ביאור:מ"ג במדבר יא ד
וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה
[עריכה]והאספסף. אלו ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים:
והאספסף. שנאספו אל ישראל ואינם מהם והם ערב רב והמלה כפולה כמו סחרחר חמרמרו:
והאספסוף. שנאספו אל ישראל ולא היו מישראל, והם ערב רב. ונכפלה המלה כמו מלת סחרחר, (תהלים לח) וכן (איכה א) חמרמרו מעי:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ותאכל בקצה המחנה. בקצה ממש ע"כ ברחו כל העם מקצה בראותם כי סביבות המחנה נשערה מאד וברחו לתוך המחנה כי היו יראים להיות בקצוות, לכך נאמר והאספסוף אשר בקרבו. לא מצינו בכל התורה שנקרא הערב רב אספסוף כ"א כאן לפי שספסף ב"פ סוף, ורצונם לומר כל העם הנמצא בכל סוף וסוף מן המחנה בראותם שסביבם בערה אש ה' ע"כ ברחו בקרב המחנה ז"ש אשר בקרבו באמצע כאמור. ורז"ל (ספרי יא א) דרשו בקצינים שבמחנה או במוקצים שבמחנה, ואין הלשון מחוור אצלי כי כל קצה אינו לשון קצין, ולא לשון מוקצה. ונ"ל שהכל מודים שאין קצה יוצא מידי פשוטו שמדבר בקץ המחנה כי כל הקץ לשון סוף הוא אך שלכל קצה יש ב' קצוות ראש וסוף. ובנוהג שבעולם שקציני עם הולכים בראש המחנה דהיינו קצה ראשון, והמוקצים הולכים בסוף המחנה דהיינו קצה אחרון, ולכל הדעות אין קצה המחנה יוצא מידי פשוטו אך שלא פורש במקרא באיזו קצה אם בקציני עם ההולכים ראשונה בקצה ראשון, או במוקצים שבמחנה ההולכים בקצה אחרון, ע"כ נחלקו רז"ל בדבר י"א בקצינים, וי"א במוקצים. ומחלוקתם תלוי במה שארז"ל (ב"ק ס) אין פורענות בא לעולם אלא בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א בצדיקים שנאמר (שמות כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש. שכבר נאכל גדיש, ולפי זה מ"ד בקצינים שבמחנה סובר שפסוק זה מדבר באותם שהפורענות מתחיל בהם, ומ"ד במוקצים סובר שפסוק זה מדבר באותם המסבבים הפורענות, אבל מדקאמר והאספסוף ב"פ סוף ש"מ שמדבר בשניהם בקצינים ובמוקצים כי שניהם בסוף זה בסוף ראשון וזה בסוף אחרון, וכן משמע לשון הכתוב ומצאה קוצים היינו ב' קצות כי קוצים לשון קץ ונאכל גדיש הכל בכלל אפילו הבינונים שבתוך לכך נאמר והאספסוף. היינו ב' סופות אשר בקרבו. כמו ואשר בקרבו דהיינו הבינונים כמו (חבקוק ג יא) שמש ירח עמד זבולה. חסר וי"ו כאילו אמר שמש וירח כך כאן כאילו אמר והאספסף ואשר בקרבו כולם סג יחדיו נאלחו מכף רגל ועד ראש כולם התאוו תאוה.
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] תנה לנו בשר. שלא כהוגן שאלו שהרי המן היה מתהפך להם לאותו טעם שהיו שואלים שנא' ויתן להם שאלתם בשר שור ובהמה כבר היה להם שנא' וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וא"ת אכלום במדבר הרי נאמר ומקנה רב וכו' מכאן אמר ר' שמואל לא נתאוו אלא לעריות שנא' וימטר עליהם כעפר שאר ואין שאר אלא עריות שנא' איש אל כל שאר בשרו. הרי שבקשו להתיר עריות וכן הוא אומר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו ולכך אמר ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע באותה שעה אמר משה להקב"ה לשעבר היה אתי מי שישא ויתן במשאם שהיו שבעים זקנים שנתמנו מהר סיני שנא' ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ועכשיו אני לבדי שנא' לא אוכל לבדי לשאת והיכן היו אותן שבעים זקנים אלא שמתו במתאוננים שנא' והאספסף אשר בקרבו פליגי בה ר' שמן בן אבא ור' שמעון בן מנסיא חד אמ' אספסוף זה ערב רב וחד אמר אלו שבעים זקנים שנאמר בהם אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכתיב שם ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה ודרשי' בקצינים שבמחנה אלו הסנהדרין וראויין היו לשריפה עם נדב ואביהוא משעת מתן תורה שנא' ויחזו את האלהים ונא' ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו וכו' וכמו שתרגם ואל רברבי בני ישראל לא הוה נזקא מכלל שהיו ראוין לנזק להשלחת יד אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד שמיני למלואים כדפירש"י לעיל ולזקנים עד כאן וכן כתיב בתהלים ותבער אש בעדתם ואין עדה אלא סנהדרין שנא' ואם מעיני העדה:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ותאכל בקצה המחנה. בקצה ממש ע"כ ברחו כל העם מקצה בראותם כי סביבות המחנה נשערה מאד וברחו לתוך המחנה כי היו יראים להיות בקצוות, לכך נאמר והאספסוף אשר בקרבו.
וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים:
[מובא בפירושו לפסוק ה'] ועוד יתכן לומר כי מה שהזכירו הפירות האלה יורה על רוע טבעם ועל חוזק תאותם, כי האספסוף גם מגדולי העם שנטו אחריהם ונמשכו אחר התאוות והענינים הגופניים, וזהו כפל הלשון לחזק הענין שאמר התאוו תאוה, כלומר המשיכו תאוה מהנפש המתאוה, והיתה מדת התאוה חזקה בהם בלכתם אחרי שרירות לבם בכל מיני התאות אשר לגוף, וכמו שאמר בסמוך בוכה למשפחותיו, ודרשו רז"ל על עסקי משפחותיו על העריות האסורות להן, ולא היו משגיחין בענינים שכליים של מעלה, זהו שאמר בלתי אל המן עינינו, כי לפי שהמן היה מיסוד אחד בלבד והיה עצם פשוט לא מורכב כשאר המזונות והיה מחדד השכל ומגיע את האדם לידיעת המושכלות, על כן היו מואסין ומבזין אותו ואומרים בלתי אל המן עינינו, כי זה היה הפך טבעם, ולחוזק תאותם ולחסרון שכלם היו חושבין המעלה הגדולה הזאת לחסרון, כי טבעם הרע היה מעור עיני שכלם בבקשת הענינים הגופניים, ומזה הזכירו שני חלקים מאכל המתגדלים בשתי היסודות הגופניים, והם המים והעפר אשר טבעם לרדת למטה, הוא שאמר זכרנו את הדגה את הקשואים וגו', הזכיר הדגים מיסוד המים והקשואים והאבטיחים וזולתם מיסוד העפר, ועל כן לא הזכיר פירות האילן לפי שיש בהם חלק מיסוד הרוח, אבל אלו שהם פירות האדמה ובהם יסוד העפר יותר חזק. ודרשו רז"ל במסכת יומא ריש פרק יוה"כ כי מה שהזכיר הפירות האלה לפי שהמן היה מתהפך לטעם כל שאר המינין, ולטעם אלו החמשה לא היה מתהפך לפי שטעם חמשה אלו קשה לעוברות ומניקות, משל למי שאומר לא תאכל האשה דבר פלוני מפני התינוק:
[מובא בפירושו לפסוק א'] ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד) וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כענין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:
(...) וכפל לשון התאוו תאוה כי כך המדה בעריות שתאוה גוררת תאוה וכארז"ל (סוכה נב) משביעו רעב. ויאמרו בפה מלא מי יאכילנו בשר היינו בשר ערוה ולישנא מעליא נקט, כדאמרינן בגמרא זכרנו את הדגה לישנא מעליא נקט, וק"ו שלשון בשר יש לפרש כך. (...) [ועיין עוד בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "השתלשלות האירועים"]
[מובא בפירושו לפסוק ל"ג] הבשר. פשט. כלומר אחר שהספיק הבשר לבלוע כדי שלא יאמרו לא נגעם אלא לפי שלא היה בידו יכולת למשאלותם. ואיתמר במדרש תהלים גבי ויהרוג במשמניהם כלו' השמנים והבריאים שאותן שאלו שלא כהוגן מתוך כרס מלאה אבל כחושין היו יכולין לומר ששואלין כדי להבריא עצמן ואיתמר בפ"ב דכתובות כתיב הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים הא כיצד בינונים נדונין לאלתר רשעים מצטערין והולכים עד שלשים ימים:
[מובא בפירושו לשמות פרק ט"ז פסוק י"ב] וענין השלו השני בקברות התאוה (במדבר יא לא), כי לא בא להם ממנו עתה לשובע כאשר יאמר בכאן תמיד (בפסוקים ח יב) בשר לאכול ולחם לשבוע. ויתכן שהיו גדוליהם לוקטין אותו, או שהיה מזדמן לחסידים שבהם, וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו, כי לא יספר בשלו וילקטו המרבה והממעיט כאשר אמר במן, ולכך אמר שם (במדבר יא ד) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, ואמר (שם) וישובו ויבכו גם בני ישראל, שהיו גם מהם בוכים לו ולא כולם, ואז נתן להם ממנו לרוב מאד, כאשר אמר (שם לב) הממעיט אסף עשרה חמרים, ואכלו חדש ימים בשפע ההוא ושב לענינו הראשון. ועל דרך הפשט היו כל מעשה השלו לעתים, והמן שהיה חיותם היה להם תמיד, כי עיקר תלונתם עליו כדכתיב כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב:
[מובא בפירושו לדברים פרק י"ב פסוק כ'] כי ירחיב וגו'. פירוש לפי שהקפיד ה' על המתאוים תאוה לאכול בשר במדבר (במדבר י"א) וקברו המתאוים מעתה עומד תאות הבשר באיסור, לזה אמר כי ירחיב וגו' ואמרת וגו' פירוש הגם שתאמר בפירוש שאתה רוצה לאכול בשר וזה דמיון מאמר המתאוים שאמרו מי יאכילנו בשר, גם אמר כי תאוה נפשך דמיון האמור במתאוים שאמר הכתוב התאוו תאוה, אף על פי כן מתיר הכתוב להם ואמר בכל אות נפשך תאכל בשר:
וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
[עריכה]וישבו. (שם) גם בני ישראל ויבכו עמהם:
וישובו ויבכו. אחר התאוה: גם בני ישראל. עמם:
וישובו ויבכו. חזרו להיות כמתאוננים לנסות, ובכו עתה על שיצאו ממצרים, כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם, כאשר העיד באמרו "יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמר, למה זה יצאנו ממצרים" (פסוק כ).
וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:
[עריכה]מי יאכלנו בשר. וכי לא היה להם בשר והלא כבר נאמר (שמות יב) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו' וא"ת אכלום והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו' אלא שמבקשים עלילה:
מי יאכלנו בשר. אע"פ שהיה להם בשר הרבה, הם היו סבורים לעבור הירדן מיד ואמרו אנו צריכין להלחם בכנעני ולא נוכל להעביר מקננו עמנו, ולכך אמרו מי יאכלנו בשר:
וטעם והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. שלא היה להם חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים: ויאמרו מי יאכלנו בשר. כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום, אע"פ שאכלו ממנו פעמים רבות. והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולים, כמנהג המחנות ומקומות היוקר. אבל בדגים אמרו (פסוק ה) זכרנו את הדגה, כזוכר הנשכחות, כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה:
מי יאכילנו בשר. לנסות "אם יכין שאר לעמו" (תהלים ח, כ), כאשר העיד המשורר באמרו "וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם" (שם פסוק יח).
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "השתלשלות האירועים"]
[עיין בפירושו לפסוק י"ג המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "למי התורה מתכוונת" וכו']
והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. כל מלות אלו מחוברין וכך פירושם כי בני ישראל ידעו האמת שבערה בהם אש ה' על צד העונש לא במקרה ע"כ פסקו מתלונתם, אבל הערב רב אשר מקורם מן המצרים שטופי זמה לא לקחו מוסר ועוד הוסיפו סרה והוציאו מן השפה ולחוץ כל מה שהרהרו תחילה בקרב לבם וזה"ש והאספסוף אשר מתחילה בקרבו בקרב לבו התאוו תאוה, וישובו, היינו ששבו לסורם והוציאו תלונותם לחוץ ובכו, ויבכו גם בני ישראל. מדקאמר גם ש"מ שהערב רב היו בוכים תחילה ומבכים גם את בני ישראל עמהם וכפל לשון התאוו תאוה כי כך המדה בעריות שתאוה גוררת תאוה וכארז"ל (סוכה נב) משביעו רעב. ויאמרו בפה מלא מי יאכילנו בשר היינו בשר ערוה ולישנא מעליא נקט, כדאמרינן בגמרא זכרנו את הדגה לישנא מעליא נקט, וק"ו שלשון בשר יש לפרש כך. ומה שהתחילו בבשר וסיימו בדגה, לפי שלשון דגה מורה יותר על הפריצות בעריות מן לשון בשר לפי שהדגים פרוצים יותר מבשר כל חי, ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר. שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי אע"פ שלא נהיה כדגים כי כולי האי לא בקשו, אבל מ"מ אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. כי בהיותינו בין המצרים שטופי זמה הותרה לנו הכל אפילו להיות כדגים ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי וזה"ש מי יאכילנו בשר. וקרוב לשמוע כי הכל כפשוטו ממש אך כוונתם היתה לבקש הבשר המחמם ביותר ומרבה תאות המשגל וזהו כפול התאוו תאוה. שנתאוו לדבר המרבה תאות המשגל. והדגים אע"פ שמקררין מ"מ הוא מוסיף הליחות והזרע ג"כ בכלל ועוד שהאוכלו מקבל טבעו להיות פרוץ בעריות ויש בדגים תרתי לריעותא ע"כ אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר המחזיק התאוה, וזכרנו את הדגה כו' המחזיק הפריצות ביותר מ"מ הלואי ויהיה לנו בשר דרך פשרה, ולפירוש זה יבא כפשוטו מ"ש משה מאין לי בשר וגו' אם את כל דגי הים וגו' כי טענו על ב' אלו שמסייעין לפ"ו ונתן להם ה' את השליו המחמם ביותר וממלא שאלתם, וכן אמרו במדרש (תנחומא טז) כתיב (תהלים עח כז) וימטר עליהם כעפר שאר וכתיב להלן (ויקרא יח ו) איש אל כל שאר בשרו. היינו עריות כי זה הדבר אשר בקשה נפשם.