תרומת הדשן/א/שמג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · א · שמג· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שמג[עריכה]

ראובן ושמעון בעלי כיסין הן והוטל מס גדול על אנשי קהלם ועליהן בכלליהם והסכימו אנשי קהלה שכל אחד יכתוב הודאתו וישבע על ככה כדי לברר מי הוא הרב או המעט בנכסים וראובן ושמעון ויתר בעלי הכיסין ממאנים בדבר וחפצים לעשות שומאות וערכים לכל א' וא' כמו שנהגו כמה שנים ועוד טוענים בעלי כיסים שאף אם יתחייבו לישבע עמהם אין רצונם לכתוב בהודאתם ולפרט כל דבר ודבר ואיכות ומהות כל ענייני ממונם כי דואגים לכמה מיני הזיקות שראוים להוולד להם בשביל כך אלא רוצים הם בעצמם לשער ולהעריך כל ממונם מפרטות וכללות ושוב ישבעו שכך סכום יש להן ולא יותר ושאר הקהל אינם חפצים בדרך הזה האיך הוא דין תורה על דברים הללו:

תשובה יראה דבני העיר ואנשי הקהל המצורפים יחד בנתינת המסים יש להן כל דין שותפין והכי מוכח במרדכי ובאשירי פ' הגוזל בתרא משום רבינו שמחה דמדמינן לדיני שותף ובענין השותפין תנן פ' כל הנשבעים ואלו נשבעים שלא בטענה השותפין והאריסין כו' ומפ' עלה בגמרא דנשבעים שלא בטענת ברי אלא אפי' בטענת שמא משום דמורו היתרא ופירש"י לפי שטרחו בנכסים מורו להיתר לעכב בידם משל חבריהם וא"כ בני העיר הואיל ושותפין הן בצירוף המסים יכול כל א' להשביע את חבירו בטענת שמא אולי יש לך ממון רב ואין אתה נותן כ"כ לפי הערך ומורה לך אתה התירא משום דאתה טורח בצרכי הקהל לפקח על צרכיהם נגד המושלים וכה"ג להקל המסים ולהרחיב הזמנים ועוד יותר שאתה סובר שגם לאחרים יש ממון כמו לך וא"כ נתינתך שוה עמהם ועל ספק זה אתה מעכב מלתא לפי ממונך ואמרינן פ"ק דב"מ דמחוך ספק מלוה ישינה תפיש בשל חבירו דלא פרשי אינשי מספק ממונא כ"ש דמחזיק מה שבידו. מספק וא"ת בלא טעמא דשותפין נינהו ע"כ דין תורה הוא לברר נתינת המסים ע"פ השבועה משום דבענין אחר אי אפשר לעמוד על העיקר ושיצא הדבר לאמיתו שאם תאמר ע"פ שומא והערכה כסדרם וכי בני אדם נביאים שיודע זה מה בתיבתו של חבירו ולא דמי לכמה אומדנות דאשכחן בתלמודא אומדין כמה אדם רוצה ליתן או ליטול בשביל כך וכך ואשכחן נמי דאומדן דעתו של אדם כך הוא או היה כך כל הני אומדנות משערינן לפי סתם ורוב בני אדם האיך דרכם ודעתם ויש בנו כח להכיר ולידע מידה והרגל דסתם בני אדם אבל אומדנות דעניות ועשירות דלא תליא במידה והרגל יש מתעשר שאין כל אדם יודע ויש מתרושש והון רב הכל ברצון מי שהעושר שלו ועבידי אינשי דמטמרי נכסייהו שלא להשביע את עצמן מש"ה אי אפשר לכוין האמת באומדנא כלל ומוכח בכתובות פ' מציאת האשה דכל היכא דלא ברירא האומדנא לא עבדינן לה דתנן התם חכמים אומרים פעמים שאדם העשיר והעני עני והעשיר ומפ' בגמ' כבר היה עשיר בדעתו וחזר להיות עני בדעתו וכן איפכא ולכך אין אומדין לפי דעתו ואפי' לר' יודא דפליג התם וקאמר דאזלינן בתר אומדנא וקי"ל כוותיה כדפסק התם היינו משום דאומדנא ניכרת כלומר נתגדל ביניהם ומכירין אנו וותרנותו וקמצנותו ולא חיישינן כדחיישי רבנן שנתחלפה דעתו כדמוכח התם אבל מודה הוא דכל היכא דלא ברירא האומדנא כלל כבנדון דידן לא עבדינן אומדנא וא"כ למאי איצטרך לומר טעמי דשותפי נינהו. וי"ל אי לאו טעמא דשותפי נינהו ה"א דעבדינן אומדנא הכי אע"ג דלא ברירא דעיקר הטלת המסים ושאר מיני תשחורת הן מן האומות ושלטונים מוטלים הן לפי מה שהן שמין ומעריכים משאם ומתנם ורווחים של הציבור בכללות ובפרטות נמי לפעמים והכי משמע בדברי הגאונים בכמה דוכתי בהטלת המסים דבענין זה הוא. ומעתה אית לן למימר סוף דינא כתחילת דינא אם הוטל המס ונתרבו בשביל שהעריכו האומות ממונם של ישראל איכא למימר דכה"ג דינא דמלכותא הוא דמלכותא אמר תיתוב כל חד לפום אומדנא דידיה או מאן דאתי בחריקיה והני דאיבררי לשום ולהעריך כמו שלוחי דמלכא אינון ואפי' אי לא יכוונו האמת מ"מ דינא קעבדי וא"כ האיך יכוף אחד את חבירו לישבע לי מספק אבל מטעם דשותפין נינהו מזקיקו שפיר לישבע כדפירשתי. ונראה מהשתא דצריכין להתיישב אם אחד עוקר דירתו מן העיר ונשאר מקצת חיוב המס על הקהל שיצטרך הוא לשאת עמהם באותו עול הואיל ועדיין השותפות קיים ויכולים להזקיקו לישבע עמהם כי כן פסק מהר"ם בענין השותפות ופי' הא דתנן בפ' כל הנשבעין חילקו השותפין אינו יכול להשביעו בטענת שמא היינו דוקא שחילקו לגמרי אבל אם נשאר להם מעט פירות או מילתא דלא ידיעא חלוקתם שאין סכומו ידוע עדיין השותפות קיימת. ומה שטענו עוד בעלי הכיסין שאינם רוצים לפרט ולפרש חלוק ממונם אלא לישבע כך סך ממון יש להם בכללות נראה דלפי דין חכמי התלמוד טענתייהו טענה דרוב הגאונים פסקו והוכיחו מן הגמ' דהנשבע לחבירו שאינו חייב לו נשבע בסתם ואין צריך לפרש באיזה ענין אינו חייב לו או באיזה ענין פרטו וה"ה ה"נ כיון שנשבע שכך סך ממון יש לו ורצונו לתת ממנו לפי הערך הרי זה נפטר ממנו ולא יצטרך לפרש ולבאר יותר אמנם בס' המצות כתב דאחר סיום התלמוד תקנו הגאונים שצריך לפרש בשבועתו האיך אינו חייב לו כדי שלא יוכל לבוא לשום טעות או רמאות וכתב בהגה"ה במיימוני שכך נהג מהר"ם לפסוק בסוף ימיו וכן משמע באשירי במתני' בריש ב"מ שיש לדיין לבאר ולסגור בפני כל צד רמאות שכשמשביע בעלי הדין וא"כ כ"ש בענייני מסים רגילים אינשי למעבד כמה טצדקי כדי ליפטר מהם ומקילים לצדד התירים ואם ישבע בכללות אפשר שיעשה כמה מיני טעות ורמאות לכך צריכין לפרט ולפרש בביאור יפה כל הנכסים איכותו ומהותו כדפרישית וכן נהגו בכל גבולינו מקדם: