תשובות ריב"ש/שו
תשובה שו
[עריכה]עוד שאלת על אלו המוכרי פירות בפחות מהשער לתתם לזמן הגורן שלהם כגון אלו הקונים צמר בזמן ששוה שני פרחים בסך י"ח דינרין ויש לו לקבלה בזמן הגיזה אשר אז היא שוה כשער של עכשיו או יותר, וזה עושה המוכר בשביל המעות שמקדים לו כולן או רובן, מאי?
כיון שיש לצמר גורן קבוע שהוא בעת הגיזה -- יש לו לפסוק או כשער הגורן או כשער היוצא עתה. או דילמא כל זה הוא לאותן העומדים שם בכפרים שאין להם צמר ממקום אחר כי אם מצאנם -- ולאלו יש גורן קבוע, אבל לעומדים בכרך כמו היום בבלנסי"אה שהצמר מביאין שם החמרים מכל עבר ופנה -- כמי שאין לו גורן קבוע הוא, ודמיא להא דאמרינן (ב"מ עג, א) החמרים מעלין במקום היוקר כמקום הזול אחר שהם משתכרין במה שמוותרין להם המוכרין בכפרים במשקולות ובמדות. ואף על גב דבאחריותן הם מביאין הפירות ההם מה שמשתכרין בויתור נחשבהו נגד האחריות ההוא ונדמה אותן כאילו הם שלוחין מהבעלי הבתים בקניה הזאת זה יספיק כל היכא שהויתור ההוא יהיה מהמוכר אבל אלו שמוכרין הצמר והקונה מקבל אותה למשקל הראשון מבעלי הצאן בעת הגיזה ולחמר הזה אין שום ויתור בעולם והוא מביאה באחריותו כל הדרך או קצתו -- יראה שיהיה בו אסור ולא יהיה התר בזה דומיא דההיא דחמרי' אלא כשהמוכר הזה מוסר הצמר לאלו הבעלי בתים למשקל אחר במקום היוקר בצד שישאר לו הויתור ההוא במשקל או במדה. אבל מה נאמר כשהצמר מקבל הקונה למשקל הראש(?) ובכפר, והיא באה באחריותו -- האם נאמר כיון שבאחריותם היא בדרך -- אף על פי שויתור המשקל הוא שלהם -- שליחותייהו הוא דעבוד, ואף על פי שהמעות הביאו שמה המוכרים על אחריותן -- הרי יש שכר אחר העומד נגד זה האחריות דמגלו ליה תרעא. מאי? יורנו מורינו הדרך הנכון והישר בכל זה למען נוכל ללמוד הלכה למעשה. עד כאן לשונך.
תשובה: כבר ידעת שאסור לקנות פירות בפסיקא ליתנם לזמן ידוע בהקדמת מעות כל שלא יצא השער. ואפילו יפסוק בסך ששוין עתה ולא מוזיל גביה, ואפילו הכי אסור. אלא אם כן יש לו למוכר הפירות שהוא פוסק -- דאז יכול לפסוק. ואף על גב דמחיל גביה -- מותר כדאמרינן בגמרא בהדיא (ב"מ סג, ב) -- האי מאן דיהיב זוזי אקירא וקא אזלן בשוקא ד' ואמר יהבינא לך חמשה אי אית ליה שרי ואי לא אסיר. וטעמא, דכיון דמעות קונות מן התורה ואם חוזר בו מקבל מי שפרע -- הרי זה לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור מעתה כיון דאין אסור רבית במכירת פירות אלא מדרבנן והלכך אין כאן הקדמה. אבל בשאין לו -- אף על גב דהשתא לא מוזיל גביה -- מכל מקום אסור, כל שלא יצא השער, לפי שכיון שלא נקבע השער אנו חוששין שמא ישתנה ויוקרו פירות בתוך הזמן שקבע לו ונמצא שמרויח הקונה בפסיקא בהקדמת מעותיו, וגם המוכר יצטרך לקנותם כשער היוקר. אבל כשיצא השער -- אף על פי שאין לו -- מותר לפסוק בהקדמת מעותיו, והרי זה כמי שיש לו; דאף על פי שאין לזה -- יש לזה, ויכול המוכר לקנות עתה פירות באלו המעות שמקבל מן הקונה.
והיינו מתניתין דתנן (ב"מ עב, ב) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. ותניא בברייתא יצא השער פוסקים; אף על פי שאין לזה יש לזה. ואף על פי שיצא השער ומותר לפסוק -- אבל צריך לפסוק כסך השער הקבוע. אבל אם מוזיל גביה מן השער -- הרי זה אסור, שהרי בודאי מפני הקדמת המעות מוזיל גביה. והיינו דתנן בריש פרקין (ב"מ ס, ב) כיצד לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור וכן השער -- כלו' שהפסיקה הראשונה בהיתר היתה כי כן היה השער, ולא אוזיל גביה. דאלמא אי אוזיל לגביה היה בו איסור רבית.
וההיא דאסרינן בקיראה בשאין לו משום דמחיל גביה ביצא השער היא כדקאמר וקא אזלן בשוקא ד'.
וגדולה מזו אמרו בברייתא (ב"מ עב, ב): היו חדשות מארבע וישנות משלש -- אין פוסקים על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן -- כך היא גירסת רש"י ז"ל. ופי' שהחדשות הם בזול עתה לפי שלא נתיבשו כל צרכן והפוסק על החדשות כשיקבלם ממנו לאחר זמן הרי נתיבשו כל צרכן ולכן אין פסוק לקבל ד' סאין בסלע כיון שהישנות אין שער שלהם כי אם שלש סאין בסלע עד שיצא השער בארבע לחדש ולישן גם הטעם שהזכירו בגמרא דא"ל שקילא טיבותא וכולי דהא חיטי בהיני(?) והא חיטי ב??? אינו מספיק אלא כשאינו מוזיל גביה.
ודבר זה לא נסתפק בו אדם דודאי כשפוסקין על הפירות כשיצא השער צריך שלא יפחות מסך השער הקבוע -- הא לאו הכי אסור אלא אם כן יש לו. ולכן(?) הוא מבואר שהקונה צמר בתוך השנה ממי שאין לו צמר בזמן ששוה שני פרחים וכן השער והוא פוסק עמו לתתה בזמן הגיזה בסך י"ח דינרין בהקדמת המעות -- כולן או קצתן כמו שבא בשאלה -- שזה אסור כיון דמוזיל גביה מסך השער הקבוע. ואפילו יש לו למוכר צאן העומד ליגזז ויש בהן קצת מן הצמר שפסק עמו והצמר מתרבה(?) מאליו ובשעת גזיזה יספיק לכל מה שפסק -- אפילו הכי אסור, דהא לא מיקרי 'יש לו' כיון שאין לו עתה כל מה שפסק כדתניא (ב"מ סד, א) ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו וכולי.
אבל אם אמר לו מה שעיזי חולבות כך וכך מכור לך, מה שרחלי גוזזות כך וכך מכור לך, מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך -- אסור, דאמרינן טעמא בגמרא דמשום דליתנהו בההיא שעתא אסור ואף על גב דאיכא קצת, דהא קתני בהדיא ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו -- אלא דליתנהו לכולהו עדיין. ואף על גב דממילא קא רבו -- אסור דלא דמי לקרי(?) משום דלאו מן הצמר הראשון קא רבי דהא אי שקלת ליה אתי אחרינא בתרייהו כדאיתא בגמרא.
וכן אפילו פסק המוכר הזה עם אחרים שיש להם צמר קודם שפסק עם זה -- לא מיקרי זה 'יש לו' לזה הפוסק כיון דמחוסר גוביינא ואינו ברשותו כדאמרינן בגמרא גבי קיראה -- לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי, קא משמע לן דכיון דמחוסר גוביינא אסור.
ומה שחשבת לדמות מכירת הצמר בפיסקא לההיא דחמרי' מעלין במקום היוקר כמקום הזול -- לפי הנראה לא הבנת טעם ההיתר בההיא. דהתם אין החמר פוסק לתת לו פירות לסך ידוע ומוזיל גביה מסך שער מקו' היוקר -- שזה אסור הוא לכולי עלמא. אלא החמרין פוסקין עם קצת ממכריהם להביא להם תבואה במעותיהן שנותנין להם עתה במקום היוקר כפי הסך שיקנו במקום הזול. וטעם ההיתר לפי שכיון שהם קונים שם תבואה בעד אלו ובמעותיהם, ואף יוזלו פירות במקום היוקר יותר ממקום הזול יקחו על כרחם בסך שלקחום שם, הרי הם שלוחם, אלא שמפני שהחמרים מקבלים עליהם אחריות הדרך וגם שטורחין בחנם ונראה שהוא מפני שממתינין להם הבעלי בתים מן הפירות להביאם לזמן ומקדימין להם המעות עתה -- לזה הוצרכו בגמרא לטעם (ב"מ עג, א) ניחא להו דמגלו להו תרעי אי נמי דמוזלי גבייהו. ואף אם לא ממתינין להם מן הפירות אלא להביאם מיד היו עושין כן. זהו דרך פירוש רש"י ז"ל.
והקשו המפרשים ז"ל על פירושו שהרי זו הלואה גמורה ואיך יתירו ריבית שבה מפני הטעם הזה. ולזה פירש הרמב"ן ז"ל שהבעלי בתים נותנין לחמרים שכר טורחם ועמלם והרי הם שלוחם ממש אלא שהחמרים משתמשין במעות ההם וחייבין באחריותן כדין המפקיד מעות אצל שולחני או אצל חנוני ופורעין אותם שם במקום הזול כשקונים הפירות בעדם. אלא שמה שמקבלין אחריות הדרך בחזרה מה שאין שליח אחר חייב כן -- אין זה מחמת הלואה, אלא משום דמגלו להו תרעי ושליחות גמור הוא אלא שמתנה(?) שומר חנם להיות כשואל וגם אלו מקבלין עליהם להתחייב באונסין והיינו דאמרינן בעובדא דסורא כיון דקבל הקונה אונסא דאורחא היה מותר לקבל שיתא אי לאו משום דאדם חשוב שאני. ולא היינו מתירין לקבל שיתא אפילו בלא קבלת אחריות לפי שעדין היה אסור מפני שכר טורחם של חמרים. ורב לא היה נותן להם שכר טורחם אלא שהיה נותן להם ריוח מחצית השכר והוא מקבל עליו גם כן אחריות הדרך.
זהו ענין היתר ההוא דחמרין אבל שיפסקו לתת לזמן פירות בסך קצוב בהקדמת מעות ולפחת(?) משער המקום שנותנין שם הפירות לא התיר אדם מעולם אלא בשיש לו. ואף ההיא דחמרין לא התירו אלא בתבואה אבל בשאר מיני סחורה לא כדאמרינן עלה בגמרא בעא מיניה רבי אשי מרבי יוחנן מה לעשות בגרוטאות. כן אמר ליה רבי ישמעאל בר ר' יוסי בקש לעשות בכלי פשתן כן ולא הניחו ר' איכא דאמרי ר' אסי בקש לעשות בגרוטאות כן ולא הניחו רבי יוחנן. ובודאי הוא הדין לכל שאר מיני סחורה אלא דעובדי בהני הוו. וכן מבואר בפירוש רש"י ז"ל וכן לרמב"ם ז"ל.
ומה שכתבת שיש לצמר גורן קבוע שהוא עת הגיזה בכפרים אבל במקום שמביאין שם החמרים צמר מכל עבר ופנה כמי שאין לו גורן קבוע הוא איני מבין דבריך ולא יכולתי להלמן ומאין יצא לך זה השרש והיכן מצאת בתלמוד או בחבור למפרשים ז"ל לשון זה של גורן קבוע אם דעתך לומר דכל שיש לו גורן קבוע דהיינו בכפרים הוי קודם הגורן כלא יצא השער אבל כשאין לו גורן קבוע דהיינו בכרכים שמביאין שם תמיד לעולם הוא כיצא השער וזה יצא לך ממה שאמר רבי יוחנן אין פוסקין על שער שבשוק ומפרש בגמרא דלא אסר רבי יוחנן אלא בשוק של עיירות דלא קביע אבל בסרטיון הזה דהיינו שוק של כרכים דקביע פוסקין על השער ההוא אבל עדיין לא הרוחת כלום לענין שאלתך דאי לא יצא השער אין פוסקין כלל ואף על גב דלא מוזיל גביה ואי יצא השער גם כן אין פוסקין היכא דמוזיל גביה. סוף דבר איני מבין מה היתה כונתך בזה.
(ראה בהמשך התשובה)