בחורף/ט
| יוסף חיים ברנר | |
| בחורף | |
|---|---|
| פרק ט | |
| →פרק ח | פרק י← |
שנות רקבוני בקלויז מתחלקות לשתי תקופות. בראשונה הייתי בן-ישיבה תמים, סובל, שבע-רצון, בחור משונה וביישן, אבל מכיר את ערכו. הרגש הרגשתי, אמנם, שיש עלבון במה שאני מצפה לשולחן-זרים, אבל לא בזה, שאני אוכל לחם-חסד (נותני לחמי הרי מקיימים על ידי מצות החזקה בלומדי תורה), אלא מפני שנותני לחמי מביטים עלי בעלבון, מפני שבעיני העולם הנהבל אני "פַטרָן", מיותר, בחור עני, שאין להמשילהו אל בן-בעל-הבית. בעת ההיא חשבתי כל ספר-חול לדבר שחרפה היא לטפל בו. כתוב כתבתי רק דברי-תורה ומכתבים ארוכים, וגם זה לא לעתים קרובות. בתקופה השניה הייתי כבר כמוטל בין שמים וארץ, יותר פרוע בחיצוניותי, על הרוב ממעט ללמוד ולפרקים מתמיד בלימודי עד כדי אפיסת הכוחות. אז קראתי בספרים שונים, נלחמתי בהם, מגן מפניהם על הישן, התרחקתי מהם, התגעגעתי ושבתי אליהם. גם כתוב כבר כתבתי הרבה, ולא דברי-תורה בלבד; תיעבתי את חיי התלויים בדעת אחרים, את "לחם החסד", את צביעותי המוכרחת. נפשי היתה כבר מדוכאה באופן אחר: היא דמתה לחומה בצורה, המטה לנפול... עינויי היו תולעי-הספק, הנוססות את היסוד; חלומותי – אלוהים מתים...
אמנם, לא אצדק, אם אומר, שבתקופה הראשונה הייתי תמים. רוח-הבקורת לא עזבני מעולם ורק קבור היה תחת גל-אפר גדול של מנהגים, דעות וספרים – ספרים בלי קץ ותכלה. בן-ישיבה רגיל לא הייתי. לגועל-נפש היה לי בהתאסף בני גילי להתאונן על הימים הרעים, לבקר את המזונות הנתונים להם על "שק מגואל בחדר-הכירים". וכי כדי לאכול לשבעה באתם הלום? למקום-תורה גליתם! ואין צריך לאמור, שלא היה בי כלום מאותו הטיפוס של המאושרים ובעלי ההצלחה: לחשוב את מצבם בחברה מכובד מאד כשיארע להם לאכול במקום חשוב, למצוא פרנסה מאמירת תהילים ולימוד משניות, להתהלל בנדבת-לבו של ה"גביר" הנותן להם "דיטקה" (ג' פרוטות) לארוחת-הבוקר, ושל ה"גבירה", השמה לפניהם שתי פנכות מרק ולחם נקי. מעולם לא אהבתי להתגהץ ולהתנקות בערב-שבת כ"בובה", מבלי לאבד בכל זאת את "הפרצוף הפטרני", לעלעל בשעת התפילה את ה"קצות", או ה"נתיבות" בעמקות נוראה ולהיחשב על פסגת האושר כשיעלה בידי להתכבד בקלון חברי. רחוק הייתי מכל אלה. תחת זה מצא בי עובדיה חסרונות אחרים. ראשית: שאיפה להתבודד בקלויז מיוחד ולא בבית-הישיבה; שנית: פשטות ואי-יכולת להתחדד, לחלק חילוקים דקים ו"להגיד סברות"; שלישית: דרך הפכפך וזר לעזוב תמיד ישיבה אחת ולבוא אל השניה שבעיר, וכן לא יעשה; רביעית: עזיבת ה"ימים"; ה"יום", שהיה לי בתחילה היותר טוב, המובחר, הקרוב ביותר אל בית-המדרש, המצוין בכל המעלות, נהיה לי כעבור איזה שבועות לזרא, ואני עוזבהו, מבלי שהשגתי "יום" אחר במקומו, בשעה שאחרים אוכלים שנתים ויותר במקום אחד; חמישית: הפסקת הלימוד; אנו יושבים ולומדים, לכאורה, בכל כוח, ולא עוד אלא שהמוח מלא הרהורים על הצורך ללמוד, על האושר להיות בקי בש"ס, על הלימוד בשטחיות ובהעמקה, ומן הצד באים ומתערבים בזה הגיונות אחרים, שאין להם שום חיבור לזה, ואני מפסיק ומעיר איזה דבר באזני חברי... ואנחנו מדברים שעה ארוכה דברים בטלים... והחסרון האחרון הכביד: בתקופתי היותר תמימ, היותר מצוינה בהתמדה ויראת-שמים, היה חביב עלי לדבר על ענין הנבואה, על האגדה שבתלמוד, על "עולם הבא" וכדומה ענינים צדדיים, שאלות יוצאות מגדר הלמדנות, והתלהבותי בזה גדלה יותר מזו, שהייתי מראה בשעה שעסקתי בדיני "טוען ונטען" או "שרץ בכעדשה". –
"השורות הקצרות" תפסו מקום בעולמי לאט-לאט. כי יהיו בסביבתי איזו ספרים כתובים עברית ואני לא אגע בהם – זה היה דבר שאי-אפשר. אני קראתי הרבה למרות הקושי להשיג ספרים, למרות השפעת הסביבה, חרדת התוצאות, הכרת האסור, הזכרת עובדיה, שכשנשוב לביתנו צריך יהיה לתת דין-וחשבון במה בילינו את עתנו. ואולם מן הצד השני, לא יכלה הספרות העברית החדשה ללכוד את לבבי בפעם אחת, מפני שאיש-מלחמתה, מגן הישן שישב בי, יכול היה לבטלה במלה אחת: מעשיות! ולא עוד אלא שהיתה לו אפשרות גם להעיר חשד בלבי: מכיון שאתה נהנה מזה – הרי אין זה דבר הצריך לימוד, ואתה מתמכר לזה, מפני שאתה מואס ביגיעה ובוחר בעונג!
כן, במידה מצומצמת, אבל בלי הפסק, כמים ההולכים לאט ונוקבים עמוק, השפיעו עלי הספרים החדשים שבלעתי. מעט-מעט שינו את מחשבתי הפראית, ישרו את הדעות הסותרות זו את זו, ששכבו במנוחה בקרבי כל עוד לא נגע בהן רוח-חיים, וגירשו את האמונות המתמיהות והזרות, שקיננו בלבי החנוט, והמלחמה היתה ארוכה...
ציור פשוט אחד מן החיים, שברבות הימים עורר בי חוש טועם להבחין בין הכתוב יפה ובין כתיבה בעלמא, עשה הרבה אף במקצוע האמונות והדעות יותר מספר שלם מלא הוכחות משכיליות של "מאחדי התורה וההשכלה להיותנה אחיות תואמות, אחודות ודבוקות ולא תיפרדנה לנצח". הוכחות אלו השתדלו להראות לי, שמותר "על פי דין" ללמוד לשון לועזית, שכוונתה של אגדה פלונית אפשר למצוא רק על פי דרך החקירה, שבאותו הנס יש גם מדרך-הטבע, ולחומרה פלונית אין יסוד בדברי הראשונים – בשעה שציורי החיים האמנותיים, השירה האנושית, פיתחו את האדם שבקרבי, את הלב החי שבי, שאין לו צורך כלל לשאול, מה כתוב במסכת פלונית, דף אלמוני; עיני נפקחו לראות את דוד המלך, למשל, בלי הז'ופיצה של אטלס, שהלבישתהו מחשבת הגלות, והגיבור-המשורר, מלך-הקדם, חדל מלקום לתיקון-חצות, מלשבת בתענית וללכלך ידיו בשפיר ושליה. מכל אנשי העבר, גיבורי המקרא והתלמוד, נפלו הלבושים והכיסויים המזוהמים, שבהם קיפלם הדמיון של ספרות-הגלות שלנו וככה עשה אותם לצללים משונים, ליהודים פולנים מתנועעים בטלית ותפילין.
מכובד-המלחמה הייתי עובר לפרקים לקלות-דעת ושחוק, שחוק, שיש בו רק מעט מן הלעג ההמוני, וברובו הוא מעין אותו השחוק, שהקדוש-ברוך-הוא ממלא בו, כביכול, את פיו.
– "קיים אברהם אבינו כל המצוות, ואפילו עירוב תבשילין" – עולה פתאום על דעתי מאמר תלמודי אחד בשעה שאני ועובדיה עומדים באיזו "חולצת ולא מתייבמת" או "צרורות", "רוכב ומנהיג" או "מיפך והזמה"...
– נו, ומה ענינו לכאן?
– אין שום ענין... בשעה ששרה אמנו היתה מבשלת ביום-טוב שני של גלויות ליום השבת, היה אברהם אבינו לוקח נתח-דג, גלוסקה, חובש הירמולקה לראשו ועושה עירוב-תבשילין.
– ירמיה! אתה מלגלג על דברי חכמים?
מחט דוקר בלבי.
– נעניתי לך, צדיקי... אני איני מבין, והוא אומר לי: "מלגלג"...
– וכירק זה בלבד אינך מבין? ומאמרי רבה בר בר חנא אתה מבין? ו"סבי דבי אתונא" אתה מבין? ו"תנור של עכנאי" הוא דבר כפשוטו? "נעקר החרוב ממקומו"... מה? מאמרי חז"ל!
– בוודאי "מאמרי חז"ל"... ואולם תינח לדעת אלה, שאומרים שאין הדברים כפשוטם; אבל שאל את רוב גדולינו ויגידו לך, שמי שאינו מאמין בכל הדברים האלה כפשוטם – הריהו בכלל כופר בדברי חז"ל.
– חכם!.. הלא זוהי מעלתה של תורתנו, שהיא "כפטיש יפוצץ סלע", הכל מוצאים בה מה שירצו, למה לנו להרחיק עדותנו? אתה פתרת כרגע את פלפולו של "פני יהושע" בסוגיה זו בהראותך, שקושיתו מדר' אליעזר אדר' אליעזר אינה "ורמינהו" כלל, מפני שזה אמר רבי אליעזר וזה רב אלעזר... טוב... ואולם כלום אתה מדמה, שפלפולו של "פני יהושע"...
– לא נמסר על הר סיני?..
–ככל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש!.. פרד"ס...
– ו"וי להון לבני-נשי, דחזין לבושא ולא חזין נשמתא"... אבל מי חיבר את "הזוהר" לדעתך?
– ומדוע לא ר' שמעון בר יוחאי?
– ורשב"י מזכיר את רב המנונא? ורשב"י אומר: פתח ר' שמעון בן יוחאי? ורשב"י שבתלמוד גם הוא בעל-נסתרות כזה?
– אי משום הא לא איריא! מפני טענות כאלו לא אעזוב מה שקיבלתי מאבותי. ומה תאמר למה שכתוב בתורה: "והאיש משה עניו מאד", " וידבר משה" וכדומה? כלום חכמים אנחנו מאבותינו? הלא עוד לא נדע דבר...
– מאבותינו? ובכן, אם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים?
– ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר! – שוכח איש-שיחי פתאום את הענין וצוחק בהנאה.
–נו!.. ולהתלמד – אמנם בזה צדקת...
הצורך להתלמד נולד אז מאליו. את זה דרשה הנפש המתרוקנת, ששאפה להתמלא... אבל הישיבה לא היתה בית-התלמדות...
ואתהלך כצל.
מיראתי לאבד את העת הייתי מניח לזמן ידוע "את הכל" ושוקע בלימודים הישנים ברוח סוערת. אבל זה לא ארך לעולם יותר משבוע, משבועים.
– ירמיה! הלא זה כחודש, שאין אנו לומדים כלל.
– נו!..
– הכועס כאילו עובד עבודה זרה.
– מה אתה רוצה?
– אני אומר, שאתה רק יושב וחושב, כיצד תלמד להבא, ולעת עתה...
– "ולעת עתה"... "ולעת עתה"... אמנם, ל"הבא", אל העתיד. אשא עיני, כי טובה תקוה מחיים... ועתה, ועתה... עתה אין קו-אור, אין רשף... עתה "אתגולל ברפש, אוכל בית איש יומו ומזה נפש"... התזכור? עתה אין אני יכול לעשות כלום, מפני שאני מצטרך לאחרים... מה טוב היה אילו הייתי לומד איזו מלאכה, כדי שלא אהיה ככל אלה הבטלנים, האוכלים "לחם חסד"... הן בוערים בעם זה ההמון, שאתה רואה. אפילו בסדר התנאים והאמוראים אינם יודעים בין ימינם לשמאלם. הלא הלידאי מוכשר לאמור, כי ר' עקיבא היה אחר ר' אשי ורבינא. לא, עובדיה, אני נוסע מזה. נעזוב ישיבה זו, נצא לאיזו עיר גדולה, שם נתלמד כראוי, שם נהיה לאנשים...
ואולם ירחים עברו עד שהחלטנו, ירחים אחר שהחלטנו, – והחלטתנו לא יצאה אל הפועל...
אז בא ההכרח וסיבב את פני הענין על-פי דרכו.
כי בעת ההיא הרביתי מאד לכתוב. כתיבה זו, שנבעה מהתנגשות-רגשותי הכבירה, היתה ברובה חיקויים ופארודיות להשירים, הסיפורים, המאמרים והפיליטונים, שבלעתי בלי בירור. עובדיה ועוד אחדים ממתי סודנו יעצוני לשלוח את פרי-רוחי לאיזה בית- מערכת, אך אני, מלא חרדת-קודש לפני כל מלה נדפסת, אמרתי שהכתבים שלי בוודאי לא יצלחו; די היה לי במה שחלמתי, כי ברבות הימים אהיה בוודאי יושב באיזו רידאקציה. ובין כך וכך החלטתי להיות בעצמי לעורך. עובדיה ועוד אחדים מן המתמשכלים, שאחר-כך מסרוני להמשגיח, קיבלו את הצעתי בהתלהבות. שם עתוננו היה "המאור הקטן להאיר לישיבה"; מאמריו – ויכוחים שונים בין התורה וההשכלה, עניים ועשירים, בתי-הישיבה ובני-בעלי-הבתים, אמונה וחקירה, חסידים ומתנגדים, לאומיים ומתבוללים. שני המושגים האחרונים לקחנו בהקפה מן העתונות, מבלי להבין בבירור את פירושם. השם "לאומי" היה לנו לשם חשוב ביותר, לתואר-הכבוד, והשם "מתבולל" – לנאצה, מטרה לחצי-הזעם, שהרבינו לקלוע בו כגיבורים משכילים. מובן מאליו, כי מה טיבו של מתבולל לא ידעתי, כלומר, בעיני לא ראיתיו מעולם, ורק אחרים אומרים, שדעתו היא: "נהיה ככל גויי הארצות, אין צורך לנו בציון וירושלים", וציון היתה בעת ההיא – אהובתי, תמתי, יפתי. –
לא רחוק ממחלה היה אותו הרגש שבו הייתי, אני הרידאקטור, יושב בלילות ועובר על החומר למאספי ומסדר ורושם וכותב ומוחק ומתקן. עבודתי היתה עבודת-הקודש בעיני, רגשותי – רגשותיו של לוכד-עיר. מספר האֶכסמפלארים היה אחד. הוא היה מועתק בכתב יפה, לענגו של מנין קוראי ולאשרי המוחלט שלי.
ואולם כל הענין הזה היה דבר שבצנעה – ונודע פתאום.
ובאחד הימים, לפנות-ערב, בין מנחה למעריב, הועמדתי לפני ראש-הישיבה. על ידי – ארגזי הפתוח, שהיה מלא קונטרסים, דפים מקוטעים, גליונות ופנקסים. מסביב – כל בני הישיבה, ועוזרי בתוכם. על פני כולם הנאת-ציפיה, חדות-התעוררות ושמחה לאידי. כל נפש סוערת, כל פה ממלל. הכל שופטים אותי, את מעשי, ומחכים לענשי. ואני – ככהן, שעבד ימים רבים את אלוהיו במסתרים, ופתאום נגלה סודו בשוק, והאספסוף צוחק עליו בקול פרוע, לועג לרגשותיו הכמוסים, מוציא את סודו החוצה ורומס ברגל את אלוהיו...
והנה דממה. הכל מטים אוזן לדברי ראש-הישיבה. הדחק מסביב לי מתרבה, ראש-הישיבה מדבר. בעיניו בוערת אש-קנאה, מפיו יז קצף, נפשו תאבל על ה"בחור", הסר מן הדרך הטובה, התועה והאובד. מתחיל הוא בנחת וקולו הולך הלוך וחזוק. ישר הוא פונה אלי אחר הקדמה קצרה ופותח בשבחי כדי להגדיל את גנותי:
– אתה!.. אתה היית תמיד מבחירי תלמידי. כיבדתיך. האמת חובה לאמרה: בראשית בואך היית נער טוב, למדת... ופתאום נודע לי, שאתה כותב...
– רבי! – אין "המתמיד" יכול להתאפק – מדי לילה בלילה הייתי רואה אותו כותב. דימיתי, שחידושי תורה הוא "מניח על הכתב"... חידושי כבוד-תורתו...
– אל תפסיקני, צבועאלי! הלא אני המדבר... – קשה לראש-הישיבה החזיון של "חילול השם", חילול-כבודו של בן ישיבתו; הוא שותק רגע ומתרגז פתאום מאד:
– הגידה-נא לי: מה טיבה של כתיבה זו? הגידה! למה אתה שותק? מפני מה אינך פותח פה? מה ענין זה, שבשבילו ביטלת מדברי תורה בעצמך והחטאת גם אחרים? וכתיבה זו לאיזה צורך היא? אבל מה אתה שותק? מה אתה עומד כגולם? ענה איזה דבר, נו, אמור, לשם מה אתה כותב?
– מליצות בעלמא... – התחיל עובדיה, אבל פיו הכשילו והשתמט לפינה.
– מליצות? הא, מליצות?! גם אותך לא אנקה, חומץ בן יין... עוד היום אכתוב לאביך... חומץ בן יין... ברם אתה! אתה! מליצות – הא? להיות כתבן אתה רוצה? להפיץ "סיפורי-מעשיות" בעולם? להיות חוטא ומחטיא את הרבים? אוי, ירבעם בן נבט!.. אוי, נעור וריק!..
והאצבעות הדקות התקפצו והיו לאגרוף.
– למען ידעו!.. – התעורר המכה – צורך השעה היא!.. באמת אין הדבר כלום... מעשי נערות בעלמא... מליצות לשם שחוק... רוח תזזית!.. אחינו אתה, המ... "תלמיד-חכם שעבר עבירה ביום – אל תהרהר אחריו", המ... אין דבר... אני יודע, כי לא תוסיף עוד... התורה שבך תחזירך למוטב, בטוח אני... ואם עכשו הלבנתי פניך בחינם – יהי רצון שלא תהא ראוי לזה לעולם... ואל יהי סופך, חלילה, מוכיח על תחילתך... פֶה... כאַב אני יועצך; עזוב, עזוב כסילותך... ועתה... למען ידעו, המ... עתה לך לאכול ארוחת-הערב. הלא יש לך מקום-אכילה ביום הזה?
ביום ההוא אכלתי בבית קלייטמן, ה"יום" הרע בכל "ימי", וכשיצאתי אז אחר הארוחה מן הבית, שמעתי קול מאחורי:
– זהו בעל-הפתקאות – כן! בעל פאות ארוכות ואפיקורס!
– פטרן ופתקאות! לא הא ולא הא – לא עולם הבא ולא עולם הזה – פטרן, חַה-חַה-חַה – והלא גם זה איש.
למחר יצאנו, אני ועובדיה, לעיר מולדתנו.