בחורף/ז
| יוסף חיים ברנר | |
| בחורף | |
|---|---|
| פרק ז | |
| →פרק ו | פרק ח← |
ר' חנן-נתן לימדני חינם. מלבד השיעור עם כל תלמידיו ביחד, סוגיה של גמרא עם מפרשים ו"פוסקים", קבע לי ולעובדיה בנו עוד עתים מיוחדות לתורה. אני הייתי לן בביתו כמעט כל ימי השבוע, ובטרם בוקר בחורף ועם דמדומי חמה בקיץ היינו מתגברים כאריות לעסוק בשעשועיו של קודשא בריך הוא!
אני הייתי לו למשאת-נפש. הוא בטח, שאני אקבל ממנו מה שיש לו למסור. אמנם, אהבת-החידוד וכשרון-הפלפול חסרים לי, לצערו, אבל תחת זה מצא בי "הבנה", העמקה, שכל ישר, ולכל ראש: אמת ותמימות. תגמולו היתה השפעתי הטובה על עובדיה, שבעיר הדבר לא שבע רצון ממנו, ורק אהבת אב, שהיתה קצת יותר ממה שנאות לטבעו, כיסתה הרבה מפשעי הבן.
ר' חנן-נתן היה בטבעו מתלמידיו של שמאי: קפדן, קנאי ובלתי-נוח לבריות. אפס להתורה ולהמחזיקים בה היתה אהבה גדולה בלבו, חיבה עזה, שלהבתיה! שונאיו בעיר, אמנם, היו תולים בו "מידות לא-טובות": נטירת איבה, אהבת נצחון, ומספרים עליו גם איזו מעשיות נוגעים בדיני ממונות ובהחנפת רשעים בעולם הזה, אלו החולשות הרבניות; ואולם אפיו האישי עולה על זה של אנשי מחנהו. הוא לא היה "מורה הוראה" מן הטיפוס הידוע. לו היו שאיפות, רגשות, מערכה...
הבאים אתו בכתובים מתארים אותו בתואר "חסיד ועניו", וגם לו בעצמו מחוור, שכן הדבר. אכן בענוה הוא מדבר,עניו הוא גם סגנון מכתביו ותשובותיו, הנכתבים, לדעתו, "על-פי חכמת הדקדוק", ענותנית היא חתימתו: "זעירא דמן חבריא, הקטן והשפל, עבד לעבדי ד'"; לא גאותניות ביותר הן קפוטת האטלס שעליו וירמולקת-הסאַמיט שעל ראשו, המעוכות, המשוללות שחרוריתן והמשמשות את בעלן זה כעשרים שנה, מיום שבתו על כסא הרבנות בצ. ואולם, בכל אלה, בשעה שר' חנן-נתן מעיין בכתביו הרבים ובחידושיו שחידש בכל חדרי התורה, בשעה שהוא מדבר על רוב תלמידיו, שהעמיד ב"ישיבת" עיר מושבו הקודמת, בשעה שהוא מתפלפל בהלכה עם אחד מ"חסידיו", השואפים את צלו – פלוני נותן לכבוד מורו הרב את ימינו בזקנו ואת האגודל של שמאלו באבנטו, ור' חנן-נתן מקמט את מצחו, שרקותיו מסיגות גבול השערות עד חצי הראש, וממצמץ בעיניו הירוקות והעבשות מרוב הגות בתורה בלילות – אז ר' חנן-נתן אומר כולו – מרא דאתרא.
המלות "לימוד התורה" של ר' חנן-נתן אין להן כל דמיון למה שרגילים בני אדם להבין במושג זה. זהו ענין אחר ושונה לגמרי. "תורתו" היא זו, שקדמה לבריאת העולם...
– בשעה שאביך לומד – היתה הרבנית מדברת באזני עובדיה – יקיץ הקץ על העולם!..
אף על פי שבכאַראַקטריסטיקה חותכת זו היתה מצלצלת גם מעין תרעומת על היסורים, שהיא סובלת לעתים לא רחוקות מאפיו זה, על שאינו מוכשר אז לשים לב לצרכיה, על שהוא שוכח אז את הכל, על שאז עוברת שעת ארוחת-הצהרים והערב והוא אינו יוצא מחדרו לאכול וכל בני-הבית "גוועים ברעב" בציפיתם אליו, – הנה בכלל היו דברים אלה נאמרים בגאון רב, גאון הנובע מן ההכרה, כי תחת רגלי האיש, אשר בלמדו "יקיץ הקץ על העולם", תהיה היא ההדום.
הנה אור ליום הששי, נשף. השעה השביעית. בני בית הרב גומרים את ארוחת-ערבם, שהעלתה אד גדול עד שאיש אינו רואה את אחיו. גמיאות נזיד-החלב ולעיסת הלחם נתלוו בהתלוצצות של בעל- הבית, החושב לו לחובה לבדח את הדעת בשעת הסעודה בפנים מביעים איזו ענוה גאותנית: "התראו, אף על פי שאני ר' חנן-נתן, אני עם כל זה מתנהג עם בני-ביתי כאדם פשוט; ומכל מקום גם עכשיו הרי לא יטעה שום איש לחשוב, שאיני ר' חנן-נתן". כזה וכזה תגדנה עיניו, שנעשות פתאום, באמצע הבדיחותא, רצינות לרגע, כמעט נוגות. הרבנית מתאוננת על מיעוט קוני שמרים ונרות, מקור פרנסתם. אז מזכיר הרב את רודפיו בליצנות, אך בפעם הזאת כבר לא מטוב-לב: הליצנות מזוגה בעוקץ אגב גררא. אכלו כמעט כדי-שביעה ובירכו במזומן: הרב, עובדיה ואיזה "אורח", איש עני מחזר על הפתחים, הנכנס הביתה לבקש נדבה ונסחף אל הסעודה בתנאי שתתנה עמו בעלת-הבית, שלא יתרעם על שאין בשר. הרב, בחדותא דלעילא, אך יחד עם זה באותן העינים הזועמות, מפסיק את ברכת מזונו ומזמר "בם-בַם" בהרחבת הדעת, או מפיו מתמלטות אמרות מעין "השתא אתי שפיר"; "אַט, מה חפץ ה"חתם סופר'?" שעה קלה אחר-כך הוא יושב עוד על מקומו ומשים את לבו לדברי חולין, שואל את אחד מתלמידיו, הקורא בהאי שעתא עתון עברי, על המדינות מה יאמר בו? מצטחק בצחוק של ביטול למשמע "עניני הגאַזט", מפליט אגב-אורחא, אמרת-בוז על חשבון "חובי ציון", קם בטיסה פתאומית ממקומו, כאילו ינער מעליו את החול שהשתקע בו בשעת האוכל, מצווה לנו בהליכתו שלא לשבת בטל ונכנס אל חדרו.
חדרו קטן, בעל חלון אחד, וכולו ספרים: ספרים עבים, דקים, ארוכים, קצרים, מכורכים בכל מיני כריכות. רק חצי-כותל אחד פנוי ועליו מפת ארץ-ישראל, שולחן, כסא ומנורה.
ר' חנן-נתן עורך שו"ת לאחד מגדולי הדור בדבר ריב השוחטים, שהתגלע בעיר. הוא רוצה להראות לו, להמאור הגדול, שגם בעיירות לא-גדולות שבתפוצות הגולה נמצאים רבנים הגונים. לא אלמן ישראל ת"ל!
קודם כל הוא משים על השולחן קופה של "שאלות ותשובות". קול משק עלים גדולים. מצודתו של ר' חנן-נתן פרושה על ה"חתם סופר" ושו"ת של ר' עקיבא איגר ו"אורים ותומים" והסמ"ע ועוד עשרה ספרים בבת-אחת. הוא מרים רגלו הימנית ומעמידה על הכסא – וכל גופו סמוך אל השולחן. קצות קפוטתו מתפשלין מאחוריו ומתבדרין לצדדין. אחר-כך הוא מעביר את אצבעותיו הדקות והממורחות בקציהן בשיורי טבק מורח על קמטי מצחו העמוקים ומתחיל לתלוש את שערות זקנו הקצר והמחודד בקצהו, לתתן לתוך פיו וללעסן בשניו. פניו מתפשטים מגשמיותם. ר' חנן-נתן לומד.
הוא רם-הקומה, כחוש, חטמו עקום, רשמי פניו דקים וזועמים, אין בהם לא אותה ה"פטריארכליות" השֵמית ואף לא הצביעות הטיפשית שבפנים השחרחרים-חיוורים, אשר זקן שחור יכתירם, כאשר יש לרוב גיבורי הדת שלנו.
כשקולו, המנגן "מממ..." ממושך, מתחיל להישמע, נשמטים תלמידיו מן החדר אל בית ר' צבי גלותזון ושם מתחלת אכילת ממתקים בתוך "הילולא וחינגא". בכל ימות החול היו לנו שני שיעורים, בבוקר – גמרא, ובערב – "יורה דעה", אך ביום החמישי היינו חוזרים בצהרים על כל שיעורי הגמרא של כל ימות-השבוע, ועל "יורה דעה" חזרנו באור ליום ו' וביום הששי עד הצהרים. אך בלילה היינו נשארים תמיד רק אני ועובדיה, ויש שהייתי נשאר אני לבדי. הבת הקטנה של השכן משכה את הלבבות יותר מן "הסעיפים הקטנים" של הט"ז החריף והש"ך הישרן.
אני ועובדיה נשארים מהכרת חובה לשבת פה, בקרבת ר' חנן-נתן (אני – מאין לי מקום אחר, ועובדיה מושפע ממני); ואולם רק נוע נתנועע, כרגיל, ולמוד לא נלמד. קודם שהתחלתי ללמוד "יורה דעה" תליתי בלימוד זה כל תקוותי. אמרתי: " יורה דעה", פוסקים – זהו בוודאי אותו הלימוד, שנפשי מתגעגעת עליו זה כמה. ואולם אחרי שעברתי על "הלכות מליחה", אף על פי שעדיין לא סרה ממני האמונה, כי בזה כלולה כל ה"דעת" המושגת למוח האדם ואף זו שאינה מושגת לו, כי, כמובן, גם בזה, כמו בכל ספר קדוש יש נשמה, תוך; אפס הלימוד כשהוא לעצמו הכזיב את תוחלתי ולא העיר בי אותו החשק שייחלתי לו.
אנחנו מתנועעים ומשוחחים בלחש על ענינים שונים, וביחוד על נסיעתנו לישיבה, שעמדה על הפרק. אלה "שיחות-החולין" היו תמיד בעינינו, גם אחר-כך, כשלמדנו בישיבות וקיבוצים, אויבינו היותר מסוכנים. מתחילים אנו בקול אדיר ובהתמדה גדולה: "אמר רבא, נו, אמר רבא, אַי-אַי" – והשטן מתגנב מאחורינו ושם בפינו איזה תוכן לשיחה בטלה, ואנו מבלים בה שעה, שתים ויותר. לא לעתים רחוקות עולה בידו של השטן גם להשקיענו ב"ניבול-פה", המביא לידי "הרהורי עבירה" –
הרבנית, אמו של עובדיה, יושבת ממולנו. על עיניה הטובות משקפים. לחָשנה שני טורי כפתורים לבנים, שנותנים לה מראה של רבנית. היא יושבת "כך", טרודה בהכנת השבת. בשעת הארוחה הזכירה "לו" ענין זה והוא הסתפק במענה-לצון, ועתה הוא לומד כבר. ראשה מתפוצץ לגזרים –
היא קמה, ניגשת אל פתח חדרו, מטה אוזן לסדק – ומקשבת רב-קשב רגעים ממושכים. אני ועובדיה, נפחדים שמא תיפתח הדלת, מתחילים למלמל מבלי-משים ראשית ה"סימן". אפס יגיענו לשוא. הרבנית שבה על עקבה. על פניה הישרים אין אותם כתמי האודם, העולים עליהם למשמע לימודו בשעה שאין צורך בקמח לשבת. היא מנסה עוד איזו נסיונות, שואלת הלואה מאת אחד מן התלמידים, השב במקרה מטרקלינו של ר' צבי גלותזון, – וישועה נדחה ממנה.
אז היא ניגשת עוד פעם אל דלת חדרו...
– מממ... ויליף טומאה מקדשים, טומאה מקדשים... נו... ברם בחזקה, לענין-חזקה, בנידון דידן... מממ...
– חנן-נתן... – תסוב הדלת על צירה לאט ותיפתח כדי זקירת הראש.
– את... מה עוד?..
– קמח... שמחה החנוני...
– ובכן מה את חפצה ממני?
– חנן-נתן...
– נו... וכי אינך יודעת, שאין לי אף פרוטה שבורה? סגרי הדלת!
הרבנית שבה ומתחילה לדבר. היוצא מדבריה הוא, כי עתה "עוד ברוך השם", אם תערוך את חייהם ההווים לעומת חייהם בעיר מושבם הקודמת, קודם שמת אביה ז"ל וקודם שישב הוא, יחיה, על כסא חותנו. שם היה הוא, יחיה, ראש-ישיבה גדול. תלמידים נהרו אליו מארבע כנפות הארץ. יותר מעשרה מנינים!
– התשמע, עובדיה? אתה, בני, אינך יודע עוד את אביך. שמע לי ואספרה; אך מה אני אומרת "אספרה" – הרי אם אומר לספר הכל, תקצר לשוני. פש... התבין? בכל יומו ויומו של הקב"ה היה הוא משכים בבוקר, מתפלל "ותיקין", או , לפעמים, אפילו ביחידות, ורץ אחר-כך מקלויז לקלויז (ארבעים הֵמה בו) לקבץ פרוטות בשביל התלמידים לארוחת- הבוקר. ואנחנו ישבנו בלי לחם ממש. פש... ש... היש דמיון כל שהוא בין עניותנו עתה לדלותנו אז? התשמע, עובדיה? הלא אני האומרת לך זאת. לא פעם אירע, שאני יושבת בית ודואגת... אתה עוד לא היית אז בעולם... כן, אני יושבת בית ודואגת: מהרה יבוא חנן-נתן מן הישיבה (שומעי שיעורו היו מופלגי תורה, הלואי שתהיה אתה כאחד מהם, ריבונו של עולם!), ומה אתן לו לאכול לארוחת-הצהרים?.. אני מצטערת – והנה הוא בא, אך לא לבדו, אלא בחברת ארבעה-חמישה בחורים, שאין להם יום-אכילה. נו, הא? מה אתה אומר לדבר הזה? אני – אשה, מוח קטן... עומדת כגולם... מה לעשות?.. הן גם לי לא נעים, שיאמרו בני הישיבה, כי עין הרבנית צרה בהם... התלמידים – מן המובחרים... בקיצור, אני מתאפקת מלהתנפל עליו בשביל שהביא "אורחים". אבל הלא לא בישלתי כלום! – אני צועקת... והוא – כאילו אין הדבר נוגע לו כלל: – אין דבר, רבניתי – מכנה הוא אותי בבדיחות-דעתו, – מה שנאכל אנו יאכלו גם הבנים. ואתה, עובדיה, דע לך, שהוא אינו טוב-המזג והוא נוח לכעוס... פש... ש... אני יודעת אותו יותר ממך. קיצור-הדבר, בני, את הנפש הלא לא תפלוט... אני רצה אל שכנה אחת, אל השנית – משגת לחם, אל החנוני – ובדמעות – דגים מלוחים אחדים, מתקנתם בפלפלין וחומץ, ואורחי יושבים לאכול הכל ביחד... ותיכף מתחיל ביניהם איזה ריב, הם קורעים את החוטמים איש מעל פני אחיו... פש... פש... כך אמר התנא, כך וכך אמר... ואני עומדת מאחורי המשקוף – ומאזינה... שתקו!.. – אומר הוא – הדבר הוא כך... אני כמעט רוקדת מרוב שמחה, הלב נמס מנחת... אמת, לא פעם שמעתי מפי אבי, עליו השלום, בעצמו, שחנן-נתן יודע הרבה יותר ממנו – יִבָדל בין חיים למתים – ורק שהוא עודנו צעיר-לימים. התשמע, עובדיה?
ואנחנו שומעים שנינו ומתמלאים אהבה בלי מצרים ל"חייא זה, שכמה גדולים מעשיו". רגש של בושה מתעורר בי: בושני ממעשיהם של אלה המצחקים שם מעבר לקיר. גם אלה בני-אדם!.. במה הם שקועים?.. ואני, הרשע, עוד יש שאני מקנא קנאה גדולה בגורלם ובתענוגי-הבלם... אוי, אוי, אוי!.. ואני מתחיל מבלי-משים:
– "קדירה של בשר, שנפלה לתוכה"... נו, צריך ללמוד, עובדיה!
– בוודאי, בוודאי... נו, קדירה של חלב, אי... לתוכה... קדירה של בשר... טיפה...
– של ח-ל-ב?.. – אני ממשיך בהתלהבות של מתפלל...
– זוהי דעת ה"פרי מגדים"! – בוקע ועולה פתאום קול מנצח מן החדר השני, והניגון המלא יושר אינו משולל גם מעין ביטול, כלומר: זוהי דעת הפר"מ ותו לא – ברם לי נראה כשיטת ר' שלמה קלוגר... מממ... ובמילא תתיישב גם הקושיה שמקשין העולם... ו"תוספות" ערוך ביבמות מסייעא לי...
וככה הוא מסתייע בתוספותיו עד השעה הרביעית בבוקר. אז הוא מעיר אותי ואת עובדיה, ואנחנו שותים תה ולומדים ביחד "טור" עד זמן התפילה.
בן שתים-עשרה שנה הייתי בימים ההם.