בחורף/ח

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק ח
→פרק ז	פרק ט←

עומד אני בשנת השלש-עשרה לימי חיי.

אנכי, שהייתי בלתי-שבע-רצון מעצמי, שהרגשתי תמיד, שלא כך צריך לחיות, ולא היה רגע שלא אחוש בו את הצורך לשנות, להתחיל את החיים מחדש, – קיוויתי, כי היותי ל"בר-מצוה" תביא את השינוי הדרוש בחיי: מן היום הגדול ההוא אהיה לאחר, אהיה לאיש, אֶשוה להיקרא בשם ישראל, אתחזק יותר ב"מלחמת היצר", אחרי ששכר מעשי ומחשבותי וענשם יחולו מעתה עלי ולא על ראש אבי. והכנותי ליום ההוא היו, אמנם, שונות ומרובות... ואולם היום ההוא היה יום ככל הימים. כל מעבר לא נרגש בו. הוא לא גבל דבר ולא החליף דבר. טכסיסי מלחמתי לא הוטבו, חצי לא שוננו, תפילתי לא נתקנה וגם בקדושת התפילין נתרגלתי בעת קצרה והתחלתי עד מהרה אפילו להסיח דעתי מהם, אויה, לעניני עבירה!

לא ארכו הימים ושאיפתי השניה והבכירה מאחותה: לנסוע לישיבה – גם היא באה ונהיתה. הנה אני יוצא מרשות אבי ונכנס לרשותי אני. הם, הבורים, ההדיוטים, ה"גויים", נשארים בחשכת העיר הזאת ואני נוסע... מה גדול האושר! הן, אמנם, גם עובדיה ילָוה עמי, אך הלא זהו רק מפני שבן הרב הוא וגם עיקר נסיעתו בשבילי היא באה. לולא המקרה לנסוע אתי, לא היה ר' חנן-נתן נותן לו ללכת מאתו.

עובדיה הוא נער רך. עיני תכלת. גדל-קומה הוא כאביו, אך שרטוטי פניו נעימים. אפו עבה קצת יותר מן המידה, אך תחת זה הוסיפו לו לויית-חן השערות, שהחלו לצמוח מסביב לסנטרו הלבן.

בביתנו נשמע שאון הכנות לנסיעה. אמי הביאה כבר בסדר את "ארגזי", והיא יושבת לה ובוכה.

– אשה לעולם אשה היא! – אומר אבי, כשהוא משוטט מפינה לפינה, מבלי דעת מה לעשות ואיך להתנהג – שאל אותה: בכיה זו למה? הלא לא לעבודת-הצבא הוא הולך, חלילה! הרב נתן לו מכתב. "יניק וחכים" – ככה הוא כותב על ירמיה שלנו, ומה עוד? לשמוח היית צריכה, שטיא, ולא להתמוגג בבכי מאז הבוקר.

– בוודאי צדקת... – עונה קול נחנק מדמעות – אשה אינה גבר... מה אני בוכיה? אבל מה אעשה – ולהתאפק איני יכולה... בשום אופן... בני, בני!.. מתי אזכה להיראות אתך? אתה עוזבני...

והיללה מתרבה.

גם אני בעצמי איני מצדיק בכיה זו בלבי. הלא חג היום, אני הולך ללמוד תורה, אני נוסע לשם... חיי ישתנו, יקבלו צורה אחרת, ואמי הלא רוצה שאהיה למדן. התורה אינה נקנית, אלא למי שממית עצמו עליה! ואולם אשרי, בכל זאת, אינו כובש את רחמי ואינו מונע אותי מלהצטער ב"צער-בעלי-חיים", ואני משתדל שלא להביע את רגשי הששון המפזזים בי ואינם נותנים לי מנוח.

בן-הרב היה עצוב גם בשבתו בעגלת מסילת-הברזל.

– היי שלום צ.! מתי אשוב אליך?

– ואני לא אסע לביתי שלוש שנים תמימות!.. מה לא ראיתי פה? סינר אמי" שם אנשים, שם מתנגדים... אבא סיפר לי... אַי-אַי... שם הכל "לומדים" גדולים, אפילו מנקי-ארובות-העשן... שם יש מנקי-ארובות ושואבי-מים גם מן היהודים... והכל קובעים עתים לתורה... שם – – –

– שם גם מתחמצים, אומר אלימלך, – שיסעני עובדיה בדברים.

ובאמת כשסיפר אבי לאלימלך, כמו שסיפר לכל בני העיר, לאיש-איש לבדו, שירמיה שלו נוסע, חשב אלימלך לנכון לייעץ לאבי, שיביאני לעתים מצויות לעירנו, "מפני ששם, שלום גציל, יש 'חברה טובה'. לא לחינם מדבר העולם בגנותה של ליטא".

– אתה יודע, שלום גציל, אני בעצמי קורא "המליץ" ומורשה הוועד אני... ואולם האמת ניתנה להיאמר: מוואַלוזין יצאו שקצים גדולים!..

– לא ירמיה שלי! – עונה אבי בבטחה, כמעט בכעס, ושוכח אפילו להוסיף את ה"חֶ-חֶה" המלמדותי שלו.

ואני נתתי בלבי צדק מוחלט לבטחתו. מי מתחמץ? שוטים מתחמצים, קלי-דעת מתחמצים, עמי-הארץ מתחמצים, אבל לא אני! מה? וכי ילד אנכי לשמוע אל אשר יאמרו לי בני החברה? ומה הם יכולים לומר לי? מה? הלא שמעתי פעם אחת, איך התווכח אבי עם אחד מהם. היה מעשה ועבר אפיקורס משכיל דרך עירנו – ומה אמר לו? כי להיות רופא יותר טוב מרב? ואולם, ראשית עוד הדבר תלוי בספק; ושנית, אפילו אם תמצא לומר, שהתורה אינה תכלית להתענג בעולם הזה – מה חידוש אתה משמיעני בזה? אבל הלא אני לומד לא בשביל שאקָרא רב, אני לומד מפני שאי-אפשר שלא ללמוד, מפני שהחיים אינם כלום בלי תורת ה', מפני שזהו יסוד העולם... תכליתי היא שאין לי כל תכלית, שאיני רוצה בתכלית, אלא רוצה אני לעסוק בתורה לשמה, במסירות-נפש עליה. דורו של ר' יהודה בר' אילעי נקרא גדול מפני שבו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה... ובכן איך אתחמץ? גירא בעיניה דשטנא!

ובכל זאת, למרות גאוני ורום-רוחי, בושתי לגשת אל היהודי, שישב על ידנו ולשאלו: "אימתי יבוא המסע לשם ומתי נהיה כבר בישיבה?" ירא הייתי שמא יבוז לי וילעג להקדושה שלי. ידוע ידעתי, שיש בעולם פורקי עול, יש תגרנים, שהישיבה ויושביה להם ללעג ולקלס, מומרים לתיאבון; וחוץ מאלה יש גם אפיקורסים ממש, אפיקורסים להכעיס, יודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו, מען אלה שסבלו מהם גם חכמי התלמוד: "אמר ליה ההוא מינא"... ובני בורסיף בעירי... ואלישע בן אבויה, זה שנהיה ל"אחר"... איש-חברתם של השלושה שנכנסו לפרדס – גם הוא נכנס... אתם נכנס... הציץ... אבל הציץ ונפגע... חלש האדם... זבוב...