תשובות דונש בן לברט לרב סעדיה גאון על שמות ב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תחילה כי פתר את "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ" שפשטה: אַמָּה שלח.

וזה טעות מכמה פנים:


  • כי אֲמָתָהּ רפי הוא, ואילו היה "אַמָּה" ממש כשפתר היה דגש אַמָּתה כמות: חַמָּה, חַמָּתָה, תַמָּה, יונתי תַמָּתִי - מיכן נתברר לנו כי אֲמָתה כמות הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה. וביאור זה: כי מתחילת הפרשה נאמר "ונערותיה הולכות על שפת היאור", והם אמהותיה, וכשראתה התיבה שלחה אמתה אחת מהנה ולקחתה, ולא יתכן לנו לפרשה בלתי כך.



ודע, כי אם חשבנו אַמָּה כמו "אֲמָתָהּ", עשינו חַמָּה - חֲמָתָה, ויונתי תַמָּתִי - תמתי, וזהו חרבן לשון העברית חלילה לנו מלפרוץ בפתרון מלה אחת מדברי אלים חיים לריק, מבלי דין ודיקדוק ושיקול כל מילה - שלא נהא ענושין, חילוף הזריזים המדקדקין את דבריהן - והן זכאין.




ראה עוד בספר שפת יתר מה שהשיב לו אבן עזרא.