באר היטב על יורה דעה שדמ
סעיף א
[עריכה](א) קצת: כ' הט"ז ונראה לתת טעם לזה דדבר מסתבר הוא שכל מי שעושה איזה מצוה כגון צדקה וכיוצא בה באיזה שיעור בודאי אם היה בא לידו דבר הצורך קצת יותר לא היה מניח מלעשות גם אותו השיעור ולא היה משחית בעבור דבר מועט ע"כ נחשב לו כאלו עשאו ואין כאן עדות שקר עליו עכ"ל.
סעיף ד
[עריכה](ב) עניים: שהעני מצטער על בניו יותר מהעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת.
(ג) נוהגים: כ' הש"ך ובכאן ק"ק לובלין נוהגין שעל בן ל' אומרים צדוק הדין וקדיש וכמדומה לי שגם בשאר קהלות נוהגים כן וכן ראוי לנהוג עכ"ל.
סעיף ה
[עריכה](ד) מוסיפין: משום כבוד אבותם וכ' הט"ז דיש בירושלמי שהמת יודע ושומע קילוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל.
סעיף ז
[עריכה](ה) בעלה: שעולה עמו ואינה יורדת עמו.
סעיף ט
[עריכה](ו) מוציאים: כ' הש"ך ודוקא אם ירשו ממון המת דאל"כ אפי' בניו אין מוציאים מהם בע"כ כדלקמן סימן שמ"ח ס"ב.
סעיף י
[עריכה](ז) אבל: וכ' מהרי"ו דאם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חדש כיון דאינו שייך בשאר מתים אלא בכבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם.
סעיף טז
[עריכה](ח) תורה: והב"ח פסק דד"ת אסור אפי' חוץ לד' אמות ומילי דעלמא אינו אסור אלא תוך ד"א ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת ואפי' תוך ד"א וכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים אפי' תוך ד' אמות של מת ויוצאין מענין לענין עד שמגיעין לספר שבחיו של מת מעסק תורתו וחסידותו ושאר מדות טובות שהיו בו. וכ' הט"ז ודלא כיש מכוונין להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו ולא שפיר קעבדי. ושמעתי הרבה גדולים שהיו מקפידין על זה. וכ' המרדכי דכל אותו החדר שהמת מונח בו חשוב כד"א וכ"פ הב"ח. וע"ל סימן שס"ו.
סעיף כ
[עריכה](ט) ותכלית: כ' הט"ז בשם ספר תורת האדם דאין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר י"ב חדש. וכל שאין מגעת השמועה אלא לאחר י"ב חדש פטורים מהספד ואין חדש העיבור בכלל כי לא הוזכר שנה רק י"ב חדש. עכ"ל.