תרומת הדשן/א/קנד
שאלה קנד
[עריכה]בני אדם שמתענים ג' ימים לילה ויום רצופים, מתחילים במוצאי שבת, היאך יעשו בהבדלה על הכוס, הואיל ואין יכולין לשתות בליל מוצ"ש?
תשובה:
יראה דיש דרכים בדבר בג' פנים, מכל מקום חד מחוור טפי מאידך, כמו שאפרש.
בשילהי פ' בתרא דתענית כתב אשירי בשם הלכות גדולות, היכא דאיקלע ט' באב במוצ"ש אי שרי להבדיל על הכוס מבעוד יום, כדקיימא לן מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת, ואומר הבדלה על הכוס. ומסיק שם בהגה"ה דלא שרי, משום דכיון דמבדיל – קיבל ט' באב עלויה, כדרבי דאמר: אי בדילנא אסור ליה למישתיה, דאיחייב ליה בעינוי, כיון דשוייה חול בהבדלה. הילכך לא מבדיל עד דנפיק חד בשבתא. ואע"ג דאמר מר: מבדיל והולך כל היום כו' וטפי לא, הני מילי היכא דהוי שרי ליה למיכל, אבל היכא דהוי אסור ליה למיכל חד בשבתא, מבדיל לאורתא דתרין בשבתא, עד כאן. מהני מילי דהלכות גדולות נראה לצדד הדרכים לשני הפנים.
האחד, בנידון דנן יכול להבדיל מבעוד יום, וההיא טעמא דכתב הלכות גדולות בתשעה באב לאיסור לא שייך הכא. דליכא למימר כיון דמבדיל – אם כן שוייה חול ואיתסר ליה למישתי משום דכבר נכנסו לו ג' לילות וימים שקבל עליו לתענית. דשאני לגבי ט' באב, שהיום קבוע הוא להתענות מגזירת חכמים, וקיימא לן בפרק מקום שנהגו דבין השמשות שלו אסור, לכך הואיל ומבדיל ושוייה חול, חל עליו על כרחו חובת התענית. אבל בנידון דנן דמנפשיה קבל עליו, לא שייך למימר דעל כרחו חל עליו. ואי משום חובת הנדר, הא קיימא לן דבנדרים הולך אחר לשון בני אדם, ובלשון בני אדם לאו לילה מיקרי ההבדלה וקל להבין.
ועל דרך השני, היינו שיבדיל בסוף יום ג' בתחילת ליל ד' כדשרי ליה למיכל ולמשתי. אף על גב דכתב אור זרוע הגדול דלמאן דאמר עד רביעי היינו עד ולא עד בכלל, וכן משמע מן הספר דמדמה לה להא דר' זירא לענין גיטין, דשדינן אב"ג בשבוע לבתר שבתא, ודה"ו לקמיה שבתא, וכן כתב בסמ"ג, ודלא כרמב"ם דכתב עד סוף רביעי; מכל מקום נראה דבנידון דנן שרי לאבדולי אפילו ברביעי, כיון דלא הוי שרי למיכל קודם, כההיא דהלכות גדולות, דכתבו לעיל דאליבא דמאן דאמר מבדיל והולך כל היום כולו ותו לא, אף על פי כן היכא דלא הוי ליה שרי למיכל ולמשתי, מבדיל אפילו בשני; הוא הדין להך מאן דאמר, ברביעי, דאין נראה לחלק דשאני למאן דאמר כל היום ותו לא – מכל מקום אי מבדיל בשני אינו מופלג כל כך, שהרי איכא מאן דאמר דסבר עד רביעי, אבל ברביעי דמופלג טפי, וליכא מאן דאמר דסבירא הכי – איכא למימר דלא מהני טעמא דלא הוי אפשר מקודם. דמה בכך אי איכא מר דסבר עד רביעי, מכל מקום איהו לא סבר הכי, וסבר דמיום ראשון עבר זמן הבדלה, ואפילו הכי שרי היכא דלא אפשר מקודם; והוא הדין למאן דאמר עד רביעי בדרך זה.
ונראה להביא ראייה קצת דאין לחלק, מהא דאיתא בתוס' פרק ערבי פסחים דפסקו הלכה כמאן דאמר עד רביעי, ואייתי ראייה ממאי דרגילין להבדיל בליל ב' כשחל ט' באב במוצ"ש. והשתא אי הוי סברא לומר היכא דלא אפשר עבדינן כאידך מאן דאמר, אם כן לא הוי ראייה כלל דקיימא לן כמאן דאמר עד רביעי. ואין סברא שיחלקו הלכות גדולות ותוס' בהא, אי סמכינן אאידך מאן דאמר היכא דלא אפשר או לא. אלא על כרחך הלכות גדולות סבר דבין להך מאן דאמר בין לאידך, השיעור שנתנו חכמים לזמן הבדלה כל חד כדאית ליה, היינו דווקא כדאפשר לו מקודם. ואהא פליגי התוס', וסברי כיון דעבר זמנו בטיל מצותו, בין אפשר בין לא אפשר, ולכך מייתי ראייה מט' באב דהלכה כמאן דאמר עד רביעי.
אמנם הואיל והוכחנו דהתוס' פליגי אסברת הלכות גדולות, אם כן לא מחוור הדרך הזה כל כך. לכך נראה המחוור שבכל הדרכים, שאם יש אצלו מי שמבדיל במוצ"ש, יכוין לצאת עמו בברכה ויענה אמן, ושוב יוצא שפיר אפילו שאינו טועם, ואף על גב דלא חזי למשתי, כדאיתא בהדיא בגמרא פרק בכל מערבין לעניין קידוש דיום הכיפורים, דאי לא הוי חיישינן בינוקא דילמא אתי למיסרך, היינו מקדשין על הכוס ויהבינן לינוקא למישתי, והוו נפקינן ידי חובת קידוש, ואף על גב דאנו לא שתינו ולא חזינן למישתי. וכן כתב בהגה"ה לעיל לעניין הבדלה בליל ט' באב, דהוי שפיר דמי לאבדוליה למיתב לינוקא למישתי, אי לא משום דאתי למסרך. וכן כתב אשירי פרק מי שמתו לענין אונן במוצ"ש, דאי לאו דאסור הוא לענות אמן אפילו אחר ברכה, היינו מבדילים לפניו כדי לענות אמן לצאת עמהן, ואף על גב דאיהו נמי לא חזי למישתי יין, נפיק בטעימת חבירו; והוא הדין בנידון דנן דנפיק בהדי אחריני.
אמנם כמדומה לי שנהגו העם להבדיל במוצאי יום ג' סמוך לחשיכה ממש, ושותין כוס הבדלה משחשיכה. וראיתי מאחד מהגדולים שהיה קורא תגר על זה, מטעם דעד רביעי ולא רביעי בכלל, ואי אפשר לצמצם. ולעיל כתבנו דלפי הלכות גדולות היה ליישב מנהג זה.