעת רז"ל (בר"ר כו ד) חטאו בהוצאת זרע לבטלה לכך נאמר על הארץ כמו שאמר (בראשית לח ט) ושחת ארצה. ויתבאר עוד בסמוך תואר הצדיק והתמים בפסוק כי אותך ראיתי צדיק לפני. ומה שנאמר והנני משחיתם את הארץ שאף הארץ נתקלקלה יתבאר בע"ה פרשת אחרי מות (יח כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה שהארץ נוגעת בדבר.
והנה נשחתה כי השחית וגו'. הכי מיבעי וירא אלהים כי השחית כל בשר. אלא ה"פ שראה כי גם אדמת הארץ נשחתה מטבעה שהטביע הבורא ית' להספיק מזון לכל הברואים והנה אבדה כחה. ופי' הטעם משום שהשחית כל בשר את דרכו וטבעו. כי כל בריה יש לה טבע מיוחדת במזונותיה ואויר הראוי לה. וכך טבע האדמה אשר הם עליה וכמש"כ לעיל ב' ז' י"ט. אבל כאשר השחיתו בדור הלז כל המינין ע"י הרכבות זרות את טבען ודרכן על הארץ ממילא נשחתה האדמה לפניהם. וע"ע מש"כ לעיל ה' כ"ט:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] ואני הנני מביא את המבול מים. טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע"ג וזנות וגזל, כי בע"ג כתיב (ירמיה ב יג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים. בעון ג"ע, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ואמרו רז"ל (כתובות ל) אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ד"מ לא בטלו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר כו', נמצא שדור המבול שנכשלו באשת איש שמיתתם בחנק דין הוא שיטבעו במים וכמ"ש (תהלים לב ו) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא ודרשו רז"ל זו אשה וסמוך ליה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו מכלל שבהעדר האשה מאחר שאינו ניצול מעבירה יגיעו אליו שטף מים רבים. בעון הגזל, לפי שכל גוזל נכנס לתוך תחום חבירו על כן דין הוא להביא עליהם שטף מים רבים כי אז כל טפה נוגעת בחבירתה ונכנסת אל תוך גבולה, לפי שבגשמי ברכה נאמר (איוב לח כה) מי פלג לשטף תעלה. מכאן למידין (ב"ב טז) שלכל טיפה יש דפוס בפני עצמה. וכמלא נימא יש בין כל טיפה וטיפה כדי שלא תכנס אחת בגבול חברתה. וזה הגוזל ונכנס בתחום חבירו דין הוא שיהפכו עליו גשמי ברכה למבול כי אז כל הטיפות מתערבין. ועל זה מסיק במס' (תענית ז), א"ר אמי אין הגשמים נעצרים אלא בעון גזל שנאמר (איוב לו לב) על כפים כסה אור. לפי שבלשון גשמים סתם, מדבר בגשמי ברכה כמו שפי' רש"י מתחלה נאמר ויהי הגשם על הארץ ואח"כ נאמר ויהי המבול אלא כשהורידן הורידן ברחמים אולי יחזרו בתשובה ואז יהיו גשמי ברכה. ובזה מיושב שלא נצטרך לומר נח היה מקטני אמנה, כי פשוטו אינו משמע כן ועל כל פנים היה מסופק בביאת המבול כי אולי יחזרו בתשובה כדרך שהיה הנביא יונה מסופק ביעוד הפורענות לאנשי נינוה כי מטעם זה נאמר מפני מי המבול אבל בעוד היותם גשמים לא נכנס לתיבה כי אולי יחזרו בתשובה ויהיו גשמי ברכה. לכך אמר אין הגשמים, דהיינו גשמי ברכה נעצרים כי אם בעון הגזל, כי זה הגוזל ונכנס בגבול של חבירו אינו דין שירדו לו גשמי ברכה שאין טיפה נכנס בגבול חברתה. וקרוב בעיני לומר שרבי אמי בדור המבול ידבר וראייתו תוכיח כי יש לדקדק בפסוק על כפים כסה אור, למה קרא הגזל כפים ולמה קרא הגשמים אור, אלא ודאי שדרש מקרא זה לדסמיך ליה שנאמר כי בם ידין עמים. ש"מ שבדור המבול הוא מדבר שנדונו במים ואמר על הגזל שבכפים כי ברא הקב"ה כל אצבע ואצבע לתשמישו כדאיתא בגמרא (כתובות ז) ורצה הקב"ה שלא יכנס שום אצבע בגבול חבירו, וזה הגוזל מחלל קדושת ידיו על כן נדונו במבול כי אז כסו העננים אור השמש שכל כך היו העננים גסים ועבים עד שלא יכלו ניצוצי אור השמש לעבור דרך העננים כי המאורות לא שמשו כל ימות המבול ולסבת גסות העננים הורידו מי המבול בקצף שצף והיו הגשמים גשמי ברכה נעצרים וירד עליהם המבול, זה שאמר הכתוב על כפים כסה אור, וענין זה יקר מאד.
כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ:
[עריכה]כי השחית כל בשר. אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן:
ומה שאמרו קדמונינו ז"ל כי טעם השחית כל בשר את דרכו. שכל חי לא שמר דרך תולדתו ועוות הנתיב הנטוע הידוע נכון הוא. ומה נכבד דרש דרשו שהשחיתו במים ודנם השם במים וכאשר מימיהם ממעל ומתחת כן היו המים שהשחיתם בם:
כי השחית כל בשר את דרכו. אם נפרש כל בשר כמשמעו, ונאמר שאפילו בהמה וחיה ועוף השחיתו דרכם להזקק לשאינן מינן, כמו שפירש רש"י, נאמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, לא מפני כולם אלא מפני מקצתם, וסיפר עונש האדם לבדו. או שנאמר שלא שמרו גם בזה תולדתם, והיתה כל הבהמה טורפת וכל העוף דורס. והנה גם הם עושים חמס: ועל דרך הפשט "כל בשר" זה כל האדם, ולמטה יפרש כל בשר אשר בו רוח חיים (להלן ז טו), ומכל החי ומכל בשר (להלן פסוק יט), כל חי בגוף, אבל בכאן "כל בשר" כל האדם, וכן יבא כל בשר להשתחוות לפני (ישעיה סו כג), וכן בשר כי יהיה בעורו (ויקרא יג כד):
[מובא בפירושו לפרק ל"ח פסוק י'] וימת גם אותו. מלת גם תורה ששניהם בעבירה אחת מתו, ודרשו רז"ל בשלמא אונן כיון שאמר לו אביו והקם זרע לאחיך חשב בדעתו שאין הבנים הנולדים נקראים זרעו לפיכך שחת ארצה, אלא ער מאי טעמא עבד הכי, כדי שלא תתעבר ותכחיש יופיה. והיתה כונת יהודה כשאמר והקם זרע לאחיך, על אחיך שמת, כמו (בראשית כ) אמרי לי אחי הוא, שפירושו עלי. ומן הכתוב הזה למדו רז"ל כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה. והשחתה זו שאמר ושחת ארצה הוא עון דור המבול שכתוב בו (בראשית ו) כי השחית כל בשר. ונקרא ער רע בעיני ה', וכן באונן וירע בעיני ה', וכן באנשי סדום (בראשית יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה':