בבא קמא כא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כהדיוט מדעת דמי שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא אדהכי נח נפשיה דרב הונא א"ל רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון שמעון מאי עבידתיה הכי קאמר נמצא הבית של שמעון מעלה לו שכר תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אתמר נמי א"ר חייא בר אבין אמר רב ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר מעלה שכר לבעלים בעלים מאי עבידתייהו הכי קאמר נמצאו לו בעלים מעלין להן שכר תרתי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר (ישעיהו כד, יב) ושאיה יוכת שער אמר מר בר רב אשי לדידי חזי ליה ומנגח כי תורא רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב מאי בינייהו איכא בינייהו דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ההוא מעיקרא קרמנאי הוו דיירי ביה ויהבי להו ליתמי דבר מועט א"ל זיל פייסינהו ליתמי ולא אשגח אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה:
כיצד משלמת מה שנהנית וכו':
אמר רב ובמחזרת ושמואל אמר אפילו מחזרת נמי פטור ולשמואל היכי משכחת לה דמחייב כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה ואיכא דמתני להא שמעתא באפי נפשה מחזרת רב אמר חייבת ושמואל אמר פטורה ולשמואל משלמת מה שהזיקה היכי משכחת לה דמחייבא כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה מתיב רב נחמן בר יצחק מפתח החנות משלמת מה שנהנית היכי משכחת לה פשיטא במחזרת וקאמר (מר) מה שנהנית מה שנהנית אין מה שהזיקה לא הוא מותיב לה והוא מפרק לה דקיימא בקרן זוית איכא דאמרי מחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת כי פליגי במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים והכי אתמר אמר רב ל"ש אלא מחזרת אבל מקצה מקום מרשותו לרה"ר פטורה ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת לימא בבור ברשותו קמפלגי רב דאמר פטור קסבר בור ברשותו חייב ושמואל דאמר חייב קסבר בור ברשותו פטור אמר לך רב לעולם אימא לך
רש"י
[עריכה]אין צריך להעלות לו שכר - ועוד אמר אבא מרי דהשוכר בית מראובן כו' ונמצאת בית של שמעון והוא שכרה מראובן מעלה שכר לשמעון:
תרתי - בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר אין צריך:
הא דקיימא לאגרא - מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר:
הדר בחצר חבירו - דלא קיימא לאגרא שלא מדעת אין צריך להעלות שכר:
שנאמר ושאיה יוכת שער - שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו. לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו:
ביתא מיתבא יתיב - בית שהוא מיושב בדירת בני אדם יתיב ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו:
דקמשתמש בו - בעל הבית בציבי ותיבנא שהיו עציו ותבנו בתוכו וזה הלך ודר בו משום שאיה ליכא הואיל ומשתמשין בו משום ביתא מיתבא איכא דאין זה ישוב וזה שדר בו יפה עשה וההנהו:
אקילקלתא - אשפה דמתרגמינן אקילקלתא מאשפות ירים אביון (תהלים קיג):
קרמנאי - שם אומה. ל"א קדמונאי קדמונים היו יושבין בו ומעלים שכר ליתומים והוה ליה קיימא לאגרא:
אמר רב ובמחזרת - ראשה מרחבה לצידה של רחבה ואכלה פירות קתני מתניתין דמשלמת מה שהזיקה אע"ג דכולה קיימא ברחבה:
פטורה - הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן ברה"ר היא:
וקמה בצידי רחבה - שאין דרך שוורים ללכת שם הלכך לאו כר"ה דמי:
באפי נפשה - לאו אמתניתין:
מחזרת - שהחזירה ראשה ואכלה בצידי רחבה:
פשיטא במחזרת - דהא פתח חנות בתוך הרחבה ליכא ולא משכחת לה אלא במחזרת וקתני מה שנהנית כו':
דקיימא - חנות בקרן זוית כגון מבוי קטן הכלה במבוי גדול וקיימא חנות בראש מבוי קטן ומשוך קצת כלפי פנים וכשנכנסה בהמה ממבוי גדול לקטן פגעה בפירות מיד דרך הלוכה דלאו מחזרת היא:
כ"ע לא פליגי דחייב - דלא היה לה להחזיר ראשה לצידי רחבה:
במקצה מקום - שכנס לתוך שלו ובנה והניח מקרקעו לרה"ר ושטח שם פירות ונכנסה שם בהמה דרך הלוכה ואכלתן:
לימא - רב ושמואל בחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו קמפלגי ובפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע דפליגי בה לקמן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מט:) דרב סבר חייב ומשום הכי פטורה הך בהמה דזה ששטח שם פירותיו הוה ליה כמו בור שאם הוחלקה בהן בהמה חייב שהרי הפקיר רשותו הלכך לא היה לו לעשות כן וקי"ל בהמניח את הכד (לקמן דף ל.) כל המקלקלין ברשות הרבים שהזיקו חייבין לשלם וכל המחזיק בהן זכה:
ושמואל סבר פטור - הלכך בהמה שאכלתן חייבת שהרי ברשות עשה ורשות הרבים נמי לא הוי שאין זה דרך הילוכה:
תוספות
[עריכה]כהדיוט מדעת דמי. פ"ה דדעת שכינה איכא וקשה דשלא מדעתו לאו דוקא אלא אורחיה דמילתא נקט וה"ה מדעתו אלא נראה כהדיוט מדעת דמי כלומר דדעת שכינה איכא שלא יהנה אדם בלא מעילה:
ויהבי להו ליתמי דבר מועט. ומחמת כן חייב לשלם מה שנהנה אע"פ שלא חיסר כל כך וכן מוכח כולה שמעתין כדאמרינן לעיל משום שחרוריתא דאשייתא:
ובמחזרת. פי' בקונטרס דדוקא במחזרת אבל אכלה בלא חיזור כגון שצידי הרחבה בולטין ואכלה מאותה בליטה משלמת מה שנהנית בפי'. אחר של רש"י פירש דמחזרת חייבת משום קרן דמשונה הוא וקשה לפירושו דלעיל אמרינן כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמיסק הכא נמי אורחיה לחזור ואפילו לעלות בצידי רחבה ועוד דמשלמת מה שהזיקה משמע נ"ש ועוד דמשמע בסמוך דחיובא דמקצה מקום לרה"ר כחיוב מחזרת ונראה לר"י דצידי רחבה חשיבי חצר הניזק שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו כנגד פתח ביתו בצידי רחבה ולרב אפילו במקום שיכול לאכול בחיזור חשיב חצר הניזק וחייבת נזק שלם מטעם שן ולשמואל מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרשות הרבים:
מפתח החנות. הן תריסי החנויות שמניחין לפני החנויות כשפותחין אותן ונותנין שם פירות:
מה שנהנית. לא רצה להעמיד כגון שפתח החנות בולט לתוך הרחבה ויכולה לאכול בלא חיזור דמודה רב דפטור לפי שאין דרך החנות להיות בולט כל כך:
דקיימא בקרן זוית. כגון מבוי עקום וכשמגעת לעקמומיתה קודם שתפנה לצד אחר אוכלת מפתח החנות כנגדה בלא חיזור ובתוך החנות משלמת מה שהזיקה אע"פ שאוכלתן בלא חיזור דחצר הניזק ממש הוי ובירושלמי משני הך פירכא דמפתח החנות אליבא דרב כגון שהיה חמור טעון גדיים ובשעת עמידתו פשטו צואריהן ואכלו לפ"ה אתי שפיר דלגבי חמור שאוכל בחיזור חשיב קרן ולגבי גדיים דאכלי כי אורחייהו חשיב שן ולפי' ר"י צ"ל דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב רה"ר אפילו לחמור שאין יכול לאכול בלי חיזור כי זה דוחק לומר דגבי חמור חשיב חצר הניזק ולגבי גדיים שעל גביו חשיב רשות הרבים:
כי פליגי במקצה מקום כו'. שכנס לתוך שלו והניח מקרקעו לבני רה"ר ולא שהפקיר רשותו דא"כ. הוי רה"ר גמור אלא הניח לשטוח שם פירותיו אבל כ"ז שאין פירות שם יש רשות לבני רה"ר להלך שם ומסקינן פלוגתא דרב דאמר דחשיב שן ברה"ר אפילו אין יכולין לאכול בלא חיזור דלא דמי למחזרת בצידי הרחבה דחייב דצידי הרחבה הם גבוהים ורחבים ומובדלים ממנו וחשובים חצר הניזק אבל מקצה מקום שוה הוא לרשות הרבים ושמואל אמר חייבת משום שהפירות מונחין ברשותו והוי חצר הניזק אף על פי שיש רשות לבהמות לדרוס אצלה:
דרב סבר בור ברשותו חייב. ולכך פטור דחשיב כמו כורה בור שאם הוחלקה בהמה באותם פירות חייב הלכך כל הקודם זכה כדין תקלה ברשות הרבים כדפירש בקונטרס ובהמה שאכלה פטורה ורב לטעמיה דאמר בפרק המניח (לקמן דף ל:) זכה בין בגופן בין בשבחן ואין לתמוה איך מפטר מפירות
ראשונים נוספים
השוכר בית מראובן ונמצא אותו הבית כי לשמעון הוא משלם הדר בו שכירות לשמעון וכן השוכר בית מבעלי העיר ונמצאו בעלים משלם השכירות לבעליו.
ההוא גברא דבנה אפדנא אקילקלתא דיתמי ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה להשתלם השכירות ממנו. לימא קסבר הדר בחצר חבירו בלא דעתו צריך להעלות שכר לא אלא משום דמעיקרא קרמנאי הוו יתבי בההוא קילקלתא והוו יהבי ליתמי דבר מועט ואמר ליה ר' נחמן זיל פייסינהו ליתמי לא אשגח ביה ואגבא לאפדנא מיניה:
מתני' מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה. אמר רב ובמחזרת כגון שיש חנויות פתוחות בצדדין של רשות הרבים והיתה מהלכת ומחזרת ראשה וחוטפת בפיה מן הפתחים ואוכלת. ושמואל אמר אפי' מחזרת פטורה ומשלמת מה שהזיקה היכי משכחת לה כגון דשבקה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה ואותיב רב נחמן עליה דרב ממתני' מפתח החנות משלמת מה שנהנית מאי לאו במחזרת וקתני מה שנהנית אבל מה שהזיקה לא. ופריק מתני' כגון דקיימ' זה פתח החנות בקרן זוית כגון שהיה רחב הרחבה ו' אמות ובמקום אחר ד' אמות ובאותן ב' אמות פתח פתוח לחנות ובה פירות והבהמה בדרך הילוכה פשטה ואכלה מאותו הפתח בלא חזרה והשן ברשות הרבים בלא שינוי פטורה. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלמת מה שהזיקה והתנינן מפתח החנות משלמת מה שנהנית. תיפתר בשהיה חמור טעון גדיים ובשעת עברתן פשטן צואריהן ואכלו מפתח החנות פי' לפי דרכם אכלו הגדיים בלא עקימת הצואר ועל כגון זה שנינו מה שנהנית.
איכא דאמרי מחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייב כי פליגי במקצה מקום מרשותו ונתן בו פירות והניחה הבהמה רשות הרבים והלכה לה אל הפירות ואכלתם רב אמר פטור כרשות הרבים הוא חשוב ושן ברשות הרבים פטור לרב ואלו חפר בו במקום זה שהקצהו לרשות הרבים כגון שהכניס כותלי חצירו בפנים והניח מחצירו מקום משוה לרשות הרבים בלא מחיצה ונפל באותו הבור שור חייב בעל המקום ההוא שחפר בור באותו מקום כי כחופר בור ברשות הרבים דמו.
כהדיוט מדעת דמי. פרש"י ז"ל שהרי יש דעת שכינה ואינו מחוור דשלא מדעת דהדיוט אינו דוקא כשלא ידע שזה דר בביתו אלא אפילו ידע נמי דינא הכי דהא לא חסרו ושלא מדעת אורחא דמלתא נקט אלא ה"ק כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה וכן פר"ח ז"ל וז"ל כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי.
הכי קאמר נמצא בית של שמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא בדקיימא לאגרא. ומכאן שמענו שאע"פ שזה ירד לתוכה על דעת שכירות כיון שלא שכרה מן הבעלים הרי חזר דינו לדין הדר בחצר חברו שלא מדעתו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ופטור והיכא שנתן כבר שכירות לראובן לעולם מוציאין אותו ממנו שהרי השכיר מה שאינו שלו ואפשר דנותנו לשמעון דהיאך עושה סחורה בביתו של זה ואע"פ שאינו עומד לשכ' כיון שיורד לה בתורת שכירות ופר' כבר זכה בו ראובן לשמעון ואפשר שמוציאין מראובן ומחזירין לשוכר ולא לשמעון שיכול לומר מאי חסרתיך.
אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאייה יוכת שער ורב יוסף אמר ביתה חמותבנא מיתבא. אני תמיה דמשמע הכא דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת כרב הונא או כרב יוסף הא לאו הכי לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר פטור וכולה שמעתין משמע דכל שאינו חסר וזה נהנה פטור כההיא דהמקיף את חברו וכההיא דנטל אבן או קורה דהות דייקי' מינה לעלמא דהדר בחצר חברו שלא מדעתו דחייב הא למ"ד פטור אף זה הי' פטור ור' יוחנן נמי לא אשגח ביה בר' אבהו דאמרה משמיה דשמואל ואמרינן טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הא הדיוט דכותה אע"פ שנהנה בשוה פרוטה פטור אע"ג דבעל אבן וקורה לא מתהנו בכלום ע"י כן.
ושמא נאמר כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורין אלא שהריוח שמצילין אותה משאיה עולה כנגד הפסד זה וממנה שאם היו כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה מעלה לו שכר והיינו דקאמר איכא בינייהו דקא משתמש ביה בתיבני ובציבי ובהא דאיכא בין רב הונא ורב יוסף דהיינו דמשתמש ביה בתיבני וציבי מסתברא דאזלינן לקולא דלא ידעינן הלכתא כמאן והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע ולא מפקינן ממונא אלא בראיה והריא"ף ז"ל לא פסק בה כלום.
הא דאמרינן: אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. תמיהא לי היכי דמי אי כבר גבה יציאותיו מיתמי ההוא גברא דלא פייס להו מאי קא סבר ומאי אמר לן דההיא אפדנא לא קיימא לאגרא לבתר דבנאיה ומאי צריכי נמי לטעמא דמעיקרא קדמונאי הוו יהבי להו ליתמי דבר מועט. ואי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קאמר זיל פייסינהו לימא ליה זיל גבי להו ומדוחק יש לי לומר דכיון שירד לקרקע של יתומים ובנאה מדעתו ואע"פ שהיא עשויה ליבנות כל שהן קטנים א"א לומר לגבות יציאותיו מהן עד שיגדלו ושמא אפילו לכשיגדלו יאמרו לו טול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו לזה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהיו היתומים נפסדים וכשיגדלו יגבה יציאותיו ועוד צריכא לי תלמוד משום דאי מההיא טעמא האיך חייב רב נחמן בשכר האפדנא די לו שיתן ליתומים כמה שהיו נותנין להן אותן קדמונאי ממה נפשך שאם יאמרו לו היתומים לכשיגדלו טול עציך ואבניך נמצא זה עומד בצל קורתו ואין להם ליתומים אלא שכר קרקעית' של קולקלתא ואם יתרצו היתומים באותו בנין הם יתחייבו לפרוע לו יציאותיו וינכה להם במותר השכירות שיש בין מה שהיו נותנין קדמונאי לשכירות כל האפדנ' ושמא נאמר דכל שהוציא יציאות בקרקע של יתומים דעתו שלא יהא נפרע מהם עד שיגדלו ויהיו בני פרעון וחזרו היציאות עליהם כחוב ויפרע זה שכירות כל האפדנא מעתה שאלו דר בהן עכשיו בלא פריעת שכירות אף נמצא נפרע מן היתומים מעתה כנ"ל.
הא דקא מהדר ליה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי בה ויהבי להו ליתמי דבר מועט. קושטא דמלתא קאמר אבל בודאי בר מן דין הו"ל לחיובה משום שחרוריתא דאשיתא וכדאמרן לעיל דאפילו רבנן אית להו הכי בעלמא ולא פליג עליה ר' יהודה אלא בבית ועליה ומשום דבית משתעבד לעליה כנ"ל.
מחזרת רב אמר חייבת. כלומר אע"פ שהיא עומדת ברשות הרבים כל שחזרה ראשה ואכלה הרי היא כאלו אכלה מרשות הניזק לפי שכל אחד יש לו רשות להניח פירותיו בצידי הרחבה כל שאינה יכולה לאכול בלא חזור והלכך אם חזרה ראשה ואכלה משלם נזק שלם ושמואל אמר פטורה כלומר אלא מה שנהנית משום דס"ל דכל שהיא עומדת ברשות הרבים ומחזרת ואוכלת כאוכלת מתוך הרחבה ולא חשבינן צידי הרחבה כרשות הניזק אלא בשהניחה ברחבה והלכך בתוך צידי הרחבה ואכלה ורב נמי מודה שאין צידי הרחבה כרשות הניזק כשיכולה לאכול בלא חזור וזו היא ששנינו מפתח החנות משלמת מה שנהנית ואוקימנא אליבא דרב דקיימא בקרן זוית כלומר שיכולה לאכול בלא חזור שלא הי' לו להניח שם פירותיו אבל מתוך החנות שהוא רשות גמורה לניזק משלם מה שהזיקה ואע"פ שאוכלת בלא חזור וכן לא עשו צידי הרחבה ופתח החנות כרשות הניזק לרב אלא לגבי בהמה שדרכה לילך לעבר פניה ברחבה אבל אם היתה הבהמה טעונה גדיים שדרכן להיות פניהם פונים אל הצדדין חזרו צידי הרחבה כתוך הרחבה ואינן משלמין אלא מה שנהנו והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם נזק שלם והתנן מפתח החנות משלמת מה שנהנית מן החנות משלמת מה שהזיקה מאי כדין א"ר יוסי תפתר בשהיתה חמור טעונה גדיים בשעת עברתן עקמו צואריהן ואכלו ופי' עקמו כאן פשטו צואריהן מעל גבי החמור ופי' פתח החנות כגון אלו שמניחין תריסי החנויות לפתח החנות וחוץ לחנות ומניחין פירות על התריסין ותדע לך דרבא דמחייב נזק שלם מחייב דהא במשלם מה שהזיקה קמיפלגי וללישנא קמא על מתני' קיימא פלוגתייהו ומתניתין מצידי הרחבה מה שהזיקה קתני וכבר כתבתי למעלה דכל היכא דקתני מה שהזיקה היינו נזק שלם וא"א לומר דמשלם חצי נזק ומשום דכל שאכלו מצידי הרחבה משונה הוא ותולדה דקרן תמה שכבר כתבנו למעלה שאי אפשר לומר כן דאין המקומות שינוי וכדמוכח עובדא דברחא דסליק אדנא ואכיל ליפתא וחייביה רבה נזק שלם אליפת' ואדנא משום דאורחיה למיכל ליפתא ועוד דבהדיא אמרוה בירושלמי כמו שכתבנו.
הכי אתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת דחייבת אבל מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים פטורה ושמואל אמר אפילו מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים חייבת. תמיהא לי מי הזקיקו להפך כאן מחלוקתן בקולא וחומרא דללישנא קמא דבמחזרת פליגי רב לחומרא ושמואל לקולא והשתא רב לקולא ושמואל לחומרא ואלו כן נאמר בבי מדרשי' משמיה דשמואל ורב שמחלוקתן שנויה מפורשת כן ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דרב דפטר משום דכל שמניח נזקיו ברשות הרבים כל הקודם זכה בהם ואי אתי שפיר דרב אזיל הכא לטעמיה דאמר התם בפרק המניח וזה כיון שהקצה לרשות הרבים ואינו מגביהו אלא שמשוה אותו לרשות הרבים עשוי הוא לתקלה שנכשלים שם בני אדם והבהמות שמחליקין רגליהן בפירות ששם ואינו דומה לצידי הרחבה כי אותן צדדין גבוהים קצת מן הרחבה ואינן עשוין לתקלה והיינו דמדמי ליה לבור הסמוך לרשות הרבים שהפקירוהו הבעלים וא"ת אי משום דכל הקודם זכה בהם אמאי משלם מה שנהנית וי"ל דהכא בפירות שלא נתנן שם להשביחן דלא קנסו גופן משום שבחן אלא בדבר שנתנן ברשות הרבים כדי להשביח כדאיתא התם.
ומ"מ יתר ממה שנהנית אינו משלם כיון שיש תקלה בהנחתן. ובתוספת פי' דרב סבר בור ברשותו חייב כל שהוא מצומצם מר"ה דלא מצי למימר תורך בביראי מאי בעי דהא אי אפשר לעוברים לצמצם עצמן והלכך לענין אכילת פירות נמי פטור מהאי טעמא גופיה ושמואל דמחייב הכא לאכילת פירות פטר בבור דהי' להם לצמצם את עצמם בין בבור בין בפירות ודחי דבעלמא פטר רב והכא א"ל נהי דכי מתזיקנה בבורך לא משתלמת לי דאמרת לי תורך בבירא מאי בעי אבל לא כל כמינך לצמצם פירותיך לרשות הרבים כדי לחייבני ושמואל סבר להפך.
מהדורא תליתאה:
והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואוקימנא דקייימא לאגרא דאי לאו קיימא לאגרא אע"פ ששכר מראובן כיון שהבית נמצא של שמעון ושמעון לא עביד לאגורי פטור שהרי גברא דעביד למיגר אי חצר לא קיימא לאגרא פטור. וה"נ אע"ג דאוגר מראובן כיון דלאו דיליה הוות כמאן דליתיה להאי אוגרא דמי וכיון דשמעון מריה דביתא לא עביד לאוגרי פטור:
כהדיוט מדעת דמי: פירש הקונטרס וכו'. וקשה דהא לאו בידיעה תליא מילתא אלא במחאתו ושלא מדעתו דקאמר אורחא דמילתא נקט. אלא הכי פירושו הקדש שלא במחאה כהדיוט במחאה דמי שכבר מיחה הכתוב שלא יהנו מן ההקדש. הר"ר ישעיה ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב דהכי קאמר כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה. ע"כ.
ח"מ שס"ג הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא: ותימה למה לא העמיד שניהם דלא קיימא לאגרא והשוכר בית מראובן דמעלה שכר לשמעון לפי שבשכרה מראובן גילה בדעתו שהיה חפץ ליתן שכר כדאמרינן בבבא בתרא רבי יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לפי שגילה בדעתו וכו' והא דקאמר משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר כגון שדר שלא מדעתו ולא גילה שהיה חפץ לשכרה. וי"ל דהכא לא חשיב גלוי דעת אצל שמעון כי לא כיון לשכור וליתן שכירות אלא לראובן ולא לשמעון. גליון.
אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו וכו'. משום שנאמר ושאייה יוכת שער ורב יוסף וכו': אני תמה דהכא משמע דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת כרב הונא או כרב יוסף הא לאו הכי לא אמרינן זה נהנה וזה אינו חסר פטור וכולה שמעתין משמע דכל שאינו חסר וזה נהנה פטור כההיא דהמקיף את חבירו וכההוא דנטל אבן או קורה דהוה דייקינן מינה לעלמא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב הא למאן דאמר פטור אף זה היה פטור ורבי יוחנן נמי לא אשגח ביה ברבי אבהו דאמרה משמיה דשמואל ואמרי טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הא הדיוט דכוותה אף על פי שנהנה בשוה פרוטה פטור ואף על גב דבעל אבן או קורה לא מתהני בכלום על ידי כן. ושמא נאמר כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורים אלא שהריוח שמצילין אותם משאייה עולה כנגד הפסד זה. וממנה שאם היו כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה מעלה לו שכר והיינו דקאמר איכא בינייהו דקא משתמש ביה בתיבני וציביי. הרשב"א ז"ל.
ורבינו ישעיה תירץ וז"ל ושמא אמוראי נינהו ואליבא דרב הונא. וריב"א תירץ דלעיל מיבעיא ליה בין כשהבעל הבית נהנה בין כשאין בעל הבית נהנה וכל הני דמייתי למיפשט בעיין אי בנהנה בעל חצר מייתי למיפשט להך גיסא ואי בשאין נהנה מייתי למיפשט לאידך גיסא. ע"כ.
עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ובהא דאיכא בין רב הונא ורב יוסף דהיינו דמשתמש ביה בתבנא וציבי מסתברא דאזלינן לקולא דלא ידעינן הלכתא כמאן והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע ולא מפקינן ממונא אלא בראייה והרי"ף לא פסק בה כלום. ע"כ.
ולענין פסק הלכה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חייב להעלות לו שכר וכו'. וטעמא דמילתא משום דלא חסר ולא מידי ולא עוד אלא שמרויח בעל הבית בכך דביתא מיתב יתבא ומשום הכי הוי טעמא דאף על גב דהוו בה תיבנא וציבי ופנינהו לצד אחד שיהיה פטור מלתת לו שכר. מיהו אי הוה משתמש בה בתיבנא וציבי והוה עייל התם זימנא או תרתי ביומא ואזל האי ופנינהו ודר בה ובתר הכי תפס מארי ביתא מיניה שיעור אגרא כיון דלא איפסקא הלכתא כחד מהני לישני אית לן למימר דלא מפקינן מיניה דמצי אמר טעמא הוא דהדר בחצר חבירו אינו צריך להעלות לו שכר משום ושאייה יוכת שער דכיון דלא עיילי בה כלל מתקלקלה כי אויר הדרים והבלתם מחזק הקירות והנסרים של הבנין וגם הקורות ומאחר שהייתי נכנס שם בכל יום די היה לבית בכך ואתה קלקלת אותה בישיבתך בה יותר ממה שהיתה מתקלקלת הילכך אי תפס שיעור ההוא קלקולא לא מפקינן מיניה מיהו אגרא מעליא מפקינן מיניה דמארי ביתא אף על גב דתפס דזה נהנה וזה אינו חסר היא. ועוד דלישנא בתרא הוא דביתא מיתב יתבא ומדינא לית ליה למיהב ליה אגרא כלל וצריך עיון. הר"מ מסרקסטה ז"ל.
הא דאמרי אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה: תימה לי היכי דמי אי כבר גבה יציאותיו מיתמי האי גברא דלא מפייס להו מאי קסבר ומאי אמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו מעלה לו שכר מאי קאמר ומאי אמר לן דההוא אפדנא לא קיימא לאגרא לבתר דבנוה ומאי צריכי לטעמא דמעיקרא קדמונאי הוו יהבי להו ליתמי דבר מועט ואי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קאמר זיל פייסינהו לימא ליה זיל גבי להו. ומדוחק יש לי לומר דכיון שירד לקרקע של יתומים ובנאה מדעתו ואף על פי שהיא עשויה ליבנות כל שהן קטנים אי אפשר לגבות יציאותיו מהם עד שיגדלו ושמא אפילו שיגדלו יאמרו לו שקול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו לזה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהו היתומים נפסדים וכשיגדלו יתבע מהם יציאותיו.
ועוד צריכה לי תלמוד משום דאי מההיא טעמא האיך חייבו רב נחמן בשכר האפדנא די לו שיתן ליתומים כמה שהיו נותנים להם אותם קדמונאי ממה נפשך שאם יאמרו לו היתומים לכשיגדלו טול עציך ואבניך נמצא זה עומד בצל קורתו ואין להם ליתומים אלא שכר קרקעיתא של קלקלתו ואם יתרצו היתומים באותו בנין אז יתחייבו לפרוע לו יציאותיו ויגבה להם במותר השכירות שיש בין מה שהיו נותנין קדמונאי לשכירות כל האפדנא. ושמא נאמר דכל שהוציא יציאות בקרקע של יתומים דעתו שלא יהא נפרע מהם עד שיגדלו ויהיו בני פרעון וחזרו היציאות עליהם בחוב ויפרע זה שכירות כל האפדנא מעתה שאלו דר בהם עכשיו בלא פריעת שכירות אף נמצא נפרע מהיתומים מעתה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
הא מוקי מהדר ליה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי בה וכו': קושטא דמילתא קאמר אבל בודאי בר מן דין הוה ליה לחיוביה משום שחרוריתא דאשייתא וכדאמרינן לעיל דאפילו רבנן אית להו הכי בעלמא ולא פליגי עליה דר' יהודה אלא בבית ועלייה ומשום דבית משועבד לעלייה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ובמחזרת: כתבו בתוספות פירש הקונטרס דוקא במחזרת וכו'. האי דלא נקט אפילו במחזרת לפי שבא למעט אם אכלה בלא חיזורי כגון שצידי רחבה בולטין וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.
עוד כתבו בתוספות בפירוש אחר של רש"י ז"ל פירש דמחזרת חייבת משום קרן וכו'. וקשה לפירושו וכו'. ועוד דאם כן טפי הוי מה שנהנית ממה שהזיקה דמה שנהנית הוי דמי שעורים בזול כל זוזא חשבינן ליה בארבעה דנקי ומה שהזיקה לא הוי אלא חצי נזק. מיהו מצינן למימר דמה שנהנית לעולם משלמת ואם חצי נזק יותר משלמת יותר. הרא"ש ותלמיד הר"פ ז"ל. ורבינו ישעיה ז"ל תירץ דהא לא קשיא דשמא הא דקתני מתניתין משלמת מה שהזיקה קאי אדיוקא דמתניתין דמדקתני ואם נהנית משמע הא אם לא נהנית כגון שאכלה דברים הרעים פטורים ועלה קאמר אבל אכלה בצידי הרחבה אפילו דברים הרעים הוי ליה קרן ומשלמת מה שהזיקה כדין קרן והשתא הוי לשון מה שהזיקה להוסיף. עד כאן.
עוד הקשה תלמיד הר"פ ז"ל לפירוש רש"י דכולה מתניתין קיימא לפרושי שן ואת אמרת תולדה דקרן. ע"כ.
עוד קשה לפירוש רש"י דמשמע דחיוב מחזרת כחיוב דשמואל היכא דשבקתיה לרחבה. הרא"ש ז"ל.
יש מפרשים בחיוב המחזרת טעם אחר והוא שהחזרה משונה אצלם ובאים בחיובה מטעם קרן. ויראה לי לדעתם שמה שאמר משלמת מה שהזיקה פירוש לפי מה שהזיקה ומכל מקום דוקא חצי נזק כדין קרן. ולא עוד אלא שהם פוסקים כרב לחייב במחזרת ממה שאמרו בגמרא איכא דאמרי מחזרת לכולי עלמא חייבת. ועיקר הדברים כמו שכתבנו שהלכה כשמואל ואף על פי שבכל מקום אנו אומרים הלכה כאיכא דאמרי אני אומר שבכאן הרי בסוף הסוגיא אמרו מחזרת או כרב או כשמואל שהורה שהמחלוקת עדיין במקומה עומדת ורב ושמואל בדיני הלכה כשמואל. הרב המאירי ז"ל.
לכך נראה כמו שפירש רש"י ז"ל במהדורא בתרא דמתוך הרחבה משלם מה שנהנית משום דלא הוי ובער בשדה אחר אבל מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה דהוי שן בחצר הניזק דשפיר קרינן ביה ובער בשדה אחר לפי שאותם צדי רחבה גבוהים ויש להם רשות לבעלים להניח שם פירותיהם ומכל מקום לאו מיוחדת לשניהם קרינן ביה שהרי כיון שהניח אחד מהם שם פירותיו אין האחר רשאי לשטוח שם פירותיו וגם אין רשאין להניח לבהמות ללכת שם דאם לא כן הוה ליה לזה ולזה לשוורים דפטורין משן ורגל ולהכי מיקרי צידי הרחבה חצר הניזק. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכתב עוד רבינו ישעיה ז"ל לפי פירוש זה דמאי דאמרינן בגמרא ובמחזרת כלומר אף במחזרת הויא חצר הניזק וכל שכן אי אזלא בצידי הרחבה דאין לה רשות להלך שם. והא דנקט במחזרת דמשמע דוקא במחזרת הכי פירושו דוקא במחזרת אבל אם תהיה גבשושית גבוהה ברשות הרבים ואכלה שם בלא חזור אורחיה הוית ומשלמת מה שנהנית. עד כאן.
וזה לשון הגליונות לפירוש ב' של רש"י ז"ל שפירש מחזרת חייבת משום קרן נראה לי דשבקה לרחבה וקיימא בצידי הרחבה לשמואל הוי נמי משונה כיון דצידי הרחבה הוא מקום בולט ועלתה ועמדה עליו הוי משונה וחייב משום קרן. ומה שהקשו התוספות על פירוש רש"י מההיא דאורחיה למיכל ליפתא נראה למורי הרב שאינו קשה דדילמא רבא דאמר התם אורחיה למסלק סבירא ליה כשמואל דהכא דמחזרת אורחיה הוא והתם נמי הוי אורחיה. וי"ל לדעת התוספות שאין לתרץ דההיא דליפתא סבירא ליה כשמואל במחזרת דאורחיה דדילמא הוי איפכא דסבירא ליה כשמואל בקיימא בצידי הרחבה דהוי שנוי והוי קרן כדפירשתי כיון שהוא בולט הילכך ליכא למימר דסבר כשמואל על כן מקשינן אליבא דרב.
אבל קשה על פירוש הקונטרס שפירש שעל ידי חיזור הוי משונה והוי קרן דיחלק בדידה ולא יאמר מצידי הרחבה במה דברים אמורים שמשלמת מה שהזיקה במחזרת אבל בלא מחזרת משלמת מה שנהנית. וי"ל דפשיטא ליה דאם אכלה מתוך הרחבה על ידי חיזור דהוי משונה והוי קרן אבל בצידי הרחבה איצטריך לאשמועינן רבותא דסלקא דעתך אמינא כיון דמקום צר הוא שאינה יכולה לאכול אלא על ידי חיזור חשוב אורחא והוי שן ופטורה ברשות הרבים קמשמע לן כיון דאכלה על ידי חיזור משונה הוא והוי קרן וחייבת אף על גב דהוי ברשות הרבים. וא"ת יחלק הכל בצידי הרחבה בין מחזרת ללא מחזרת. ושמא בצידי הרחבה אין רגילות בלא חיזור. ונראה לתרץ עוד דברחבה אין שייך חיזור דאפילו אם תחזור מכל מקום דרכה לשם אבל בצידי רחבה שאין דרך הילוכה כלל אין דרכה לדחוק עצמה לחזור. גליון.
ועוד יש לומר דהכי פירושו דמתניתין תוך רחבה משלמת מה שנהנית היכא שהיא רגילות בלא חיזור ובצידי רחבה דהוי כאלו פירש בחיזור כי סתם צידי רחבה תמיד בחיזור. תלמידי הר"ר ישראל.
עוד הקשו בתוספות דמשלמת מה שהזיקה משמע נזק שלם פירוש משום דקאי על כיצד השן מועדת דאיירי בנזק שלם. עוד כתבו בתוספות ולשמואל מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרשות הרבים. תימה תפשוט ממתגלגל שפירש רש"י אי אזלינן בתר מקום הבהמה או בתר מקום האכילה דהכא קאמר שמואל דאזלינן בתר מקום הבהמה ופטורה. וי"ל דההיא בעיא דלעיל לא ישאל אותה לפי איכא דאמרי.
אבל קשה אם כן מה צריך לומר שמואל דקיימא בצידי הרחבה דאז משלמת מה שהזיקה נימא ברשות הרבים שמשלמת מה שנהנית במקום שיכולה לאכול בחיזור דחשיב רשות הרבים אבל במקום שאינה יכולה לאכול אפילו בחיזור משלמת מה שהזיקה ואם כן מה צריך לומר שמואל דקיימא בצידי הרחבה. וי"ל שכך דעת התוספות דהיכא שיכולה לאכול על ידי חיזור חשיב רשות הרבים אפילו שבקה לה לרחבה וקיימא בצידי הרחבה אבל היכא שאינה יכולה לאכול אפילו על ידי חיזור חשיב רשות הניזק הילכך צריך להעמיד דקיימא בצידי הרחבה דאז משלמת מה שהזיקה אבל לרב אפילו במקום שיכולה לאכול בחיזור חשיב רשות הניזק אבל אם יכולה לאכול בלא חיזור חשיב רשות הרבים ומשלמת מה שנהנית. ע"כ לשון הגליון.
קשה בין לרב בין לשמואל למה נקט תוך רחבה יחלק הכל בצידי רחבה לרב בלא מחזרת ולשמואל אפילו במחזרת. ונראה דהפירוש כן לרב מתוך הרחבה פירוש שעומדת ברחבה ואוכלת בצידי הרחבה בלא חיזור דהוי כאלו אוכלת תוך הרחבה ולשמואל אתי שפיר טפי דהכי פירושו מתוך הרחבה אפילו במחזרת אם עומדת תוך הרחבה ואוכלת משלמת מה שנהנית.
כגון דשבקה לרחבה ואזלא וכו': קשה דאם כן מצינו מקום אחד שחלוק בדינו כגון אם אוכלת בצידי הרחבה ועומדת בחוץ פטורה ואם הולכת בפנים חייבת באותו מקום. וא"ת דדוקא הולכת בפנים במקום שאינה יכולה לאכול מבחוץ אפילו בחיזור אם כן מצינו בצידי הרחבה חלוק וזה לא משמע במתניתין. לכן נראה דהאי דאמרינן דשבקה לרחבה פירוש שהוא גבוה ואין שום מקום בצידי הרחבה שיכולה לאכול אפילו בחיזור. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל כגון דשבקה לרחבה דאינה יכולה לאכול על ידי חיזור אלא אם כן הולכת שם והוי חצר הניזק. ע"כ.
מפתח החנות: לא רצה לתרץ כגון שפתח החנות אינו גבוה כי סתם פתח חנות יש בו תריסי חנויות והם גבוהים. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
היכי משכחת לה לאו במחזרת: שמשמע ליה דתריסי חנויות ממלאין צידי הרחבה לגמרי וכשהבהמה עומדת תוך הרחבה אינה יכולה לאכול בשום ענין (אלא) על ידי חיזור ולהכי פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דמפתח החנות הוי כמו צידי רחבה בשלמא לשמואל ניחא אלא לרב קשיא. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
דקיימא בקרן זוית: פירשו בתוספות כגון מבוי עקום וכו'. ולא רצו לפרש כדפירש רש"י משום דדעת רש"י ז"ל דאף על פי שכשהולכת מזה הצד פוגעת בפתח החנות כנגדה וכשבאה מצד אחר אינה פוגעת בפתח החנות כנגדה אפילו הכי חשיב רשות הרבים ואינה משלמת אלא מה שנהנית. אבל דעת התוספות שלא רצו לפרש כפירוש רש"י שנראה להם שאם היתה באה מצד אחר שלא היתה פוגעת בפתח החנות היה חשוב רשות הניזק והיה לה לשלם מה שהזיקה לפיכך פירשו הם כגון מבוי עקום לפי שמשני צדדין היא פוגעת בפתח החנות והוי רשות הרבים משני צדדין. גליון.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ופריק מתניתין אינה במחזרת אלא כגון דקיימא זה הפתח של חנות בקרן זוית וכגון שהיה רחב הרחבה שש אמות ובמקום אחר ארבע אמות ובאותן שתי אמות פתח פתוח לחנות ובה פירות והבהמה בדרך הילוכה פשטה ואכלה מאותו הפתח בלא חזרה והשן ברשות הרבים בלא שנוי פטורה. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ולדעת רב שהיה מחייב במחזרת מפרש פתח חנות זו בדרך שאין שם החזרת הראש וכגון שהיה חנות זו בסוף מבוי שאינו מפולש בבית שבכותל אמצעי והדרך מתעקם לשם למבוי אחר ונמצא שמפתח חנות זו אוכלת בלא החזרה ואחר כך מתהפכת לשביל האחר כגון זה. ע"כ לשונו.
כתוב בתוספות ולפירוש ר"י צריך לומר וכו'. וקשה נימא איפכא. ונראה דלעולם להוציא ממון אזלינן לקולא. תלמידי הר"ר ישראל ז"ל.
ורבינו ישעיה ז"ל הקשה לדעת ר"י דכל מה שהגדיים יכולים להגיע וכו'. דאם כן במתניתין דקתני מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה אמאי כיון דלגבי גדיים וטלאים הוי רשות הרבים לגבי מחזרת נמי תהוי רשות הרבים וליפטר. ואומר ר"י דלא דמי דצידי רשות הרבים גבוהין כל כך שאף גדיים הטעונים על הבהמה אינם מגיעים לשם אלא בקושי ובהארכת צוארם ואף לדידהו הוי חצר הניזק כמו למחזרת אבל מפתח החנות לא גביהי כל כך שלא יגיעו טלאים לאכול כדרכם ולדידהו הוי רשות הרבים ואגבן הוי רשות הרבים אף למחזרת.
ויש מקשים על אידך פירוש אמאי לא תני במתניתין מצידי הרחבה משלמת מה שנהנית ובטעינת גדיים דלדידהו הוי שן כמו מפתח החנות. ולאו מילתא היא דהא כבר אשכח פטורה במתוך הרחבה ומהדר למצוא חיובא וחיובא לא משכחת לה אלא במחזרת דהוה ליה קרן או לשמואל דשבקה לרחבה אבל מפתח החנות קאי אסיפא דקתני מתוך החנות משלם מה שהזיקה ומחזר למצוא פטורה ולהכי מוקי לה בטעינת גדיים דלדידהו הוי שן ברשות הרבים ופטורה. ומכל מקום קשה לפירוש זח הא דמסיק תלמודא איכא דאמרי במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת דהכי נמי הוי מצי למימר דפטורה דשן היא דהא לא שייך כלל לפלוגתא דמקצה מקום. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל לא עשו צידי הרחבה ופתח החנות כרשות הניזק לרב אלא לגבי בהמה שדרכה לילך לעבר פניה ברחבה אבל אם היתה הבהמה טעונה גדיים שדרכן להיות פניהם פונים אל הצדדין חזרו צידי הרחבה כתוך הרחבה ואינם משלמין אלא מה שנהנו. והכי איתא בירושלמי דגרסי התם רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם נזק שלם והא תנינא מפתח החנות משלמת מה שנהנית מן החנות משלמת מה שהזיקה מאי כדון תפתר כשהיתה חמור טעון גדיים ובשעת עברתן עקמו צואריהן ואכלו. ופירוש עקמו כאן פשטו צואריהן מעל גבי החמור. ע"כ.
כי פליגי במקצה מקום וכו': כתבו בתוספות ומסקינן פלוגתא דרב דאמר דחשיב שן ברשות הרבים אפילו אין יכולין לאכול בלא חיזור וכו'. הוצרכו התוספות לומר כן משום דקאי על לא שנו אלא מחזרת וכו' אבל מקצה מקום וכו' אם כן צריך שיהא מקצה מקום על ידי חיזור דומיא דמחזרת. אבל קשה התלמוד עצמו למה אמר לא שנו כדי שנצטרך לומר דמקצה מקום אליבא דרב איירי אפילו בחיזור דומיא דמחזרת לא יאמר לא שנו אלא יאמר במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת כי פליגי במקצה מקום דרב פוטר במקצה מקום בלא חיזור דוקא חשיב רשות הרבים אבל על ידי חיזור חשיב רשות הניזק. וי"ל אם כן למה חילקה המשנה בין אם אכלה מתוך הרחבה ובין אם אכלה מצידי הרחבה יאמר במקצה מקום דהוי רבותא טפי אף על פי שהוא של יחיד שהקצה אותו לבני רשות הרבים אפילו הכי אם אכלה שלא על ידי חיזור פטורה על ידי חיזור חייבת על כן הוצרך התלמוד לומר כן לא שנו וכו'.
עוד כתבו בתוספות והוי חצר הניזק אף על פי שיש רשות לבהמות לדרוס אצלם. וקשה דלעיל פירש רבינו תם דלא חשיב רשות הניזק לפירות אלא היכא שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה לשוורים אבל אם היה מיוחד לזה ולזה לשוורים דהיינו שיש רשות לדרוס אצלם לא הוי רשות הניזק לפירות והכא אמרינן בשיש רשות לדרוס אצלם הוי רשות הניזק לפירות. ויש לומר דהכא נמי דעת התוספות שיש לו רשות ברשות הרבים שאצל מקום פירות אבל אם היה לו רשות לדרוס במקום הפירות ממש לא הוי רשות הניזק אלא רשות הרבים. במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת. קשה יאמר במחזרת כולי עלמא לא פליגי דפטורה. וי"ל דלכך אמר חייבת לפי שצד אחד דהיינו אליבא דרב אתי כלישנא קמא דבמחזרת רב היה מחייב והשתא קאמר נמי דמחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת ואף על גב שגם אם היה אומר מחזרת כולי עלמא לא פליגי דפטור היה שמואל נמי שוה כלישנא קמא מכל מקום לא רצה להשוות אלא אליבא דרב שהוא דיבר תחילה במחזרת. גליון.
והכי איתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת וכו': תימה לי מי הזקיקו להפך כאן מחלוקתם בקולא וחומרא דללישנא קמא דבמחזרת פליגי רב לחומרא ושמואל לקולא והשתא רב לקולא ושמואל לחומרא. ואולי כן נאמר בבי מדרשא משמיה דשמואל ורב שמחלוקתן שנויה מפורשת כן. ולפי פירושו של רש"י שפירש דרב דפטר משום דכל שמניח נזקיו ברשות הרבים כל הקודם זכה בהם ודאי אתי שפיר דרב אזיל הכא לטעמיה דאמר התם בפרק המניח וכו'. הרשב"א ז"ל.
דרב סבר בור ברשותו חייב וכו': כתבו התוספות מיירי שלא נתנן ברשות הרבים כדי להשביח ופלוגתייהו דרב ושמואל מיירי שנתנן במקום שהוקצה כדי להשביח לפיכך אליבא דרב כל הקודם בהם זכה. וקשה בשלמא לפירוש התוספות שמחלקים בין נתנן כדי להשביח דפלוגתייהו בנתנן כדי להשביח ומתניתין בשלא נתנן כדי להשביח כמו שאומרים התוספות בהדיא ניחא דנקט מקצה מקום אבל לפירוש רש"י שלא נכנס לכל זה ואינו מחלק בין נתנן ובין לא נתנן אמאי אוקי התלמוד פלוגתייהו במקצה מקום לוקי פלוגתייהו כגון שהפירות ברשות הניזק ממש ולא הפקיר רשותו דרב פוטר אם אכלתן בהמה העוברת ברשות הרבים שיכול לומר בעל הבהמה לבעל הפירות כמו שאומר התלמוד לקמן לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירך לרשות הרבים ומחייבת ליה לתוראי ושמואל מחייב לפי שאינו חושש על סברא זו ואפילו שלא היינו מרויחים כלום בין זה לזה מכל מקום צריך ליתן טעם למה אמר כך ולא אמר כך. וי"ל דלכך לא אמר רשות הניזק ממש לפי שהיה קשה מה שמקשים התוספות ולא היה לו תירוץ דבשלמא במקצה מקום שיש לרשות לבני רשות הרבים ליכנס כל זמן שאין שם פירות אז נוכל לתרץ כמו שמתרצים התוספות דכשינטלו החיצוניים נמצאו הפנימיים סמוכין לרשות הרבים אבל בחצר הניזק ממש אין רשות לבני רשות הרבים ליכנס כלל אפילו אם ניטלו חיצוניים אם כן יקשה למה פטור על הפנימיים ולא יש תירוץ לפיכך לא אמר כן. גליון.
הקשו תלמידי ה"ר ישראל לפירוש הקונטרס שלא חלק בין נתנה להשביח ובין לא נתנה להשביח מה צריך ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים תיפוק ליה דכיון שנתן פירות ברשות הרבים כל הקודם בהם זכה. ושמא חצר השותפין הוא דאיצטריך למעוטי. ע"כ. כתוב בתוספות וקשה לר"י על פירוש זה דהא רב אמתניתין קאי וכו'. עוד הקשה תלמיד ה"ר פרץ ז"ל דאם כן פטור דקאמר רב היינו מלשלם מה שנהנית דפטור לגמרי ולא הוה דומיא דפטור דגבי מחזרת דמשלמת מה שנהנית ולפירוש ר"י אתי שפיר. ע"כ.
כתוב בתוספות ועוד דקאמר אלא פירות הא קחזי ליה וכו'. ואין לומר דמאי דאמרינן פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קחזי להו היינו משום שאכלתם בכוונה כי לפירוש הקונטרס כל הקודם זכה בהם ואפילו לאדם עצמו יכול לזכות בהם בכוונה כל שכן בהמתו. תלמידי הר"י ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ועוד קשה דמסיק לשמואל בעלמא בור ברשותו חייב וכו'. עד אלא הכא מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קא חזי ליה ומאי קאמר והלא הא דקאמרינן בור ברשותו חייב היינו תבנו וקשו דקא חזי להו ואפילו הכי כל הקודם זכה בהם ואם כן הכא נמי ליפטר. ויש ליישב לשון הקונטרס דהא דקא מייתי ההיא דכל הקודם זכה בהם דמיון בעלמא ולא לומר הכא נמי זכה אלא הכי פירושו רב אמר בור ברשותו חייב וכיון דבדבר המשביח כל הקודם זכה הכא בפירות שאינם משביחים לכל הפחות לא ישלם האוכלן כל ההיזק רק מה שנהנה והיינו דמסיק לשמואל הא קא חזי להו דלית ליה סברא דרב אלא סבר כיון דלא משבחי לא קנסינן בהו כלל והאוכלן חייב הואיל וחזי להו. ע"כ.
עוד הקשה תלמיד הר"פ ז"ל על פירוש רש"י וז"ל ושמואל סבר בור ברשותו פטור. פירש הקונטרס ואם כן הני פירות שהניח באותו מקום שהוקצה לרשות הרבים לא הוו מקלקלין כיון שפטור מתקלה הבאה על ידם ולכך חייבת לשלם הבהמה כשאכלתם.
וא"ת ומה ענין זה לבור דאנן קיימינן הכא במתניתין בשור המזיק ואתה מביא ראיה משור הניזק. ועוד דהתם חפר בור בשעה שלא הפקיר רשותו אבל הכא כשהניח פירותיו שם כבר הקצה רשותו ודמי לבור שחפר לאחר שהפקיר רשותו דחייב לכולי עלמא. יש לומר דמכל מקום כיון שיש לו רשות להניח פירותיו שם אחר שהקצה ולמנוע ההולכים מלילך שם בעוד שפירותיו שם הוי כלא הפקיר רשותו.
וקשה דאם כן שיש לו רשות להניח פירותיו שם אחר שהקצה לרבים נמי אמאי פטורה הבהמה כשאכלתם והלא אינם כמו מקלקלים שהניחם ברשות הרבים דאמרינן זכה בהם המחזיק בהם דהכא הרי הניחם ברשותו לאו כל כמינך שמקרבת לפיכך וכו' ולא דמי לצידי רחבה דמתניתין שהם גבוהים יותר מרשות הרבים אבל הכא שהקרקע שוה לרשות הרבים אין לו להניח פירותיו כל כך קרובים לרשות הרבים. עוד פירש רש"י אבל פירות וכו' ואם כן אפילו הוחלקה בהם הבהמה פטורה דהא יש לשמור מלהכשל בהם ולא דמי לאבנו סכינו ומשאו דחשבינן להו בור ואף על גב דחזיא להו דהתם הניחם שלא ברשות אבל הכא שהניחן ברשות לא מחייב מטעם בור כיון דחזיא להו. כך שיטת רש"י.
וקשה דהא אפילו שיש לו רשות להניחם מחייב לשלם מידי דהוה אפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן דאף על פי שהניחן ברשות אם הוזקו חייבין לשלם. ועוד קשה כל הני קושיות שפירשתי לעיל על פירוש רש"י.
לכך נראה לר"י לפרש כל הסוגיא בענין אחר דרב דאמר פטור היינו משום דקסבר שאין לו לצמצם כיון שהניחם אצל רשות הרבים אין ממש לה לבהמה לצמצם והוי כאלו אכלתם ברשות הרבים דמשלם כפי מה שנהנית בלבד. ושמואל אמר חייב שיש לו לצמצם ולא היה לה לבהמה לאכול שם וחשיב שפיר חצר הניזק. ועל זה קאמר בהא קמיפלגי דרב סבר וכו' ובהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דכיון שהפקיר רשותו חייב על התקלה כאלו עשאה ברשות הרבים משום שלא היה להם לצמצם כשהיו הולכים אצל הבור וכיון שהפקיר רשותו לא מצי אמר תורך ברשותי וכו' והכא נמי גבי פירות פטורה הבהמה כאלו אכלתן ברשות הרבים ומשלמת מה שנהנית דלא היה לה לצמצם. ושמואל סבר בור ברשותו פטור דאיבעי ליה לצמצם דרך הילוכו ומצי אמר ליה תורך ברשותי וכו' והכא נמי מצי אמר ליה בעל הפירות לבעל הבהמה תורך בפיראי מאי בעי דהיה לה לצמצם ולמה אכלה הפירות שהניחם במקום המיוחד לכך ולא ברשות הרבים הניחם דחשיב כחצר הניזק. וקאמר לא לעולם אימא לך בור ברשותו פטור והכא טעמא מאי דאמר ליה לא כל כמינך וכו' כלומר ודאי גבי בור מצי אמר ליה תורך ברשותי וכו' משום דהיה לו לצמצם דטענה זו מועלת לענין להפטר מן התקלה שבאת על ידי הבור כי אף על פי שהוא רשותו מכל מקום אין לו להתחייב במה שגורמת הבהמה עצמה אבל לא מהניא לענין להתחייב בעל הבהמה באכילת הפירות דלמה תתחייב במה שגרם בעל הפירות לעצמו שקרבם יותר מדאי לצד רשות הרבים. ושמואל אמר לעולם בור ברשותו חייב בהזיקו וכמו כן אם הפירות הזיקו אחרים חייב מטעם בור משום דלא מצי למימר תורך בפיראי מאי בעי דלא היה לו לצמצם דהא לאו אדעתיה ולא חזי ליה דבור אינו חייב אלא בשוטה ביום ובפקח בלילה אבל הכא כשאכלתם הבהמה ליכא למימר לאו אדעתיה שהרי בכוונה אכלתן ואם כן חייבת כדין שן בחצר הניזק. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ור"י פירש דרב סבר בור ברשותו חייב וכל הפשיעה שלו שבעל הבהמה אינו פושע כלל במה שמתקרבת בהמתו אל הבור הילכך כי אכלתם בהמתו פטור ושמואל סבר בור ברשותו פטור דכל הפשיעה לבעל הבהמה שאין לו להניחה להתקרב אל הבור הואיל ולא הפקירו הלכך אם אכלתם הבהמה חייב בעל הבהמה. אמר לך רב בעלמא בור ברשותו פטור דלאו פושע הוא ומכל מקום אם אכלתן הבהמה פטורה דנהי דמצי למימר ליה תורך בפיראי מאי בעי לפטור עצמו לחייב מזיקיו לא מצי אמר דהכא בעל הפירות פשע להקריבם כל כך לרשות הרבים שתאכלם בהמתו. ושמואל סבר בעלמא בור ברשותו חייב במה שהוא מזיק אחרים משום דמצי אמרי בעלי הבהמה לאו אדעתין הילכך חייב לשלם להם היזקן אבל לפטור עצמן ממה שאכלתן בהמתו בכוונה לא דמצי אמר בעל הפירות הא חזי לי. וכפירוש זה משמע מתוך פירוש רבינו חננאל ז"ל. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה