אינטלגנציה לשבת ל

<< · אינטלגנציה לשבת · ל · >>

"...לא בשמים היא...". מי אמר משפט זה? ועל מה מדובר?

(בהרחבה)

נאמר ע"י בת קול משמים, שיצאה ואמרה שהלכה כרבי אליעזר בן הורקנוס למרות שהיה דעת יחיד כנגד חבריו (בנושא המועד המדויק של יום הכיפורים), אך רבי יהושע דחה את ההתערבות בצטטו את הפסוק "...לא בשמים היא..." (דברים ל',יב') ולכן אין משגיחים בבת קול . ואת הפסוק "...אחרי רבים להטות..." (שמות כג', ב') ומכאן שהכרעת בית הדין היא הקובעת. התלמוד מציין שלשמע דבריו של רבי יהושע "שחק" הקב"ה ואמר "נצחוני בני, נצחוני בני".

עיקר הדיון כאן היא ההלכה, להלן נציג את יסודות ומקורות ההלכה: בסיס ההלכה – המשנה שאותה סידר רבי יהודה הנשיא בשישה סדרי משנה (בשנת 200 לסה"נ), מתוך 532 הפרקים של המשנה, ישנם רק שישה פרקים בהם אין חילוקי דעות. אח"כ כונסו כל המחלוקות בתלמוד הבבלי – עד שנת 500 לסה"נ.

לאחר תקופה זו, הובילו את עולם הפסיקה – הגאונים (1100-589). ראש וראשון להם היה הרי"ף (יצחק בן יעקב הכהן אלפסי מהעיר פאס שבצפון אפריקה). חיבר את "ספר ההלכות" המסודר ע"פ המשנה, בו הוא מביא בקיצור את הדיונים התלמודיים הקשורים בה +חידושים מספרי שו"ת ולבסוף מכריע בהלכה. אוחז בעיקרון "הלכתא כבתראי" (ההלכה כאחרונים, כמי שחי בתקופה המאוחרת יותר) ולכן בד"כ יפסוק כתלמוד הירושלמי ולא כדעת התלמוד הבבלי במקרה של מחלוקת בניהם.

לאחר תקופת הגאונים החלה החלה תקופת ה"ראשונם": הרמב"ם – רבי משה בן מימון. חי רוב ימיו בפוסטאט שליד קהיר, חיבר את "היד החזקה"- 14 ספרים של הלכה (נקרא גם "משנה תורה"). מכיל 1000 פרקים הדנים בכל היבטי החיים היהודיים. ב"יד החזקה" כמעט שאין מראי מקומות וויכוחים. על הרי"ף הוא חלק ב- 30 עניינים והוא הוסיף 120 פסקי הלכה משלו. כאמור, הרמב"ם לא הביא את המקורות התלמודיים וניסח את ההלכה בלי לנמק אותה ובלי להראות כיצד הגיע להחלטתו. הראב"ד – רבי אברהם בן דוד מפוסקיר – ביקר בחריפות את הרמב"ם, ואף הביע את החשש שמא יגרום ספרו של הרמב"ם לזניחת התלמוד ולבעיות בפסיקה. הרמב"ם הכיר בחולשה זו ואף התכוון להוציא ספר נפרד המציין את המקורות עליהם סמך, אולם הוא לא הספיק להגשים כוונה זו. אחרי הרמב"ם החלו להתפרסם ספרי הלכה נוספים ובהם: פסקי הרא"ש - (1250-1327) מאת רבי אשר בן יחיאל. גם הוא כרי"ף סידר את ספרו לפי סדר המשנה, ולפני הפסיקה הוא מביא את דעת התלמוד בנושא. הוא חי בגרמניה, צרפת וספרד ולכן בספרו יש מקום למנהגים ומסורות של מערב אירופה וצפון אפריקה. רבי יעקב בן אשר (1340-1270) בנו השלישי של הרא"ש, ניסה למזג בן הרי"ף לרמב"ם, אירגן את ההלכה לפי סדר הגיוני, ניסח כל הלכה בקיצור ללא ציון המקור התלמודי (כרמב"ם), אך הוסיף את תמצית הדעות שעליהן ביסס את החלטתו (כרי"ף). בד"כ פסק כרי"ף, אך במקרה של מחלוקת הלך לפי שיטת "הלכה כבתראי" (וקיבל את הכרעת אביו) ולא הלך לפי הכלל "אחרי רבים להטות". ספרו מחולק ל- 4 חלקים ולכן קרא לו "ארבעה טורים": טור אורח חיים – דיני תפילה, ברכות, שבת ומועדים. טור יורה דעה- דיני כשרות, טהרה, מילה, אבלות. טור אבן העזר- דיני אישות. טור חושן משפט- דיני משפט אזרחי ופלילי. רבי יוסף קארו- (1575-1488), כתב למעשה שני ספרים, ספר אחד "הבית יוסף" המפרש ומעדכן את "ארבעת הטורים" (היה צורך בכך עקב מעבר יהודים רבים להתישב בארץ ישראל). אח"כ ערך תמצית ממנו שבו אמנם שמר על חלוקת הדינים "בטורים" אך אימץ את שיטת הרמב"ם להביא הלכה ללא כל תוספות, ספר הלכות זה קרוי בשם "שולחן ערוך". כך למעשה הגשים רבי יוסף קארו את כוונת הרמב"ם להביא את ההלכה הפסוקה ואת המקורות בשני ספרים נפרדים. פסקי רבי יוסף קארו נקבעו בד"כ לפי שיטת הרוב. הרמ"א – רבי משה איסרליש (1572-1525) בזמן שרבי יוסף קארו עסק בצפת בחיבור ספרו "בית יוסף", עסק בקרקא אשר בפולין רבי משה איסרליש בחיבור פירוש משלו על "הטורים", אך לאחר שנתפרסם "השולחן ערוך" של רבי יוסף קארו- החליט הרמ"א להוסיף פירוש לספר זה וקרא לו בשם "המפה". ההבדל בינו לבין רבי יוסף קארו (רי"ק) היה בכך שהרי"ק הלך בשיטת הרוב קובע והיות והוא סמך על שני ספרדים (רי"ף- מצפון אפריקה והרמב"ם- ממצרים) ואשכנזי אחד (הרא"ש), היתה בספרו העדפה ברורה של המנהג הספרדי. לעומת זאת הרמ"א העדיף את שיטת "ההלכה כבתראי" והסתמך על חכמי אשכנז, צרפת ופולין בפסיקת ההלכה. השולחן ערוך בתוספת "המפה" של הרמ"א הפכו לספר ההלכה העיקרי גם בימנו. החפץ חיים – רבי ישראל מאיר הכהן מראדין – אחד מחשובי הפרשנים על השולחן ערוך. בפרושו – "משנה ברורה", היה לכלי עזר עיקרי לחלקו הראשון של ה"שולחן ערוך" ("אורח חיים"). רבי שלמה גאנצפריד – פירסם ב- 1894 את "קיצור שולחן ערוך". בחיבורו הוא מקיף את ההלכות החלות על יהודי רגיל החי בגולה בתמצית ופוסח על פרטים אחרים.

"...לא זו הדרך...". מי כתב מאמר זה?

את המאמר "לא זו הדרך" כתב אשר צבי גינצברג- שכונה אחד העם (1927-1856): סופר, "פילוסוף מוסרי" עברי, בעל תורת "המרכז הרוחני" בציונות. נולד למשפחה אמידה ודתייה מאוד, אביו היה חסיד אדוק ולמדן מופלג וכך גם היה אחד העם בצעירותו, עד כדי כך שבגיל 17 סיים את כל הש"ס ורבני הסביבה היו מפלפלים עמו בהלכות איסור והיתר. ואולם אט אט נחשף גם ללימודי ההשכלה השונים. בתקופה זו החל להשתתף באגודה של חובבי ציון באודיסה, מיסודם של פינסקר ולילנבלום ונלחם בעזרת מאמרים רבים, בגישה המעשית והפילנטרופית שבהקמת הישוב בארץ ישראל. את המאמר "לא זו הדרך", פירסם א"ה בעיתון "המליץ" בשנת 1889. במאמר, תבע שהעם היושב בציון יבנה כ "מרכז רוחני" ורק אח"כ יעסוק בהתיישבות ובנייה. הוא ריכז את השקפתו גם בקובץ בשם "על פרשת דרכים" שעיקריה היו, קודם כל לעסוק בשיפור המידות של היהודים, להעלות את הרמה המוסרית וכל זאת בא"י. לטענתו התחייה הלאומית אינה אפשרית אלא ע"י יצירתו של מרכז רוחני לישראל על האדמה ההיסורית המשותפת לכל ישראל. רבים מקרב "חובבי ציון" התנגדו לדרכו. ב-1897, בתחילת אלול, נתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ואחד העם השתתף בו אבל לא כחבר, מפני שרצה לשמור על עצמאותו לבקר את "הציונות המדינית" של הרצל ונורדאו. הוא נדד בין ערי אירופה ובסוף ימיו (לאחר שעבד בבית המסחר לתה של משפחת ויסוצקי – בלונדון), הגיע לארץ ישראל, התישב בתל-אביב, השלים רבים מכתביו כאן ונבחר "לאזרח כבוד" של העיר העברית הראשונה. מספר חודשים אח"כ, בהיותו בגיל 70 נפטר ממחלת הסתיידות העורקים שממנה סבל עוד בהיותו באנגליה.

לא נכלל בכתבי הקודש אולם למרות זאת חז"ל הרבו לצטט ממנו ולסמוך עליו. על איזה ספר מדובר ומי חיברו?

מדובר על הספר "חוכמת בן סירא" שכתבו שמעון בן ישוע בן סירא – חכם, סופר ומושל משלים. חי בירושלים במאה השנייה לפנה"ס והיה בן דורו של שמעון הצדיק. עיסוקו העיקרי היה לדרוש בחכמה ולהפיצה. בן סירא למד תורה וחוכמה מפי החכמים היהודים בימיו וממקורות נוכריים. פרסומו בא לו בתורת בעל משלים ודברי מוסר מהם רבים מקוריים. חז"ל לא הכלילו אותו בספרי הקודש אולם כאמור הרבו לצטט ממנו. בן סירא מעלה על נס את המתינות והזהירות, התבונה והאחריות. הוא רואה חשיבות רבה בחיי משפחה תקינים: "...על הגבר לשאת אישה הוגנת לו, יפה, נאה בדיבורה ובמעשיה, שבעזרתה יזכה באושר. עליו לגדל את ילדיו בדרך התורה, להשיא בנותיו בעודן צעירות ולעסוק באמונה עם עמיתיו". הרמב"ם – ראה בספריו – איבוד זמן והבל ויש שאף אסרו ללמוד ממנו, אבל למרות זאת חז"ל מרבים לצטט ממנו. בסוף המאה ה-19 התגלה מרבית הספר בגניזה הקהירית.

לאחר שנתאסלם נקרא מוחמד קאפוג'י אבל נתן מעזה חשב שהוא המשיח. במי מדובר ?

מדובר כמובן במשיח השקר שבתאי צבי (1626- 1676). נולד באיזמיר שבטורקיה, קיבל חינוך מסורתי אך נמשך אל הקבלה, אח"כ החל בעשיית מעשים מוזרים כמו ביטול הצומות והגיית השם המפורש, חגג את שלוש הרגלים בשבוע אחד. הוא עורר את זעמם של רבני איזמיר ונאלץ לעזבה, וכך נדד בערים שונות. ב- 1665 חל מפנה כאשר המקובל נתן העזתי הכיר במשיחיותו והפך לנביאו. נתן פתח במסע תעמולה נרחב עבור שבתאי צבי והבשורה החלה להתפשט בכל העולם היהודי ומספר מאמיניו הלך וגדל. התנגדות חלק מהרבנים לא עזרה עוד, ובכל מקום התקבל כמלך המשיח. בשנת 1966 הלך לקושטא במטרה להוריד את הסולטן מכסאו וליטול את השלטון לידיו. הוא נעצר והושם בכלא שבמבצר גאליפולי. חסידיו נהרו אליו גם בכלא וקראו למבצר "מגדל עוז". אמונתם נשארה עזה, כאשר נתן העזתי ממשיך ללבות את האש המשיחית. אחד המקובלים שהשתכנע שהוא לא המשיח הלשין עליו לסולטן שחייב אותו להמיר דתו לאיסלם או למות. שבתאי העדיף להתאסלם ושמו היה מעתה מוחמד קאפוג'י. חלק ממאמיניו עשו כמוהו והתאסלמו אך המשיכו לשמור בסתר את היהדות. אבל בעם השתררה אכזבה ולאט לאט דעכה ההתלהבות ממשיח השקר, שמת בשנת 1672 באלבניה.

לאחר ששמע את "אאידה" כתב את "לה בוהם". על מי מדובר?

מדובר על פוצ'יני ג'אקומו (1858-1924) הבולט שבין מלחיני האופרה האיטלקית בדור שאחרי ג'וזפה ורדי . לאחר ששמע את "אאידה" עברה עליו חוויה משמעותית ביותר והוא החל לכתוב מוסיקה לתיאטרון. האופרה הפופולארית ביותר של פוצ'יני הייתה "לה בוהם" שהופקה לראשונה בשנת 1896 והיתה מבוססת על ספר מאת אנרי מרז'ה שנושאו היה "חיי הסטודנטים לאמנות בפאריס". בשנת 1900 כתב פוצ'יני את "טוסקה" המבוססת על טראגדיה מאת ויקטורין סארדו והיא אחת היצירות המרשימות ביותר. כן הוא כתב את "מאדם באטרפליי", סיפור אהבה אומללה בין נערה יפנית לקצין צי אמריקאי, שבתחילת דרכה נחלה כישלון חרוץ ולאחר מספר שינוים שהכניס בה פוצ'יני - הפכה להיות סיפור הצלחה גדול מאוד.

לחוק הפיסיקלי הידוע, יש שם אנגלי אך גם צרפתי. על איזה חוק פיסיקאלי מדובר ומי הם שני המדענים המפורסמים?

מדובר על חוק "בויל – מריוט", האומר "...שנפחו של גז קטן, ככל שהלחץ עליו גדל...". בויל היה איש מדע בריטי (1627- 1691) ומאריוט היה צרפתי . למעשה החוק מנוסח כך: P1*V1 = P2*V2 = CONS כלומר מכפלת לחץ הגז בנפחו, היא ערך קבוע.

"לחצות את הרוביקון". מה פירוש של ביטוי זה ? ומהו מקורו ?

פירוש הביטוי: לעשות מעשה שאין ממנו דרך חזרה. הוא לקוח מתקופת יוליוס קיסר – מצביא ברומא (100-44 לפנה"ס). יוליוס קיסר – היה נציב גאליה קיס-אלפינה, כלומר כל האיזור מצפון לאיטליה (צרפת, בלגיה, חלקים מגרמניה ועוד), כאשר ברומא שולט קראסוס. כאשר מת קראסוס, מינה הסנאט את פומפיוס (גם הוא היה שר צבא מפורסם ולפנים שותפו של יוליוס קיסר) לקיסר רומא. יוליוס קיסר הודח מתפקידיו ונקרא לשוב לרומא. אולם הוא עלה על רומא בראש צבאו. כאשר חצה עם צבאו את נהר הרוביקון, שהיה גבולה הדרומי של נציבותו – דבר שהיה אסור עליו לפי חוק - היתה המלחמה בינו לבין פומפיוס בלתי נמנעת (ומכאן הביטוי לעשות מעשה שאין ממנו דרך חזרה). במהירות פעולתו זו, הוא הכריע את המערכה ופומפיוס ורבים מהסינטורים ברחו. פומפיוס עצמו, ברח למצרים ונרצח שם. יוליוס קיסר הגיע למצרים רק מאוחר יותר ונשאר שם שנה, מאחר והוקסם מיופייה של "קליאופטרה" – המלכה הצעירה לבית תלמי, שאף ילדה לו בן וקראה לו בשם "קיסריון".

למד רפואה בכדי לעזור לעמי אפריקה הנחשלים. במי מדובר?

מדובר באלברט שוויצר (1875 – 1965): רופא, תיאולוג, פילוסוף ומוסיקאי, נולד בחבל אלזאס (אז גרמניה). הוא החל את הקריירה שלו כתיאולג נוצרי וכמוסיקאי מוכשר שויתר על הקריירה הזו והלך ללמוד רפואה במטרה לעזור לשחורים באפריקה. ואכן בשנת 1913 יצא בלווית כלתו שהכשירה עצמה להיות אחות ללאמבארנה אשר בגאבון והקים שם את בית החולים במו ידיו, הוא הקים בצידו מושבה לחולי צרעת. הוא טיפל במסירות אין קץ בחוליו במשך חמישים שנה ועל כך קיבל את פרס נובל לשלום בשנת 1952. הוא מת בגאבון ונקבר בלאמבארנה.