שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ב/דף כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א[עריכה]

כהדיוט מדעת דמי:    פירש הקונטרס וכו'. וקשה דהא לאו בידיעה תליא מילתא אלא במחאתו ושלא מדעתו דקאמר אורחא דמילתא נקט. אלא הכי פירושו הקדש שלא במחאה כהדיוט במחאה דמי שכבר מיחה הכתוב שלא יהנו מן ההקדש. הר"ר ישעיה ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב דהכי קאמר כהדיוט מדעת ומתנה עמו שיעלה לו שכר הוא שכן אמרה תורה שלא יהנה אדם בלא מעילה. ע"כ.

ח"מ שס"ג הא דקיימא לאגרא והא דלא קיימא:    ותימה למה לא העמיד שניהם דלא קיימא לאגרא והשוכר בית מראובן דמעלה שכר לשמעון לפי שבשכרה מראובן גילה בדעתו שהיה חפץ ליתן שכר כדאמרינן בבבא בתרא רבי יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לפי שגילה בדעתו וכו' והא דקאמר משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר כגון שדר שלא מדעתו ולא גילה שהיה חפץ לשכרה. וי"ל דהכא לא חשיב גלוי דעת אצל שמעון כי לא כיון לשכור וליתן שכירות אלא לראובן ולא לשמעון. גליון.

אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו וכו'. משום שנאמר ושאייה יוכת שער ורב יוסף וכו':    אני תמה דהכא משמע דדוקא משום דבעל החצר נהנה במקצת כרב הונא או כרב יוסף הא לאו הכי לא אמרינן זה נהנה וזה אינו חסר פטור וכולה שמעתין משמע דכל שאינו חסר וזה נהנה פטור כההיא דהמקיף את חבירו וכההוא דנטל אבן או קורה דהוה דייקינן מינה לעלמא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב הא למאן דאמר פטור אף זה היה פטור ורבי יוחנן נמי לא אשגח ביה ברבי אבהו דאמרה משמיה דשמואל ואמרי טעמא משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת הא הדיוט דכוותה אף על פי שנהנה בשוה פרוטה פטור ואף על גב דבעל אבן או קורה לא מתהני בכלום על ידי כן. ושמא נאמר כי על כל פנים יש הפסד קצת בבתים מחמת דריסת רגל הדיורים אלא שהריוח שמצילין אותם משאייה עולה כנגד הפסד זה. וממנה שאם היו כבר אנשי ביתו או אנשים אחרים דרים בה מחמת בעל הדירה ובא אחר ודר בה מעלה לו שכר והיינו דקאמר איכא בינייהו דקא משתמש ביה בתיבני וציביי. הרשב"א ז"ל.

ורבינו ישעיה תירץ וז"ל ושמא אמוראי נינהו ואליבא דרב הונא. וריב"א תירץ דלעיל מיבעיא ליה בין כשהבעל הבית נהנה בין כשאין בעל הבית נהנה וכל הני דמייתי למיפשט בעיין אי בנהנה בעל חצר מייתי למיפשט להך גיסא ואי בשאין נהנה מייתי למיפשט לאידך גיסא. ע"כ.

עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ובהא דאיכא בין רב הונא ורב יוסף דהיינו דמשתמש ביה בתבנא וציבי מסתברא דאזלינן לקולא דלא ידעינן הלכתא כמאן והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע ולא מפקינן ממונא אלא בראייה והרי"ף לא פסק בה כלום. ע"כ.

ולענין פסק הלכה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חייב להעלות לו שכר וכו'. וטעמא דמילתא משום דלא חסר ולא מידי ולא עוד אלא שמרויח בעל הבית בכך דביתא מיתב יתבא ומשום הכי הוי טעמא דאף על גב דהוו בה תיבנא וציבי ופנינהו לצד אחד שיהיה פטור מלתת לו שכר. מיהו אי הוה משתמש בה בתיבנא וציבי והוה עייל התם זימנא או תרתי ביומא ואזל האי ופנינהו ודר בה ובתר הכי תפס מארי ביתא מיניה שיעור אגרא כיון דלא איפסקא הלכתא כחד מהני לישני אית לן למימר דלא מפקינן מיניה דמצי אמר טעמא הוא דהדר בחצר חבירו אינו צריך להעלות לו שכר משום ושאייה יוכת שער דכיון דלא עיילי בה כלל מתקלקלה כי אויר הדרים והבלתם מחזק הקירות והנסרים של הבנין וגם הקורות ומאחר שהייתי נכנס שם בכל יום די היה לבית בכך ואתה קלקלת אותה בישיבתך בה יותר ממה שהיתה מתקלקלת הילכך אי תפס שיעור ההוא קלקולא לא מפקינן מיניה מיהו אגרא מעליא מפקינן מיניה דמארי ביתא אף על גב דתפס דזה נהנה וזה אינו חסר היא. ועוד דלישנא בתרא הוא דביתא מיתב יתבא ומדינא לית ליה למיהב ליה אגרא כלל וצריך עיון. הר"מ מסרקסטה ז"ל.

הא דאמרי אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה:    תימה לי היכי דמי אי כבר גבה יציאותיו מיתמי האי גברא דלא מפייס להו מאי קסבר ומאי אמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו מעלה לו שכר מאי קאמר ומאי אמר לן דההוא אפדנא לא קיימא לאגרא לבתר דבנוה ומאי צריכי לטעמא דמעיקרא קדמונאי הוו יהבי להו ליתמי דבר מועט ואי עדיין לא גבה ההוא גברא יציאותיו מיתמי מאי קאמר זיל פייסינהו לימא ליה זיל גבי להו. ומדוחק יש לי לומר דכיון שירד לקרקע של יתומים ובנאה מדעתו ואף על פי שהיא עשויה ליבנות כל שהן קטנים אי אפשר לגבות יציאותיו מהם עד שיגדלו ושמא אפילו שיגדלו יאמרו לו שקול עציך ואבניך לפיכך אומרים לו לזה שיפייס את היתומים מחמת שכירות הבתים מעתה שלא יהו היתומים נפסדים וכשיגדלו יתבע מהם יציאותיו.

ועוד צריכה לי תלמוד משום דאי מההיא טעמא האיך חייבו רב נחמן בשכר האפדנא די לו שיתן ליתומים כמה שהיו נותנים להם אותם קדמונאי ממה נפשך שאם יאמרו לו היתומים לכשיגדלו טול עציך ואבניך נמצא זה עומד בצל קורתו ואין להם ליתומים אלא שכר קרקעיתא של קלקלתו ואם יתרצו היתומים באותו בנין אז יתחייבו לפרוע לו יציאותיו ויגבה להם במותר השכירות שיש בין מה שהיו נותנין קדמונאי לשכירות כל האפדנא. ושמא נאמר דכל שהוציא יציאות בקרקע של יתומים דעתו שלא יהא נפרע מהם עד שיגדלו ויהיו בני פרעון וחזרו היציאות עליהם בחוב ויפרע זה שכירות כל האפדנא מעתה שאלו דר בהם עכשיו בלא פריעת שכירות אף נמצא נפרע מהיתומים מעתה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

הא מוקי מהדר ליה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי בה וכו':    קושטא דמילתא קאמר אבל בודאי בר מן דין הוה ליה לחיוביה משום שחרוריתא דאשייתא וכדאמרינן לעיל דאפילו רבנן אית להו הכי בעלמא ולא פליגי עליה דר' יהודה אלא בבית ועלייה ומשום דבית משועבד לעלייה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ובמחזרת:    כתבו בתוספות פירש הקונטרס דוקא במחזרת וכו'. האי דלא נקט אפילו במחזרת לפי שבא למעט אם אכלה בלא חיזורי כגון שצידי רחבה בולטין וכו' כמו שכתוב בתוספות. הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו בתוספות בפירוש אחר של רש"י ז"ל פירש דמחזרת חייבת משום קרן וכו'. וקשה לפירושו וכו'. ועוד דאם כן טפי הוי מה שנהנית ממה שהזיקה דמה שנהנית הוי דמי שעורים בזול כל זוזא חשבינן ליה בארבעה דנקי ומה שהזיקה לא הוי אלא חצי נזק. מיהו מצינן למימר דמה שנהנית לעולם משלמת ואם חצי נזק יותר משלמת יותר. הרא"ש ותלמיד הר"פ ז"ל. ורבינו ישעיה ז"ל תירץ דהא לא קשיא דשמא הא דקתני מתניתין משלמת מה שהזיקה קאי אדיוקא דמתניתין דמדקתני ואם נהנית משמע הא אם לא נהנית כגון שאכלה דברים הרעים פטורים ועלה קאמר אבל אכלה בצידי הרחבה אפילו דברים הרעים הוי ליה קרן ומשלמת מה שהזיקה כדין קרן והשתא הוי לשון מה שהזיקה להוסיף. עד כאן.

עוד הקשה תלמיד הר"פ ז"ל לפירוש רש"י דכולה מתניתין קיימא לפרושי שן ואת אמרת תולדה דקרן. ע"כ.

עוד קשה לפירוש רש"י דמשמע דחיוב מחזרת כחיוב דשמואל היכא דשבקתיה לרחבה. הרא"ש ז"ל.

יש מפרשים בחיוב המחזרת טעם אחר והוא שהחזרה משונה אצלם ובאים בחיובה מטעם קרן. ויראה לי לדעתם שמה שאמר משלמת מה שהזיקה פירוש לפי מה שהזיקה ומכל מקום דוקא חצי נזק כדין קרן. ולא עוד אלא שהם פוסקים כרב לחייב במחזרת ממה שאמרו בגמרא איכא דאמרי מחזרת לכולי עלמא חייבת. ועיקר הדברים כמו שכתבנו שהלכה כשמואל ואף על פי שבכל מקום אנו אומרים הלכה כאיכא דאמרי אני אומר שבכאן הרי בסוף הסוגיא אמרו מחזרת או כרב או כשמואל שהורה שהמחלוקת עדיין במקומה עומדת ורב ושמואל בדיני הלכה כשמואל. הרב המאירי ז"ל.

לכך נראה כמו שפירש רש"י ז"ל במהדורא בתרא דמתוך הרחבה משלם מה שנהנית משום דלא הוי ובער בשדה אחר אבל מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה דהוי שן בחצר הניזק דשפיר קרינן ביה ובער בשדה אחר לפי שאותם צדי רחבה גבוהים ויש להם רשות לבעלים להניח שם פירותיהם ומכל מקום לאו מיוחדת לשניהם קרינן ביה שהרי כיון שהניח אחד מהם שם פירותיו אין האחר רשאי לשטוח שם פירותיו וגם אין רשאין להניח לבהמות ללכת שם דאם לא כן הוה ליה לזה ולזה לשוורים דפטורין משן ורגל ולהכי מיקרי צידי הרחבה חצר הניזק. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב עוד רבינו ישעיה ז"ל לפי פירוש זה דמאי דאמרינן בגמרא ובמחזרת כלומר אף במחזרת הויא חצר הניזק וכל שכן אי אזלא בצידי הרחבה דאין לה רשות להלך שם. והא דנקט במחזרת דמשמע דוקא במחזרת הכי פירושו דוקא במחזרת אבל אם תהיה גבשושית גבוהה ברשות הרבים ואכלה שם בלא חזור אורחיה הוית ומשלמת מה שנהנית. עד כאן.

וזה לשון הגליונות לפירוש ב' של רש"י ז"ל שפירש מחזרת חייבת משום קרן נראה לי דשבקה לרחבה וקיימא בצידי הרחבה לשמואל הוי נמי משונה כיון דצידי הרחבה הוא מקום בולט ועלתה ועמדה עליו הוי משונה וחייב משום קרן. ומה שהקשו התוספות על פירוש רש"י מההיא דאורחיה למיכל ליפתא נראה למורי הרב שאינו קשה דדילמא רבא דאמר התם אורחיה למסלק סבירא ליה כשמואל דהכא דמחזרת אורחיה הוא והתם נמי הוי אורחיה. וי"ל לדעת התוספות שאין לתרץ דההיא דליפתא סבירא ליה כשמואל במחזרת דאורחיה דדילמא הוי איפכא דסבירא ליה כשמואל בקיימא בצידי הרחבה דהוי שנוי והוי קרן כדפירשתי כיון שהוא בולט הילכך ליכא למימר דסבר כשמואל על כן מקשינן אליבא דרב.

אבל קשה על פירוש הקונטרס שפירש שעל ידי חיזור הוי משונה והוי קרן דיחלק בדידה ולא יאמר מצידי הרחבה במה דברים אמורים שמשלמת מה שהזיקה במחזרת אבל בלא מחזרת משלמת מה שנהנית. וי"ל דפשיטא ליה דאם אכלה מתוך הרחבה על ידי חיזור דהוי משונה והוי קרן אבל בצידי הרחבה איצטריך לאשמועינן רבותא דסלקא דעתך אמינא כיון דמקום צר הוא שאינה יכולה לאכול אלא על ידי חיזור חשוב אורחא והוי שן ופטורה ברשות הרבים קמשמע לן כיון דאכלה על ידי חיזור משונה הוא והוי קרן וחייבת אף על גב דהוי ברשות הרבים. וא"ת יחלק הכל בצידי הרחבה בין מחזרת ללא מחזרת. ושמא בצידי הרחבה אין רגילות בלא חיזור. ונראה לתרץ עוד דברחבה אין שייך חיזור דאפילו אם תחזור מכל מקום דרכה לשם אבל בצידי רחבה שאין דרך הילוכה כלל אין דרכה לדחוק עצמה לחזור. גליון.

ועוד יש לומר דהכי פירושו דמתניתין תוך רחבה משלמת מה שנהנית היכא שהיא רגילות בלא חיזור ובצידי רחבה דהוי כאלו פירש בחיזור כי סתם צידי רחבה תמיד בחיזור. תלמידי הר"ר ישראל.

עוד הקשו בתוספות דמשלמת מה שהזיקה משמע נזק שלם פירוש משום דקאי על כיצד השן מועדת דאיירי בנזק שלם. עוד כתבו בתוספות ולשמואל מקום שיכולה לאכול בחזרה חשיב לה כרשות הרבים. תימה תפשוט ממתגלגל שפירש רש"י אי אזלינן בתר מקום הבהמה או בתר מקום האכילה דהכא קאמר שמואל דאזלינן בתר מקום הבהמה ופטורה. וי"ל דההיא בעיא דלעיל לא ישאל אותה לפי איכא דאמרי.

אבל קשה אם כן מה צריך לומר שמואל דקיימא בצידי הרחבה דאז משלמת מה שהזיקה נימא ברשות הרבים שמשלמת מה שנהנית במקום שיכולה לאכול בחיזור דחשיב רשות הרבים אבל במקום שאינה יכולה לאכול אפילו בחיזור משלמת מה שהזיקה ואם כן מה צריך לומר שמואל דקיימא בצידי הרחבה. וי"ל שכך דעת התוספות דהיכא שיכולה לאכול על ידי חיזור חשיב רשות הרבים אפילו שבקה לה לרחבה וקיימא בצידי הרחבה אבל היכא שאינה יכולה לאכול אפילו על ידי חיזור חשיב רשות הניזק הילכך צריך להעמיד דקיימא בצידי הרחבה דאז משלמת מה שהזיקה אבל לרב אפילו במקום שיכולה לאכול בחיזור חשיב רשות הניזק אבל אם יכולה לאכול בלא חיזור חשיב רשות הרבים ומשלמת מה שנהנית. ע"כ לשון הגליון.

קשה בין לרב בין לשמואל למה נקט תוך רחבה יחלק הכל בצידי רחבה לרב בלא מחזרת ולשמואל אפילו במחזרת. ונראה דהפירוש כן לרב מתוך הרחבה פירוש שעומדת ברחבה ואוכלת בצידי הרחבה בלא חיזור דהוי כאלו אוכלת תוך הרחבה ולשמואל אתי שפיר טפי דהכי פירושו מתוך הרחבה אפילו במחזרת אם עומדת תוך הרחבה ואוכלת משלמת מה שנהנית.

כגון דשבקה לרחבה ואזלא וכו':    קשה דאם כן מצינו מקום אחד שחלוק בדינו כגון אם אוכלת בצידי הרחבה ועומדת בחוץ פטורה ואם הולכת בפנים חייבת באותו מקום. וא"ת דדוקא הולכת בפנים במקום שאינה יכולה לאכול מבחוץ אפילו בחיזור אם כן מצינו בצידי הרחבה חלוק וזה לא משמע במתניתין. לכן נראה דהאי דאמרינן דשבקה לרחבה פירוש שהוא גבוה ואין שום מקום בצידי הרחבה שיכולה לאכול אפילו בחיזור. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל כגון דשבקה לרחבה דאינה יכולה לאכול על ידי חיזור אלא אם כן הולכת שם והוי חצר הניזק. ע"כ.

מפתח החנות:    לא רצה לתרץ כגון שפתח החנות אינו גבוה כי סתם פתח חנות יש בו תריסי חנויות והם גבוהים. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

היכי משכחת לה לאו במחזרת:    שמשמע ליה דתריסי חנויות ממלאין צידי הרחבה לגמרי וכשהבהמה עומדת תוך הרחבה אינה יכולה לאכול בשום ענין (אלא) על ידי חיזור ולהכי פריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דמפתח החנות הוי כמו צידי רחבה בשלמא לשמואל ניחא אלא לרב קשיא. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

דקיימא בקרן זוית:    פירשו בתוספות כגון מבוי עקום וכו'. ולא רצו לפרש כדפירש רש"י משום דדעת רש"י ז"ל דאף על פי שכשהולכת מזה הצד פוגעת בפתח החנות כנגדה וכשבאה מצד אחר אינה פוגעת בפתח החנות כנגדה אפילו הכי חשיב רשות הרבים ואינה משלמת אלא מה שנהנית. אבל דעת התוספות שלא רצו לפרש כפירוש רש"י שנראה להם שאם היתה באה מצד אחר שלא היתה פוגעת בפתח החנות היה חשוב רשות הניזק והיה לה לשלם מה שהזיקה לפיכך פירשו הם כגון מבוי עקום לפי שמשני צדדין היא פוגעת בפתח החנות והוי רשות הרבים משני צדדין. גליון.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל ופריק מתניתין אינה במחזרת אלא כגון דקיימא זה הפתח של חנות בקרן זוית וכגון שהיה רחב הרחבה שש אמות ובמקום אחר ארבע אמות ובאותן שתי אמות פתח פתוח לחנות ובה פירות והבהמה בדרך הילוכה פשטה ואכלה מאותו הפתח בלא חזרה והשן ברשות הרבים בלא שנוי פטורה. ע"כ.

והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל ולדעת רב שהיה מחייב במחזרת מפרש פתח חנות זו בדרך שאין שם החזרת הראש וכגון שהיה חנות זו בסוף מבוי שאינו מפולש בבית שבכותל אמצעי והדרך מתעקם לשם למבוי אחר ונמצא שמפתח חנות זו אוכלת בלא החזרה ואחר כך מתהפכת לשביל האחר כגון זה. ע"כ לשונו.

כתוב בתוספות ולפירוש ר"י צריך לומר וכו'. וקשה נימא איפכא. ונראה דלעולם להוציא ממון אזלינן לקולא. תלמידי הר"ר ישראל ז"ל.

ורבינו ישעיה ז"ל הקשה לדעת ר"י דכל מה שהגדיים יכולים להגיע וכו'. דאם כן במתניתין דקתני מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה אמאי כיון דלגבי גדיים וטלאים הוי רשות הרבים לגבי מחזרת נמי תהוי רשות הרבים וליפטר. ואומר ר"י דלא דמי דצידי רשות הרבים גבוהין כל כך שאף גדיים הטעונים על הבהמה אינם מגיעים לשם אלא בקושי ובהארכת צוארם ואף לדידהו הוי חצר הניזק כמו למחזרת אבל מפתח החנות לא גביהי כל כך שלא יגיעו טלאים לאכול כדרכם ולדידהו הוי רשות הרבים ואגבן הוי רשות הרבים אף למחזרת.

ויש מקשים על אידך פירוש אמאי לא תני במתניתין מצידי הרחבה משלמת מה שנהנית ובטעינת גדיים דלדידהו הוי שן כמו מפתח החנות. ולאו מילתא היא דהא כבר אשכח פטורה במתוך הרחבה ומהדר למצוא חיובא וחיובא לא משכחת לה אלא במחזרת דהוה ליה קרן או לשמואל דשבקה לרחבה אבל מפתח החנות קאי אסיפא דקתני מתוך החנות משלם מה שהזיקה ומחזר למצוא פטורה ולהכי מוקי לה בטעינת גדיים דלדידהו הוי שן ברשות הרבים ופטורה. ומכל מקום קשה לפירוש זח הא דמסיק תלמודא איכא דאמרי במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת דהכי נמי הוי מצי למימר דפטורה דשן היא דהא לא שייך כלל לפלוגתא דמקצה מקום. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל לא עשו צידי הרחבה ופתח החנות כרשות הניזק לרב אלא לגבי בהמה שדרכה לילך לעבר פניה ברחבה אבל אם היתה הבהמה טעונה גדיים שדרכן להיות פניהם פונים אל הצדדין חזרו צידי הרחבה כתוך הרחבה ואינם משלמין אלא מה שנהנו. והכי איתא בירושלמי דגרסי התם רב אמר עקמה צוארה ואכלה משלם נזק שלם והא תנינא מפתח החנות משלמת מה שנהנית מן החנות משלמת מה שהזיקה מאי כדון תפתר כשהיתה חמור טעון גדיים ובשעת עברתן עקמו צואריהן ואכלו. ופירוש עקמו כאן פשטו צואריהן מעל גבי החמור. ע"כ.

כי פליגי במקצה מקום וכו':    כתבו בתוספות ומסקינן פלוגתא דרב דאמר דחשיב שן ברשות הרבים אפילו אין יכולין לאכול בלא חיזור וכו'. הוצרכו התוספות לומר כן משום דקאי על לא שנו אלא מחזרת וכו' אבל מקצה מקום וכו' אם כן צריך שיהא מקצה מקום על ידי חיזור דומיא דמחזרת. אבל קשה התלמוד עצמו למה אמר לא שנו כדי שנצטרך לומר דמקצה מקום אליבא דרב איירי אפילו בחיזור דומיא דמחזרת לא יאמר לא שנו אלא יאמר במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת כי פליגי במקצה מקום דרב פוטר במקצה מקום בלא חיזור דוקא חשיב רשות הרבים אבל על ידי חיזור חשיב רשות הניזק. וי"ל אם כן למה חילקה המשנה בין אם אכלה מתוך הרחבה ובין אם אכלה מצידי הרחבה יאמר במקצה מקום דהוי רבותא טפי אף על פי שהוא של יחיד שהקצה אותו לבני רשות הרבים אפילו הכי אם אכלה שלא על ידי חיזור פטורה על ידי חיזור חייבת על כן הוצרך התלמוד לומר כן לא שנו וכו'.

עוד כתבו בתוספות והוי חצר הניזק אף על פי שיש רשות לבהמות לדרוס אצלם. וקשה דלעיל פירש רבינו תם דלא חשיב רשות הניזק לפירות אלא היכא שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה לשוורים אבל אם היה מיוחד לזה ולזה לשוורים דהיינו שיש רשות לדרוס אצלם לא הוי רשות הניזק לפירות והכא אמרינן בשיש רשות לדרוס אצלם הוי רשות הניזק לפירות. ויש לומר דהכא נמי דעת התוספות שיש לו רשות ברשות הרבים שאצל מקום פירות אבל אם היה לו רשות לדרוס במקום הפירות ממש לא הוי רשות הניזק אלא רשות הרבים. במחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת. קשה יאמר במחזרת כולי עלמא לא פליגי דפטורה. וי"ל דלכך אמר חייבת לפי שצד אחד דהיינו אליבא דרב אתי כלישנא קמא דבמחזרת רב היה מחייב והשתא קאמר נמי דמחזרת כולי עלמא לא פליגי דחייבת ואף על גב שגם אם היה אומר מחזרת כולי עלמא לא פליגי דפטור היה שמואל נמי שוה כלישנא קמא מכל מקום לא רצה להשוות אלא אליבא דרב שהוא דיבר תחילה במחזרת. גליון.

והכי איתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת וכו':    תימה לי מי הזקיקו להפך כאן מחלוקתם בקולא וחומרא דללישנא קמא דבמחזרת פליגי רב לחומרא ושמואל לקולא והשתא רב לקולא ושמואל לחומרא. ואולי כן נאמר בבי מדרשא משמיה דשמואל ורב שמחלוקתן שנויה מפורשת כן. ולפי פירושו של רש"י שפירש דרב דפטר משום דכל שמניח נזקיו ברשות הרבים כל הקודם זכה בהם ודאי אתי שפיר דרב אזיל הכא לטעמיה דאמר התם בפרק המניח וכו'. הרשב"א ז"ל.

דרב סבר בור ברשותו חייב וכו':    כתבו התוספות מיירי שלא נתנן ברשות הרבים כדי להשביח ופלוגתייהו דרב ושמואל מיירי שנתנן במקום שהוקצה כדי להשביח לפיכך אליבא דרב כל הקודם בהם זכה. וקשה בשלמא לפירוש התוספות שמחלקים בין נתנן כדי להשביח דפלוגתייהו בנתנן כדי להשביח ומתניתין בשלא נתנן כדי להשביח כמו שאומרים התוספות בהדיא ניחא דנקט מקצה מקום אבל לפירוש רש"י שלא נכנס לכל זה ואינו מחלק בין נתנן ובין לא נתנן אמאי אוקי התלמוד פלוגתייהו במקצה מקום לוקי פלוגתייהו כגון שהפירות ברשות הניזק ממש ולא הפקיר רשותו דרב פוטר אם אכלתן בהמה העוברת ברשות הרבים שיכול לומר בעל הבהמה לבעל הפירות כמו שאומר התלמוד לקמן לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירך לרשות הרבים ומחייבת ליה לתוראי ושמואל מחייב לפי שאינו חושש על סברא זו ואפילו שלא היינו מרויחים כלום בין זה לזה מכל מקום צריך ליתן טעם למה אמר כך ולא אמר כך. וי"ל דלכך לא אמר רשות הניזק ממש לפי שהיה קשה מה שמקשים התוספות ולא היה לו תירוץ דבשלמא במקצה מקום שיש לרשות לבני רשות הרבים ליכנס כל זמן שאין שם פירות אז נוכל לתרץ כמו שמתרצים התוספות דכשינטלו החיצוניים נמצאו הפנימיים סמוכין לרשות הרבים אבל בחצר הניזק ממש אין רשות לבני רשות הרבים ליכנס כלל אפילו אם ניטלו חיצוניים אם כן יקשה למה פטור על הפנימיים ולא יש תירוץ לפיכך לא אמר כן. גליון.

הקשו תלמידי ה"ר ישראל לפירוש הקונטרס שלא חלק בין נתנה להשביח ובין לא נתנה להשביח מה צריך ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים תיפוק ליה דכיון שנתן פירות ברשות הרבים כל הקודם בהם זכה. ושמא חצר השותפין הוא דאיצטריך למעוטי. ע"כ. כתוב בתוספות וקשה לר"י על פירוש זה דהא רב אמתניתין קאי וכו'. עוד הקשה תלמיד ה"ר פרץ ז"ל דאם כן פטור דקאמר רב היינו מלשלם מה שנהנית דפטור לגמרי ולא הוה דומיא דפטור דגבי מחזרת דמשלמת מה שנהנית ולפירוש ר"י אתי שפיר. ע"כ.

כתוב בתוספות ועוד דקאמר אלא פירות הא קחזי ליה וכו'. ואין לומר דמאי דאמרינן פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קחזי להו היינו משום שאכלתם בכוונה כי לפירוש הקונטרס כל הקודם זכה בהם ואפילו לאדם עצמו יכול לזכות בהם בכוונה כל שכן בהמתו. תלמידי הר"י ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ועוד קשה דמסיק לשמואל בעלמא בור ברשותו חייב וכו'. עד אלא הכא מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קא חזי ליה ומאי קאמר והלא הא דקאמרינן בור ברשותו חייב היינו תבנו וקשו דקא חזי להו ואפילו הכי כל הקודם זכה בהם ואם כן הכא נמי ליפטר. ויש ליישב לשון הקונטרס דהא דקא מייתי ההיא דכל הקודם זכה בהם דמיון בעלמא ולא לומר הכא נמי זכה אלא הכי פירושו רב אמר בור ברשותו חייב וכיון דבדבר המשביח כל הקודם זכה הכא בפירות שאינם משביחים לכל הפחות לא ישלם האוכלן כל ההיזק רק מה שנהנה והיינו דמסיק לשמואל הא קא חזי להו דלית ליה סברא דרב אלא סבר כיון דלא משבחי לא קנסינן בהו כלל והאוכלן חייב הואיל וחזי להו. ע"כ.

עוד הקשה תלמיד הר"פ ז"ל על פירוש רש"י וז"ל ושמואל סבר בור ברשותו פטור. פירש הקונטרס ואם כן הני פירות שהניח באותו מקום שהוקצה לרשות הרבים לא הוו מקלקלין כיון שפטור מתקלה הבאה על ידם ולכך חייבת לשלם הבהמה כשאכלתם.

וא"ת ומה ענין זה לבור דאנן קיימינן הכא במתניתין בשור המזיק ואתה מביא ראיה משור הניזק. ועוד דהתם חפר בור בשעה שלא הפקיר רשותו אבל הכא כשהניח פירותיו שם כבר הקצה רשותו ודמי לבור שחפר לאחר שהפקיר רשותו דחייב לכולי עלמא. יש לומר דמכל מקום כיון שיש לו רשות להניח פירותיו שם אחר שהקצה ולמנוע ההולכים מלילך שם בעוד שפירותיו שם הוי כלא הפקיר רשותו.

וקשה דאם כן שיש לו רשות להניח פירותיו שם אחר שהקצה לרבים נמי אמאי פטורה הבהמה כשאכלתם והלא אינם כמו מקלקלים שהניחם ברשות הרבים דאמרינן זכה בהם המחזיק בהם דהכא הרי הניחם ברשותו לאו כל כמינך שמקרבת לפיכך וכו' ולא דמי לצידי רחבה דמתניתין שהם גבוהים יותר מרשות הרבים אבל הכא שהקרקע שוה לרשות הרבים אין לו להניח פירותיו כל כך קרובים לרשות הרבים. עוד פירש רש"י אבל פירות וכו' ואם כן אפילו הוחלקה בהם הבהמה פטורה דהא יש לשמור מלהכשל בהם ולא דמי לאבנו סכינו ומשאו דחשבינן להו בור ואף על גב דחזיא להו דהתם הניחם שלא ברשות אבל הכא שהניחן ברשות לא מחייב מטעם בור כיון דחזיא להו. כך שיטת רש"י.

וקשה דהא אפילו שיש לו רשות להניחם מחייב לשלם מידי דהוה אפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן דאף על פי שהניחן ברשות אם הוזקו חייבין לשלם. ועוד קשה כל הני קושיות שפירשתי לעיל על פירוש רש"י.

לכך נראה לר"י לפרש כל הסוגיא בענין אחר דרב דאמר פטור היינו משום דקסבר שאין לו לצמצם כיון שהניחם אצל רשות הרבים אין ממש לה לבהמה לצמצם והוי כאלו אכלתם ברשות הרבים דמשלם כפי מה שנהנית בלבד. ושמואל אמר חייב שיש לו לצמצם ולא היה לה לבהמה לאכול שם וחשיב שפיר חצר הניזק. ועל זה קאמר בהא קמיפלגי דרב סבר וכו' ובהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דכיון שהפקיר רשותו חייב על התקלה כאלו עשאה ברשות הרבים משום שלא היה להם לצמצם כשהיו הולכים אצל הבור וכיון שהפקיר רשותו לא מצי אמר תורך ברשותי וכו' והכא נמי גבי פירות פטורה הבהמה כאלו אכלתן ברשות הרבים ומשלמת מה שנהנית דלא היה לה לצמצם. ושמואל סבר בור ברשותו פטור דאיבעי ליה לצמצם דרך הילוכו ומצי אמר ליה תורך ברשותי וכו' והכא נמי מצי אמר ליה בעל הפירות לבעל הבהמה תורך בפיראי מאי בעי דהיה לה לצמצם ולמה אכלה הפירות שהניחם במקום המיוחד לכך ולא ברשות הרבים הניחם דחשיב כחצר הניזק. וקאמר לא לעולם אימא לך בור ברשותו פטור והכא טעמא מאי דאמר ליה לא כל כמינך וכו' כלומר ודאי גבי בור מצי אמר ליה תורך ברשותי וכו' משום דהיה לו לצמצם דטענה זו מועלת לענין להפטר מן התקלה שבאת על ידי הבור כי אף על פי שהוא רשותו מכל מקום אין לו להתחייב במה שגורמת הבהמה עצמה אבל לא מהניא לענין להתחייב בעל הבהמה באכילת הפירות דלמה תתחייב במה שגרם בעל הפירות לעצמו שקרבם יותר מדאי לצד רשות הרבים. ושמואל אמר לעולם בור ברשותו חייב בהזיקו וכמו כן אם הפירות הזיקו אחרים חייב מטעם בור משום דלא מצי למימר תורך בפיראי מאי בעי דלא היה לו לצמצם דהא לאו אדעתיה ולא חזי ליה דבור אינו חייב אלא בשוטה ביום ובפקח בלילה אבל הכא כשאכלתם הבהמה ליכא למימר לאו אדעתיה שהרי בכוונה אכלתן ואם כן חייבת כדין שן בחצר הניזק. ע"כ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ור"י פירש דרב סבר בור ברשותו חייב וכל הפשיעה שלו שבעל הבהמה אינו פושע כלל במה שמתקרבת בהמתו אל הבור הילכך כי אכלתם בהמתו פטור ושמואל סבר בור ברשותו פטור דכל הפשיעה לבעל הבהמה שאין לו להניחה להתקרב אל הבור הואיל ולא הפקירו הלכך אם אכלתם הבהמה חייב בעל הבהמה. אמר לך רב בעלמא בור ברשותו פטור דלאו פושע הוא ומכל מקום אם אכלתן הבהמה פטורה דנהי דמצי למימר ליה תורך בפיראי מאי בעי לפטור עצמו לחייב מזיקיו לא מצי אמר דהכא בעל הפירות פשע להקריבם כל כך לרשות הרבים שתאכלם בהמתו. ושמואל סבר בעלמא בור ברשותו חייב במה שהוא מזיק אחרים משום דמצי אמרי בעלי הבהמה לאו אדעתין הילכך חייב לשלם להם היזקן אבל לפטור עצמן ממה שאכלתן בהמתו בכוונה לא דמצי אמר בעל הפירות הא חזי לי. וכפירוש זה משמע מתוך פירוש רבינו חננאל ז"ל. ע"כ.

דף כא עמוד ב[עריכה]

דכולי עלמא במחזרת אי כרב אי כשמואל וכו':    פירוש ופליגי באכלה מתוך הרחבה. לפי אותם המפרשים דפליגי רב ושמואל במחזרת אי הוה חשיבא קרן או שן הכי פירושו דכולי עלמא מחזרת אי כרב דהוי משונה דרבי מאיר מחייב חצי נזק אפילו מחזרת דמשונה הוא אבל לא מתוך הרחבה ורבי יוסי ורבי אלעזר סברי אף מתוך הרחבה חייב דשן ברשות הרבים חייב. אי כשמואל דמחזרת לאו משונה הוא ולרבי מאיר לא מחייב מחזרת אלא דשבקה לרחבה ואזלא בצידי הרחבה ורבי יוסי ורבי אלעזר מחייבי לה אף ברשות הרבים אמנם לאידך פירושא קשה וכו' ככתוב בתוספות. ה"ר ישעיה ז"ל.

אי כרב אי כשמואל:    לפירוש רש"י הכי קאמר אי כרב תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה בכל ענין אף במחזרת וכן רבי יוסי קאמר אין דרכה לאכול ברחבה ולא לחזר אלא להלך ואי כשמואל תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה כגון דשבקתה לרחבה ואזלא וקיימא כולה בצידי הרחבה דאז הוי חצר הניזק הא קיימא תוך הרחבה וחזרה בצידי פטורה ורבי יוסי נמי כשמואל ולא מכל וכל דהא רבי יוסי אף בתוך הרחבה מחייב כדבעינן למימר בסמוך וכל שכן מחזרת ושמואל פטר בתוך הרחבה אלא בהא סבר כשמואל דאין החיזור מחשיבו לקרן אלא אכתי שן הוא ומטעם שן קא מחייב ליה. ולפירוש התוספות צריך לומר אי כרב תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה ואף על ידי חיזור דחשיב חצר הניזק וכן רבי יוסי אמר אין דרכה לאכול ולא לחזר אלא להלך ואם כן הוי חצר הניזק כרב. ואי כשמואל תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה הא חזרה פטורה דהוי שן ברשות הרבים ורבי יוסי סבר אין דרכה לאכול בצדי ולמשבק הרחבה אבל בחיזור אורחא היא ושן ברשות הרבים היא. ואם תאמר מאי נפקא מינה לרבי יוסי אי חשיב חצר הניזק או רשות הרבים הלא בשניהם מחייב רבי יוסי כדאמר בסמוך. וי"ל דנפקא מינה אם עמדה בחצר המזיק והחזירה ראשה לרשות הרבים דאי כרב חייבת ואי כשמואל כיון שרגליה בחצר המזיק אין החיזור מחייבתה. ע"כ רבינו פרץ ז"ל.

כתבו בתוספות רבי יוסי לא מצי סבר כשמואל וכו'. ואף על גב דכרב נמי אינו יכול לסבור דרב פוטר ברשות הרבים בלא חיזור מכל מקום מצי סבר בצד אחד היכא שאכלה על ידי חיזור אף על פי שמן הראוי הוא רשות הרבים רב חשיב ליה רשות הניזק הכי נמי רבי יוסי חשיב רשות הרבים רשות הניזק אבל כשמואל לא מצי סבר דבין אכלה על ידי חיזור ובין שלא על ידי חיזור פטור ברשות הרבים.

עוד כתבו בתוספות אף על גב דלרבי יוסי אין נפקותא וכו'. וקשה דגם לרבי יוסי משכחת לה נפקותא כגון שהיו פירות של הניזק ברשות הרבים סמוך לרשות המזיק ואכלה אותם בהמתו של המזיק דלרב חייב אם אכלה על ידי חיזור ולשמואל אפילו אכלה על ידי חיזור פטורה וצריך עיון. גליון.

ואומר ה"ר ישראל ז"ל דמרשות המזיק לא נמצא שיכולה לאכול דוקא בחיזור ואם כן כיון שיכולה לאכול נמי בלא חיזור הוי לעולם ברשות המזיק או ברשות הרבים ואם כן אין דין מחזרת כאן. ועוד יש לומר דעכשיו רשות הרבים חשיב כמו תוך החנות ואין נפקותא בחיזור דלעולם לא יחשב כמו רשות המזיק. וקשה עכשיו דברשות הרבים חייב איך מיושב לישנא דקאמר אין דרכה לאכול אלא להלך הא אפילו דרכה לאכול חייב. ושמא רבי יוסי לדברי רבי מאיר דפוטר ברשות הרבים קאמר לדידך שאתה פוטר ברשות הרבים משום שאין דרכה לאכול ולהלך. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אי כרב. אי אפשר לפרש דכולן סבירי להו או כרב או כשמואל דהא רבי יוסי ורבי אלעזר דאמרי דאין דרכה של בהמה וכו' על כרחך לית להו כשמואל דאמר מחזרת פטור. אלא דאפשר דרבי מאיר סבר כרב שפירש דכל שאוכלת מצידי הרחבה דחייבת ואף על גב דלא שבקתיה לרשות הרבים אלא שמחזרת. ואם כן כלהו קיימי בחדא שיטתא במחזרת ולא פליגי בה כלל. וכן נמי אפשר דסבירא ליה כשמואל ומחזרת פטור ומאי צידי הרחבה דקאמר כגון דשבקתיה לרחבה ואזיל בצידי הרחבה. עד כאן.

והרמ"ה ז"ל פירש לא מחזרת דכולי עלמא אי כרב אי כשמואל ואי היה רבי יוסי פוטר ברשות הרבים היה יכול לסבור או כרב או כשמואל. הרא"ש ז"ל.

ותלמידי הר"פ ז"ל תירצו וזה לשונם הכי קאמר דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל לדידן דסבירי לן דשן פטור ברשות הרבים. ע"כ.

ומר סבר פירוש רבי אלעזר וביער בשדה אחר וכו':    וא"ת והא לעיל אמרינן דרבי אלעזר סבירא ליה כרבי טרפון וכו' ככתוב בתוספות. ולי נראה דעביד קל וחומר מרשות המזיק דלמאי דקאמר וביער בשדה אחר ולא ברשות המזיק משמע הא קרן חייב אפילו בחצר המזיק דלא כתב ביה בשדה אחר. תוספות שאנץ.

רשות המזיק לימא ליה תורך ברשותי מאי בעי:    אלא ודאי הא לא איצטריך קרא למעוטי וכי איצטריך קרא למעוטי רשות הרבים ולעולם רשות הרבים פטור לרבי יוסי. וקשה נימא דמשכחת לה רשות הרבים דחייב לרבי יוסי דלא מיעט קרא אלא אם היו הפירות ברשות הרבים ואכלתן בהמתו ברשות הרבים עצמו אבל אם לקחה הפירות מרשות הניזק ואכלתן ברשות הרבים חייבת. וי"ל אם כן לא יאמר הפסוק ובער בשדה אחר אלא יאמר ובער בשדה ותו לא דאז הייתי אומר דוקא בחצר הניזק חייב אבל ברשות הרבים פירוש שהפירות והמזיק ברשות הרבים פטור ואם לקחה הפירות ברשות הניזק ואכלתן ברשות הרבים פטור מכח ייתורא דקרא. גליון.

אלא דאילפא ודרבי אושעיא איכא בינייהו:    לפי מה שכתבתי למעלה דאילפא ורבי אושעיא לא פליגן ותרווייהו חשיבי ליה כחצר הניזק הכי פירושו דרבי מאיר פטר בשתיהן דלא חשיב להו חצר הניזק ואורחא בהכי ורבי יוסי ורבי אלעזר סברי דזו כחצר הניזק הוא ולפיכך משלמת מה שהזיקה דאין דרכה אלא להלך ולאכול מתוך הרחבה אבל לקפוץ או לפשוט צוארה ולאכול מעל גבי חברתה לא. ונראה שכן פירש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.

מתניתין הכלב והגדי שקפצו וכו':    כי היכי דתנא רגל ושן בבהמה תנא נמי רגל ושן בכלב ומפרש רגל ברישא דהיינו הכלב והגדי שקפצו וכו' ואחר כך מפרש שן דהיינו כלב שנטל חררה. ה"ר יהונתן ז"ל.

הכלב שנטל חררה והלך לגדיש:    פירוש לגדישו של בעל חררה ובשדה שלו. על החררה משלם נזק שלם שאף על פי שגחלים עליה דרכו בכך ואין כאן שנוי ומתוך כך משלם נזק שלם הואיל ואכלה בגדיש של בעל חררה שהרי חצר הניזק הוא שכל רשות הניזק בכלל זה. ואם היה הגדיש בקרקע של אחר הואיל והגדיש של זה ואכלה בתוך הגדיש יראה שכחצר הניזק הוא נידון. ואף על פי שאין לנו הכרח מכל מקום יראה שאין זה פחות מגב חברתה הא אם אכלה בגדיש דעלמא אף על פי שהוציאה מרשות הניזק בתר אכילה אזלינן כמו שביארנו למעלה. הרב המאירי ז"ל. ועיין בסוף הסוגיא אחר סוגיית פי פרה.

טעמא דקפצו הא נפלו פטורין:    תימה מנא ליה להתלמוד לדקדק כן נדקדק בענין אחר טעמא דקפצו היינו דמלמעלה למטה חייבין אבל קפצו מלמטה למעלה פטורין לגמרי. וי"ל דלא הייתי אומר דמלמטה למעלה פטורים לגמרי אלא הייתי אומר דהוי תחילתו בפשיעה לענין מלמעלה למטה וסופו באונס לענין מלמטה למעלה ופטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק. ומיהו יש לדחות דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס אלא שיהא או פטור לגמרי או חייב לגמרי. ונראה למורי הרב לתרץ שאם היית מדקדק כמו שאמרנו היית אומר דנפלו חייבין אם כן יאמר מלמטה למעלה חייבין אף על פי שהוא אונס כמו שאמרו התוספות דכל שכן נפלו אלא ודאי ליכא למימר הכי. גליון.

וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל טעמא דקפצו וכו'. קשה נימא אפילו נפלו חייבין ונקט קפצו מראש הגג לדקדק הא מלמטה למעלה פטור לגמרי משום דאונס הוא. ונראה לי דאם נפלו חייבין משום דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אם כן מלמטה למעלה נמי חייבין תחילתו בפשיעה שמא ידלגו מלמעלה למטה. והר"י אומר שלא בא לדקדק אלא לפרש נפלו פטורין כי סומך אברייתא דמייתי תניא נמי הכי ובה נכתב להדיא נפלו פטורין. ואין להקשות כפי תירוץ הגמרא למה נקט קפצו בענין דמקרבי כלים אצל הכותל יאמר נפלו בענין דמרחקי כי זה כמו זה. דאיכא למימר דנקט קפצו לדקדק מינה הא מלמטה למעלה פטור. ע"כ.

עוד יש מקשים דמנא ליה לדקדק הא נפלו פטור דילמא הוא הדין נפלו והא דנקט קפצו אורחא דמילתא נקט. עוד מקשים למה נקט האי לישנא תניא נמי הכי הוה ליה למימר תנינא להא דתנו רבנן כמו שרגיל התלמוד לומר בכל כי האי גוונא וכדקאמר לעיל בפרק קמא חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא להא דתנו רבנן וכו'. ושמא השתי קושיות האחת מתרצת חברתה. גליון.

הא נפלו פטורין משמע פטורין לגמרי:    תימא נימא פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק משום דהוי משונה. וי"ל דנפילה לא שייך למימר בה משונה כי ודאי אונס הוא. אי נמי אין ראוי לומר פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק אם לא שיהיה לשון פטורין מפורש במשנה או בברייתא כמו פטורין שמפורש לקמן בברייתא אבל במשנה אינו מפורש פטורין אלא שאתה מדקדק הא נפלו פטורין וכיון שעל ידי דקדוק אתה למד אם נפלו פטורין על כרחך פטורין לגמרי. גליון.

וזה לשון הרשב"א ז"ל נפלו פטורין כלומר פטורין לגמרי ואפילו מחצי נזק מדקתני ואפילו כשקפצו משלם נזק שלם אם איתא דבנפלו חייבין חצי נזק הוה ליה למיתנא בהדיא משלם חצי נזק. ועוד דהא אוקימנא כמאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו' וכל באונס פטור לגמרי מכלום ונפילה אונס הוא. ע"כ.

דכי קפצי לבראי קפצי:    איכא למידק אם כן אפילו שברו דרך קפיצה אמאי משלם נזק שלם והא משונה הוא דאי לא אכתי תיקשי לן דתחילתו בפשיעה הוא ואי לאו פשיעה הוא אלמא שמור הוי ואי אפשר לחייבו ביותר מחצי נזק דלכל הפחות אף על פי שאתה מוציאו לזה מכלל אונס אי אפשר להוציאו מכלל משונה. וי"ל דלגבי קפיצה קרוב לכותל לא חשבינן ליה בתחילתו פושע גמור שיתחייב עליו אף על האונס שבסופו ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא אמרינן אלא במקום פשיעה גמורה אבל מכל מקום כל שקפצו אפילו סמוך לכותל כיון דמדעתן קפצו ופעמים קופצים כן לא חשבי ליה משונה ונזק שלם משלם. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ורבי פרץ תירץ וזה לשונו ונראה לי דלצדדין קתני קפצו ושברו כלים דמרחקי משלמים נזק שלם נפלו ושברו כלים דמקרבי פטורים. ע"כ.

אבל תלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ וז"ל כי קפצי לבראי קפצי. וקשה דאמאי חייבין אפילו דשברו בקפיצה הא אמרת לבראי קפצי. ויש לומר דמיירי בשני כלים דבין על ידי נפילה בין על ידי קפיצה משבר והאי דאמר לבראי רצה לומר לבראי מכלים ראשונים דהם נשברים בנפילה. ע"כ.

וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל דמקרבי כלים. ואי קשיא אי בקפיצה היאך שברם. יש לומר שיש עוד כלים אחרים רחוקים דמתברי בקפיצה. ומכל מקום אף על גב דלגבי רחוקים פושע הוא לא מיקרי לגבי קרובים תחילתו בפשיעה דלדידהו ליכא פשיעה. ע"כ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל דהיכא דמקרבי כלים אל הכותל ונפלו עליהם ונשברו פטורין שהרי תחילתו וסופו באונס שאף לענין הקפיצה אונס הוא ודין חצי נזק אין כאן שהרי אין כוונתם להזיק. ויש חולקים לחייב בחצי נזק ואין נראה לי. ע"כ לשונו.

הא לא נפלי ארחי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא:    וא"ת ולוקי בדנפל אינהו וארחי דתחילתו בפשיעה וסופו באונס. ויש לומר דסבירי לה תלמודא דרב זביד דאמר פעמים שאפילו נפלו חייבין דדייק מתניתין טעמא דקפצו הא נפלו פטורין והתם מיירי בדנפול אינהו לחודייהו. מהר"י כהן צדק ז"ל.

פעמים שנפלו חייבין:    כלומר לכולי עלמא ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומשכחת לה בכותל רעוע דהא בכי הא יש פשיעה שמקפצין על גבי הכותל וכן לגבי הנפילה משום דעשויין האורחים ליפול על ידי קפיצתן על הכותל. הרשב"א ז"ל.

לא צריכא בכותל צר:    כלומר מעתה אפילו בכותל שאינו רעוע שעשויין לקפוץ על הכותל אף על פי שהוא צר וכן עשויין ליפול כשאין להם מעמד על הכותל. הרשב"א ז"ל.

הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורין:    פירוש כדין תם דהיינו חצי נזק. ואדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה וכו'. וא"ת התינח בתרנגול דאשמועינן דהוי אורחיה בהכי ולשלם נזק שלם דלא הוי משונה אבל אדם מאי קמשמע לן והלא אין שום חילוק גבי אדם בין אורחיה בהכי למשונה. יש לומר דאיירי כשמסר ביתו לשמור לבן דעת והניח חרש שוטה וקטן ותרנגולים ליכנס לשם ושברו כלים וכו'. והשתא מצינא לפרש גבי כלב וגדי דפטורין לגמרי קאמר דאשומר קאי דהוה אונס כיון שאינם רגילים בכך. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל מלמטה למעלה פטורין לגמרי דכאונס חשבינן ליה שלא היה לו לשמרם שאין עשויין לדלוג מלמטה למעלה והיינו דאיצטריך למיתני אדם ותרנגול חייבין דאדם למאי איצטריך פשיטא דאדם מועד לעולם וכל שהכלב והגדי משלמין חצי נזק אדם שהוא מועד משלם נזק שלם אלא משום דכלב וגדי פטורים לגמרי דכאונס חשבינן ליה תנא דאדם חייב דהאדם עשוי לכך ולכך. ע"כ.

ת"ר הכלב והגדי שדלגו מלמעלה למטה חייבין:    תימא מנלן דחייבין נזק שלם דילמא חייבין חצי נזק משום דהוי משונה. וי"ל דבשלמא גבי פטורין אתה יכול לומר לחומרא פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק כדי שלא תגרע בתשלומין אבל חייבין על כרחך חייבין כל התשלומין כדי להחמיר וכדי שלא תגרע התשלומין שאם היה חייב היה לו לפרש. גליון.