לדלג לתוכן

אלון בכות (אייבשיץ) על איכה ב ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< | אלון בכות על איכהפרק ב' • פסוק ז' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


איכה ב', ז':

זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י ׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהֹוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד׃


זנח ה' מזבחו וכו'. קול נתנו בבית ה' כיום מועד כוונתו יובן עפ"י מ"ד במד' כשבאו אויבים להיכל מצאו את הכרובים שהיו מעורים זה בזה צחקו ואמרו עתה מצאנו כי פיהם דבר שוא באומרם שנא עבדו עו"ג והרי להם ע"ג בקדשי קדשים והעמידום בראש כל חוצות והי' שחוק לכל העמים. והקשה הריטב"א דבגמ' רמי כתיב ופניהם איש אל אחיו וכתיב אל הכפורת יהיו פני הכרובים ומשני כאן בזמן שעושין רצונו של מקום ופניהם איש אל אחיו וכאן בזמן שאין עושין רצונו. ולפ"ז בשעת החורבן היו ודאי אין עושין רצונו וא"כ איך היו מעורים זה בזה. ותירץ הריטב"א דכשחרב הבהמ"ק ושפך הקב"ה חמתו על הבית נתכפרו עונותיה' של ישראל כמש"ה תם עונך בת ציון וא"כ הוי עושין רצונו בעת החורבן וידוע מ"ד בגמ' דכשעלו ישראל לרגל גללו הפרוכת ומראים להם את הכרובים מעורים זה בזה להורות התדבקות השכינה עם ישראל. וז"ש המקונן קול נתנו בבית ה' היינו קול שחוק וקלות ראש כשראו הכרובים מעורים זה בזה כיום מועד דייקא כנ"ל וק"ל: