לדלג לתוכן

תשובות הרשב"א/חלק ז/דפים ארוכים א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


(במיוחסות להרמב"ן סי' קצ"ח).

(ח"א סי' קפ"ח).

(במיוחסות סי' קצ"ג ובח"א סי' ק"ץ ותשנ"ד):

עוד נשאל מי שנשבע שלא ישחוק בקוביא לזמן ידוע ובא לישאל על נדרו ואומר שמתירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד עצמו ונמצא עושה שתים רעות שוחק ועובר על שבועתו: תשובה מסתברא דאין נזקקין לו שחוק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו את הנדר לעבור ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור שבועתו ישביע את יצרו ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעשה הוא עבירה גדולה מיהו אם התירו נראה לרשב"א ז"ל שמה שעשו עשוי בדיעבד. והר' שם טוב פלכו נ"ר אומר שלא הותר בדיעבד והוכיח בראיות:

(בח"א סי' ר"ח):

(בח"א סי' רי"א):

(בח"א סי' רי"ד):

(במיוחסות סי' רי"ב):

עוד נשאל מי שנשא אשה בערב יום טוב ובאו לו פנים חדשות ביום טוב אם מברכים שבעה ברכות והשיב דאסור לעשות סעודת נישואין במועד וכדאיתא במ"ק (ד' ח) מפני ששמחה היא לו ומיהו אם נכנסו לו פנים חדשות מעצמן אפשר שמברכין ברכת חתנים לפי שחתן טעון ברכה כל שיש פנים חדשות אפשר לומר שאין מבטלין הברכה משום שמחת המועד:

(במיוחסות סי' רע"ד):

(שם סי' ר"ו):

(לקמן סי' קפ"ד והיא בח"א סי' תנ"א):

(בח"א סי' רמ"ו):

(במיוחסות סי' ר"ח):

עוד השיב שאומרים זמן בשני ימים טובים של גליות דכשתי קדושות הן ומספיקא עושין ב' ימים ואפי' בראש השנה נמי אומרין זמן בשניהם. דאע"ג דקדושה אחת היא וכיומא אריכתא דמי מכל מקום אף הוא מן הדין אין עושין ב' ימים וכן נהגנו במקומותינו אנו ואבותינו:

(ח"א סי' תפ"א):

עוד נשאל מי שנשבע לעשות מלאכה פלונית עד זמן פלוני ולא נזדמן לו לעשותה עד יום האחרון של אותו זמן ואותו יום בא בשבת ואי אפשר לעשותה בשבת ויש לו פתחים להתיר נדרו, נשאלין אפילו בשבת. מי הוי כהפרת נדרים דנשאלין אפי' בשבת למ"ד דהפרת נדרים אינה מעת לעת ואפי' שלא לצורך השבת (שבת קנ"ז) או דילמא להתיר נדרים שבות בעלמא הוא ושבות קל הוא שלא התירוהו אלא לצורך השבת ומה כדי לאכול בשבת מה שאסר על עצמו התירו שלא לעבור על שבועת בטוי החמורה לא כ"ש. וא"ת הרי יכול להתיר לעקור ומאן לימא לן דלא לימות דלשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן (גיטין כ"ח) וכן לבקיעת הנוד אפילו למ"ד יש ברירה (שם כ"ה) והילכך נשאלין מוטב ידחה שבות כזה ולא יעבור הבטוי החמור:

עוד נשאל מי שנדר מתוך הכעס על דעת רבים שלא יהנה שום הנאה מאביו ועכשיו מתחרט אם יש לו פתח: והשיב מסתברא שבזה נשאל ומתירין לו ואפי' לדברי ר"ת ז"ל דזו דבר מצוה הידועה לכל היא שהכעס גורם להחציף עצמו לכעוס ולנדור מאביו ובמקום כזה ראוי להתיר וכל שכן שיש לסמוך בשעת הדחק על הגדולים המתירין:

(בח"ג סי' רנ"ה):

עוד כתב וזה לשונו שאלת הא דאמרינן בפרק כל שעה (ל"ג) גבי תרומת חלה בפסח שלא היתה לה שעת הכושר היכי דמי כגון דאחמיץ במחובר האיך המחובר בא לידי חימוץ שהרי אין לך תבואה שלא נפלו עליה מים במחובר: תשובה ההיא שנתבשל לגמרי במחובר ואינה צריכה כלל ליניקה וכל שנתיבש לגמרי במחובר כמאן דמנחא בכדא דמיא ומקבלת חימוץ אם ירדו עליה גשמים:

עוד נשאל כהן שנשא גרושה ועודה תחתיו ויש לו בנים ממנה מהו לעלות לס"ת במקום כהן: תשובה כהן שנושא אשה בעבירה זרעו מחולל אבל הוא אינו מחולל אבל כופין אותו ואפי' בשוטים עד שיגרש וכדאמ' ביבמות (דף פ"ח) דאם לא רצה כופין אותו שנאמר וקדשתו אפי' בעל כרחו וכל שלא גירש אין נוהגין בו קדושה דתנן בבכורות בפ' אלו מומין (ד' מ"ה) הנושא אשה בעבירה פסול עד שידיר הנאה ונראה דאפי' גרשה ואפי' מתה פסול עד שידיר הנאה מהנשים שאסור כהן ושידור על דעת רבים כדי שלא יוכל להתירו חכם וכדאיתא התם בגמ':

(בח"ג סי' רע"א):

(בח"ד סי' מ"ז):

עוד נשאל במי שנשבע לחבירו ליתן לו מנה בזמן פלוני וכשהגיע אותו זמן אמר לו הרויח לי הזמן עד יום פלוני ואמר לו הרי את פטור ומותר עד אותו היום. והשיב דאחר שקבע זה זמן לנתינת המעות ועבר הזמן אינו חייב לאחר זמנו מכח שבועתו דהרי זה כנשבע לאכול ככר זה יום זה ולא אכלו דעבר על שבועתו כשעבר יומו ושוב אינו חייב לאוכלו ומה שהאריכו אותו אם יועיל אם לאו. אין כח בידו להאריכו כיון שהוא רוצה עדיין בקיום שטרו אלא אם כן התנה בפירוש בשעת השבועה שיוכל להאריכו ושיהיה פטור עד הזמן שקבע לו וכמו שכותבין בשטרי השבועות כאן ואם פטרו לגמרי לעולם ואמר הריני כאילו התקבלתי זה פשוט שהיא מותר:

תשובות הרשב"א/חלק ז/כה

(בח"א סי' תרמ"ו):

(בח"א סי' ק"ט):

(שם סי' קי"ג):

(בח"ד סי' קע"ח):

(ח"א סי' תקצ"א):

(בח"א סי' ס"ז):

(שם סי' תשס"ג):

(בח"ה סי' קי"ח):

עוד נשאל כלים המיוחדים לחפירת הקבר אם מותר להשתמש בהן בדבר שאינו צורך קבורה אם לאו ואם נשתמש בהן אם הוא חייב כמועל בהקדש. והשיב דבר פשוט הוא שאין מעילה בדברים אלו אלא בדברים המקודשים כבהמת קדשים וכלי שרת וקרדום של הקדש וכיוצא בזה וא"נ בקונמות למאן דאית ליה יש מעילה בקונמות אבל בדברים אלו דחולין גמורים נינהו אלא שאסור להשתמש שלא מדעת הגזברים אבל מדעת הגזברים מותר שעל דעת הגזברים נקחים ועל דעתם נמסרים וכדגרסי' בפ"ק דבתרא (ח:) אמר אביי מריש לא הוה יתבי מדורות אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי וכו' אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא וכו' ע"כ: עוד כתב וזה לשונו ואם יחיד הקדישה אפשר לומר שאי אפשר לצבור למוכרה ואף לכשתמצא לומר שאפשר להם למוכרה דוקא לדבר מצוה אבל לדבר הרשות לא כן כתבתי בפ"ק דבתרא אבל בית הכנסת לעולם מותר וכמו שכתבתי שם וצ"ע מה שכתוב כאן:

(בח"ג סי' פ"ו פ"ז)

(בח"ג סי' פ"ו פ"ז)

(בח"ג סי' פ"ו פ"ז):

עוד אם יש לו מיחוש קבוע מזמן לזמן שמחמתו עולה למטה כל זמן המשך המיחוש אם חייב לברך. והשיב זה לשונו. כך נראין הדברים שכל חולה שעולה למטה מחמת אותו חולי כשעומד צריך לברך שכל העולה למטה כעולה לגרדום לידון שאומרי' לו הבא ראיה ותפטר ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע. דאדרבא כל שהוא קבוע יותר חזק ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצול הימנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא: עוד כתב (במיוחסות סי' רס"ג):

(בח"ד סי' ס"א):

עוד השיב בשטרי חוב משותפים בין שנים ושלשה שאין בית דין חולקי' חוב כנגד חוב לפי ששטרות אין גופן ממון שנשום אותן ויש עשיר שאינו פורע מחמת אלמותו ויש מתרושש ופורע מתוך הדחק ועוד דמילי נינהו ואין שומא במילי:

עוד השיב גר שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שנשתמד מחמת יראה אף על פי שחטא ישראל הוא אף שהיה לו ליהרג ואל יעבור מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל מ"מ כיון שמחמת יראה הוא עושה ר"ל מפחד שלא יהרגוהו כיון שאין עליו חיוב בב"ד בשביל כך שהרי מפחד שלא יהרגוהו עשה כן וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ישראלים הם ושחיטתן מותרת ואין אוסרין יין במגען וכן מסור. אף על גב דאמרינן בברייתא בפרק השולח (גיטין ד' מ"ה) שאינו כשר לכתוב תפילין ומזוזות דכתיב וקשרתם וכתבתם כל שישנו בכתיבה ישנו בקשירה ופירש"י ז"ל דמסור אינו בקשירה שהרי פרק מעליו עול מצות אפי' הכי שחיטתן כשרה דנאמן על שאר איסורין עד כאן:

(בח"א סי' פ"ד):

(שם סי' פ"ה):

(שם סימן אלף קפ"ח):

(שם סי' קי"ט):

(שם ק"ן):

(בח"ב סי' רפ"ו באורך):

(בח"א סי' קט"ו):

(בח"א סי' י"ג):

עוד כתב מנודה שמת בנידויו ב"ד יכולים להתירו מההיא דר' אליעזר דעמד ר' עקיבא ואמר הותר הנדר וכן כתב רב מאיר ז"ל ומותר להתעסק בו דאי לא מתעסק בו הוי מוטל לפני הכלבים וסוקלין את ארונו בלבד אמרו. ועוד דלאחר מיתה אינו נהנה מכלום שנאמר שאסור לההנותו וכן המתעסקין בו כמצותן מתעסקין ואינן נהנין ממנו. חדא שכבר מת ועוד דאפי' בחי דומיא דמת שאין נוטלין ממנו שכר מותר דומיא דמחזיר לו אבידתו ואין לדחות ולומר שהותר קודם פטירתו קאמר הא ליתא מדקאמר עמד ר' עקיבא ואמר הותר הנדר וכי לנדותו היינו צריכין בודאי אם התירוהו מחיים וחיה לאחר מיכן ובאו תלמידים ללמוד כבר נודע לכל שהתירו נדרו אלא ודאי עכשיו הוא שהתירו וכן שמענו משמו של ר' מאיר אלעפיא ז"ל ודייק לה מההוא דר' עקיבא:

שאלת מי שנדר ליתן פרוטה בכל יום צריך ליתן ביום ממש או אפי' בלילה:. תשובה במה שכתוב יום אחד בתורה אינו אלא יום ממש אבל לשון בני אדם לילה ויום קורין יום ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ושנינו בנדרים פ' קונם יין (נדרים דף ס') יום אחד שבת אחת שבוע אחד אסור מיום ליום כלומר וביום אחד אסור מעת לעת הנה שהלילה בכל לשון יום אחד גם בכתובים בהרבה מקומות יכללו הלילות בכלל ימים:

(בח"א סי' צ"ג:)

השיב הרמב"ם ז"ל בזמנים כתב כי מחלל שבת בפרהסייא הרי הוא כמשומד לכל התורה כולה. ואינו מבטל רשות עד שישכור כגוי ויינו יין נסך והרי הוא גוי ככל גויי הארץ וכן השיב בתשובה:

עוד השיב בתשובה לר' עובדיה גר הצדק לא תשנה דבר בענין הברכות ראיה לדבר ממסכת בכורים תמן תנן הגר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו וכשהוא מתפלל בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם זהו סתם משנה והיא לר"מ ואינה הלכה. אלא כדמפורש בירושלמי תמן אמרין תני בשם ר' יאודה גר עצמו מביא וקורא מאי טעמא כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לאדם מכאן ואילך אב לכל הבריות ר' יהושע בן לוי אמר הלכה כר"י אתא עובדא קמיה דר' אבהו והורה כר' יאודה. הנה נתבאר לך שיש לך לומר אשר נשבע ה' לאבותינו ושאברהם אב לנו וכל הצדיקים הנלוים עליו להלוך בדרכיו וה"ה לשאר הברכות והתפילות שלא תשנה כלום ע"כ:

רב פלטוי ז"ל פנוי הבא על הפנויה כיון שמודה בו בנו הוא ויורש אותו ואם אינו מודה בו נעשה שתוקי ואינו יורשו ולענין כהונה אם זכר הוא נפסל מן הכהונה ואם בת היא מותרת לכהונה:

בפרק כל הבשר (ק"ז) ר' אמי ור' אסי הוו יתבי אתא ר' ירמיה גבייהו ולא יהבו ליה אמר מדלא יהבו לי ש"מ אין מזמנין לפירות מכאן פסק הר"מ ז"ל בשנים שאוכלין ובא אחר חייבין ליתן לו דגן או פירות כדי שיברכו עמו בזימון מדקאמר אין מזמנין לפירות הא אם היו אוכלין דגן היה צריך לאכול עמהם עד כאן. גרסינן בירושלמי דמסכת דמאי ובתוספתא דמציעא אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום או לדוש בפרתו בערבית ולהשאילה ולהשכירה בשחרית ולא ירעיב ויסגף עצמו ויאכיל לבניו מזונותיו מפני גזל מזונותיו של בעל הבית שהרי יכשיל כחו ויחליש דעתו ולא יעשה מלאכה בכח והרי יעקב אמר כי בכל כחי עבדתי וגרסינן עוד בירושלמי ר' יוחנן אזל לחד אתר חזא דהוה ספרא אטימאה. פי' ראה מלמד תינוקות שהיה חלש בחולה ותבע על מה דין אמרי ליה דהוא ציים כלומר מתענה אמר ליה אסיר לך השתא במלאכת בשר ודם אסור במלאכת שמים לא כל שכן:

עוד השיב דהבעל חייב לעשות מצבה לקבר אשתו דקיימא לן עולה ואינה יורדת לאחר מיתה:

(בח"ד סי' שכ"ב):

(בח"א סי' תתקנ"ט):

(שם סי' שפ"ה):

(שם סי' אלף קל"ג):

(שם סי' אלף פ"ה):

(שם סי' אלף קכ"ט):

(בח"ב סי' צ"ב):

(בח"א סי' אלף קי"א):

(במיוחסות סי' ו'):

(בח"א סי' תשל"ח):

כתב רב סעדיה וצריך שיאכל בלילי שבתות אחר קידוש ואפי' כזית ואם לאו לא יצא ידי קידוש כתבו הגאונים וכו': (בח"א סי' תשל"ט):

עוד השיב בחשוד על השבועה ואפי' על שבועת שוא אין מוסרים לו שבועה ושכנגדו נשבע ונוטל ואם הוא חשוד על שבועת ממון פסול אף לעדות כדמשמע בפרק זה בורר (סנהדרין ד' כ"ז). סי' מ"ז בד"ה ויש לעיין לענין הנשבע שלא ישא שום בת ישראל ואמרינן בירושלמי מאימתי מקבלין החשוד על השבועה משיתחייב שבועה בבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני ואם יצא עליו קול כקלא דלא פסיק אין מוסרין לו שבועה שאין מוציאין ממון אלא בעדות ברורה. ואף על פי שהוא בחזקת כשר כדמשמע בההיא דשנים החתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו וכו' ואקשי' אין נאמנין ומגבינן ביה אמאי תרי ותרי נינהו אלמא לאפוקי ממונא אפומייהו לא אמרינן אוקי גברא אחזקתיה ודוקא בדליכא אויבים אבל איכא אויבים אינהו מפקי לקלא:

(בח"א סי' תשמ"א):

(שם סי' תשמ"ג):

(שם סימן תשמ"ד):

(במיוחסות סי' ר"מ):

(בח"א סימן תתקע"ז):

(שם סימן תשמ"ה):

(שם סימן תשמ"ו):

(שם סימן ש"מ):

(בחלק ד' סי' רצ"ו):

(שם סי' צ"ל):

(בח"א סי' ע"ו):

(שם סי' תתכ"ג):

(שם סימן תשנ"א):

(שם סימן תתכ"ד):

(מיוחסות סימן רנ"ט):

עוד נשאל בישראל ששכר גיגית מגוי ודרך שם ענביו בלא ניגוב אלא בהדחה בעלמא. והשיב שיש בו פנים להתיר בדיעבד לפי מה שהוא הענין. והוא שאם דרך בה ישראל ושיפה היין דרך פי הגיגית ולא דרך פי הברזא הכל מותר ואפי' בשתיה לפי שיין נסך בשאינו מינו בטל כשאר איסורים בנותן טעם והרי יש בגיגית זו ענבים וזגין וחרצנים שאינן מינן. דאפי' חמרא חדתא וענבי הוי מין בשאינו מינו דבתר שמא אזלינן וכדרבא (ע"ז ד' ס"ו) וכל שכן חמרא עתיקא דהיינו כאלה הגיגית וא"כ אפי' פלטה בשעת דריכה הו"ל מין במינו ודבר אחר וסלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. אבל אם הוציא את יינו דרך ברזא של גיגית חוזר היין יוצא שפוי בברזא בלא זגים וחרצנים ועכשיו מקבל איסורו בעברו דרך הברזא והוי דבר מועט ומתבטל בתוך המים עד כאן:

עוד נשאל הנשבע על הככר דקי"ל אפי' אכלה כולה נשאל עליה. אם נשבע עליה על דעת רבים ועבר ואכלה מהו להתיר לו. והשיב דבכי הא אפי' לדברי ר"ת ז"ל מתירין לו דהם נמי מסכימין וכמקרי דרדקי הוא (גיטין ל"ו בכורות מ"ו) דהא התם טעמא משום דאנן סהדי דאדעתא דלא אשכחו דייק כוותיה לא אדרוה ואף הרבים שנדרו על דעתם לדעת זה מסכימים והילכך מתירים והכא נמי עד שלא אכלה אין דעתם מסכמת כאחת להתיר לו ואעפ"י שמתחרט או מצא פתחים שיש לו. ושם פתחיו ביד הרבים דעת רבים אינה מסכמת לדעת אחד לומר לאו אהכי נדר אבל כאן שעבר ואכל כולי עלמא מסכימין דעל דעת שיאנוס אותו יצרו וישמע לו וישכב בענשו כל ימיו לא נדר:

(מיוחסות סי' רל"ו):

(ח"א סי' רמ"ד):

(שם סי' רמ"ז):

(מיוחסות סי' רמ"ד):

עוד נשאל בגדי פשתן שבאו מן הכביסה ערב שבת ושטחן בחמה בגג ויבשו מבעוד יום אם יכול להשאירן שם עד למחר אם לא היו נגובים או לא וכדאמרי' (שבת קמ"ו ע"ב) במי שנשרו כליו במים וכו' ואמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור: והשיב לא אמרו אלא כששטחן בחמה בשבת אבל שטחן מערב שבת אפי' מאן דפסק ההיא דר' יהודא בהא כ"ע מודו דאינו צריך לסלקן ותדע לך דהא פלוגתייהו דב"ש וב"ה (ביצה ט') גבי הולכת סולם משובך לשובך וכו' ואתיא לאוקומי פלוגתייהו ברה"ר דב"ש וכו' ואקשינן עלה מדרב יהודה אמר רב ואתי לאוקומי כתנאי וכו' והגע עצמך מי איכא למאן דאמר שאם הוליך הסולם מעיו"ט משובך לשובך שצריך לסלקו כדי שלא יאמרו עכשיו הניחו שם להטיח גגו:

עוד כתב בהכשר המחבת שמטגנין בה דגים ובשר צריכה ליבון מפני שתשמישה על ידי האור ובשמן מועט והוי לה כאסכלא. ואמר מר אם כן הנבלי"ר יהא צריך ליבון. אומר אני שכן האמת אילו היו שטין פניו בשומן אבל אנו רואים בכלי שמותר שאין שטין אותו אלא בשמן ואין חוששין לטיחת שומן מפני ב' דברים האחד מפני שהשמן יותר בזול מן השומן וכאותה ששנינו בכותח ועוד שאסור להם בתעניתם וענושין על זה כבר מן הדין שהשומן משחיר פני הלחמים שנעשים בו:

(בח"א סי' תקצ"ז):

(בח"ה סי' נז"ר):

עוד השיב בענין עירוב זה לשונו. באמת שהרבה בני אדם באים לדור בכל קהל וקהל ואין איש שם על לב להצריכם לתת להם חלק בשיתוף ואין מוסיפין ומזכין להם אבל אני זה שנים הנהגתי כן במדינה זו להיות הגבאי מתנה שיערב במה שהוא גובה עירובי חצרות ושיתופי מבואות שיהא רשות בידו לזכות לכל מי שיבא וידור עמנו תוך שנה זו ואותו הגבאי זוכה ומזכה לכל על ידי אחר בשעת הנחה ובזה אנו יוצאין ידי כל חשש. ומה שאמרת איך אנו מזכין למי שלא בא לעולם זה אינו שאם הלשון מדוקדק לומר שלא בא לעולם ממש אלא שנולד לאחר מיכן וקטן זה אינו אסור שהוא נגרר אחר אביו ואמו השוכן עמו ואינו אלא כאורח ואם לא בא לשונך בדקדוק ואין הכונה אלא במי שלא בא עדיין כבר אמרתי שאנו מזכין לו והוא בעולם וכשבא הרי זה בדרבנן:

(בח"ד סי' רצ"א):

(בח"א סימן פ"א):

(שם סימן שי"ו):

(שם סימן תשס"ז):

(שם סימן תקפ"ט):

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תשובות_הרשב%22א/חלק_ז/דפים_ארוכים_א"