ביאור:מ"ג במדבר יא יט
לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם:
[עריכה]לא יום אחד תאכלון. שיעורו לא יום אחד בלבד תאכלו ולא יומים בלבד, וכמוהו לא אחת ולא שתים (מ"ב ו י), שאינם אחת ושנים בלבד. ועל דעתי, האוכל והעושה דבר ימים רבים רצופים איננו נקרא אוכל ועושה יום אחד, וכן האוכל שלשים יום רצופים איננו נקרא אוכל עשרים יום. או שיהיה ה"אחד" נמשך, לא יום אחד תאכלו ולא יומים ועשרה ועשרים יום אחדים רק חדש שלם:
לא יום אחד וגו'. טעם אורכן של דברים, והכוונה בהם, לפי מה שפירשנו במאמר ואכלתם בשר כי מצות מלך הוא לחייבם לאכול, ולצד שיש לך אדם שתשלים תאותו באכילת בשר ביום אחד, ויש בב', ויש בה', ויש בי', ויש בעשרים, ויאמר האדם הנה השלמתי תאותי ולא יאכל עוד, לזה בא דבר מלך להמשלים תאותו ביום אחד כתב אזהרה לא יום אחד, ולהמשלים תאותו בב' באה עליו האזהרה ולא יומים, וכן כולם, והגביל להם ל' יום בחיוב האכילה כדי שימאסוהו והיה לזרא בטבע אנושי תמורת התאוה בו, ומעתה כל המבטל מאכילתו יום א' הרי זה עבר על לאו ובטל מצות עשה:
ולא יומים. כפל: חמשה ימים. כנגד אצבעות היד האוכלים: עשרה. כפל בשתי ידיו גם עשרים כמשל האומרים יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו:
לא יום אחד וגו'. למה נאמר כל הפרטות הללו שכל אלו עולין כל הימים שנצטוו ישראל [לשבות]. יום ויומים הרי ג' וחמשה הרי שמונה ועשרה הרי י"ח ועשרים יום הרי ל"ח וחדש ימים מכ"ט יום הרי ס"ז יום וכמנין זה יש שבתות וימים טובים בשנה הרי חמשים שבתות יש בשנת הלבנה שעולה שנ"ד ימים וד' מפסח וב' ימים משבועות וב' ימים מר"ה וא' של יום הכפורים הרי נ"ט וד' מסוכות הרי ס"ג וד' שבתות מחדש העבור הרי ס"ז, ה"ט דקאמר כלהו רחמנא כל אותן הימים (שיאכל הימים) שיאכלו הבשר לא יהיה להם שום מום ולי נראה לפרש לא יום לא יהיה לכם אכילה ביום הכפורים ולא בשני ימים של שבועות שהוא יום שמחה לפני אי נמי בשני ימים של ר"ה שהם ימי זכרון לפני ולא בחמשה ימים שבין יום הכפורים לסוכות ויום סוכות בכלל שהם ימי שמחה לישראל על שנתכפרו עונותיהם ולא בעשרת ימי תשובה ולא בעשרים יום הרי כ"א יום שלא יהיה להם בכ"א יום שישראל גומרין בהן את ההלל בגולה שהם ימי שמחה לישראל ולכך כתיב יום ולא כתיב ימים כמו באחריתי:
לא יום אחד תאכלון ולא יומים. כפל. ולא חמשה ימים, כנגד אצבעות היד האוכלין. ולא עשרה ימים, כפל בשתי ידיו. ולא עשרים יום, כמשל האמור יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו.
ועל דרך הפשט כן היה, כי ביום הראשון הוכו מכה רבה ומתו העם המתאוים תחלה, הם האספסוף אשר בקרבו. גם בני ישראל הנזכרים תחלה שאמרו (פסוק ד) מי יאכילנו בשר, ושאר כל העם אשר בכו אחרי כן למשפחותם איש פתח אהלו (פסוק י) אכלו ממנו חדש ימים, והיה להם לזרא וזרקו החמרים אשר נשארו להם ממנו. וכן אמר המזמור (תהלים עח כז-לא) וימטר עליהם כעפר שאר וגו' ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם, לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלהים עלה וגו', כי קצתם אכלו וישבעו מאד, ובעלי התאוה לא נפרדו מתאותם כלל כי בעוד אכלם בפיהם עלה בהם אף ה':