ביאור:היידגר והתנ"ך: אותנטיות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

היידגר והתנ"ך: אותנטיות

" ישות היא הטבע הבסיסי של הקיום, המהות הפנימית של כל דבר, התמצית הראשונית והאותנטית, שהתכסתה במשך הזמן בעטיפות". הגדרה זו משקפת פחות או יותר את המוסכמה הרחבה  הקיימת בפילוסופיה לגבי ה'ישות'. הישות, או ההוויה (BEING) - היא דינמיקה גלעינית ופנימית הזורמת בתוככי העולם בו אנו נמצאים. לכל דבר ישנו גלעין מהותי שהוא העיקר שלו. וניתן להיות מחובר למהות או לחלק השולי של אותו הדבר. הנשמה הפועמת הזו שלו היא הישות  (או הוויה ( .

מרטין היידגר תרם אולי בצורה המשמעותית ביותר להעתקת הדיון בישות אל מרכז תשומת הלב הפילוסופית בספרו: "הישות והזמן".(1927). ראה:

http://www.e-mago.co.il/Editor/philosophy-422.htm

   שורשיה המוקדמים של פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית נעוצים ברעיונותיו של הפילוסוף הגרמני היידגר. היידגר ראה את האדם כאחראי וכבורא של חייו מאחר והוא הנותן משמעות לדברים סביבו. חיים אותנטיים ובעלי משמעות מתקיימים רק כאשר האדם נמצא במצב של "פתיחות מרבית"-מודעות לאין סוף האפשרויות הגלומות בדברים שסביבו (למשל, מודעות לכך שחוף ים עשוי להפוך למקום נופש, אזור דיג, אתר צלילה וכן הלאה). אלא שמרבית האנשים אינם מסוגלים לשאת את ריבוי האפשרויות ולכן פונים לקשר עם אנשים אחרים ואימוץ המוסכמות החברתיות, ולפיכך מנהלים חיים בלתי אותנטיים. לטענתו של היידגר, רק חווית האימה אשר נוצרת ממודעות למוות הבלתי נמנע מאפשרת חזרה לחיים אותנטיים.

ראה:

http://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94_%D7%90%D7%A7%D7%96%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA/

מאוסף מקורות עולה התמונה הבאה:

הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (1889-1976) נחשב לאחד מאבות האקזיסטנציאליזם. המושג המרכזי שהוא עוסק בו הוא הישות, או – 'היות שם'Dasine)), והדבר המעניין ביותר שיש לו להגיד על הישות הוא, שיש לה שני מצבים אפשריים: אותנטי ולא אותנטי. מה שלא אותנטי משועבד למוסכמות חברתיות, כמו גם לתהליכי המיכון ההולכים וגוברים בחברה. האותנטי, לעומת זאת, פועל בסיבת-עצמו, הוא ייחודי ואינו משועבד. הדרך להגיע אליו לפי היידגר היא באמצעות התבוננות במוות על אפקט האימה שהוא יוצר. היידגר גם שאף להחזיר את האנושות לימיה הפרה-סוקרטיים, בהם העיסוק המרכזי היה בשאלות של ישות, לדבריו. אולי אפשר להקביל זאת לכמיהה, הכנענית למשל, לחזור לימי התנ"ך. ואולם על זאת כבר נכתב:

קהלת ז י: "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה".

לעומת זאת, יש גם כמיהה אקטיבית ולא רק נוסטלגיה - איכה ה כא: "השיבנו ה' אליך ונשוב חדש ימינו כקדם".

סיפור מעניין על גילוי אותנטיות אנו קוראים בשמואל ב ו:

12 ויגד למלך דוד לאמר ברך יהוה את-בית עבד אדם ואת-כל-אשר-לו בעבור ארון האלהים וילך דוד ויעל את-ארון האלהים מבית עבד אדם עיר דוד בשמחה. 13 ויהי כי צעדו נשאי ארון-יהוה ששה צעדים ויזבח שור ומריא. 14 ודוד מכרכר בכל-עז לפני יהוה ודוד חגור אפוד בד. 15 ודוד וכל-בית ישראל מעלים את-ארון יהוה בתרועה ובקול שופר. 16 והיה ארון יהוה בא עיר דוד ומיכל בת-שאול נשקפה בעד החלון ותרא את-המלך דוד מפזז ומכרכר לפני יהוה ותבז לו בלבה.

הנה כאן שני הקטבים: דוד מפזז ומרקד בלי להיות מושפע ממעמדו כמלך, כי הוא פועל באופן אותנטי, ואילו מיכל אשתו משועבדת למוסכמות החברתיות ועל-כן היא בזה לו. השוני: כאן לא אימת המוות מובילה לאותנטיות, אלא הקרבה לאלוהים חיים. אך נמצא בתנ"ך גם-כן הקוטב השני:

קהלת ז ב: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו".

מקום אחר בו אנו מוצאים ממש דרישה לאותנטיות הוא הפסוק:

ישעיהו כט יג-יד: "ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה. לכן הנני יוסף להפליא את-העם-הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר".

הנביא דורש את לב העם ולא רק מעשים ריקים ואמירות מהשפה ולחוץ. בברית החדשה גם מובא הפסוק הזה כתוכחה ל'חנפים'.

זו לדעתי גם משמעות הדברים שהנביא אומר בפרק הקודם לזה:

ישעיהו כח יג: "והיה להם דבר ה' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו".

צו לצו – מצווה למצווה, קו לקו – גדר הלכתי למשנהו. והחלופה – הבנת רוח הדברים, מהותם הפנימית, והתייחסות אליהם כמכלול.

ומהו הכתוב –

דברים ו ה: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"

אם לא דרישה לאותנטיות?

ונחזור לדוד – בצדק הוא, אם כן, אומר:

תהלים פו ב: "שמרה נפשי כי חסיד אני" –

אכן, השמחה, הפיזוז והכרכור הם ממאפייני החסידות, במובן המודרני של המילה, שיש לה, אם כן, מאפיינים זהים עם האקזיסטנציאליזם.

לסיום, צריך לומר, כי היידגר תמך בהתחלה במשטר הנאצי השטני ועל-כן אולי זה נותן טעם-לפגם בתורתו. עם זאת אני חושב, כי יש לקבל את האמת, או את דברי הטעם, ממני שאמרם.

ועוד לסיום יש לציין את מה שידוע לכל – כי לשורש יח"ד יש שתי משמעויות כביכול-מנוגדות – יחוד ויחד. וכן הוא קרוב לשורש אח"ד שאף לו שתי משמעויות כאלה – אחד ומאוחד. וכן גם באנגלית – יש     Uniqueness   (יחוד)  ויש Union (איחוד)    הקרובים זה לזה. ובהקשר שלנו – האדם הוא מיוחד, אך זאת בעודו יוצר קשר אל האחד הגדול, האל.

 

מקורות

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-07-21.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t08b06_2