באר היטב על יורה דעה שלד
סעיף א
[עריכה](א) לאלתר: משמע אפי' בלא התראה מיהו בב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה. ש"ך.
(ב) משלשים: כתב ב"י בשם הקונטרסים דנ"מ אם חכם נדהו משום כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה עכ"ל. ור"ל דאין לפ' דאין ביד הב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום דהא ליתא כדלקמן ס"ו. ש"ך.
(ג) לחוש: והט"ז כ' שאין לעשות מעשה כהג"ה זאת ומביא כמה ראיות והוכחות על זה ע"ש (ובנה"כ כתב דיש לדחות כל ראיותיו כיון דדין ב"ד הוא שמנדין אותו אין לחוש דאל"כ בטלה דין ישראל עכ"ל).
סעיף ב
[עריכה](ד) אמותיו: כ' הש"ך וד' אמות אלו הן לכל צד ד' אמות והוא באמצען והן ח' אמות וגם תפסי אפי' בר"ה או בסמטא ובשדה הפקר אבל לא בבית אחר.
(ה) מזמנין: דוקא בנתנדה מחמת עבירה אבל לא שנתנדה מחמת ממון. כ"כ בתשובת הרשב"א.
(ו) בפירוש: שלא פירשו בנידוי שלא יצרפוהו למנין. ט"ז.
(ז) להתרחק: היינו אותן שבאו לארבע אמותיו אבל אותן שהיו תחלה שם ובא אצלן א"צ להתרחק כדלקמן בהג"ה. ש"ך.
(ח) הסנדל: וכ"פ באורח חיים סי' תקנ"ד סי"ז ולקמן סי' שפ"ב ס"ד. וכ' הש"ך ותימה דבב"י פסק כאן דמותר בנעילת הסנדל וכ"כ הריב"ש ס"ס קע"ג בשם הרשב"א והכי נהוג גם א"צ קריעה ועטיפת ראש וכפיית המטה כאבל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתפילין ושאלת שלום כן הסכמת רוב הפוסקים. עכ"ל.
(ט) עומד: וצ"ע אי מהלך תופס ארבע אמות. ש"ך.
סעיף ג
[עריכה](י) אבן: וא"צ לעשות עליו גל כגלו של עכן. ש"ך.
(יא) מספידין: אבל כבוד החיים עושים לאבלים עומדים בשורה ומנחמים. הרמב"ן. וגם לענין קבורה ותכריכי המת הוא כשאר בני אדם ואפי' מוחרם נקבר בקברי אבותיו. תשובת הרשב"א.
סעיף ו
[עריכה](יב) הספר: ומהרש"ל כתב חלילה לבטלם שהעולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות. גם מ"ש להוציא אשתו מבהכ"נ לא נהירא אם הוא חטא היא מה חטאה וכו' וכתב הט"ז דיש לתמוה עליו יותר דלפי דעתו כ"ש שהיה לו לתמוה על שלא יקברו לו מתו דמה חטאה הנפש ההיא שתהא מוטלת בבזיון וכמ"ש הטור סי' שמ"א דבזיוני דכולי חיי הוא אלא ע"כ דכל זה לא מיירי רק בבניו הקטנים שאין בהם זכות מצד עצמן עדיין אלא תלויים ועומדים בזכות אביהם אותם יש רשות לעכב הקבורה אבל לא גדולים (שהם בני קיבולי שכר או עונש מצד עצמן) ומזה הטעם יש ג"כ רשות לגרש בניו הקטנים מבית הספר אבל באשתו ודאי אין שום טעם לבזותה דהיא עולה עמו ואינו יורדת עמו עכ"ל.
סעיף ז
[עריכה](יג) יראתם: וכ' הט"ז ואם הוא מוסיף ועושה זה החטא פשיטא שאין זה תלוי בזמן וזה נ"ל פשוט עכ"ל.
סעיף י
[עריכה](יד) רשאים: כתב הש"ך אלא לעולם נחשב לו כאילו אותו היום עשה מחדש דצ"ע הא בזמון ובתפלה בי' בלא"ה מנודה אסור כדלעיל ס"ב ולפי מ"ש לעיל דדוקא בנתנדה מחמת עבירה אינו מצטרף לזימון ולעשרה אבל לא בנתנדה מחמת ממון י"ל דהמחבר אשמועינן דאף בנתנדה מחמת ממון הרשות ביד ב"ד לנדות שלא יזמן בג' ולא יתפלל בי' עכ"ל.
סעיף יא
[עריכה](טו) עבירה: ודוקא נתנדה אבל עבר עבירה לחוד אע"פ שהוא עבריין מצטרף כדלעיל ס"ב בהג"ה ובממון אפי' נתנדה מצטרף. ש"ך.
סעיף יב
[עריכה](טז) עליו: כתב הש"ך ונראה דלצירוף זימון ומנין מ"מ אסור אם נתנדה מחמת עבירה שהרי אין זה מטעם אבילות דהא אבל עצמו מצטרף לזימון ומנין כדלקמן ס"ס שע"ט.
סעיף יג
[עריכה](יז) אומרים: ר"ל כשמנדים אוחו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום. ש"ך.
(יח) וסובר: והט"ז חולק ע"ז ומאריך בראיותיו ומסיק שדברי רמ"א כאן שתוך ל' יום לא מועיל חזרה הוא דלא כמאן ולית מאן דחש לה וע"ש.
סעיף יד
[עריכה](יט) משפטו: וכתוב בקונטרסים משמע לי שאסור בתספורת אותו היום דאין למתאנח ועצב לספר ולגלח. עכ"ל ב"י.
(כ) זמן: היינו ז' לבני א"י ויום א' לבני בבל כדלעיל בריש הסימן.
סעיף טו
[עריכה](כא) לשאר: אפי' הם קטנים ממנו. ב"י וד"מ.
(כב) לחכמים: והש"ך מביא הרבה פוסקים דסברי דמנודה לשאר החכמים שהם כמותו כל שאינן גדולים ממנו ולפ"ז כ"ש ברב שנידה שמנודה לשאר החכמים מיהו נראה שכ"ז אם התלמיד הוא ת"ח שראוי לנדות לכבודו וכדלקמן סי"ח עכ"ל.
(כג) אפקירותא: הוא מן התלמיד והתלמיד עצמו צריך נידוי.
(כד) לקיים: וכ"כ הרב לעיל ס"ס רכ"ח לענין גזירת הקהל.
סעיף טז
[עריכה](כה) בפניו: אע"פ שאינו בפני רבו.
(כו) לרב: וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה. הריב"ש (סימן לג). ונראה דאפי' אותו גדול הוא התלמיד של אותו הרב שנידוהו לכבודו מ"מ כיון דאינו מנודה לרב אינו חייב לנהוג בו נידוי עכ"ל הש"ך.
סעיף יח
[עריכה](כז) מחרימין: מיהו היינו דוקא יחיד אבל ב"ד פשיטא שיכולים להחרים. ש"ך.
(כח) שיעשה: פי' שכבר נידהו הרב ובא זה המנודה ומבטיחו לפייסו לא מהני עד שיעשה הפיוס (משא"כ במבטיחו קודם הנידוי לא ינדה אע"פ שעדיין לא עשה). ט"ז. וע"ל סי' רמ"ג ס"ח אם ת"ח בזה"ז יכול לנדות לעצמו.
סעיף יט
[עריכה](כט) נתכוין: ובהג"מ בשם הרמ"ך פי' דהיינו כשלא ביזהו כלל אלא שאינו מכבדו כמו שהוא חייב לכבדו בקימה והידור אין נידויו נידוי. ומהרי"ק בשם מהר"מ פי' דמיירי שנידה אותו בשביל שמעכב ממונו שלא כדין אף ע"פ שכהלכה נידהו אין נידויו נידוי וכ"כ הרא"ש בתשו' עכ"ל הש"ך.
סעיף כ
[עריכה](ל) לעירו: כתב הש"ך דהב"ח פירש דהיינו במנודה מחמת כבוד דאפקיר כנגדם אע"פ שלא הפקיר בבי דינא אבל במנודה לב"ד מחמת דלא ציית דינא או באפקירותא דב"ד לדבר עבירה דינו שוה בין לעירו ובין לעיר אחרת דלכל ישראל הוא מנודה וחייבים לנהוג בו נידוי וכ"פ הלבוש עכ"ל.
(לא) כיוצא: אבל לא לעדיפי מינה כמ"ש ב"י.
סעיף כא
[עריכה](לב) לנשיא: שנידהו לכבודו.
סעיף כג
[עריכה](לג) התרת: כתב הט"ז דמי שהוא בחרם ומתירין לו יכריז השמש שאינו בחרם עוד משום חשדא שמא לא ישמע אחד הפטור מהחרם וכשיראה שאין נוהגים בו דין מוחרם יזלזל בנידוי וחרם ולא יחוש אח"כ לגזרת חכמים.
סעיף כד
[עריכה](לד) מומחה: כתב הש"ך נראה דהאידנא ליכא יחיד מומחה כמו לענין נדרים לעיל ר"ס רכ"ח. אבל מדברי הב"ח משמע דאף בזה"ז מותר ביחיד מומחה וצריך לחלק דהתם בעינן גמיר וסביר בדיני נדרים משא"כ הכא עכ"ל.
סעיף כה
[עריכה](לה) גדולים: כתב הראב"ד והיינו כשבאין להתיר תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל ג' או יחיד מומחה מתירין לו. א"נ כשנידהו יחיד אפי' אינו מומחה על דבר עבירה כשישלים לו הזמן מתירין לו כל ג' או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכים רבים כמותן להתירו עכ"ל.
סעיף כו
[עריכה](לו) הם: או בני אדם כנגדם חשובים כמותם. וכ' הטור בשם הראב"ד אם נידוהו ואינו יודע מי נידהו אין אחרים יכולים להתירו אלא הנשיא.
סעיף כט
[עריכה](לז) בפניו: הטעם כ' הר"ן משום חשדא שלא יזלזל הוא בעצמו בגזרת חכמים כמ"ש בס"ק ל"ג ע"ש וכ' הש"ך דלפ"ז כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו אפי' לכתחילה מיהו מדברי הרא"ש משמע דלכתחלה לכ"ע אין להתיר לו שלא בפניו אפי' ע"י שיודיעוהו עכ"ל.
סעיף לא
[עריכה](לח) הגיע: וכתב הש"ך דבב"י משמע אפי' אם נידוהו אחרים דינא הכי ותימה דלעיל סי' רכ"ח סי"ז פסקו המחבר והלבוש והב"ח דה"ה דהמנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול כמו נדר ולענין הלכה נראה עיקר וכ"פ הט"ז. וכתב הש"ך דנראה מדברי הריב"ש שלא נאמר זה אלא ביחיד הנודר אבל בחרמי תקנות הקהל לא והוי כאלו התנו כן בפירוש בשעת הנדר והחרם וכ"נ עיקר עכ"ל.
סעיף לב
[עריכה](לט) שאין: שכיון שנידה עצמו בעה"ב הכניס עצמו בנידוי שלמעלה ומי יתירנו לו. ש"ך.
סעיף לג
[עריכה](מ) שבועה: שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני. ב"י ופרישה.
סעיף לד
[עריכה](מא) עשרה: כתב הש"ך דמדברי הב"ח נראה דה"ה לעיל סל"ג בת"ח דאינו יכול להתיר לעצמו צריך י' שיתירו לו וע"ש עכ"ל.
סעיף לה
[עריכה](מב) במקומו: כתב הט"ז בזה א"צ לטרוח עד פרסה שאין להם מעלה גדולה כ"כ יתר על ג' כנ"ל עכ"ל. וכתב הר"ן צ"ע במי שנידוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני המנודה ומסתימת דברי הפוסקים משמע דשוה למנודה בכל דבר. ש"ך.
סעיף לו
[עריכה](מג) מכונסים: דהוי כנידוהו בפניו שאין מתירין לו אלא בפניו רק דאם מצאם מכונסים אמרינן דמסתייע מילתא והוי כבפניו אבל ע"י מנודה עצמו ודאי מועיל אפילו ע"י חיזור בני אדם. תוספות.
סעיף לז
[עריכה](מד) מכשול: שאחרים אינם יודעים שנידה את זה.
סעיף מג
[עריכה](מה) החכם: והוא שראוי להורות ויגע בתורה. ב"י בשם הקונטרסים.
(מו) המחשב: כ' הש"ך נראה דהיינו דוקא כשמחשב וקובע ע"פ שהיו רגילים לקבוע בא"י בזמן שהיה ב"ה קיים אבל לחשב בתקופות ומזלות כמו שנהגו האידנא אדרבה מצוה היא כדאמרי' כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וגו'.
(מז) למי: ובא לב"ד להתרעם עליו שנידהו שלא כדין ב"ד מנדין אותו כ"כ הלבוש ומשמע דכל שלא בא לב"ד לקבול עליו אין ב"ד נזקקין לנדותו. ובכסף משנה כתב בשם הרשב"ץ בתשובה דהכא מיירי במי שרגיל בכך שב"ד נזקקין לנדותו ומשמע דברגיל אפי' אינו קובל עליו הב"ד נזקקין לנדותו עכ"ל הש"ך.
סעיף מד
[עריכה](מח) לשאלה: וע"ל סי' רכ"ח ס"כ וסי' רל"ח ס"כ וצ"ע דנראין דברי המחבר כסתרי אהדדי וע"ש וק"ל ונ"ל לתרץ דמ"ש המחבר כאן שכל ב"ד שנזקק לשאלה בר שמתא הוא איירי בדבר שעדיין לא נהג איסור כימים שנהג בהם היתר כדלעיל סי' ר"ח וכן הוא בש"ס. אבל אח"כ אע"פ שעבר במזיד נשאל עליו. וכל זה בדבר ששייך לנהוג איסור וכו' אבל בדבר שאינו שייך כגון שנשבע שלא יאכל ככר ועבר ואכל מתירין לו מיד ומזה מיירי בסימן רכ"ח ורל"ח וכן מבואר חילוק זה להדיא בסימן ר"ח ס"ה ע"ש.
סעיף מו
[עריכה](מט) נידוי: אפי' אין שמעון ת"ח. ודוקא אם מסרב אבל אם דוחהו איזה דחיה כגון אין לי מעות עכשיו וכה"ג לא הוי נידוי. מהרי"ק. וכן כשכופהו לצורך המס ולא נתחייב לגמרי אין נידויו נידוי. כ"כ בהגהת אשר"י.
סעיף מז
[עריכה](נ) עדים: ולפעמים א"צ עדים כשרים אלא אפילו אשה או קטן או קרובים נאמנים בדבר של קטטות. כ"כ מהרי"ק וכן כתב הרב בחושן משפט ס"ס ל"ז עכ"ל הש"ך.