באר היטב על אורח חיים ח
סעיף א
[עריכה](א) יתעטף בציצית: מיד אחר נט"י. טור.
(ב) מעומד: וה"ה העטיפה יהיה מעומד. בתשובת בית יעקב סי' כ"ט פסק דמברך אחר העטיפה שלא כמנהג העולם ע"ש והיד אהרן ובני חייא חלקו עליו. והיד אהרן העלה, לאחר ששם הטלית עליו אף שלא שם ציצית בידו רק השליכו לאחוריו יוכל לברך, ע"ש. עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב, ובתשובת דרכי נועם סימן ג'.
סעיף ב
[עריכה](ג) ונכון שיכסה: וצריך לכסות ראשו מתחילת התפילה עד סופה כדי שיתפלל באימה, עיין הרדב"ז ח"א סי' קצ"ו ובדבר שמואל סי' קכ"ג. כתב בכוונת האריז"ל: היה מכסה הטלית על התפילין של ראש, ועיין סי' כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל כעטיפת ישמעאלים כדי הילוך ד' אמות, עיין הרדב"ז ח"א סי' תקע"א ובהלק"ט ח"ב סי' ס"ג וביד אהרן. ואותן המניחין הטלית המקופל סביב הצואר על כתפיהן לא יצאו י"ח, עיין מ"א.
סעיף ד
[עריכה](ד) ציציות: נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו, כמ"ש קרש שנתן בצפון זכה לעולם בצפון, של"ה. ובכתבי האריז"ל כ' שלא היה האריז"ל מקפיד ע"ז. ויש נוהגים לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין, וכ"מ סימן ש"א ס"ל. מ"א.
סעיף ה
[עריכה](ה) בציצית: בשו"א תחת הבי"ת. לבוש, וכ"כ שכנה"ג וש"ת. והב"ח סי' י"ד כ' לומר בפתח.
(ו) כאחת: ר"ל כל חד וחד מתעטף בטלית מיוחד, אלא שבפעם אחד נעשה כל העטיפות.
סעיף ו
[עריכה](ז) על מצות ציצית: עיין ב"י מה שמביא בשם מהר"א, שהקשה איך מברכין "על מצות ציצית", והא קי"ל על לשעבר משמע וכו' ע"ש. ובד"מ כתב טעם למנהג, ומסיים: לפיכך מברכין לשון על דמשמע לשעבר ע"ש. לכאורה קשה, דאיתא בפסחים דף ז' ע"ב דאסיקנא שם והלכתא "על ביעור חמץ". פרש"י שם דלהבא נמי משמע, עיין מ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים בשם ר"ח, ומה שכתבו התוס' בסוף ר"א דמילה ד"ה אבי הבן וכו', ומ"ש הכ"מ סוף הלכות ברכות, ובתשובות מהר"י מינץ סי' ק"י ובתשובת מהרי"ל סי' י"ד.
סעיף ז
[עריכה](ח) להפריד: ואם נשתהה לבא לבה"כ ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור, אין צריך לדקדק בזה. מ"א.
סעיף ט
[עריכה](ט) לבטלה: אע"ג דבלא"ה יש חשש איסור שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית, מ"מ אוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר, רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו. עפ"ז מי שלבש הרבה בגדים של ציצית א"צ לבדוק אלא א' מהם, כיון שברכה אחת לכולם. אבל לפי החשש שילבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית צריך לבדוק כולם. ונכון להחמיר. וצריך לבדוק למעלה במקום הנקב הטלית עד הקשירה, ט"ז. כתב הט"ז בסי' י"ג ס"ק ז': מי שקראוהו לספר תורה ולובש טלית, א"צ לבדוק בעת ההוא משום טורח הציבור, ע"ש. מי שהולך בדרך ומתיירא לבדוק הציצית של טליתו שמא יהא פסול ואין לו טלית אחר, מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה. בית יעקב סי' פ"ד.
סעיף י
[עריכה](י) ימשמש בציצית: אע"ג דבעי עובר לעשייתן דאותו שעה לא הוי חזי. ט"ז.
סעיף יא
[עריכה](יא) על בגדיו: ובכתבים איתא דטלית קטן דווקא תחת בגדיו. כתב מ"א: נראה לי דצריך שיהיו הציצית מבחוץ, ולא כאותם שתוחבין אותם בכנפות. (לכן) [אכן] אנשים ההולכים בין עכו"ם יוצאין בזה, אך בשעת ברכה יהיו מגולין עיין שם.
סעיף יב
[עריכה](יב) ואם מפסיק ביניהם: פירוש, אם שח ביניהם. ודווקא שלא לצורך לבישה, אבל אם אמר תנו לי בגד ללבוש וכה"ג שהוא צורך לבישה אין צריך לחזור ולברך. ע"ת, ועיין מ"א.
(יג) על כולם: משמע דאשעת ברכה דווקא קפיד שיכוין על כולם, אבל אם בירך ע"ד בגד אחד וקודם שהלבישו הביאו לו עוד אחד ונמלך גם כן עליה ללובשו, חייב לברך שנית על לבישה השנית. וט"ז הניח בצ"ע עיין שם. וע"ת פסק בפשיטות דאין צריך לחזור ולברך וכן כתב פרישה לי"ד סימן י"ט עיין שם.
(יד) ולברך: מגן אברהם חולק ופסק דאין צריך לברך אם דעתו עליו.
סעיף יג
[עריכה](טו) חשיבה הפסק: שיעור ההליכה לכשיהיה חשיבה הפסק הם כ"ב אמה. והוא מדברי תוס' בפרק אלו נאמרין והביאו הרמ"א לקמן סימן קס"ו, ועיין בתשובת בית יעקב סי' ט"ז ובט"ז ס"ק י', ובתשובת חכם צבי סי' קנ"ח מה שתמה ע"ז. ועי' בספר בני חייא מה שתירץ על זה, ועיין בחות יאיר רכ"ז ובמ"א סי' קס"ו ס"ק ג'. כתב המ"א: נ"ל דאם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר, ע"ש. וט"ז פסק דאפי' הליכה מביתו לבהכ"נ לא הוי הפסק אם לא שפסק בדברים אחרים או שח או מניח תפילין בנתיים, א"כ ברכת תפילין הוי הפסק בין טלית קטן לגדול, אבל הילוך לחוד לא הוי הפסק ע"ש .ועיין בשיורי כנה"ג שהאריך.
סעיף יד
[עריכה](טז) טלית קטן: וט"ז כתב: לעניין מעשה ודאי ספק ברכות להקל, ואין לברך שנית אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו אפילו לא נשאר עליו טלית קטן, כמו שפסק רמ"א סי' כ"ה לעניין תפילין באם הי' דעתו עליו דא"צ לחזור ולברך ע"כ. ומ"א כתב: דברי הב"ח עיקר, שכתב דמהר"ח איירי בשהסירו סתם, לכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצוות ע"ש. משמע נמי באם דעתו לחזור ולהתעטף, אפי' לא נשאר עליו טלית קטן א"צ לברך, ומינה אם לא היה דעתו ללבוש מיד לא מהני אם נשאר עליו טלית קטן וצריך לברך, ואז א"צ לבדוק הציצית כשחזר ולובשו, מ"א סי' י"ג ס"ק ה', ועיין מ"א סי' זה. ולכ"ע אם פשט טליתו בבוקר ונשאר עליו טלית קטן וחוזר ולובש טליתו במנחה, אע"פ שהיה בדעתו כשפשטו בשחרית לחזור וללבוש במנחה, אפי' הכי צריך לברך משום דשהה כ"כ. ע"ת וכ"כ בשכנה"ג בהגהת ב"י ס"ה ע"ש שהאריך.
סעיף טו
[עריכה](יז) אם נפלה טליתו: ובזה כ"ע מודו, דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה, אפי' נשאר עליו טלית קטן לא מהני כמ"ש בס"ק שלפני זה. ואם נפלה מעל כל הגוף, אע"פ שנשאר בידו צריך לברך, דאזדא לה מצותה, דמצות עיטוף בגוף. מ"א.
(יח) שנפלה רובה: ט"ז חולק, אפי' בנפלה רובה צריך לחזור ולברך דומיא דתפילין אם נשמטו רובן ממקומן דצריך לחזור ולברך, ע"ש. מי שלקח הטלית להתעטף בשתי ידיו, וכשהגביה הידים לעטף נשאר הטלית בידו האחת ,א"צ לברך שנית. שיורי כנה"ג בהגהת ב"י ס"ט. מי שנטל טלית להניחו ובירך עליו, וקודם שסיים הברכה נאבד מידו, ימשוך הברכה וילך למקום הטלית ויסיים הברכה. הלכות קטנות ח"ב סימן קנ"ג. מי שהי' מתפלל תפלת י"ח ונפל טליתו מעליו, ובעוד שהי' מתפלל הניחו אחרים עליו, כשסיים תפלתו ימשמש בציצית ויברך, שיורי כנה"ג סי' י'. במקום שנוהגים שמשליכין טלית על החתנים והכלות בעת חתונתם, צריך החתן לברך על הטלית ברכת ציצית. ע"ת וכ"כ השכנה"ג ס"ה, והיינו לפי צדדי דינים המבוארים בסי' זה כמבואר שם ע"ש. ובתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' כ"ה חלק עליו, וכתב דמאחר דהטלית שמשליכין על החתנים אינו אלא להגן ולא לכבד ולרומם א"צ לברך ע"ש. והמחבר יד אהרן סותר דבריו של המחבר גינת ורדים ופסק דצריך לברך. וכן בעל הלכות קטנות ח"א סי' כ"ב פסק ג"כ דצריך לברך, וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ג, וסיים שם דלצאת כל הדעות יטול טלית שאולה ע"ש.
סעיף טז
[עריכה](יט) בבוקר: ב"ח וט"ז חלקו ופסקו דא"צ לברך בבוקר (כיון דכסות יום חייב אף בלילה להרא"ש, א"כ לא הוי ליה שעת פטור כלל, וכ"כ בספר זכרון להגאון מהר"י הכהן). ומ"א כתב: טוב לפטור אותה בטלית גדול, ועיין בשכנה"ג שהאריך. כתוב בדרשת מהר"ם מינץ: הישן ביום לא יסלק מעליו הטלית קטן, רק יכסה בו בשעת שינה, וכשלובשו אין צריך ברכה ובזה יוצא מכל הספיקות.
סעיף יז
[עריכה](כ) מצות ציצית: דציצית חובת גברא לעניין זה, שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב, עיין סימן י"ז.